אייל מאיר עבודה מסכמת תשע מונותאיזם - פרק שלישי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

מהו מיסיון?

ציינתי בראשית העבודה כי לדעתי אכן היה מיסיון ברומא, והוא הוא הסיבה לגירוש. עם זאת, כפי שעולה מהמחלוקת במחקר סביב המניע לגירוש היהודים מרומא בשנת 19, גם ההיפותזה המציגה את המיסיון כסיבה לגירוש, סובלת מבעיות לא פתורות. יתכן שהפתרון לבעיות אלה טמון דוקא בהצבת שאלה נוספת: מהו מיסיון?

גודמן, שמתנגד לתזת המיסיון, טוען בצדק שלמילה מיסיון יש פירושים ושימושים שונים, חלקם מעורפלים, ושקיים סוג מיסיון שבמרכזו לא עומד הניסיון לשכנע אחרים להמיר את דתם. הוא מציע שלושה סוגים למיסיון שכזה: מיסיון אינפורמטיבי – שמטרתו היא העברת מסר כללי לאוכלוסיות מדתות אחרות, ללא ידיעה או כוונה לתוצאה מסוימת שתבוא בעקבות העברת המסר; מיסיון חינוכי – כאשר ישנו רצון להשפיע על המוסר של אוכלוסיות אחרות ולאו דווקא לשנות את דתן או מצבן; מיסיון אפולוגטי – החתירה להכרה בכוחה של ישות אלוהית מסוימת בלי לצפות שהקהל יקדיש את עצמו לסגוד לאותה ישות. שלושת הסוגים האלה צריכים להיות מובדלים ממיסיון מודע.[1] מקנייט מציע הגדרה צרה של מיסיון: פעולה שנעשית על ידי קבוצה דתית באופן אקטיבי במטרה להביא מאמינים רבים לחיק האמונה.[2]

השקפתו של מקנייט מכילה עיוות אנכרוניסטי בכל נוגע למיסיון. ברוב המקרים כאשר חושבים על מיסיון מייד חושבים על המיסיון הנוצרי. אולם דת מיסיונרית לא חייבת או צריכה לפעול באופן הצהרתי, לשלוח מיסיונרים להפיץ את המסר, להטיף לאלימות נגד התרבות השלטת, להשמיץ אמונות אחרות או להביע במודע רצון לשנות ולהמיר את האוכלוסיות הזרות שעדיין לא אמצו אותה. מיסיון, כפי שגודמן מראה בהגדרותיו, יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות ומשונות, בייחוד בדת מונותיאיסטית שבה נקודות המוצא היא ההבנה שהמרה לדת המיסיונרית היא דבר טוב. מיסיון יכול לבטא את עצמו בפתיחות בפני זרים, ברצון להפוך את האמונות לידיעת הכלל, להתמודד בויכוחים תיאולוגיים וכדומה.[3]

מקנייט מיטיב לנסח נקודה חשובה מאוד: המיסיון טבוע במארג של הדת, והוא תמיד נמצא בשימושם של מאמיני הדת.[4] מסקנתי היא שמיסיון טבוע עמוק בדי. אן. איי. של דת באשר היא, והוא דומיננטי הרבה יותר כשמדובר בדת מונותיאיסטית. הרי נקודת המוצא של כל מונותיאיסט היא שרק הוא ואלו השותפים לאמונתו יודעים את האמת הנצחית, כשכל השאר סוגדים לאלילי כזב, פסלים חסרי חיים או תופעות טבע שונות ומשונות. כמעט בלתי נמנע שיתעורר אצל המונותיאיסט רצון להסביר את אמיתותה של דתו ולהצדיקה, גם ללא תכנון מראש להביאם לחיק דתם.

תזת המיסיון היהודי נאלצה להתמודד עם הטענות שמיסיון אגרסיבי נעדר מהמקורות ושהתמריץ להתגייר בא מהמומרים עצמם ולעיתים רחוקות מהיהודים.[5] אך החיפוש אחר מיסיון אגרסיבי איננו רלוונטי. החיפוש אחר מיסיון מרוכז ורשמי, שנציגיו נפגשים ומקבלים החלטות, לא רק שהוא מקרין את המיסיון הנוצרי על המקרה היהודי אלא שהוא מניח שהתקיימה אחידות בירוקרטית ותיאולוגית, שפשוט לא הייתה מציאותית בקרב היהדות המגוונת והלא אחידה של המאה הראשונה לספירה. לכן הטענה שבמקורות נעדרים שמות של מיסיונרים יהודיים, דיווחים על פעילות מיסיונרית יהודית או דרישות או דרכי פעולה לתהליך גיור רשמי איננה במקומה.[6]

מחלוקת חריפה נעה סביב השאלה האם היה מיסיון יהודי בתקופת בית שני, אך לא זו השאלה שעומדת בלב עבודה זו אלא האירוע הייחודי ברומא.[7] חשוב לזכור שברחבי האימפריה שכנו קהילות יהודיות רבות, מציאות שהולידה באופן אוטומטי מדיניות כלפי היהודים. רומא ניצבה בפני שתי אפשרויות: להגן על היהודים או לדכא אותם. למעט יוצאי דופן, הרומאים בחרו להגן על היהודים מכיוון שדתם לא הייתה מעורבת בפוליטיקה, לא היוותה בעיה מוסרית, ולא איימה על הסדר הקיים.[8] לכן משהו היה חייב להשתנות כדי לעורר פעולה כל כך חריפה נגד היהודים.

חשוב לזכור שהיהודים לא ראו בַּגויים רשעים בשל סגידתם לאלוהים אחרים, ושבתנ"ך הקנאות לאל היחיד מופנית בדרך כלל פנימה. זאת ועוד, לא חסרות דוגמאות לגישה סובלנית של יהודים לפגאנים.[9] היהודים נטו לנסות ולהסביר לגויים את אמיתותה של דתם ואת עליונותו של האל היחיד והבלתי נראה שסגדו לו.[10] נטייה למיסיון לא מודע קיבלה משנה תוקף בגולה, מכיוון שהיהודים מצאו את עצמם במגע יומיומי עם אוכלוסייה זרה, ולא התעייפו מלהדגיש את נכונותם של חוקי משה.[11] היהודים רצו שהגויים יבינו את מנהגיהם, כדי שיזכו ליחס של סובלנות וכבוד, ואם היהודים יציגו את מנהגיהם כטובים ביותר, חלק משמעותי מהתפיסה המונותיאיסטית, יהיה זה בלתי נמנע שמספר גויים יוקסמו ויתגיירו.[12] אני סבור שכאשר ישנו מיעוט מונותיאיסטי בקרב אוכלוסייה פוליתיאיסטית, סביר יותר שיהיה פעפוע של הדת המונותיאיסטית בקרב הרוב הפוליתיאיסטי, וזאת בשל הסבלנות הדתית והסינקרטיזם שטבוע עמוק בתוך הדת הפוליתיאיסטית. הרי המונותיאיסט משוכנע בצדקתו, בעוד הפוליתיאיסט פתוח לאפשרויות שונות ומוכן לקבל את השונה ולשלבו אל תוך דתו, עקרון שמגביר את הסבירות למתגיירים. לא היה מיסיון במובן הנוצרי והמוכר של המילה, מיסיון רשמי ומאורגן, אבל כן הייתה זרימה של גויים לחיק הדת היהודית בבירת האימפריה. יכול להיות שבתקופה זו הרומאים מצאו שהמוסדות הדתיים לא מילאו את צורכיהם הרגשיים והרוחניים ולכן חיפשו תחליף טוב יותר, וכשחלק פנו לפילוסופיה או לדתות מסתוריות מן המזרח, אחרים פנו למונותיאיזם הנעלה, ולעיתים מתנשא, של היהדות, וניתן לשער שהקשיים ששררו בשנותיו הראשונות של טבריוס כפרינקפס תרמו משהו לחיזוק מגמה זו.[13] היהדות, מעצם היותה הדת המונותיאיסטית היחידה בשטח, משכה לחיקה אזרחים רומים רבים, שעיקרון דת האמת אל מול דת השקר קסם להם.[14] התהליך הנ"ל, שהתחיל עם היווצרות קהילה יהודית ברומא, הפך היהודים לכוח שאין להתעלם ממנו.[15]

בנקודה זו אני רוצה להצביע על אי הבנה, שיצרה בלבול במקורות העתיקים ובמחקר המודרני. היהודים לא ראו את עצמם כמיסיונרים, אבל מנקודת מבטו של הממשל הרומי, נשקפה מציאות שבה עוד ועוד אזרחים רומיים נוהים לעבר אותה דת עתיקה. קרוב מאוד לוודאי שברגע שהממשל הרומי, שהראה את סלידתו מהתפשטות פולחנים מזרחיים, חש בפעילות מיסיונרית הוא הגיב בהתנגדות.[16] אך העניין הוא לא רק הכמות אלא גם האיכות. כל עוד השכבות התחתונות של החברה הרומאית בחרו להתגייר, לא הרגיש הממשל הרומי מאוים, אבל בשנים לקראת 19 לספירה ניכרה כבר חדירת היהדות למעמדות העליונים. הממשל הרומי ראה התפתחות זו כתקדים מסוכן ולכן היה צורך בפעולה שתרתיע את היהודים ואת המתגיירים.[17] כפי שנאמר, אינני מסכים שכל ארבעת אלפים המגורשים היו מומרים, אך אי אפשר להתעלם מתפקידם של מתגיירים במקורות. מתגיירים או כאלו שנגועים בפולחנים זרים מופיעים באופן ברור ונהיר בדיווחיהם של טקיטוס וסווטוניוס, בעוד שסעיף החנינה פונה במובהק לאלו שבחרו בפולחנים זרים, במטרה להחזירם לחיק הדת הרומאית. מדיווחו של סנקה עולה ההרגשה שהימנעות ממזונות שונים הייתה תופעה רווחת. אצל יוספוס ניצבת במרכז הסיפור גיורת, ואמנם לא מצוין בפירוש שאותם רמאים הם אלו שגיירו אותה, אך הרמאי הראשי מתואר כאחד שהעמיד פנים כמפליג בידיעותיו בדת משה.[18] מכיוון שסווטוניוס וטקיטוס לא מספקים סיבה, חלקם של המומרים לפולחנים זרים בפרשה מקבל משנה תוקף. חסרונם של מתגיירים מדיווחו של יוספוס נובע מצד אחד מהתפיסה שמתגייר הוא יהודי לכל דבר, ומצד שני מהאפשרות שיוספוס, שלא הצליח למצוא סיבה מתקבלת על הדעת, שילב את הסיפור הלא משכנע על פאולינה ופולביה שתרם גם לזיכוי היהודים וגם לזיכויו של טיבריוס. נכון שגם אצל יוספוס, טקיטוס וסווטוניוס לא נאמר במפורש שהיהודים עסקו בפעילות מיסיונרית, אבל אם אכן היה מיסיון לא מודע של היהודים, אין סיבה שאכן יצוין מיסיון שכזה. דיו קאסיוס המאוחר מציין בקצרה שהיהודים גורשו בגלל מיסיון, וניתן לראותו בדיווחו כמעין השלמה לטקיטוס וסווטוניוס, ואפשרי, כמו היסטוריון מודרני, שהוא הוסיף את הסיבה מיסיון כפרשנותו לאירוע.[19]

גרואן טוען שהיה זה למראית עין, אך הוכחתי שהעונש היה אמיתי וכואב ולכן יש לשנות את ניסוחו ולומר שהיה זה למען יראו וייראו.[20] שני המניעים אחרים שהוצעו: שיהודים גורשו בשל היותם מעוררי מהומות או פגיעתם במוסר הרומי, גם הם נכונים בחלקם, אך אינם מספקים תשובה משכנעת כשהם עומדים לבדם. מספרם העולה של היהודים וחדירתם לאליטה החריף את החשש לפגיעה במוסר הרומי על הסדר הפוליטי וכתוצאה מכך על דרך החיים הרומית כולה, בשל המוניטין של היהודים כמעוררי מהומות.[21] כך סביר להניח שגירוש היהודים, שנמנו ברובם על השכבות החלשות (בשילוב הסברה שמציע ניובולד, שלחימה נגד שודדי הים בסרדיניה על ידי ארבעת אלפים המגויסים בכפייה תקל על שינוע מזון לרומא) היה מקל משמעותית על מצוקת המזון בבירה בד בבד עם שחרור חלק מהלחצים החברתיים ששררו ברומא.

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא


  1. גודמן, 1994, ע"מ 3-4. גודמן בוחר במילה Proselytizing כדי להגדיר מיסיון מודע.
  2. מקנייט, 1991, ע"מ 4.
  3. פאג'ט, 1996, ע"מ 76-78.
  4. מקנייט, 1991, ע"מ 5.
  5. גודמן, 1994, ע"מ 84; פאג'ט, 1996, ע"מ 67-68; דוגמא נוספת לגיור ביוזמת המתגייר מופיעה בתלמוד הבבלי מסכת שבת, דף לא א, בסיפורו של הילל הזקן.
  6. פאג'ט, 1996, ע"מ 75-78.
  7. לביבליוגרפיה נרחבת ומקיפה בדיון על קיומו או אי קיומו של מיסיון יהודי בימי בית שני ראו: פאג'ט, 1996, ע"מ 67 הערה 22.
  8. סמולווד, 1999, ע"מ 169.
  9. פאג'ט, 1996, ע"מ 79. על הקנאות המופנית פנימה ביהדות ראו: בראשית לה ב-ד (יעקב אוסר על ביתו לסגוד לאלוהי נכר); שמות כ א-יג (עשרת הדיברות); דברים ד טו-יט, ה ו-יז (עשרת הדיברות), יב א-ד, טז כא (פולחן האשרה); במדבר כה א-ט; שופטים ו כב-לב (הדברת פולחן זר בקרב בני ישראל על ידי גדעון); מלכים-ב יח א-ח (חזקיה בן אחז ומאבקו נגד פולחן זר), כג (יאשיהו ומאבקו נגד פולחן זר); ירמיהו ב-ג; על סובלנותה של הדת היהודית לגויים ראו: פילון, חוקים מיוחדים 1.53; פילון, חיי משה 2.205; יוספוס, קדמוניות 4.207; יוספוס, נגד אפיון 2.237; גרואן (2004, ע"מ 17) מציין נכונה שבספר ירמיהו (כט ה-ז) מוצעת אסטרטגיה של הסתגלות לסביבה הזרה ואימוצה.
  10. מעין מיסיון אפולוגטי וחינוכי. על ניסיונם החוזר ונשנה של היהודים להסביר לסובבים אותם שאלוהיהם הוא החזק ביותר: טקיטוס, היסטוריות 5.5. טקיטוס מציין שהיהודים רואים באל שלהם אל יחיד ועליון; אוגוסטינוס (הרמוניית השליחים 27.42 ,23.31 ,1.22.30) מצטט את וארו, שמשווה את אל היהודים עם זאוס, וזאת בשל טענתם לעליונותו.
  11. הנגל, 1974, ע"מ 174.
  12. פאג'ט, 1996, ע"מ 78. אפשר להוסיף ולטעון שאם אכן היה מיסיון עולמי, היינו מצפים לפעולות נגד יהודים בכל האימפריה ולא רק ברומא.
  13. סמולווד, 1999, ע"מ 174. סנקה הצטרף לזרם הפיתגוראי, והחשש שהוא מביע בשל הדיאטה שאימץ מלמד שהיו רבים שלקחו על עצמם פולחנים זרים. גם דיווחם של יוספוס, סווטוניוס וטקיטוס מלמדים על מעבר של רומאים לעבר פולחנים זרים.
  14. סמולווד, 1999, ע"מ 174. סמולווד מסתמכת גם על משבר דתי בתקופה זו כאשר היא טוענת שבתקופה זו הגויים שמצאו שהמוסדות הדתיים לא מילאו את צורכיהם הרגשיים והרוחניים, ולכן חפשו תחליף טוב יותר, וכשחלק פנו לפילוסופיה או לדתות מסתוריות מן המזרח, אחרים פנו ליהדות תוך דבקות חלקית לחובות הדת המונותיאיסטית כמו שמירת שבת, כשרות ומילה.
  15. פאג'ט, 1996, ע"מ 87; סלינגרלאנד, 1997, ע"מ 5; דיווחיהם של אוגוסטינוס (עיר האלוהים 6.11 – מצטט את סנקה) והורציוס (סטירות 1.140-143) מדגישים נקודה זו; ישנם מקרים נוספים למיסיון לא מודע: אצל טקיטוס (היסטוריות 5.5) מסופר כיצד מומרים שינו את כל הספירה החברתית שלהם בעקבות גיורם אך לא מדובר על מיסיון; אגרת אריסטאס המתארת את התהליכים שהביאו לתרגום התנ"ך לשפה היוונית מהווה אף הוא דוגמא למיסיון חינוכי או מוסרי; בביקורו של אלכסנדר הגדול בירושלים, המתואר אצל יוספוס (קדמוניות 11.302-347), ישנה דוגמא כיצד היהודים משתמשים בדמותו של אלכסנדר כדי להדגיש את עליונות דתם ונכונתה.
  16. ויליאמס, 1989, ע"מ 775; גודמן, 1994, ע"מ 68.
  17. סמולווד, 1981, ע"מ 205; יוספוס מספר לנו על שתי גבירות מהאליטה הרומית שאמצו פולחנים זרים.
  18. יוספוס, קדמוניות 18.81-82; פלדמן, 1993, ע"מ 303;
  19. אפשרות נוספת היא שדיו קאסיוס הכיר כבר את המיסיון הנוצרי, ולכן היה יכול לפרש את האירועים המוקדמים כמבשרים את העתיד לבוא.
  20. טיעונו של גרואן נכון ברובו, מכיוון שהוא לא קורא תיגר על כך שאכן גורשו ארבעת אלפים יהודים לסרדיניה. אצל סווטניוס (טיבריוס 36) מופיע המינוח: per speicem sacramenti, ואמנם הכוונה היא לשבועה הצבאית אבל אי אפשר להתעלם מהדגש הדתי שמופיע במילה השלישית. אין סתירה בין הטיעונים מכיוון שהגירוש עדיין יספק את רצונו של הממשל להפגין את פעולותיו למען חזרה לערכי המוסר הרומי העתיק.
  21. טיעונו של היידל בנוגע להפיכת פולביה לקדשה לא סותר את טענתי. הרי פולביה הייתה צריכה להתגייר לפני הפיכתה לקדשה, מה גם שחדירת הפולחן היהודי לאליטות מקבל אישוש אצל יוספוס, ואולי, לשיטתו של היידל, גם אצל טקיטוס.