אורי זהבי תשע ב מיתוס והיסטוריא עבודה מסכמת

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קלאודמוס מלכוס

הערכה בדף השׂיחה

מבוא

במיתולוגיה היוונית, אנטיאוס היה ענק לובי[1], בנם של פוסידון וגאיה, אשר הכריח זרים שעברו באדמתו להאבק עמו. הוא היה ידוע לשמצה על כך שנהג לקחת את גולגלותם של המפסידים ולקשט איתן את מקדשו של אביו, פוסידון. אנטיאוס שאב את כוחו מאמו גאיה, אשר הייתה ידועה במיתולוגיה כאמא אדמה ולכן, כל עוד היה אנטיאוס במגע עם האדמה, היה הוא בלתי מנוצח. תכסיס זה עזר לו להתגבר על כל האויבים שנתקל בהם, עד שנפגש לבסוף עם הרקלס. הרקלס נלחם בענק, הנחית עליו מהלומות, הפילו לאדמה, ופעם אחר פעם הענק קם וחזר להילחם עם כוחות מחודשים שקיבל מגאיה. הרקלס היה המום מכוח עמידותו של הענק, אך בשלב מסוים של הקרב הבין מאין שואב אנטיאוס את כוחו, ולכן הרימו מעל האדמה, כדי שלא יהיה לו מגע עם אמו. אנטיאוס לא קיבל עוד עזרה בחידוש כוחותיו, נחלש אט אט ומת בזרועותיו של הרקלס.

עבודה זו סוקרת את הסיפור של הרקלס ואנטיאוס על פי איזכוריו השונים לאורך ההיסטוריה. ניתן ללמוד הרבה מהתוכן של האיזכורים, המיקום של הסופרים שכתבו את הטקסטים ומיקום התרחשות האירועים בסיפור. כל אלה מלמדים אותנו על התפקיד שהיה לסיפור זה בעולם העתיק,  ומדוע יש תקופות בהן מופיע הסיפור בתדירות קבועה ותקופות אחרות בהן הוא נעלם לחלוטין. 

בגרסאות רבות של הסיפור לאורך השנים, ניתן לראות שינויים ואף פרטים שמתווספים או נעלמים. אך לפני שאתחיל בניתוח הסיפור הספציפי הזה, ראוי להגדיר בקצרה מה הוא בכלל מיתוס, ועל ידי כך להבין מדוע סיפור זה נופל תחת ההגדרה של מיתוס. המילה מיתוס באה מיוונית ועל פי דאודן[2], ההגדרה המקורית שלה לא הייתה כלל קשורה למושג האמת או השקר. מיתוס יכל להיות אמיתי או שקרי, כל עוד היה מדובר ברצף רעיונות שמבוטא במילים. משמעות המיתוס השתנתה עם השנים, והיום יש בה קונוטציה לשקר. על פי דאודן,  הגדרה המקובלת הזו של מיתוס היא בעייתית. הוא טוען שלא מספיק להגדיר מיתוס כסיפור לא אמיתי, ושלמיתוסים יש כוח עצום בכך שהם גוררים לעיתים עמים שלמים להאמין בהם. מיתוסים הם אמנם לא אמיתיים, או לפחות לא מדויקים, אך יש להם את היכולת להתעלות מעבר לכך ולהשפיע על המוני אנשים. דאודן מנסה להגדיר מיתוס על דרך השלילה. הוא בוחן הגדרות שונות כגון סאגה, אגדה, סיפורי עם וסיפורי פיות, ולבסוף מגדיר את המיתוס כמעין "יצור" שלא עונה על ההגדרות הללו. בדרך כלל במיתוס קיימת מעורבות ברורה של אלים, או תכלית ומשמעות דתית או פילוסופית. מיתוס ידרוש פעמים רבות להתעלם מהעובדות ולעיתים רבות "מאמיניו" יטענו אף שהעובדות לא חשובות, מכיוון שלמיתוס יש משמעות ערכית - יש לו אמת משלו, תפקיד של ממש.

ניתן לראות דוגמא לכך אצל מאלכין[3]. מאלכין טוען שהמיתוס של אנטיאוס שימש כמעין מיתוס פתיחה. כלומר, תפקידו של המיתוס היה בעת כיבוש, סמל של הפיכת אדמה שהייתה נחשבת לבלתי ראוי למחייה, לראויה. כפי שאדמת אנטיאוס נשלטה על ידו עד שבא הרקלס ושחרר אותה, כך הייתה האדמה בלוב מוחזקת על ידי ברברים מקומיים עד שכבשוה היוונים. לפי מאלכין, ניתן לגבות תיאוריה זו על פי כך שמיקומו של אנטיאוס עובר מערבה עם השנים, מאיראסה שבמזרח לטינגיס במערב, בהתאם לכיבוש היווני. התיאוריה שברצוני להציע דומה רעיונית לזו של מאלכין. אין בכוונתי לסתור אותו, אלא לחפש את התפקיד של המיתוס של אנטיאוס לא רק בזמן הכיבוש היווני, אלא גם בזמן הכיבוש הרומי. ברצוני לטעון שהמיתוס של אנטיאוס מוזכר כאשר מגיע כוח צבאי משמעותי לאיזור לוב. חשוב לציין שבענייני מיתוסים קשה לקבוע דברים חד משמעית. ההגדרה האמורפית שלהם והטבע המעורפל שלהם מקשים לעשות זאת. לכן, איני טוען שהתפקיד שאציע הוא התפקיד היחיד שהמיתוס משחק, ושכל הסופרים כתבו את המיתוס במחשבה על תפקיד זה. אולי יש למיתוס תפקידים נוספים, ולסופרים מוטיבציות שונות. אך ברצוני להוכיח שקיימת קורלציה בין השינוי והכיבוש הקולוניאלי של היוונים והרומים באפריקה, לבין איזכור המיתוס.

אנטיאוס מוזכר בעשרות מקורות שונים החל מהמאה השביעית לפני הספירה ועד המאה הרביעית לספירה. האיזכורים מופיעים במקבצים, וניתן לראות בקלות שקיימות תקופות בהם גדולי הכותבים הזכירו את המיתוס בתדירות גבוהה, ותקופות בהן המיתוס נעלם לחלוטין מהנוף. כמו כן, האיזכורים של המיתוס אינם זהים זה לזה. יש גרסאות אשר סותרות זו את זו בפרטים מסוימים כגון מקום התרחשות המיתוס. יש איזכורים אשר נכתבו בתקופות שונות, וניתן לראות הסתמכות של גרסה אחת על גרסה אחרת. לבסוף יש גרסאות לא מעטות  אשר בהן מוזכר רק השם של אנטיאוס, ולא מפורט המיתוס. יש לציין שעבודה זו לא באה לפתור סתירות אלה או לעשות סדר באיזכורים, אך לעיתים פרטים אלה יהיו חשובים, ולכן אפרט עליהם כאשר יהיו רלוונטיים. 

בעבודה זו אטען שלמיתוס של הרקלס ואנטיאוס היה תפקיד מסוים, אשר עוזר להבין את הופעותיו והעלמותיו של המיתוס לאורך השנים. כמות האיזכורים של אנטיאוס היא גדולה ולכן בסוף העבודה הוספתי נספח בשם אינדקס איזכורים אשר כולל תקציר של כל האיזכורים של אנטיאוס, חומר רקע על כותביו וקישור לטקסט המקורי. כמו כן, הוספתי נספח אשר נועד להקל את עבודתם של חוקרים בעתיד, על ידי חלוקת האיזכורים לקטגוריות שונות.

על מנת להגיע לתפקיד של המיתוס, אתחיל את הסקירה בבחינת שני איזכורים של המיתוס, אצל לוקאנוס ופלוטארכוס אשר מעלים שאלה מעניינת בקשר לטבעו של המיתוס. השאלה עולה כאשר מציבים אותם אל מול האיזכורים הקדומים של המיתוס, אשר נכתבו בזמן הכיבוש היווניי. לכן אמשיך בסקירה של האיזכורים הקדומים, ולאחר מכן אסטה לשני איזכורים מאוחרים בעלי חשיבות מיוחדת  - האיזכורים של יוספוס פלאביוס ושל אריאנוס אשר מוסיפים מידע רלוונטי על תקופות בהן נכתב המיתוס וסופרים נוספים שכתבו עליו. באמצעות כל המידע הנאמר לעיל אענה על השאלה שהעלו האיזכורים של לוקאנוס ופלוטארכוס ואתחקה אחר התפקיד ששיחק המיתוס.

האיזכורים של אנטיאוס אצל לוקאנוס ופלוטארכוס

בין אמצע המאה הראשונה לתחילת המאה השנייה לספירה קיימים שני סיפורים מעניינים המזכירים את אנטיאוס. הסיפור הראשון נכתב ע"י לוקאנוס בספרו הפארסליה בין שנת 61-65 לספירה[4]. מסופר שם על קיוריו הבן, מצביא רומי המגיע עם ספינתו מסיציליה ללוב בכדי להילחם בג'ובה הראשון. מסע זה של קוריו ללוב, מתוארך לסביבות שנת חמישים לפנה"ס. קוריו מגיע לחוף שמיקומו בין clipea לקרתגו, ממשיך פנימה אל תוך היבשת ומקים מחנה לגדות נהר הבגראדה. שם הוא מזהה טבעת של צוקים הנקראים "ממלכת אנטיאוס". קיוריו סקרן למשמעות השם, ושומע את הסיפור העתיק מאיכר מקומי. האיכר מספר את הסיפור של הרקלס ואנטיאוס באריכות יותר מכל מקור קיים אחר. בסוף התיאור של הקרב, האיכר ממשיך ומספר שבנקודה זאת החנה סקיפיו לראשונה את צבאו. סקיפיו היה גנרל רומי במלחמה הפונית השנייה, שם ניצח את חניבעל, המצביא הקרתגי. האיכר הסביר לקוריו שבנקודה זו התחיל הניצחון הרומי. קוריו ראה זאת כסימן טוב להמשך מסעותיו הצבאיים, אך התבדה ונפל תחת חרבו של ג'ובה.חשוב לציין שכבר בשלב זה אנו רואים שהאיכר קושר את הסיפור של אנטיאוס לכיבוש הקולוניאלי. הסיפור על קוריו מרמז על התפקיד של המיתוס, בין אם במתכוון ובין אם לאו. קישור לטקסט

הסיפור השני נכתב ע"י פלוטארכוס בסוף המאה הראשונה, תחילת המאה השנייה, בספרו חיי סרטוריוס[5]. סרטוריוס, אשר היה גם הוא מצביא רומי, חי בין 72-125 לפנה"ס ובהגיעו לאפריקה בסביבות שנת 80 לפנה"ס כבש את העיר טינגיס[6].בעיר זו, על פי הטקסט, קבור אנטיאוס. סרטוריוס שומע את הסיפור מהמקומיים, אשר מתוארים כברברים בטקסט, ולא מאמין להם מכיוון שהקבר כה גדול. בעקבות כך חופר את הקבר עד שמוצא גופה בגודל שישים אמות. המום ממימצאו, מילא סרטוריוס את הקבר שנית, העלה קורבן והצטרף לפולחן המקדש את הקבר. לאנשי טינגיס הייתה אגדה שלאחר מות אנטיאוס, אישתו טינגה עברה לגור עם הרקלס וילדה לו בן - סופקס. סופקס מלך מאוחר יותר על הארץ ונתן לעיר את שם אמו. נאמר גם שלסופקס היה בן, דיודורוס, אשר כבש עמים אפריקאים רבים עם צבא יווני שהורכב מolbians ו mycenaeans אשר יושבו באזור על ידי הרקלס[7]. המלך ג'ובה הראשון, היה צאצא של עמים אלו. גם באיזכור זה רואים רמז קל לתפקיד המיתוס. ההגדרה של המקומיים בטקסט כברבריים, גם הוא מתקשר להפיכת אדמה מלא ראויה ומלאת ברברים, לראויה למחייה כקולוניה רומית. קישור לטקסט

בין שני הסיפורים הללו ניתן לראות סתירה מחד, ודמיון גדול מאידך. השוני מתבטא בסוגיית מיקומו של אנטיאוס. בגרסת לוקאנוס, ממלכת אנטיאוס נמצאת לגדות נהר הבגראדה, דרומית מקרתגו אשר נמצאת בטוניס. לעומת זאת, אצל פלוטארכוס, סרטוריוס מגלה את גופתו של אנטיאוס בטינגיס באיזור שהוא היום מרוקו [8]. מצד שני ניתן לראות דמיון גדול בין שני הסיפורים. בשניהם מגיע מצביא רומי לצפון אפריקה, נתקל באנטיאוס בצורה זו או אחרת ושומע על הנושא ממקומיים. ברווח של שלושים שנה אנו רואים שני מצביאים, בעלי כוח, עוצמה והשכלה גבוהה, אשר לא מכירים בקיומו של אנטיאוס, ולומדים על מעלליו מאנשי המקום. עובדה זאת מעלה תמיהה גדולה מאד לאחר שנתקלים באיזכורים הקודמים של אנטיאוס. אם כן, ראוי להמשיך כעת לאיזכורים הללו.

האיזכורים הקדומים של אנטיאוס

חשוב להעלות תחילה את הבעייתיות בהגדרה של מהם איזכורים מוקדמים, מכיוון שהמונח יכול להיות מבלבל. קיים קונפליקט בניסיון הניתוח: האם האיזכורים הרלוונטים יותר הם אלו שקודמים ללוקאנוס ופלוטארכוס, או דווקא אלה שקודמים לקוריו וסרטוריוס? בעיה נוספת שעולה היא עם האיזכור של אנטיאוס אצל אריאנוס, אשר כתב בסוף המאה הראשונה לספירה, ומתעד את מסעותיו של אלכסנדר הגדול כארבע מאות שנה לפניו. האם האיזכור של אריאנוס נחשב מוקדם, מכיוון שהתקופה עליה נכתב היא מוקדמת, או נחשב מאוחר בגלל שנכתב מאוחר? אגדיר בינתיים את האיזכורים הקדומים כאלה שנכתבו עד תקופתו של סרטוריוס, בלי האיזכור של אריאנוס. אל איזכורו של אריאנוס, יחד עם איזכורים שונים במחלוקת נוספים אתייחס בהמשך, ואז נראה שיש רמזים אף לאיזכורים קדומים נוספים. אך ראשית ברצוני להתעסק באיזכורים הקדומים שעליהם אין כל וויכוח או ספק, ואתייחס לאיזכורים השנויים במחלוקת כאשר יהיו רלוונטים.

אצל פייסאנדרוס

האיזכור הקדום ביותר של אנטיאוס נכתב ע"י פייסאנדרוס בסביבות שנת 640 לפנה"ס. על פי הסכוליון של פינדארוס, אשר מציין את פייסאנדרוס כמקור, קיימת הפרדה בין שני אנטיאוסים שונים: מלך אירסה הוא האחד, והוא אינו זה שנלחם בהרקלס. מאלכין בספרו, מנסה לצרף את אירסה כחלק מתיאוריית נדידת המיתוס. אירסה נמצאת במזרח, והאיזכורים הבאים שמדברים על מיקומו של אנטיאוס נעים מערבה לטוניס בתחילה ולמרוקו בסופו של דבר כפי שציינו. בעוד שאיני סותר את תיאוריית הנדידה של מאלכין, לדעתי אין לשייך את אירסה לתיאוריה זו. אין דבר המצביע על איחוד של שתי דמויותיו של אנטיאוס. נהפוך הוא, נראה שכל העובדות מובילות לכך שמדובר פשוט בשני אנטיאוסים שונים[9].

אצל פינדארוס

האיזכורים הבאים של אנטיאוס נכתבו על ידי פינדארוס, אשר מציין אותו בשני ספרים שונים. פינדארוס, מגדולי משוררי יוון, חיי בין שנת 552 ל 442 לפנה"ס ליד תבאי. האיזכורים מופיעים בספר האודות הפיתיות[10] ובספר האודות האיסתמיות[11]. ספרים אלה, כמו כתבים נוספים של פינדארוס, הם פואמות על פסטיבלי הספורט הפאן הלניים. ספר האודות הפיתיות מתמקד במשחקים הפיתיים אשר התקיימו אחת ל4 שנים בסמוך לדלפי וכללו אף תחרויות מוסיקה. ספר האודות האיסתמיות מתמקד בפסטיבל המשחקים האיסתמיים אשר התקיים אחת לשנתיים במצר קורינתוס, והיה מוקדש לפוסידון. האיזכור באודות הפיתיות אינו שייך לנושא זה ואתעלם ממנו. זאת מכיוון שהוא דומה לאיזכור של פייסאנדרוס ושונה מכל האיזכורים שבאו אחריו. בספר זה מוזכר אנטיאוס מלך אירסה, ואין כל איזכור למיתוס של הרקלס ואנטיאוס. אם אכן מדובר בשני אנטיאוסים שונים, כפי שנימקתי בסעיף הקודם, אין כל עניין באנטיאוס מלך אירסה, אלא רק בזה שנלחם בהרקלס.  קישור לטקסט

האיזכור השני של פינדארוס מופיע באודות האיסתמיות, שם כותב פינדארוס על ניצחונו של של מליסוס מתבאי בשנת 478 לפנה"ס מליסוס התחרה בפסטיבל וניצח בענף הפאנקרטיון. פינדארוס מנסה לדמות את מליסוס להרקלס, מכיוון שגם הוא היה קטן קומה והשתמש באומץ לב ובכישוריו כדי להביס את יריבו. המיתוס מספר על איש שהגיע לפני זמן רב לביתו של אנטיאוס בלוב, מתבאי. האיש היה נמוך קומה והגיע להילחם עם אנטיאוס על מנת לעצרו מלמלא את גג מקדשו של פוסידון בגולגולות של עוברי אורח. פינדארוס מוסר את זהותו של האיש, הרקלס, ע"י נתינת פרטים מזהים: בנה של אלקמנה, בעלה של הבה ובנה החורג של הרה. פינדארוס ממשיך ומתאר את החגיגות בהם מכבדים את הרקלס, ואז מספר על ניצחונו של מליסוס. טקסט זה הוא הקדום ביותר אשר מזכיר בפירוט את המיתוס של אנטיאוס, מכיוון שהטקסט הקודם של פייסאנדרוס רק מזכיר את השם אנטיאוס ואת העובדה שנלחם בהרקלס. קישור לטקסט 

אצל אפלטון

 אפלטון, מגדולי הפילוסופים בכל הזמנים, אשר חי ביוון ב428 - 348 לפנה"ס, מזכיר את אנטיאוס פעמיים בכתביו. אפלטון היה תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו - שלושתם מהווים את הבסיס לפילסופיה המערבית כולה.  בפעם הראשונה מוזכר אנטיאוס בדיאלוג תאיטיטוס [12]שם תאודורוס, בן שיחו של סוקראטס, אומר לו שהוא כמו אנטיאוס בכך שהוא מכריח אנשים להתפשט ולהאבק איתו בוויכוח. קישור לטקסט

בפעם השנייה מוזכר אנטיאוס בספר החוקים פרק ז'[13], שם מדובר על חינוך גופני. הדובר מתייחס לאנטיאוס כסמל לאסכולת האבקות אותה הוא שולל, זאת בניגוד לאסכולות שונות אותן הוא משבח בהמשך.קישור לטקסט
אצל אפלטון, ניתן לראות שהשם אנטיאוס מוזכר כבדרך אגב, ללא נתינת רקע למי הוא, כמו אצל פייסאנדרוס. ניתן להסיק מאיזכורים כגון אלה שבתקופה בה נכתב הקטע, המיתוס היה נפוץ ומוכר לקהל היעד של הטקסט.הגיוני להגיד, שסופר המעוניין לספר מיתוס שאיש לא מכיר, יספרו בהרחבה ולא  בהערה. אפלטון מניח את היכרות הקורא עם המיתוס של הרקלס ואנטיאוס, ולכן הוא מאזכר אותו בצורה שולית, כבדרך אגב. ניתן להניח אם כן, שבסביבות החצי הראשון של המאה הרביעית לפנה"ס המיתוס של אנטיאוס היה מפורסם ומוכר לרבים.

איזכורים בעייתים

בין תקופתו של אפלטון לתקופתם של סרטוריוס וקוריו, אין עוד כתבים שמזכירים את אנטיאוס אשר שרדו. שני האיזכורים הבאים של אנטיאוס, נכתבו על ידי דיודורוס סיקולוס[14] ופסודו-אפולודורוס[15]. דיודורוס היה פעיל בערך בין שנת 60 ל30 לפנה"ס, בערך בתקופתו של קוריו וקצת אחרי סרטוריוס. האיזכור שלו מעניין גם הוא מכיוון שהוא מפרט על כך שהרקלס הפך את אדמת לוב לראויה למחיה, כלומר הוא מזכיר את תפקידו של המיתוס כפי שמאלכין ואני מנסים לטעון. אין הכוונה לכך שדיודורוס התכוון לכך שזה תפקיד המיתוס, אך מכתביו אפשר להבין את ההשלכות של המיתוס על הקוראים והמחברים, וכיצד הוא נתפס על ידם. קישור לטקסט

 את כתביו של פסודו-אפולודורס מתארכים לאמצע המאה הראשונה לפנה"ס. נתונים אלה לא מספיקים לנו בכדי להסיק שבין אפלטון לתקופתם של קוריו וסרטוריוס, לא היו כלל איזכורים של אנטיאוס. מעבר לכך שיש סיכוי שהיו כתבים שלא שרדו, שני איזכורים שנכתבו בשלב מאוחר יותר, מרמזים על איזכורים נוספים של אנטיאוס בתקופה זו: הראשון הוא האיזכור של יוספוס והשני של אריאנוס. בחלק זה אפרט את האיזכור אצל כל אחד מהם, ואראה מה ניתן ללמוד מהם.

האיזכור אצל יוספוס פלאביוס

יוספוס נולד בשנת 37 לספירה. הוא פיקד על כוחות בגליל במהלך המרד הגדול, אשר בסופו נכנע והוכנס לשבי הרומי. בשנת 69 הוא שוחרר, קיבל אזרחות רומית, שינה את שמו ליוספוס פלביוס והחל לתפקד כהיסטוריון רומי. כתביו נכתבו במקור ביוונית ותורגמו מאוחר יותר ללטינית. הוא נפטר בשנת 100 לספירה. האיזכור של יוספוס מופיע בספרו קדמוניות היהודים[16]. להלן סיכום קצר של הכתוב בקטע: הסיפור של יוספוס  מתחיל בגנאולוגיה של אברהם מקטורה. צאצאיו של אברהם נשלחו על ידו ליישב יישובים בארץ הטרולוגיטים ובערב המאושרת. אחד הצאצאים, עפר, אף נלחם בלוב וכבשה ועל שמו נקראה הארץ אפריקה. יוספוס בשלב זה מביא את דבריו של אלכסנדר פוליהיסטור אשר מצטט את קליאודמוס מאלכוס. הוא מזכיר 3 בנים של אברהם: אפרס, סורס ויפרס. על שם סורס נקראה ארץ אשור. ועל שני האחים יפרס ואפרס נקראות העיר אפרה והארץ אפריקי, מכיוון שהם נלחמו בלוב עם הרקלס כנגד אנטיאוס. הרקלס אף התחתן עם ביתו של אחד מהם והוליד ממנה בן דיודורוס, שלו היה בן נוסף - סופון אשר על שמו נקראים הברברים סופקים. קישור לטקסט.

איזכור זה מעניין ממספר סיבות. ראשית, יוספוס טוען כאן טענה מרעישה, שקיימת שושלת של אברהם אבינו והרקלס.  גם במקרים אחרים הוא תמך במיתוס ארוך השנים שקיים קשר דם בין הספרטנים ליהודים. בספר מקבים א' ומקבים ב' מוזכרת לראשונה הטענה לקשר זה. יוספוס מזכיר את הקשר גם בשני מקומות נוספים בקדמוניות מעבר לאיזכור הזה. אך האיזכור הזה הוא היחיד שמצביע ישירות על המקום בו נוסד הקשר: בין הפטריארך היהודי, לאב המיתולוגי של ספרטה. אם כן יש הוכחות שיוספוס תומך בקשר זה ושואף לקדמו[17] [18].  שנית, ויותר רלוונטי לנושאנו, אנו מגלים שיוספוס פלאביוס מצטט עוד שני מקורות אשר כתבו על אנטיאוס: אלכסנדר פוליהיסטור וקליאודמוס מאלכוס. על דמותו של אלכסנדר פוליהיסטור אין מידע רב - הוא היה יווני אשר נלקח בשבי על ידי רומא במלחמת מיתרידטס. לכן אפשר לתזמן את חייו למאה הראשונה לפני הספירה. הוא המשיך לחיות ברומא גם אחרי שחרורו, ומקורות טוענים שכתב אין-ספור ספרים. לצערנו לא נותרו אלא רסיסים קטנים מכתבי אלכסנדר, והכתב שאותו יוספוס מצטט אינו אחד מהם. על פי יוספוס, אלכסנדר מצטט את קליאודמוס מאלכוס, דמות אשר אין עליה כל מידע. מבין הכתבים ששרדו, קליאודמוס מאלכוס מוזכר רק אצל יוספוס ומאוחר יותר אצל  אוסביוס[19], שחוזר על דבריו של יוספוס במדויק. אין לנו כל ידע באיזו תקופה הוא חי, ואפילו מאיזה מוצא היה. אך ניתן למצוא רמז בכתבים, אשר נותן לנו אפשרות לתחם את חייו לתקופה מסוימת.

בטקסט נאמר לנו שקראו ליבשת אפריקה על שמם של אפרס ויפרס. האם הסיפור שעל שם בניו של אברהם נקראה יבשת אפריקה מסתדר? מבחינת תאריכים הסיפור כושל. צפון אפריקה, בעולם הקדום נקראה לוב. מקור השם אפריקה הגיע כנראה משבט אשר נקרא אפרי. חוקרים סבורים ששיוך השם אפריקה ליבשת לא קרה לפני החלק השני של המאה השלישית לפנה"ס. השם נכנס סופית לטרמנולוגיה של המנהל הרומי בשנת 146 לפנה"ס[20].  נושא תיארוכם של הרקלס ואברהם, אם אכן היו אנשים אמיתיים, הוא שנוי במחלוקת, אך גם בהערכות הכי פחות מחמירות הם חיו מאות שנים לפני שהמונח אפריקה נולד. אם כך מקור השם אפריקה לא יכול באמת להגיע מהשם של בנו של אברהם, מכיוון שהמונח אפריקה הגיע לעולם מאות שנים מאוחר יותר. השימוש במושג אפריקה הינו אנכרוניסטי. אנו יכולים להניח שמי שכתב את המיתוס, כפי שהוא מופיע היום, עשה זאת אחרי שהמונח אפריקה היה קיים,כלומר כתב את הטקסט איפשהו בין סביבות 250 לפנה"ס, כאשר המונח נוצר, לבין תקופתו של אלכסנדר פוליהיסטור, אשר ציטט את הסיפור הזה. לא ניתן להסביר את האטימולוגיה של מושג, לפני שהמושג קיים. אם כן, אפשר לתארך את קליאודמוס מאלכוס בטווח של בין 250 לפנה"ס לחצי הראשון של המאה הראשונה לפנה"ס. מעבר לכך, ניתן לבאר דבר נוסף על קליאודמוס מאלכוס בזהירות רבה מאד. יש סבירות גדולה יותר שהוא כתב יותר בסמיכות לשנת  146 לפנה"ס כאשר אפריקה הפכה רשמית במנהל הרומי לשם היבשת. צריך לקחת השערה זו בערבון מוגבל למדי מכיוון שלא ידוע דבר על קליאודמוס מאלכוס, לא על מיקומו ולא על מוצאו. אך אם יוצאים מנקודת הנחה שלא היה תושב אפריקה, אז יש סיכויים קטנים יותר שהכיר את השם אפריקה כבר בשנת 250 לפנה"ס. סביר יותר להניח שכתב בשלב מאוחר יותר כאשר השם אפריקה הפך לנחלתם של אנשים גם מחוץ ליבשת השחורה.

חשוב לציין כי יש אפשרות שפוליהיסטור ומאלכוס לא כתבו בנושא. כתביהם הרי לא שרדו, והעדות היחידה לקיום כתביהם בנושא זה היא טענתו של יוספוס. יכול להיות שיוספוס המציא את המקורות הללו, ולא באמת ציטט מסופרים אחרים. טענה זו לא נראית סבירה מכיוון שיוספוס מאד ספציפי מאד בהפניות שלו אליהם. לו היה רוצה יוספוס להמציא עדויות שלא קיימות, לא היה מפרט את מקורותיו באופן כה ברור. לסיכום, ניתן להגיד, בעירבון מוגבל כמובן, שבנוסף לרשימת הכותבים על אנטיאוס שפורטו, היו שני כותבים נוספים - אלכסנדר פוליהיסטור, אשר כתב הראשונה לפנה"ס, וקליאודמוס מאלכוס שכת בין 250 ל 50 לפנה"ס, ואולי אפשר להגיד בזהירות רבה שיש סבירות גבוהה  שכתב בין 146 ל50 לפנה"ס.

האיזכור של אריאנוס

אריאנוס נולד בשנות ה80 לספירה בניקודמיה ומת אחרי שנת 149 באתונה. הוא היה פילוסוף, מפקד צבאי והיסטוריון של האימפריה הרומית. ספרו המפורסם הנקרא אנבסיס, ובו מוזכר גם אנטיאוס, מספר על חייו של אלכסנדר הגדול[21]. בשנת 331 לפנה"ס, לאחר ביקורו של אלכסנדר במצריים, החליט לבקר בעמון אשר בלוב, כדי להתייעץ עם האוראקל. האוראקל של עמון היה ידוע כזה שאיתו התייעץ פרסאוס, וזה שאיתו התייעץ הרקלס כאשר היה בדרכו ללוב למצוא את אנטיאוס, ולמצריים למצוא את בוסירוס. קישור לטקסט
הייחוד של האיזכור של אריאנוס, הוא בכך שהוא כותב על תקופה שקדומה לו בהרבה - בתחילת המאה השנייה לספירה הוא כותב על אירועים שקרו בסוף המאה הרביעית לפני הספירה. מה הם המקורות שבהם השתמש על מנת לכתוב על אלכסנדר הגדול ארבע מאות שנה לאחר תקופתו? לא שרד טקסט מתקופתו של של אלכסנדר, המספר על אנטיאוס בהקשר של אלכסנדר. ישנן כמה אפשרויות לענות לשאלה מדוע אריאנוס מזכיר את אנטיאוס במקרה זה. האפשרות הראשונה היא שאריאנוס מצטט מקור אחר אשר לא שרד, שמספר את סיפור אלכסנדר ומזכיר את אנטיאוס. במקרה זה, כנראה היה מקור נוסף שנכתב בזמנו של אלכסנדר, אשר היה מצטרף לקבוצת האיזכורים המוקדמים אשר הוזכרו לעיל. האפשרות השנייה היא שאריאנוס החליט בעצמו להכניס את סיפור אנטיאוס לתוך קורותיו של אלכסנדר. איזכור זה של אנטיאוס הוא איזכור כבדרך אגב ולכן אפשר להניח שבתקופת אריאנוס הייתה היכרות רחבה עם המיתוס של אנטיאוס. ניתן להסיק היכרות רחבה עם המיתוס גם על פי כמות האיזכורים הרבה של אנטיאוס, אשר מתחילים באמצע המאה הראשונה לפנה"ס וממשיכים ברצף עד סוף המאה השנייה לספירה. המיתוס עם כן היה מוכר ופופולרי, ותפקידו היה ידוע לכל בתקופת אריאנוס. שימושו במיתוס אם כן יכל לנבוע מרצונו של אריאנוס לשייך לאלכסנדר את התפקיד של המיתוס, כלומר לצייר את אלכסנדר ככוח צבאי משמעותי המגיע ללוב על מנת ליישב איזור ברברי.

 

כיצד ניתן להסביר את כך שסרטוריוס וקוריו אינם מכירים את האגדה של אנטיאוס?

כפי שצוין, במאה הרביעית לפני הספירה, לפי כתביו של אפלטון, המיתוס של אנטיאוס היה מוכר לכל. משנת 640 לפנה"ס, בה כתב פייסאנדרוס על אנטיאוס, עד אמצע המאה הרביעית לפנה"ס - טווח של כשלוש מאות שנה - רואים שגדולי הסופרים של התקופה כתבו על אנטיאוס, ואף ציפו מהקוראים להכירו. לאחר מכן, השתרר שקט של יותר ממאתיים חמישים שנה[22] וניתן לראות שסרטוריוס תחילה, ואחריו קוריו, לא מכירים את המיתוס שהיה כה מפורסם. מתמיה אם כן, שקוריו וסרטוריוס כה מופתעים. קוריו וסרטוריוס היו הרי מצביאים, אנשים בעלי השכלה. הם אמורים להכיר את כתביהם של סופרים חשובים כגון פייסאנדרוס, פינדארוס ואפלטון. יש לציין כאן עובדה חשובה נוספת - סרטוריוס וקוריו מציינים את הפעם הראשונה שמוזכר אנטיאוס מבחינה כרונולוגית אחרי זמן כה רב, אך לוקאנוס ופלוטארכוס, כתבו את סיפור חיו בשלב מאוחר יותר. ברווח הזה, בין זמנם של סרטוריוס וקוריו, עד זמנם של לוקאנוס ופלוטארכוס, המיתוס של אנטיאוס פרח. בין אמצע המאה הראשונה לפנה"ס ועד זמנו של לוקאנוס, כתבו על אנטיאוס סופרים רבים:אלכסנדר פוליהסטור, דיודורוס סיקולוס[23], פסודו-אפולודורוס[24], היגינוס[25], סטראבון[26], פרופרטיוס[27], פעמיים אצל אובידיוס[28]וסנקה[29]. בין לוקאנוס לפלוטארכוס כתב על אנטיאוס גם פליניוס הזקן[30]. אין ספק אם כן, שכאשר ישבו לוקאנוס ופלוטארכוס וכתבו את המיתוס הם הכירו מגוון של איזכורים חדשים, אם כן, יחד עם כל ההסתייגויות נותרת השאלה מדוע קוריו וסרטוריוס לא מכירים את המיתוס של אנטיאוס בתקופתם. אספק שתי תשובות אפשריות לשאלה זו: האחת היא שמדובר כאן באמצעי ספרותי. השנייה היא שהמיתוס נשכח לתקופה ארוכה, והועלה מחדש מסיבות שיפורטו בהמשך.

ההפתעה כאמצעי ספרותי

האופציה הראשונה היא שאלמנט ההפתעה בסיפורו של קוריו הוא אמצעי ספרותי שלוקאנוס נוקט על מנת לתבל את סיפורו. סיפורו של קוריו מתרחש יותר ממאה שנה לפני לוקאנוס. בתקופה זו, היו שישה סופרים אשר כתבו על המיתוס של אנטיאוס מבלי להזכיר כלל את קוריו ומעלליו. אין לנו דרך לדעת אם לוקאנוס בדה את הסיפור מליבו, או אם היה מקור נוסף עליו הסתמך בסיפוריו על קוריו. אך לוקאנוס מכניס אלמנט של הפתעה, שלפחות עד כמה שאנו יודעים, לא היה קיים לפניו. השערה זו מקבלת בסיס כלשהוא, עם סיפורם של ששת הסופרים שכתבו בין קוריו ללוקאנוס שאצלם לא מופיע אלמנט זה. גם אצל פלוטארכוס, בסיפורו על סרטוריוס קיים אלמנט ההפתעה. פלוטארכוס מספר את סיפורו של סרטוריוס אשר כבר מוזכר במקור של סטראבון. סטראבון מזכיר את סרטוריוס ואת העובדה שמצא שלד בגודל של 60 אמות במקדשו. יש שני הבדלים בין של פלוטארכוס ולוקאנוס הגרסאות: הראשון הוא ששניהם מתרחשים במקומות שונים, אך אין בידי להתייחס לעובדה זו כאן, והוספתי נושא זה בנספח שמיועד למחקר עתידי. ההבדל השני הוא שסטראבון לא הזכיר את אלמנט ההפתעה של סרטוריוס, אלא מזכיר את מציאת השלד בצורה אדישה למדי. פלוטארכוס הוסיף אלמנט זה לסיפור קיים. אולי עשה זאת על דעת עצמו על מנת לספר את סיפורו, אך הגיוני גם לשער שהושפע מלוקאנוס. לוקאנוס היה כותב מפורסם מאד שקיבל את חסותו של הקיסר נרו, ולכן יש סבירות גבוהה שפלוטארכוס אשר חי בתקופתו הכיר את ספריו  והשתמש באמצעי הספרותי שלו.

המיתוס נשכח מלב

הדרך השנייה להסביר את ההפתעה של סרטוריוס וקוריו הם שהמיתוס נשכח מלב. על פי תיאוריה זו, המיתוס, אשר היה בעל חשיבות זו או אחרת עד סוף המאה הרביעית לפנה"ס, נשכח ברחבי האימפריה ונשאר רדום בלוב. סרטוריוס וקוריו, הגיעו ללוב, שמעו את הסיפור והפיצו מחדש את הסיפור ברחבי האימפריה. פעמים רבות מיתוסים הם בעלי תפקיד מסוים, על כך יורחב בסעיף הבא. הגיוני לחשוב שברגע שהמיתוס "סיים את תפקידו" אצל היוונים, הוא דעך עד שנעלם לבסוף. ניתן גם לשער שבלוב, באתר שבו התרחש המיתוס, הוא נשמר על אש קטנה. המקומיים אשר חיו בערים בהן אנטיאוס לכאורה חי, הכירו את הסיפור והעבירו אותו מדור לדור. כך המיתוס, שנשכח על ידי היוונים מפני שלא היה בו צורך יותר, הגיע לידי הרומים כאשר שמעו אותו מהמקומיים. חשוב לציין שכאשר מגיע מצביא רומי ללוב, הוא מגיע עם פמלייה גדולה וחיילים רבים. כך שלא רק סרטוריוס וקוריו שמעו את המיתוס, אלא עוד מאות אנשים שהיו איתם וכך המיתוס הופץ.

משהו אחד לא מסתדר בתיאוריה זו, וזו העובדה שסיפור ההפתעה התרחש כביכול פעמיים. אם סרטוריוס ופמלייתו הפיצו את המיתוס בסביבות שנת 80 לפנה"ס, כיצד קוריו מופתע שוב כ30 שנה מאוחר יותר? ההסבר הראשון, והפחות משכנע לכך, הוא שקוריו לא שמע את סיפורו של סרטוריוס. אופציה זאת נשמעת לא משכנעת. ראשית, קשה להאמין ששני סיפורים כה דומים באמת קרו בהפרש קטן יחסית זה מזה. בנוסף, קשה להאמין שקוריו לא שמע את סיפור סרטוריוס, במיוחד שזה הופץ במשך 30 שנה, והגיע לסופרים חשובים בני זמנו של קוריו כגון דיודורוס סיקולוס ופסודו אפולודורוס. לסופרים אלה אמנם אין תיארוך מדויק ואפשרי שסיפורם על אנטיאוס הגיע אחרי קוריו, אך אופציה זו באופן כללי לא נשמעת משכנעת.

ההסבר השני שברצוני להציע הוא שילוב של שני הסעיפים הקודמים. הגיוני לשער שהמיתוס נשכח עד אשר סרטוריוס הגיע ללוב, אך לוקאנוס השתמש בהפתעה כאלמנט ספרותי, ופלוטארכוס הושפע ממנו. הסעיפים שהצעתי לא סותרים זה את זה, כלומר כל אחד מהם אפשרי בפני עצמו אך גם שילוב ביניהם הוא אפשרי.

תפקיד המיתוס

דאודן בספרו טוען שמיתוסים הם לא אמת מוחלטת, ולפעמים אף אין בהם גרעין של אמת, אך לרוב יש להם ערך או משמעות, או במילים אחרות שיש להם אמת משלהם [31]. לעיתים, למיתוס יש תפקיד של ממש. כפי שמאלכין טען שתפקיד המיתוס היה לפתוח אדמות שאינן ראויות למחייה בזמן הכיבוש היווני, אני רוצה לטעון שלמיתוס יש תפקיד רחב יותר. כעת עם כל המידע מהסעיפים הקודמים ניתן להבין ביתר קלות את תפקיד זה - המיתוס עולה בכל פעם שכוח צבאי משמעותי מגיע ללוב, כמעין מיתוס פתיחה קולוניאלי. 

 בסביבות שנת 640 לפנה"ס היוונים החלו את מסע כיבושם ביבשת השחורה,  בסביבות אירסה במזרח. הכיבוש הראשון קרה במקביל לאיזכור הראשון בהיסטוריה של אנטיאוס.ובסביבות שנת 631 הקימו את קירנה. כפי שכבר הוזכר, אפלטון במאה הרביעית לפני הספירה מזכיר את המיתוס כבדרך אגב ומצפה מקוראיו להכיר את הסיפור מכיוון שלא היו כיבושים יוונים בין תחילת המאה השישית לפנה"ס, שהיא תקופת פינדארוס, לתקופת אפלטון, נראה שהמיתוס עשה את תפקידו. הפעם הבאה שמוזכר המיתוס הוא כשאלכסנדר הגדול מגיע ללוב בשנת 331 לפנה"ס. בגלל כוחו הצבאי העצום של אלכסנדר, אין זה מפתיע שהמיתוס עולה בהקשר שלו. האיזכור של אנטיאוס אצל אלכסנדר מגיע אחרי מאה וחמישים שנות שקט, מלבד האיזכור כבדרך אגב של אפלטון, בהן המיתוס לא מוזכר. יש אפשרות כמובן, שהיו קיימים עוד איזכורים שלא שרדו במשך התקופה הזו, אך גם אם זה נכון, האיזכור של אנטיאוס בהקשר של אלכסנדר מתיישב עם התפקיד המוצע של המיתוס. תפקיד המיתוס רק מתחזק כאשר רואים שלאחר אלכסנדר, במשך כמאתיים חמישים שנה לא מוזכר המיתוס כלל!

החל מאמצע המאה הראשונה לפנה"ס, המיתוס של אנטיאוס הופך להיות פופולרי מאד. אחרי כמאתיים חמישים שנה ללא איזכורים של המיתוס, במאתיים חמישים השנים הבאות נמצאו לא פחות מחמישה עשר איזכורים שונים[32]! הסיבות להעלמות המיתוס יכולות להיות רבות, אך נראה לי סביר מאד, במיוחד עקב כך שקיימים כתבים של סופרים מפורסמים ששרדו עד היום, שהמיתוס נעלם מכיוון שסיים תפקידו. כמו בניצחונו של הרקלס על אנטיאוס, האדמה נהפכה לראויה למגורי היוונים. בלי קשר לסיבת העלמות המיתוס, אין ספק שהעלייה מחדש של המיתוס אינה מקרית. זה לא נראה סביר שאחרי שנים כה ארוכות של שקט יתחיל רצף כה אינטנסיבי של איזכורים על ידי גדולי הכותבים של אותה תקופה במקרה. התחייה של המיתוס מעלה את השאלה מה קרה באותה תקופה, ואכן בדיקה של אירועי התקופה נותנים לנו הסבר לעניין החדש שהתגלה במיתוס.

לאחר שנים של כוחות פנימיים רבים בצפון אפריקה בנוסף לכך שכוחם של היוונים החל להתדלדל אל מול עוצמתה של הרפובליקה הרומית, בשנת 146 לפנה"ס נכבשה קרתגו אשר בטוניס על ידי הרומאים. זו אחיזת היד הראשונה המשמעותית של הרומאים באפריקה. בשנות השמונים לפני הספירה יש מאבקים של מצביאים רומים רמי דרג באפריקה ביניהם סרטוריוס אשר מנצח גנרל של סולה ומשתלט על טינגיס במרוקו. בשנת 74 לפנה"ס הפכה קירנה לפרובינקיה רומית. בשנת 50 לפנה"ס מגיע קוריו לאפריקה על מנת להילחם במלך ג'ובה ולכבוש את שטחיה של נומידיה. הוא אמנם נכשל ומפסיד בקרב, אך שנים מעטות לאחר מכן הרפובליקה הרומית מחזקת את אחיזתה גם באיזור זה. בשנת 23 רומא נמצאת בשיא כוחה ותהילתה ההיסטורית ומוכרזת האימפריה הרומית, במקום הרפובליקה הרומית. בנוסף, ההפסקה הארוכה באיזכורי המיתוסים, והרצף שמגיע יכולים לרמוז לנו אולי שקליאודמוס מאלכוס כתב  סביב תקופת הכיבוש הרומי. יש אפשרות שהוא כתב גם בסביבות 250 לפנה"ס, אך אם מקבלים את תזת תפקיד המיתוס, אולי אפשר לצמצם את טווח חייו של קליאודמוס לתקופה זו. 

ניתן לראות אם כן, שיש הסבר הולם לעליית המיתוס אחרי זמן כה רב. כפי שהמיתוס עלה בתחילה כאשר כוח זר יווני הגיע לאפריקה, חזר שוב כאשר אחרון גדולי היוונים, אלכסנדר הגדול, הגיע ליבשת וכעת המיתוס עולה שוב כאשר הרומאים תובעים את אחיזתם שם. בתקופה הזו, אשר בה יש מאבקים צבאיים רבים באפריקה, ומגיעים מצביאים רומאים רבים, פתאום המיתוס "קם לתחייה". נראה שבכל פעם שגורם זר בעל כוח צבאי משמעותי מגיע ליבשת, המיתוס נולד מחדש.

  

סיכום

על פי כמות האיזכורים של אנטיאוס לאורך ההיסטוריה אפשר להבין שמיתוס זה היה בעל חשיבות. לא לשווא הוזכר פעמים כה רבות על ידי גדולי הסופרים בתקופה של יותר מאלף שנה. הבנת מיתוס זה, הוא חלק קטן בפאזל של הבנת מיתוסים באופן כללי - מה הסיבה להם, איזה תפקיד הם משמשים ומה השפעתם על חייהם של אנשים לאורך זמן. ההתחקות אחר מיתוס זה החלה בתהייה פשוטה: מדוע קוריו וסרטוריוס מופתעים כאשר הם שומעים את המיתוס, בעיקר שמטקסטים קדומים ניתן לראות שהוא משמעותי ומפורסם? ניסיתי להראות שחקירת מיתוס אינה דבר פשוט. יש סתירות רבות ושאלות שנשארות פתוחות. לעיתים ניתן ללמוד דברים בלתי צפויים, כפי שאיזכוריהם של אריאנוס ויוספוס לימדו אותנו על איזכורים נוספים. ניתן לראות עם כן שלמיתוס אכן יש תפקיד. בין אם תפקיד זה היה ידוע, וסופרים התכוונו לשייך אותו לאנטיאוס, לא ניתן לדעת. אך אפשר לראות קורלציה ברורה בין הגעה של כוח חיצוני ללוב לבין איזכור אנטיאוס. ניתן להסתכל על תזה זאת כתזת הרחבה לזו של מאלכין. המיתוס אינו רק נודד, אלא באופן כללי מופיע בעקבות כיבוש בתקופת היוונים והרומים.

נושאים למחקר עתידי הם רבים ומגוונים. לאורך העבודה ציינתי מספר שאלות אשר השארתי ללא תשובה לדוגמא: כיצד ניתן להסביר את הדמיון והשוני בין גרסאות מסוימות? על מה הסתמך אריאנוס כאשר כתב על אלכסנדר?  בנוסף יש שאלות ששאלתי את עצמי תוך כדי עבודה שלא מצאו את דרכן לעבודה. למשל, שלושת האיזכורים המאוחרים ביותר של המיתוס של אנטיאוס מופיעים באמצע המאה הרביעית לספירה אצל קווינטוס סמירנאוס פעמיים אצל ואמיאנוס מארקלינוס -  שלושתם איזכורים כבדרך אגב. איזכורים אלה מגיעים גם הם לאחר פאוזה של כמאה חמישים שנה בהם המיתוס לא מוזכר. האם יש סיבה להעלמות המיתוס, ויותר חשוב: להופעתו מחדש? שאלה נוספת היא בקשר להופעתו של אנטיאוס כחלק מרשימת גיבורים שאנטיאוס הביס. באיזכורים רבים אנטיאוס מוזכר כאחד מתוך רשימה ארוכה, וכמעט תמיד בוסירוס הינו חלק מרשימה זו. מעניין בעיניי לבדוק אף את המיתוס של בוסירוס ולראות האם הוא משחק תפקיד דומה בהיסטוריה. מעבר לכך, הופעת אנטיאוס ברשימה הוא אמצעי שמעניין לבדוק מה מקורו. על מנת להקל על עבודת חוקרים בעתיד, הכנתי נספח בשם ניתוח איזכורים, אשר מחלק לנוחיות החוקר את האיזכורים על פי קטגוריות שונות, ושואל את השאלות שפירטתי כעת.


הערות

 
  1. הכוונה במילה לוב אינה למדינה. בעולם העתיק משמעות השם לוב הייתה צפון אפריקה מלבד מצריים. במהלך העבודה כל שימוש במושג לוב כוונתו למשמעות זו. על לוב בעולם העתיק ראה: Cancik, Hubert. “Libyes” In Brill's New Paully (Leiden, The Netherlands: Brill, 2002-2010),7:515-516.;Malkin, Irad. Myth and Territory in the Spartan Mediterranean. (Cambridge, England: Cambridge University Press, 1994),169
  2. Ken Dowden, The uses of Greek mythology (London: Routledge 1992), 3-4
  3. Malkin, Irad. Myth and Territory in the Spartan Mediterranean. (Cambridge, England: Cambridge University Press, 1994),181-187.
  4. Lucan.Pharsalia 4.582-660
  5. Plutarch.Sertorius 9
  6. שמה הקדום של טנג'יר.
  7. באיזכור של אנטיאוס אצל יוספוס פלאביוס נזכרים גם כן דיודורוס וסופקס - אשר נקרא סופון בטקסט של יוספוס. בטקסט של יוספוס לעומת פלוטארכוס, דיודורוס הוא הבן וסופקס הוא הנכד. בנוסף אצל יוספוס נכדתו של אברהם אבינו היא שהתחתנה עם הרקלס במקום טינגה אישתו של אנטיאוס. שני הממים הללו החוזרים בין שני הסופרים מרמזים שאולי אחד הסתמך על הטקסט של השני. הסיבות להבדלים יכול להיות נושא מעניין למחקר נוסף
  8. על שינוי מיקום המיתוס ראה: Malkin, Irad. Myth and Territory in the Spartan Mediterranean. (Cambridge, England: Cambridge University Press, 1994),181-187
  9. על ההפרדה בין שתי אנטיאוסים ראה:Scholion on Pindar.Pythian Odes IX 185a; Cancik, Hubert. “Antaeus” In Brill's New Paully (Leiden, The Netherlands: Brill, 2002-2010),1:716.;Malkin, Irad. Myth and Territory in the Spartan Mediterranean. (Cambridge, England: Cambridge University Press, 1994),181-185
  10. Pindar.Pythian Odes 9.97-125
  11. Pindar.Isthmian Odes 4.52-55
  12. Plato.Theaetetus 169
  13. Plato.Laws 7.796
  14. Diodorus Siculus. Bibliotheca Historica 4.17.4
  15. Psuedo-Appollodorus.Bibliotheca 2.5.11
  16. Josephus.Antiquities 1.238-241
  17. לקריאה של מקורות ראשוניים על הקשר היהודי ספרטני ראה: I Maccabees 12.1-23;I Maccabees 14.16-23; II Maccabees 5.3-10; Josephus.Antiquities 12.225-227; Josephus.Antiquities 13.163-170
  18. לקריאה של מחקר מודרני על הקשר היהודי ספרטני: Erich S. Gruen,. "Heritage and Hellenism".,(Berkeley:University of California Press,1998(,253-268; Erich S. Gruen,."The Purported Jewish-Spartan Affiliation", In Transitions to Empire, ed. Robert W. Wallace and Edward M. (Norman : University of Oklahoma Press,1996), 254-269; Ranon, Katzoff, . "Jonathan and Late Sparta",in AJP 106, (Baltimore:Johns Hopkins University Press,1985), 485-489.
  19. Eusebius,Praeparatio Evangelica 9.20.2-4
  20. Cancik, Hubert. “Africa.” In Brill's New Paully (Leiden, The Netherlands: Brill, 2002-2010),1:291-295.
  21. Arrian.Anabasis of Alexander III 3.1-2
  22. עם הסתייגות לכתבי קליאודמוס מאלכוס, ראה סעיף על האיזכור של אנטיאוס אצל יוספוס פלאביוס
  23. Diodorus Siculus. Bibliotheca Historica 4.17.4
  24. Psuedo-Appollodorus.Bibliotheca 2.5.11
  25. Hyginus.Fabulae 30
  26. Strabo.Geographica 17.3
  27. Propertius.Elegies 3.22.7-10
  28. Ovid.Heroides 9.71;Ovid.Metamporphoses 9.181-186
  29. Seneca.Hercules Furens 2.480-488
  30. Pliny.Natural History 5.1-3
  31. Ken Dowden, The uses of Greek mythology (London: Routledge 1992), 3-4
  32. רשימת האיזכורים המלאה בתקופה זו בסדר כרונולוגי:Diodorus Siculus. Bibliotheca Historica 4.17.4;Psuedo-Appollodorus.Bibliotheca 2.5.11; Hyginus.Fabulae 30; Strabo.Geographica 17.3; Propertius.Elegies 3.22.7-10; Ovid.Heroides 9.71; Ovid.Metamporphoses 9.181-186; Seneca.Hercules Furens 2.480-488; Lucan.Pharsalia 4.582-660; Pliny.Natural History 5.1-3; Josephus.Antiquities 1.238-241; Plutarch.Sertorius 9; Plutarch.Theseus 11; Statius.Thebaid 6.886-896; Arrian.Anabasis of Alexander III 3.1-2; Pausanias.Description of Greece 9.11.6; Philostratus.Imagines 2.21-22.

ביבליוגרפיה

מקורות ראשוניים

  1. I Maccabees 12.1-23
  2. II Maccabees 5.3-10
  3. Ammianus Marcellinus.Rerum gestarum 28.1.46
  4. Ammianus Marcellinus.Rerum gestarum 30.4.19
  5. Arrian.Anabasis of Alexander 3.3.1-2
  6.  Diodorus Siculus. Bibliotheca Historica 4.17.4
  7. Hyginus.Fabulae 30
  8. Josephus.Antiquities 1.238-241
  9. Josephus.Antiquities 12.225-227
  10. Josephus.Antiquities 13.163-170
  11. Lucan.Pharsalia 4.582-660
  12. Ovid.Heroides 9.71
  13. Ovid.Metamporphoses 9.181-186
  14. Pausanias.Description of Greece 9.11.6
  15. Philostratus.Imagines 2.21-22
  16. Pindar.Isthmian Odes 4.52-55
  17. Pindar.Pythian Odes 9.97-125
  18. Plato.Laws 7.796
  19. Plato.Theaetetus 169
  20. Pliny.Natural History 5.1-3
  21. Plutarch.Sertorius 9
  22. Plutarch.Theseus 11
  23. Propertius.Elegies 3.22.7-10
  24. Psuedo-Appollodorus.Bibliotheca 2.5.11
  25. Seneca.Hercules Furens 2.480-488
  26. Statius.Thebaid 6.886-896
  27. Strabo.Geographica 17.3
  28. Quintus Smyrnaeus.The Fall of Troy 4.436-447

 

מחקר מודרני

 

1. Cancik,Hubert."Antaeus" In Brill's New Paully,1:716.Leiden,the Netherlands:Brill,2002-2010

2. Cancik,Hubert."Afica" In Brill's New Paully,1:291-295.Leiden,the Netherlands:Brill,2002-2010  

3. Cancik,Hubert."Libyes" In Brill's New Paully,7:515-516.Leiden,the Netherlands:Brill,2002-2010

4. Dowden,Ken.The uses of Greek mythology. London: Routledge, 1992

5. Gruen, Erich S."The Purported Jewish-Spartan Affiliation", In Transitions to Empire, edited by Robert W. Wallace and Edward M. Harris,254-269. Norman : University of Oklahoma Press,1996

6. Gruen,Erich S. "Heritage and Hellenism".Berkeley:University of California Press,1998. 

7. Katzoff, Ranon. "Jonathan and Late Sparta",in AJP 106, 485-489.Baltimor:Johns Hopkins University Press,1985.

נספחים

אינדקס איזכורים

ניתוח איזכורים