אייל מאיר עבודה מסכמת תשע מונותאיזם - פרק ראשון

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

יהודים ותקדימים

התמונה העולה מתוך המקורות מעידה בבירור שהממשל הרומי פעל נגד הדת היהודית ולא נגד היהודים או המתגיירים עצמם, כלומר הגירוש היה על בסיס דתי ולא על בסיס אתני.[1] סווטוניוס וטקיטוס מציינים את הכללת הגרים בגירוש תוך מתן חנינה למי שינטוש את הדת האסורה.[2] לכן אני מקבל שמטרת הצו הייתה שיהודים ומתגיירים בגיל צבא יגויסו בכפייה וששאר הקהילה תגורש מרומא.[3]

כעת יש ברצוני להדגיש את הקושי הרב שכרוך בגירוש יהודים מרומא, ושאין זה עניין של מה בכך. אנו שומעים לראשונה על יהודים ברומא בשנת 139 לפנה"ס, שהמסגרת לאירוע זה היא גירוש יהודים מהעיר בשל פעילות מיסיונרית.[4] כיבוש יהודה על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס והמלחמה המתמשכת ביהודה גרמו לזרם הולך וגובר של שבויים ומהגרים יהודים לבירת האימפריה, שהוצגו במצעד הניצחון של פומפיוס, ואותם עבדים יהודים זכו בחירותם מקץ זמן מה ובחרו להישאר לחיות בעיר.[5] פילון מציין שבזמן ביקורו ברומא (37-41 לספירה) רוב היהודים ברומא היו שבויי מלחמה שהשתחררו וזכו לאזרחות רומית.[6] אך נאומו של קיקרו נגד התנהלותם של היהודים במשפטו של פלאקוס מעיד על כך שכבר בשנת 59 לפנה"ס הייתה ברומא קהילה יהודית מלוכדת ומאורגנת שהוציאה משלוחי כסף לירושלים והיוותה גורם משמעותי בפוליטיקה הרומית.[7]

עדויות לאותה קהילה יהודית אנו שומעים גם מאוחר יותר. בשנת 4 לפנה"ס יוצאים שמונת אלפים יהודים לרחובות כדי למחות נגד ארכילאוס, בנו של הורדוס, שהגיע כדי לדרוש את כס אביו.[8] מספר שנים אחר כך מסופר שהמוני יהודים יצאו לרחובות רומא כאשר נוכל שהתחזה לאלכסנדרוס, בנו המת של הורדוס, הגיע לעיר.[9] הציטוט של סנקה המופיע אצל אוגוסטינוס מעיד על מספרם הרב של היהודים שבא לידי ביטוי בהפצת דרכיהם.[10] הערכות שונות הועלו לגבי גודל האוכלוסייה היהודית ברומא בתחילת המאה הראשונה לספירה, אשר נעות בין 20,000 ל-60,000, מתוך אוכלוסייה כללית שמנתה בין 750,000 ל-1,000,000, כלומר יחס של 1:20.[11]

בנוסף לעוצמתה המספרית של קהילה יהודית ברומא, השלטונות הרומיים הפגינו יחס הוגן, ויש שיאמרו מגונן, כלפי הדת היהודית. החקיקה הרומית בשלהי הרפובליקה ותחילת הקיסרות נתנה ליהדות מעמד של religio licita, כלומר דת חוקית.[12] היהודים יכלו לשלוח בחופשיות כספים לבית המקדש ונהנו מפטור משירות צבאי.[13] יוליוס קיסר הוציא צווים למען זכויות היהודים בגולה ובממלכת יהודה, ואחרי מותו אושרו מחדש הזכויות של היהודים בסנאט על ידי מפקדים רומים בחלקים שונים של האימפריה וגם על ידי אוגוסטוס.[14]

בנקודה זו אני חפץ לחזור לשאלה המרכזית: מדוע גורשו היהודים מרומא בשנת 19? גירוש הקהילה היהודית בהשוואה לדיכוי הכת של איזיס לא היה עניין פשוט מכיוון שגם אם יהרסו בתי הכנסת ויגורשו המנהיגים, עדיין תישאר קהילה גדולה של יהודים בעלי זהות אתנית אחידה וחזקה שישמרו את מנהגיהם ללא בתי הכנסת והמנהיגים.[15] ללא ספק טיבריוס המסורתי והשמרן נאלץ לסטות מדרכם של קודמיו ביחסו ליהודים.[16] מרגע שהוחלט על גירוש היהודים, יכול היה הממשל הרומי לפנות לתקדימים שנמצאו בשפע כדי למצוא הצדקה חוקית לגירוש אוכלוסיות שלא היו בעלות אזרחות רומית, שעוד שהגיוס הכפוי נתן פיתרון לסילוק אלו שהחזיקו בעלי אזרחות דרך הליך משפטי הוגן.[17]

ניתן לסכם שעד שנת 19 לספירה הקהילה היהודית ברומא הייתה בתהליך של גדילה והתבססות, והדת היהודית נתפסה כלא מזיקה ובמקרה הגרוע כמוזרה. משוררים מתקופה האוגוסטיאנית מבטאים בדיווחיהם הומור ולא מעידים על הרגשת איום בקרב הרומאים.[18] אם כן, מה עשו היהודים שעורר עליהם על זעמם של השלטונות ברומא, וגרמו לקיסר שמרן לשבור את הכלים ולסטות באופן מובהק מדרכו של קודמיו ולפעול נגד הקהילה היהודית? 

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא


  1. סלינגרלאנד, 1997, ע"מ 51-55. אין בכך לטעון שרק הדת היהודית נרדפה. חוקרים רבים מצביעים על כך שגם הדתות המצריות היו תחת מתקפה: ברקלאי, 1996, ע"מ 299; גרואן, 2004, ע"מ 45; יוספוס (קדמוניות 18.65-80), סווטוניוס וטקיטוס מציינים בדיווחיהם שגם הפולחן המצרי היה תחת מתקפה. אולם במרכז העבודה ניצבת השאלה מדוע גורשו היהודים, ולמרות שבנקודות מסוימות יש השקה, דיכוי הפולחן המצרי יישאר ברקע.
  2. אבּל (1968, ע"מ 385) טוען שרק המתגיירים היו מטרת הגירוש, אך אני נוטה לקבל את הטענה שפרשנות זו סותרת את מרבית המקורות שבידינו. טקיטוס מכנה את המגורשים 'infecta' בעוד סווטוניוס מציין בפירוש בסוף רשימת המגורשים את המתגיירים; ויליאמס (1989, ע"מ 769) מסבירה באופן מתקבל על הדעת שהיעדרותם של מתגיירים מדיווחו של יוספוס נובעת מכך שבעיני יהודי אין הבדל בין יהודי מלידה ליהודי שהתגייר; טקיטוס מכנה את ארבעת אלפים המגויסים כעבדים משוחררים כדרך של השמצה, מונע על ידי דעותיו השליליות על יהודים, מתגיירים ועבדים חופשיים (היסטוריות 5.5), ולכן אין לקבל את האפשרות הלא סבירה שהכול המגורשים היו עבדים משוחררים. בניגוד אליו ישנם תומכים רבים בטענה שהמגורשים היו יהודים מלידה ומתגיירים: ויליאמס, 1989, ע"מ 770-773; סמולווד, 1999, ע"מ 174; גרואן, 2004, ע"מ 47-48, 288, הערה 94.
  3. מריל, 1919, ע"מ 366; ויליאמס, 1989, ע"מ 771; ברקלאי, 1996, ע"מ 300; שאפר, 1997, ע"מ 109; ויליאמס עושׂה צעד נוסף קדימה וקובעת שטקיטוס לא התכוון שכולם היו מומרים, ושגם כאלה שהראו קרבה מסוימת ליהדות ומילאו מספר מצומצם ממנהגיהם נחשבו לנגועים.
  4. ברקלאי, 1996, ע"מ 285; דיווחו של ואלריוס מקסימוס (1.3.3) מצוטט אצל שני מקורות ביזנטיים, ולא שרד באופן עצמאי. נפוטיאנוס, מהמאה החמישית לספירה, מספר שהיהודים גורשו בשל מיסיון. פאריס, מהמאה הרביעית לספירה, טוען היהודים הפיצו את כת יופיטר סבזיוס (Jupiter Sabazios) ולכן הוכרחו לחזור לבתיהם; לדיון בנוגע לגירוש של שנת 139 ראו: סמולווד, 1956, ע"מ 321; לאון, 1960, ע"מ 2-4; שורר, 1973, כרך 1, ע"מ 194-196; שטרן, 1979, ע"מ 8-9; סמולווד, 1981, ע"מ 128-130; שורר, 1986, כרך 3/1, ע"מ 74-75; ברקלאי, 1996, ע"מ 282-286; פאג'ט, 1996, ע"מ 73-75; שאפר, 1997, ע"מ 106-108; גרואן, 2004, ע"מ 28-31; ישנה מחלוקת סביב אירוע זה, אך בכל מקרה מספיק שנכתב שהיה גירוש כדי שהממשל ברומא יכול היה להצביע על תקדים לגירוש היהודים בשנת 19 לספירה.
  5. שטרן, 1979, ע"מ 2; ברקלאי, 1996, ע"מ 282; סמולווד, 1999, ע"מ 168; גרואן, 2004, ע"מ 15, 28. לשבויים יהודים שהובאו לרומא ראו: יוספוס, מלחמת היהודים ברומאים, 1.154, 1.180; קדמוניות, 14.70-71, 14.79, 14.85, 14.97, 14.119-120, 14.275, 14.304, 14.313, 14.320-321, 20.244.
  6. פילון, המשלחת אל גאיוס 155; לאון (1960, ע"מ 4) מסביר את שכיחות שחרור העבדים היהודים יהודים כתוצאה מפדייתם על ידי חבריהם היהודים או שוחררו על ידי אדוניהם מכיוון שהיהודים לא וויתרו על שמירת השבת והכשרות גם בתור עבדים, הפכו לאי נוחות עבור אדוניהם; שטרן (1979, ע"מ 2) מוסיף שגם כיבוש אסיה הקטנה וממלכת פרגאמון, שכללה אוכלוסייה יהודית רבה, סייע להתפתחות הקהילה היהודית ברומא עוד לפני פומפיוס; שורר, 1986, כרך 3/1, ע"מ 75.
  7. קיקרו, פלאקוס 66-69. לאון, 1960, ע"מ 4-5; שטרן, 1979, ע"מ 2; ברקלאי, 1996, ע"מ 286-287; פלאקוס היה מושל אסיה בשנת 62 לפנה"ס אשר אסר הוצאת מתכות יקרות מאסיה הקטנה, איסור שפגע ביהודים שרצו לשלוח מנחות לבית המקדש בירושלים.
  8. 8 יוספוס, קדמוניות 17.300-303; מלחמת היהודים 2.80-81; ויליאמס, 1989, ע"מ 780; ברקלאי, 1996, ע"מ 293.
  9. יוספוס, מלחמת היהודים 2.101-110; קדמוניות 17.324-338; שורר, 1986, כרך 3/1, ע"מ 75; ויליאמס, 1989, ע"מ 780; ברקלאי, 1996, ע"מ 293.
  10. אוגוסטינוס, עיר האלוהים 6.11.
  11. סטאמבו, 1989, ע"מ 89-91; שטרן (1988, ע"מ 19) קובע שהקהילה היהודית מנתה 50,000 מתוך כלל האוכלוסייה של 750,000 עד 800,000; ברקלאי (1996, ע"מ 295) קובע שאם גורשו 4,000 אזי כלל האוכלוסייה היהודית מנתה 30,000. לביבליוגרפיה ענפה בסוגית גודל הקהילה היהודית ברומא ראו: ברקלאי: ע"מ 295, הערה 32;
  12. טרטוליאנוס, אפולוגטיקה 21.1; טקיטוס, היסטוריות 5.5; סמולווד, 1999, ע"מ 169.
  13. מנחות לבית המקדש: יוספוס, קדמוניות, 14.112-13; טקיטוס, היסטוריות 5.5; פטור משירות צבאי: יוספוס, קדמוניות 14.223-34.
  14. יוספוס, קדמוניות 256-267 ,241-246 ,213-216 , 14.201-208; לאון, 1960, ע"מ 9-10; ברקלאי, 1996, ע"מ 291-292; סמולווד, 1999, ע"מ 168. לכן לא מפתיע לשמוע על צערם של היהודים בהלוויתו של יוליוס קיסר: סווטוניוס, יוליוס קיסר 84.5. על חידוש צוויו של קיסר על ידי אוגוסטוס ואגריפה ראו: יוספוס, קדמוניות 16.160-173; על יחסם החיובי של אוגוסטוס וקיסר ליהודים ראו: פילון, המשלחת לגאיוס, 155-158 ,311-316; רק אוגוסטוס: סווטוניוס, אוגוסטוס 32.1; לאון, 1960, ע"מ 11; ברקלאי, 1996, ע"מ 292-293; סמולווד (1999, ע"מ 171) מציינת שהיהודים קיבלו פטור מפולחן הקיסר, והדבר הפך לכל כך מובן מאליו שכאשר יהודה סופחה בשנת 6 לספירה, לא הונהג בה פולחן הקיסר; סמולווד, 1981, ע"מ 203. בניגוד ליהודים, הכת של איזיס דוכאה כבר בימיו של אוגוסטוס כפי שעולה מדיווחו של טרטוליאנוס (אפולוגטיקה 6.8).
  15. ברקלאי, 1996, ע"מ 299.
  16. על טיבריוס השמרן ראו: סווטוניוס, טיבריוס 33; אבל, 1968, ע"מ 385; סמולווד, 1956, ע"מ 64; פלדמן, 1993, ע"מ 47; סמולווד (1981, ע"מ 203) מדגישה שיוספוס (קדמוניות 18.79 מציין בפירוש שטיבריוס ביצע חקירה לפני שפעל נגד כוהני איזיס: "וכשקיבל טיבריוס ידיעה מדוקדקת על ידי חקירת הכוהנים...") ולכן סביר שבצע חקירה גם נגד היהודים, שהובילה להחלטה בעלת הצדקה משפטית, מוסרית ופוליטית. כמו כן טקיטוס מציין שהגיוס הכפוי יצא בהוראת הסנאט, שמצביע על כך שקדם לעונש דיון; מריל (1919, ע"מ 368) שמה את הדגש על היכולת של טיבריוס להשתמש הגירוש של שנת 139 לפנה"ס כתקדים לגירוש יהודים מרומא, בתנאי שמקבלים את דיווחו של ואלריוס מקסימוס כנכון, אפשרות אשר זוכה לתמיכתו של ברקלאי (1996, ע"מ 286). סמולווד (1999, ע"מ 172) רואה באירוע זה כתקדים, או לכל הפחות רמז למיסיון בימיו של טיבריוס (1956, ע"מ 321), זאת מכיוון שואלריוס מקסימוס היה בן תקופתו של אוגוסטוס וטיבריוס.
  17. למשל גירוש היהודים בשנת 139 לפנה"ס, שכבר צוין. אבּל (1968, ע"מ 386) מביא דוגמאות רבות: ליויוס (4.30.10-13) מספר שבשנת 430 לפנה"ס הוטל על האידילים לדאוג שרומאים יסגדו לאלים רומאיים בלבד, בשנת 213 לפנה"ס הפרייטורים פעלו נגד פולחנים זרים במקומות ציבוריים (25.1.12) ובשנת 186 לפנה"ס כת בקכוס גורשה על ידי הקונסולים (39.8). חשוב לציין שכל הדוגמאות הללו עוסקות בדתות, שבניגוד ליהדות, לא נהנו ממעמד חוקי ברומא; ברקלאי, 1996, ע"מ 299.
  18. הורציוס, סטירות 9.60-78 ,5.100 ,1.4.142-143; אובידיוס, אומנות האהבה 1.76.415-416.