אייל מאיר עבודה מסכמת תשע מונותאיזם - פרק שני

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא

מניע במחלוקת

כעת, כשתיארנו את מצב המקורות ואת הרקע ההיסטורי, ניתן להתרכז בסוגיית המניע. ללא ספק, זו לא הייתה משימה פשוטה. הקהילה היהודית הייתה מבוססת, חזקה, מאוחדת ובעלת השפעה, וגירושה היה מורכב וקשה לביצוע בהשוואה לגירוש כוהני איזיס, פילוסופים או שחקנים. ולמרות שהיינו מצפים שדווקא הסיבה לגירוש תוצב בראש חוצות, לא כך הדבר. סווטוניוס וטקיטוס לא מספקים סיבה לגירוש, בעוד שההסבר של יוספוס נובע מרצונו לזכות את היהודים מאשמתם בגירוש.[1] למרות זאת, ניתן להניח שבעיני הממשל הרומי היהודים ביצעו איזושהי עברה או פגיעה בסדר גודל משמעותי. אם כן צריך לברר איזו עבירה הייתה יכולה לגרום להאשמתם של כל יהדות רומא.

ראשית יש לדון בדיווחו של פילון, אשר לא מציין מפורשות את הגירוש אך מציין שסיאנוס (Lucius Aelius Sejanus) זמם נגד היהודים, וכתוצאה מכך היו מהומות באיטליה. ברם תוכניותיו של סיאנוס לא יצאו לפועל ובוטלו על ידי טיבריוס מיד אחרי מותו של סיאנוס בשנת 31 לספירה.[2] מי שרוצה להצביע על פועלו של סיאנוס כהסבר לגירוש נתקל במספר בעיות. ראשית, לפילון היה מניע פוליטי להשאיר את טיבריוס נקי מפעולות נגד יהודים, מכיוון שמטרתו העליונה הייתה להציג את יחסם החיובי של הקיסרים רומא כלפי היהודים. ברם סיבה זו לא מספיקה כדי להפריך את דיווחו. ראשית, היה ניתן לצפות שצווים שהוצאו על ידי סיאנוס היו באים לידי ביטוי בכל רחבי האימפריה ולא רק בבירה. שנית, סיאנוס הגיע לעמדת השפעה רק ארבע שנים אחרי הגירוש כאשר טיבריוס עזב לקאפרי.[3] שלישית, קשה להתעלם מהתחושה שעולה מדיווחו של פילון שפעילותו של סיאנוס נגד יהודים הייתה בסמוך לנפילתו ולא שתים עשרה שנה קודם לכן, ולמעשה לא מתוארת מתקפה בפועל נגד יהודי רומא אלא רק האשמות ותכנונים. בנוסף לכך, אין שום עדות לכך שצעדים דומים ננקטו גם בפרובינקיות.[4] אי לכך, אני מקבל את הטענה שפילון לא מתייחס לגירוש של שנת 19, והאחראים והמבצעים של הגירוש היו טיבריוס, הסנאט והקונסולים.[5]

מניע סביר יותר לגירוש נבע מרצונו של הסנאט לשמור על המוסר בבירת האימפריה.[6] טקיטוס מספר שהסנאט העביר בשנת 19 לספירה מספר צווים שאסרו על נשים ממעמד הפרשים לאמץ את מקצוע הזנות.[7] טקיטוס מספר על גירוש היהודים לאחר שהוא מספר על ויסטיליה (Vistilia), גבירה מן האליטה שבחרה במקצוע הזנות, המסקנה היא שהמוסר הוא הגורם המרכזי לגירוש. זאת מכיוון שכוהני איזיס, היהודים והמתגיירים זכו לתשומת לב שלילית לאחר שהיו מעורבים בשערוריות, שכללו שתי גבירות מהמעמד הגבוה.[8] היידל טוען שמעשה הרמאות שנעשה לפולביה נתפס בעיני השלטונות הרומיים כניסיון להופכה לקְדֵשָׁה, ושהרומים תפסו את היהודים כעם נתעב יותר בשל נכונותם להזנות את נשות רומא.[9] מוהרינג מדגיש שסווטוניוס כלל בגירוש גם אסטרולוגים, צעד המעיד אף הוא על מניע מוסרי.[10] מריל מסכמת שסביר שסקנדלים נוספים שלא תועדו ושהיו ידועים לטיבריוס היו חלק מהסיבה להחלטתו, ושהתקרית של פולביה הייתה הקש ששבר את גב הגמל.[11]

קשה להתעלם ממספר נקודות תורפה בטיעון זה. טקיטוס וסווטוניוס מציינים את סעיף החנינה שניתן לאלו שיתחרטו, אפשרות שסביר שלא הייתה ניתנת במקרה של פשעים שחזרו ונשנו.[12] מעבר לכך, אין להניח ששלושת המקרים נתפסו כזהים רק כיוון שטקיטוס הציג אותם בפרק אחד, מה גם שהעקרון האנליסטי העומד בבסיס כתיבת ההיסטוריה אצל טקיטוס מביא לכך שנושׂאים רחוקים מסופרים לא פעם בכפיפה אחת.[13]

הסבר חלופי גורס שהיהודים גורשו כיוון שנתפסו כמעוררי מהומות, בייחוד בהקשר החברתי והכלכלי של תקופה זו. בתחילת שלטונו של טיבריוס רומא חוותה תקופה של קשיים, וכתמיד עניי העיר חוו אותה בעוצמה הגדולה ביותר.[14] בשנת 19 לספירה האמירו מחירי התבואה בעיר, והקהילה היהודית, אשר השתייכה למעמדות הנמוכים, כבר הפגינה בעבר נטייה לעורר מהומות.[15] לכן סביר להניח שיהודים לקחו חלק במהומות ובתגובה טיבריוס הקפדן הפעיל את מלוא חומרת הדין נגד מעוררי מהומות, תגובה רגילה של ממשל שמרני נגד קבוצה שנתפסה כמאיימת על הסדר והחוק.[16]

אך גם טיעון זה איננו שלם. ראשית אף מקור לא מציין סיבה זו, ואף לא רומז על כך. טקיטוס, שלא היה מפספס הזדמנות להאשים את היהודים, אפילו לא מציין אותם כשהוא מתאר את משבר התבואה.[17] אמנם היהודים היו חלק בלתי נפרד מהמעמדות הנמוכים של רומא, אך לא סביר שרק היהודים ישתתפו במהומות מסוג זה ולכן לא סביר שרק היהודים יענשו בשל כך. מה גם שבאותם מקרים קודמים שהיהודים עוררו מהומות לא הייתה שום תגובה מצד השלטונות.[18] יש לזכור שתקופות של משברי תבואה פקדו את רומא בעבר אך הן לא הובילו לגירוש כלשהו.[19]

החלופה שמציע גרואן היא שהגירוש נעשה למראית עין בלבד ונגע יותר לפוליטיקה מאשר לשנאת זרים. הוא ממקם את הגירוש בהקשר של המדיניות הרומית ומתייחס לתוצאות בנות החלוף של גירושים ומבצעי טיהור שבוצעו על ידי הרומאים. גרואן טוען שהממסד הרומי היה צריך להציג מראית עין של מסורתיות כלפי קהל הבית שלו, וזאת הסיבה שהקיסר והסנאט אישרו את מחויבותם לעקרונות העתיקים ולדת האבות באמצעות גירוש גורמים זרים מרומא, יהודים ואחרים, בהזדמנויות שונות. הגירוש היה אישור מחדש של הזהות והמסורת הרומית ולכן הגירוש נעשה רק להלכה ולא למעשה. המסקנה היא שבשל המתיחות שנוצרה עקב בעיות התבואה ברומא, נאלץ הממשל להציג פעולה כלשהי.[20]

ההיפותזה של גרואן מסתמכת על כך שהעונש לא היה משמעותי ושהקהילה היהודית הצליחה להתאושש במהרה. קשה לי לקבל את הטענה שגירוש של 4,000 גברים בגיל צבא, אשר מהווה חלק משמעותי מסך כל האוכלוסייה היהודית (גם אם נקבל את ההערכה המקסימאלית של 60,000), נעשה רק למראית עין. מעבר לכך, העונש בשליחתם לסרדיניה היה עונש חמור ואמיתי.[21]

המניע האחרון שהועלה כהסבר לגירוש היהודים מרומא הוא מיסיון יהודי. הממשל הרומי הפעיל את כוחו כדי למנוע את התפשטותה של הדת היהודית, בשל פעילות מיסיונרית, בקרב תושבי הבירה, וישנם תומכים רבים לתזה זו.[22] תזה זו מתבססת באופן גורף על עדותו של דיו קאסיוס, שאומר בפירוש שהיהודים גורשו מרומא בזמן שלטונו של טיבריוס בגלל פעילות מיסיונרית. דיווחו הופך למשמעותי מכיוון שסווטוניוס וטקיטוס לא מספקים סיבה, בעוד יוספוס מספק סיבה שלא מתקבלת על הדעת.[23]

אך גם לתזה זו יש מתנגדים רבים. טענות רבות הועלו נגד אמינות דיווחו של דיו קאסיוס. ויליאמס טוענת שהתקופה שעליה מדבר דיו קאסיוס מתפרסת על פני שלוש שנים (17-20 לספירה) ולא ניתן להצביע בבירור על שנת 19. החלופה שהיא מציעה היא שהייתה זו קבוצה קטנה של יהודים שבאו מחוץ לרומא וגורשו בשל פעילות מיסיונרית מצומצמת.[24] טיעונים נוספים נגד מיסיון הוא מיעוט המילה גר על מצבות בבית קברות יהודי, המלמדת על תופעה בקנה מידה מוגבל. כמו כן, גם יוספוס אינו מציין קיומו של מיסיון בהקשר זה.[25]

אך טיעונים אלו עומדים על כרעי תרנגולת. המצבות שעליהן התבססה ויליאמס מתוארכות למאה השלישית והרביעית לספירה ולכן הם יכולות ללמד אותנו מעט מאוד.[26] כמו גם הציפייה הלא מוסברת שעל כל מצבה של מתגייר תופיע המילה גר, בייחוד שהיא מציינת בעצמה שבעיני יהודים גר היה יהודי לכל דבר.[27] בנוסף אי אפשר להתעלם שאזרח רומי יכול היה להיות יהודי במשך זמן מה ולאחר מכן לחזור לדתו הקודמת או לדת חדשה, בייחוד, כפי שמציינת ויליאמס בעצמה, בזמנים שבהם כרוכה סכנה בלהיות יהודי.[28] נקודת תורפה נוספת בטיעונה של ויליאמס: מדוע שמיסיון מצומצם יעורר תגובה כה חריפה מצד השלטונות?[29]

גודמן מציע הסתכלות שונה מזו של ויליאמס. הוא גם מציין שיוספוס לא היה מסתיר מיסיון אלא מנסה להצדיקו, מה גם שאם אכן היה מיסיון לא ניתן היה להסתירו. הוא טוען שהגידול באוכלוסייה היהודית לא היה חייב להיות מיסיון אלא גורמים נוספים כמו הימנעותם של היהודים מגיוס לצבא, הפלות ורצח תינוקות. גודמן מוסיף שלמעט דיו קאסיוס, מיסיון נעדר מכל שאר המקורות.[30]

שותף לדעתו של גודמן בנוגע להיעדרות המיסיון מן המקורות הוא גרואן, שטוען "שהמחברים האחרים אינם אומרים דבר על פעילות מיסיונרית יהודית, ואפילו במאמץ רב אי אפשר לחלץ זאת מן הטקסטים שלהם." הוא מציין שיש בעיתיות לגזור את המניע מהמקור המאוחר ביותר. גרואן לא פוסל את דיו רק מכיוון שהוא היחיד שמציין מיסיון, אבל העובדה שדיו אינו מביא שום פרט שיתמוך בהסבר שהוא מציע, מעוררת חשד שהוא עצמו צירף את המניע.[31] טענה נוספת היא שהמקורות מתארים בפנינו לחץ חברתי שהפעילו היהודים, קבוצה הומוגנית ומאוחדת, לא כדי להביא לגיור אלא כדי להשיג את רצונותיהן ומטרותיה של הקבוצה.[32]

אם כן, היפותזות שונות הוצעו כדי להסביר את גירוש היהודים בשנת 19 לספירה מרומא. בפרק זה ניסיתי להתיר את הסבך שנוצר בעולם המחקר עקב המחלוקות הרבות, והפרשנויות הרבות והמגוונות שניתנו למקורות העתיקים. קשה להתעלם שלכל תזה, כולל תזת המיסיון, יש מספר נקודות תורפה, שחוקרים אחרים השכילו להדגיש. בפרק הבא אנסה לקיים את הבטחתי מפרק המבוא, באמצעות שילוב תזת המיסיון עם המניעים החילופיים שהוצעו בעולם המחקר.

לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לפרק הבא


  1. סמולווד, 1981, ע"מ 204; ויליאמס, 1989, ע"מ 777-778; הסיבה שמציע יוספוס לגירוש לא סבירה מכיוון שקשה לקבל את הטענה שטיבריוס יגרש קהילה חפה מפשע ומבוססת היטב שמנתה בערך 40,000 נפשות בשל פשעם של ארבעה רמאים, שלפי יוספוס לא היו בכלל חברים בקהילה.
  2. פילון, המשלחת אל גאיוס 159-161; פילון, פלאקוס 1. פילון מציין את פלאקוס (A. Avillius Flaccus) כיורשו של סיאנוס במדיניותו האנטי-יהודית; אוסביוס (היסטוריה כנסייתית 2.5.6-7) גם כן מאשים את סיאנוס בשנאתו ליהודים אך יש לזכור שהוא מסתמך על פילון ויוספוס; סמולווד, 1981, ע"מ 201.
  3. מריל, 1919, ע"מ 372; שוטר, 1992, ע"מ 41-42. בשנת 14 לספירה סיאנוס, שהיה ממעמד הפרשים, נבחר ללוות את דרוּסוּס, בנו של טיבריוס, בדיכוי מרד שפרץ בקרב הלגיונות הפאנוניים. שנה אחר כך הוא הפך למפקד היחיד של המשמר הפרטוריאני. למרות זאת אני מקבל את ההנחה שסיאנוס הגיע לעמדה שתאפשר לו לבצע גירוש של הקהילה היהודית מרומא רק לאחר עזיבתו של טיבריוס לקאפרי, ולכן המסקנה היא שסיאנוס לא היה אחראי לגירוש היהודים בשנת 19 לספירה; יעבץ, 2003, ע"מ 79. על התעצמותו של סיאנוס ראו: דיו קאסיוס 57.19.6; טקיטוס, ספרי השנים 4.2.1; סווטוניוס, טיבריוס 37.1; על היחסים הקרובים בין טיבריוס לסיאנוס ראו: טקיטוס, ספרי השנים 40 ,4.2.4
  4. סמולווד, 1956, ע"מ 323-325. גם אצל אוסביוס מופיעות רק כוונות ולא מעשים בפועל.
  5. סמולווד, 1956, ע"מ 325; שטרן, 1974, ע"מ 70-71; שטרן 1979, ע"מ 16; סמולווד, 1999, ע"מ 175; שטרן וסמולווד קובעים שפילון מתייחס לאירוע מאוחר יותר. דיווחו של יוספוס תומך במידה מסוימת בהשערה זו מכיוון שיוספוס אמנם טועה בכרונולוגיה, אך הוא מתאר את התקופה של שנת 30 כמסוכנת ליהודים.
  6. מצדדים במניע המוסרי: מריל, 1919; היידל, 1920; מוהרינג, 1959; לביק, 1976.
  7. טקיטוס, ספרי השנים 2.85.
  8. היידל, 1920, ע"מ 30-31; לביק, 1976, ע"מ 106.
  9. היידל, 1920, ע"מ 44-47.
  10. מוהרינג, 1959, ע"מ 295.
  11. מריל, 1919, ע"מ 365.
  12. סמולווד, 1956, ע"מ 317-318. סמולווד מעלה את הטענה שקיומן של קדשות ביהדות לא שרד את הגלות ואף מספקת ביבליוגרפיה ענפה בנושא זנות קדושה ביהדות: סמולווד, 1956, ע"מ 318, הערה 2.
  13. שם, שם; ויליאמס, 1989, ע"מ 775.
  14. ויליאמס, 1989, ע"מ 779-784.
  15. על משבר מחירי התבואה ברומא וקשיים בתחילת שלטונו של טיבריוס ראו: טקיטוס, ספרי השנים 2.87 ,4.6; ניובולד, 1974, ע"מ 112-113; יעבץ, 2003, ע"מ 60; ניובולד (בע"מ 115) מציין שגירושם של היהודים לסרדיניה, כשהמטרה היא חיסול איום שודדי הים, יכול היה להקל על העברה בטוחה של תבואה לרומא. על מצבם הכלכלי הירוד של היהודים ברומא: יובאנליס, סטירות 3.11-16 ,3.296 ,6.542-547; מרטיאליס, אפיגרמות 12.57.13; שטרן, 1988, ע"מ 19; ויליאמס (1989, ע"מ 781) מודה שאלו דוגמאות מאוחרות לזמנו של טיבריוס, אך למרות זאת ניתן ללמוד מהן על מצבם הכלכלי של היהודים; סמולווד (1999, ע"מ 173) גוזרת מהחומר, הסגנון והאיות של בתי הקברות יהודיים מהמאה הראשונה לספירה שמצבם הכלכלי של היהודים ברומא היה בכי רע; פילון (משלחת אל גאיוס 158) מציין שאוגוסטוס דאג לזמן חלוקה מיוחד ליהודים, ומכאן אנו למדים שהיו יהודים רבים שנזקקו לתמיכת השלטונות, וכיוצא בזאת שמצבם הכלכלי היה רעוע; על יהודים כמעוררי מהומות: קיקרו, פלאקוס 66-69; יוספוס, קדמוניות 17.300-303 (ההפגנות נגד ארכילאוס); יוספוס, קדמוניות 17.324-338 (הגעתו לרומא של המתחזה לאלכסנדר, בנו של הורדוס); סווטוניוס, יוליוס קיסר 84.5 (היהודים בהלוויתו של יוליוס קיסר); הורציוס, סטירות 1.4.140-143.
  16. ויליאמס, 1989, ע"מ 782; לחומרת תגובתו של טיבריוס נגד מהומות ראו: סווטוניוס, טיבריוס 37.2. ויליאמס מוסיפה (בע"מ 765) שטיבריוס היה רגיש במיוחד למהומות בשל האיום מכיוונו של גרמניקוס הפופולארי מדי. כמו כן ויליאמס (בע"מ 783) מקבלת כנתון את גירוש היהודים בשנת 139 לפנה"ס, וקובעת שטיבריוס לא ראה עצמו כיוצר תקדים בגירוש היהודים, ולכן יכול היה לפעול בקלות לגירושם.
  17. פאג'ט, 1996, ע"מ 88.
  18. סלינגרלאנד, 1997, ע"מ 60; גרואן, 2004, ע"מ 39.
  19. גרואן, 2004, ע"מ 44.
  20. שם, ע"מ 46-47. גרואן מציין את אירוע מותו של גרמניקוס בנסיבות מיסתוריות כסיבה מרכזית לחוסר השקט החברתי ברומא. על פי טקיטוס (ספרי השנים 2.69) פרצה ברומא סערה ציבורית כאשר הגיעו שמועות מוזרות בנוגע לחפצים מאגיים מתחת לרצפה ומאחורי הקירות של החדר שבו גרמניקוס גסס. טקיטוס (ספרי השנים 2.82) ממשיך ומספר שכאשר נודע בעיר על מותו של גרמניקוס המהומות בעיר בכזו עוצמה וסדר גודל שכל הפעילות הציבורית הופסקה ולמעשה העיר שותקה.
  21. על האקלים הגרוע בסרדיניה ראו: פאוסניאס 10.17.11; סטרבו 5.2.7; מרטיאליס, אפיגרמות 4.60; מעדויות אלה ויליאמס (1989, ע"מ 778-779) גוזרת שיש אמת בהערתו הנבזית של טקיטוס בנוגע למותם האפשרי של המגורשים בשל קשיי האקלים; ברקלאי (1996, 301) טוען שהקהילה היהודית ברומא חוותה טלטלה משמעותית בשל הגירוש.
  22. שטרן (1974, ע"מ 70-71) שטרן שהגירוש מלמד על דאגה באליטה בשל חדירתן של כתות ורעיונות מן המזרח שהיווה איום על דרך החיים הרומאית. הצו שהסנאט הוציא היה הצעד הראשון של הרשויות בבלימת ההתפשטות היהודית בקרב בירת האימפריה; מקנייט (1991, ע"מ 74) מקבל את המיסיון היהודי כמניע לגירוש אך מציין שרומא היא דוגמא יוצאת מן הכלל;פלדמן (1993, ע"מ 300) מסתמך על עדויותיהם של פילון (על החוקים המיוחדים 1.51) וטקיטוס (היסטוריות 5.5.2) כדי לטעון שמיסיון יהודי נתפס כאיום על הסדר הפוליטי והחברתי פוליטי מכיוון שהייתה להם זהות לאומית, למעשה מדינה בתוך מדינה, ושמתגיירים היו צריכים לשנות את כל הספירה החברתית שלהם; ברקלאי (1996, ע"מ 299) גורס שהממשל הרומי ראה עצמו תחת פלישה תרבותית; שאפר (1997, ע"מ 106-111) תולה את האשמה לא בפעילות מיסיונרית של היהודים אלא בכוח משיכתה של הדת היהודית, שהתבטאה במתגיירים רבים; שוורץ (1999, ע"מ 78) מצביע על התגברות שנאת הגויים ליהודים במאה הראשונה והשנייה לספירה כתוצאה ממיסיון יהודי; סמולווד (1956, ע"מ 319-322; 1981, ע"מ 205-206; 1999, ע"מ 174) מדגישה את חשיבות חדירת המיסיון לאליטות.
  23. ראה הערה 21.
  24. ויליאמס (1989, ע"מ 367-368) מציינת הפרגמנט של דיו קאסיוס נעדר הקשר, והוא נשמר אצל מקור ביזנטי מאוחר (ג'ון מאנטיוכיה, מהמאה השביעית לספירה). גם גודמן (1994, ע"מ 83) מדגיש נקודה זו; נקודה מעניינת נוספת היא חסרונו של הפולחן המצרי מדיווחו של דיו ויעד הגירוש –סרדיניה.
  25. ויליאמס, 1989, ע"מ 771-773. רק שבע מצבות מתוך חמש מאות; על התרברבותו של יוספוס בעניין המיסיון ראו: יוספוס, נגד אפיון 2.282 ,2.123; קדמוניות 20.17; אם באמת מיסיון הוא הסיבה לגירוש, ויוספוס רואה במיסיון תופעה חיובית, יש לו סיבה טובה להימנע מהתרברבות במכיוון שבמקרה זה המיסיון הביא אסון על יהדות רומא.
  26. פאג'ט, 1996, ע"מ 89.
  27. ויליאמס, 1989, ע"מ 773.
  28. שם, ע"מ 772.
  29. סלינגרלאנד, 1997, ע"מ 58. בנוגע לחוסרים אצל דיו קאסיוס מציע סלינגרלאנד לראות את דיו כמשלים לדיווחיהם של סווטוניוס ויוספוס.
  30. גודמן, 1994, ע"מ 83-84; על הסיבות לריבוי הטבעי בקרב היהודים: טקיטוס, היסטוריות 5.5.
  31. גרואן, 2004, ע"מ 44, 288, הערות 96-98. גרואן לא מקבל את הרעיון שכשטקיטוס מדבר על "נגועים בדעה קדומה" מדובר על מומרים ושמנסחי הצו הוסיפו את אפשרות החנינה מכיוון שהם האמינו שמעטים יפנו עורף למנהגיהם. אני סבור שמנסחי הצו לא הוסיפו סתם את אפשרות החנינה, שהייתה מספיק חשובה להופיע את טקיטוס וסווטוניוס; בנוגע לדיווחו של דיו קאסיוס, גרואן מזהיר משימוש בדיווחו של דיו קאסיוס על הגירוש של שנת 19 בשל היותו מאוחר, אבל במקרה אחר הוא פועל הפוך וקובע שניתן להסתמך על דיווחו של ואלריוס מקסימוס על גירוש היהודים בשנת 139 לפנה"ס, שנכתב קצת יותר מ-150 שנה אחרי שהאירוע התרחש. הוא מתעלם מכך שדווקא לדיו קאסיוס אין מניע להמציא מיסיון כמניע, בעוד שלואלריוס מקסימוס יש – יצירת תקדים לשימושו של טיבריוס.
  32. ויל ואורייו, 1992, ע"מ 104-108.