אלכסנדר באולמפיאדא - פרק רביעי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לסיכום

בריתות ותחרויות

אולימפיה, בתקופה שאחרי מותו של אלכסנדר, הייתה זקוקה לדמות מיתית, דמות ידועה לכל העולם המיושב, שבאמצעותה תוכל להחזיר את יוקרת המשחקים האולימפיים או, ואין בכך סתירה, להשפיע על מאבק פוליטי פנים יווני. אם כן, היכן במהלך האירועים ההיסטוריים שעברו על העולם ההלניסטי יכלו היו להיווצר התנאים הפוליטיים והחברתיים שבהם נוצר הצורך בסיפור פרו-מקדוני שבו אלכסנדר מנצח באולימפיאדה? בפרק זה אראה את השינויים שעברו על יוון בתקופת מסע הכיבוש במזרח ובעידן החדש שנוצר אחרי מותו של אלכסנדר, וכיצד שינויים אלה ערערו את מעמדם של המשחקים האולימפיים. טענתי המרכזית היא שכתוצאה משינויים אלו נאלצו אנשי אולימפיה למצוא דרכים לשמר ולחזק את מעמדם. המקור לערעור מעמדם של המשחקים האולימפיים יתחלק לשני גורמים: הגורם הראשון, מהווה תוצר ישיר של המסע למזרח והפצת התרבות ההלנית בכל הארצות הכבושות. בכל רחבי הארצות הכבושות נוסדו משחקי אתלטיקה שהעתיקו את המודל של המשחקים האולימפיים והציבו אלטרנטיבה ותחרות למשחקים המסורתיים באולימפיה. הגורם השני הוא אי היציבות הפוליטית שהסעירה את יוון בעידן שבא אחרי מות אלכסנדר. בריתות משתנות תמיד, הסכמים ומלחמות בין יורשיו של אלכסנדר העמידו לעיתים רבות את ערי המדינה של יוון בין הפטיש לסדן. אראה כיצד הקשר פוליטי מסוים ביוון מתאים להקשר הפוליטי המתואר בסיפור המובא ברומאנס ומשרת את אולימפיה.

בעקבות כיבושיו של אלכסנדר, דרך החיים היוונית, שכללה את התרבות השפה, האומנות, הדת, הארכיטקטורה והאתלטיקה, הופצה לארצות המזרח. אט אט נוצר כר פורה לייסוד עוד ועוד פסטיבלי אתלטיקה וערים רבות החלו להתפאר בהדר הגימנסיון ובמרחצאות הציבוריים שהוקמו בתחומן. לא רק אולימפיה אלא יוון כולה איבדה את היותה המרכז הבלעדי לתחרויות אתלטיקה.[1] רומנו רואה את מסעו של אלכסנדר למזרח ככזה שתרם למשחקים האולימפיים, וזאת בגלל שהפצתם הייתה תוצאה ישירה ועקיפה של מסעו באסיה הקטנה, מצרים, מסופוטמיה, ומפרס לבקטריה ועד הודו.[2] טענתי היא שהפצה זו תרמה רבות למוניטין של המשחקים האולימפיים בעולם המוכר אך פגעה בהגמוניה שהייתה להם בשל החלופות הרבות שנוצרו כעת בכל פינה בעולם.

פיליפוס טרח עוד בימיו לייסד תחרויות אתלטיות בתחומי מקדוניה, כמו למשל בערים דיון ואַיְגַאי.[3] אלכסנדר דאג להמשכיות של משחקים אלה ואף הוסיף תחרויות שירה, מוזיקה ומופעי חיות פרא.[4] אך המסע למזרח הוא שהביא לריבוי מוקדי התחרויות באופן דרסטי שהביא לפגיעה במעמדם של המשחקים האולימפיים. מדיווחו של אתנאאוס, מהמאה השנייה לספירה, אנו למדים ששניים מקציניו האמינים והחשובים של אלכסנדר, פרדיקס וקרטרוס, היו אתלטים מושבעים ואוהבי אימונים פיזיים. הם הביאו עימם למסע כמות גדולה של אביזרי אתלטיקה, כמו למשל עורות עיזים, אשר שמשו כגג שיטיל צל על המתאמנים בתוך ה-Palaistra, מגרש סגור מכוסה בחול שימש לאימון באגרוף, האבקות ואימונים פיזיים נוספים. כמובן שפרדיקס וקרטרוס לא היו המשתמשים היחידים בגימנסיון הנייד. אלכסנדר נהג לקיים תחרויות אתלטיות ומוזיקליות לחייליו בעקבות ניצחונות ואירועים משמחים אחרים במהלך מסעו. תחרויות נערכו בצור, שושן, פרספוליס, אקבטנה, תקסילה ועל גדות נהר ההידספס ונהר ההיפסיס.[5] אפילו הלווית הפסטיון כללה תחרויות אתלטיות ומוזיקליות.[6]

התקופה הקלאסית הסתיימה עם מותו של אלכסנדר, אולם האתלטיקה נשארה חלק מרכזי בחייהם של היוונים ושל אלה שהיו תחת כיבוש יווני.[7] מסעו של אלכסנדר למזרח הביא לכך שבערים רבות התמסדו משחקים אולימפיים כולל הערים אלכסנדריה, אשקלון, דמשק, עזה, לַאוֹדִיקָאֶיַה, פֶּרְגֶה, טארסוס וצור, וזוהי רק רשימה חלקית. כל התחרויות האתלטיות האלו שמרו על המודל של המשחקים האולימפיים ונקראו isolympian שפירוש מושג זה: "שווה למשחקים האולימפיים" בתקנות, כיבודים, פרסים ובכל דרך אחרת. בכל עיר כזאת נבנו גמנסיון, Palaistra, והיפודרום.[8] השפעתו של אלכסנדר מופיעה אף בספר המכבים: במכבים א' מתואר כיצד פונים יהודים ומבקשים במאנטיוכוס אפיפנס רשות לבנות גימנסיון בירושלים. במכבים ב' מתואר מאבק פוליטי פנימי בתוך יהודה על משרת הכוהן הגדול, כאשר יאסון מבטיח לאנטיוכוס שוחד בתמורה למשרת הכוהן הגדול ולרשות לבנות גימנסיון ואפביאון בירושלים. מעשה זה גרר לכך שהכוהנים בבית המקדש הזניחו את עבודתם והעדיפו תחרויות היאבקות ודיסקוס. אנו למדים שאלכסנדר השפיע גם על המקומיים בהודו, על פי דיווחו של פילוסטראטוס מהמאה השנייה לספירה, המתאר את הסדר הפיזי של אימוני המלך המקומי בהודו ומתקני האימונים שבאופן ברור הושפעו מקריטריונים יווניים.[9] התפשטות זו הביאה לכך שבמשך כל התקופה ההלניסטית הגיעו לאולימפיה מתחרים מצפון אפריקה, אסיה, אסיה הקטנה, ומהלבאנט להתחרות באולימפיאדה אך גם לכל הערים הנוספות שייסדו בהן משחקים אולימפיים.[10] אחרי מותו של אלכסנדר הוצאו מטבעות שמצד אחד מופיע הרקלס עם כיסוי הראש העשוי מאריה, שיש המזהים אותו דווקא כאלכסנדר, ומצד השני מופיעה דמותו של זאוס האולימפי המחזיק ביד אחת נשר וביד השנייה שרביט, דמות הדומה באופן ברור לפסלו העשוי זהב ושנהב של זאוס במקדש באולימפיה.[11]

גם יורשיו של אלכסנדר דאגו לייסד משחקים אולימפיים משל עצמם. תלמי השני פילאדלפוס בנה בשנת 280 לפנה"ס בסמוך לאחוזת הקבר של אלכסנדר משכנות נצח לתלמי בן לאגוס ולביריניקי. במקביל לטקסי הפולחן השגרתיים כמו למשל שירת המנונים, הקטרת קטורת והקרבת קורבן תמים מעל מזבחות מיוחדים שהוצבו בהיכלות שונים ברחבי הממלכה על פי פקודת המלך, תלמי תכנן גם אירוע שיא מבחינת היקפו, פרסומו וייחודו, בזיקה לפולחן אבות השושלת: תלמי אמר לכונן את חגיגות ה"פטולימאיה" שנועדה להיערך כל "שנה חמישית". חגיגות אלה היו אמורות להתקיים באלכסנדריה הבירה, ובמרכזן תהלוכות פאר, משחקים ותחרויות "בתחומי האתלטיקה, האומנויות ומלאכת הרכיבה". תחרויות אלה תוכננו להתנהל לפי התקנים והכללים של התחרויות שנערכו באולימפיה ולהיחשב בעולם היווני לשוות לאולימפיות לכל דבר. שליחים מיוחדים מטעם תלמי יצאו אל רחבי העולם היווני לעשות שם לחגיגות הפטולמאיה, הקרובה להוסיף עוד על יוקרתה. במרץ רב הם פעלו בשם תלמי להבטיח הכרה רשמית, רחבה ככל האפשר, בקרב היוונים למעמדה ולתחרויותיה. כן עשו להגדלת מספר הגופים המדיניים היוונים, אשר נציגיהם התחייבו לבוא וליטול חלק באירועים השונים של החגיגות. גופים מדיניים, שזיקה של תלות עמדה ביניהם לבין מלכות התלמיים נתבקשו אף לשגר לפטולימאיה נציגים במעמד שלוחי קודש, שלושה במספר.[12] בשנת 275 לפנה"ס אחרי שאנטיוכוס הראשון הכריע את הגאלים, שאיימו בפלישה לאסיה הקטנה, בעיר בָּבַּא בִּילִיָה, אשר בגבול קָארִיַה, החליט השליט המקומי להעניק את התואר "מושיע" לאנטיוכוס ולכונן לכבודו "תחרות גימנאסטית". ערים נוספות באסיה הקטנה חיקו מעשה זה בשל הוקרת התודה לאנטיוכוס על שהסיר את מועקת איום הגאלים.[13]

הטבלה הבאה באה להדגיש כיצד התווספות פסטיבלי אתלטיקה נוספים פגעו בתחרויות באולימפיה. המשחקים האולימפיים לא היו פסטיבל האתלטיקה היחידי ביוון, אולם כאשר פסטיבלים מסוג זה עדיין רווחו בלעדית ביוון שררה הרמוניה כרונולוגית בין הפסטיבלים השונים. המסקנה העולה בבירור מטבלה זו שכאשר נכנסו משחקים נוספים לסבב הפסטיבלים נאלצו האתלטים לבחור באיזה אירוע הם העדיפו להשתתף. לדוגמא השנים 468 – 465 לפנה"ס:[14]

שנה (לפנה"ס) פסטיבל
468 - המשחקים האיסתמניים (אפריל-מאי)
- המשחקים האולימפיים (אמצע הקיץ)
467 - המשחקים הניימיאנים (יולי)
466 - המשחקים האיסתמניים (אפריל-מאי)
- המשחקים הפיתיים (אוגוסט)
465 - המשחקים הניימיאנים (יולי)
464 - המשחקים הניימיאנים (יולי)


אך אם עד עתה עסקנו בערעור מעמדם של המשחקים האולימפיים בשל תחרות מבחוץ, כעת נעסוק בהקשר הפוליטי. ארץ האם היוונית ניטלטלה עם שאר העולם המוכר לאחר מות אלכסנדר בין תקוות לאכזבות. רבים היו בטוחים שעם בוא הרגיעה על הממלכה שהתפוררה, יתפנו יורשי אלכסנדר לבדק בית וחיזוק המחוז שנפל בחלקם ויניחו את ארץ האם היוונית לנפשה. אולם לא כך היה. מטעמים של יוקרה, חשדנות הדדית ושיקולים צבאיים, כלכליים ואחרים, העדיפו הדיאדוכים ויורשיהם לראות בארץ האם היוונית מרחב להפעלת פיקוח – או, לפחות, השפעה – ככל שידם השיגה. בלא להתחשב בקרבתם הפיזית אל ארץ האם ראה כל אחד מהדיאדוכים את עצמו כיורש הראוי והיחידי של ברית אלכסנדר עם היוונים, וממילא לממשיכה הבלעדי. אכן, הכול מוכנים היו ליטול מארץ האם לצורכיהם – בכוח אדם מקצועי, בידע, בהשכלה, במתיישבים ומתגייסים אל חילותיהם. ערי הפלופונז בראשית המאה השלישית היו עמוסות בעיות שבגין מלחמות, התהפוכות והמבוכה שהותירו אחריהם הדורות האחרונים, וזאת על רקע מתחים חברתיים וכלכליים גוברים בתנאים פוליטיים משתנים חדשות לבקרים.[15]

אליס נמנתה עם אותן ערי מדינה אשר המאורעות זעזעו אותן עד למאבקים אלימים בין אזרחיה, ואפשר למצוא מספר הקשרים היסטוריים שבהם סיפור שכזה יכול היה להיכתב. למשל המקרה של איטוליה, אשר הפכה לציר מרכזי ביוון בעידן שאחרי אלכסנדר. האיטולים שתפו פעולה עם האתונאים לאחר מותו של אלכסנדר והאמינו שיצליחו להדוף את המקדונים מיוון. לקראת מלחמת לאמיה בשנת 332 לפנה"ס כבר עמדו בעצמם בראש ברית אשר הקיפה רבים משכניהם. קשריהם עם האקארנאנים, עמו של ניקולאוס יריבו של אלכסנדר במרוץ, באותם ימים נראו הדוקים ביותר. כבר בשנות השישים של המאה השלישית סיכמו שתי הממלכות על אזרחות הדדית, זכויות חיתון ורכישת נכסי דלא ניידי בתחום נחלתו של בן הברית. האיטולים שאפו להגמוניה – להיות בפסגת היוקרה ומעמד הבכורה בעולם היווני, וכדי להשיג זאת הם השתתפו בבריתות כלל יווניות שנועדו להרחיק השפעה חיצונית מזירת חייה המדיניים של ארץ האם היוונית.[16]

מקרה בולט שבו איטולה ומוקדון התנגשו בנושא אליס התרחש בסביבות שנת 273 לפנה"ס כאשר אָרִיסְטוֹטִימוֹס בן דַאמַארֵיטוֹס בן אֶוּטִימוֹן ניסה לתפוס את רסן השלטון באולימפיה כטיראן. מלך מוקדון אַנְטִיגוֹנוּס תמך בו כספית תמורת נאמנות פוליטית מלאה. פעילי המשטר הדמוקראטי הישן, שמונה מאות במספר, ברחו ומצאו מקלט באיטולה. כך החל מאבק עקוב מדם בין תומכי מוקדון לתומכי איטולה באולימפיה. מתקבל על הדעת שהמאבק הפנימי באליס הוביל לכך שהסיעה הפרו-מקדונית הפיצה את הסיפור שבו אלכסנדר הגדול מנצח ומחסל את הנציג האקארנאני, אשר דמותו מהווה ייצוג לסיעה האיטולית. אמנם פה מתואר בפנינו אדם שמוצאו הוא איטולי, אך איטולה ואקארנאניה הינן שכנות הקשורות בקשרי ברית עוד מאמצע המאה הרביעית לפנה"ס. אירוע זה מתקשר להכרזתו של לאומדון על כך שהניצחון במרוץ יהווה סימן מקדים לזכייתו בממלכת אביו – אליס.[17]

ישנו פתרון אפשרי נוסף לשאלה מדוע דווקא ניקולאוס נבחר להיות אויבו המר של אלכסנדר כאשר רשימת המתחרים מכילה אנשים שבאו מערי מדינה חשובות יותר שהיו במלחמה עם פיליפוס כמו קורינתוס, אולינתוס ובאוטיה? השיא בחלקה של אקארנאניה במלחמת בנות הברית היווניות נגד פיליפוס היה בקשת עזרה מאתונה, בשל האיום מכיוון פיליפוס, בקשה שהביאה לשליחת כוח אתונאי לאקארנאניה, ומאוחר יותר אקארנאניה עצמה שלחה אלפיים חיילים לסייע לאתונה במאבקה נגד פיליפוס. אקארנאניה הייתה ללא ספק כינור שני לאתונה ולשאר בעלות הברית היווניות במאבקן נגד פיליפוס.[18] הסבר אפשרי לחלקו של ניקולאוס בסיפור לא נמצא בזמנו של פיליפוס אלא בתקופה מאוחרת יותר. ואכן דמות היסטורית מקבילה לזו המופיעה ברומאנס מופיעה בשנת 219 לפנה"ס. בשל חשד למעורבות בית תלמי בהמרדת מפקדי צבא סלווקים החליט אנטיוכוס השלישי לצאת למלחמה נגד תלמי הרביעי – מלחמה המכונה "המלחמה הסורית הרביעית". מחצר אלכסנדריה נשלח המצביא ניקולאוס האיטולי. אנטיוכוס גבר על ניקולאוס ואף כבש את כל השטחים עד עכו כולל עכו עצמה.[19] מתקבל על הדעת שדמויותיהם המיתיות של אלכסנדר הגדול וניקולאוס מאקרנאניה מקבילות לדמויותיהם ההיסטוריות של אנטיוכוס השלישי וניקולאוס האיטולי.

ביכולתי לטעון שאירועים אלו מהווים הקשרים אפשריים להיווצרות המיתוס על אלכסנדר במשחקים האולימפיים אך לא יותר מכך. אני מסכים עם גרואן, שניסה להבין מהיכן הגיע סיפורו של אלכסנדר לירושלים, שקשה יהיה להשיג קונצנזוס בנוגע לאפשרויות שהצעתי, וזאת לנוכח הרצון המתמיד של המחקר למצוא אירועים היסטוריים ספציפיים בתוך אגדות. רצון זה מעודד חשיבה מקורית אולם, כפי שגרואן טוען, זוהי אינה הנקודה החשובה. אגדות בדרך כלל לא נכתבות בזמן שהן מתיימרות לספר עליו ולכן, אם ברצוננו להפיק משהו מוחשי מסיפור זה, יש להבין שסיפור זה מלמד אותנו על נקודת מבטה של אולימפיה על העולם ההלניסטי בעידן שלאחר אלכסנדר ורצונה להסתגל לעולם חדש זה. סיפור זה נכתב על ידי אנשי אולימפיה במטרה להגדיר מחדש את מקומה בעולם שאחרי אלכסנדר ואת חשיבותם ומרכזיותם של המשחקים האולימפיים שהפכו את עירם למפורסמת כל כך.[20]

חזרה לפרק הקודם / חזרה לעמוד הראשי / לסיכום
  1. מורל, 1975, ע"מ 50; רומנו, 1990, ע"מ 77.
  2. רומנו, 1990, ע"מ 74.
  3. שם, ע"מ 67; אצל דיודורוס 17.16.3-4 המשחקים בדיון משויכים לארכלאוס.
  4. שם, ע"מ 74; פלוטרכוס, חיי אלכסנדר, 4.11.
  5. רומנו, 1990, ע"מ 74 – 75; אתנאאוס 12.539; לגבי דיווחים על משחקי אתלטיקה במהלך המסע למזרח ראה: צור – אריאנוס, 2.24.6; שושן – אריאנוס, 3.16.9; פרספוליס – דיודורוס, 17.72.1; אקבטנה – דיודורוס, 17.110.8; תקסילה – אריאנוס, 5.3.6; גדות נהר ההידספס – אריאנוס, 5.20.1-2; גדות נהר ההיפסיס – אריאנוס, 5.29.2.
  6. למקורות המציינים את המשחקים בהלווית הפסטיון ראה: אריאנוס, 7.14.10; דיודורוס 17.116.1; קורטיוס רופוס, 10.4.3; פלוטרכוס, חיי אלכסנדר, 72.1-5. בדיווחו של פלוטרכוס הפסטיון מצא את מותו במהלך הפסטיבלים שנערכו באקבטנה.
  7. מורל, 1975, ע"מ 50.
  8. רומנו, 1990, ע"מ 76.
  9. פילוסטראטוס, 2.27.
  10. רומנו, 1990, ע"מ 76 – 77; מקבים א, 1.13-14; מקבים ב, 4.7-15; שוורץ, 2004, ע"מ 120. שוורץ מסביר שגימנסיון ואבפיאון היוו מוסד חינוך בסיסי של עיר יוונית טיפוסית.
  11. רומנו, 1990, ע"מ 77; למטבעות שהטביעו אחרי מותו של אלכסנדר ראה נספח 5.
  12. גולן, 1982, ע"מ 184 – 185.
  13. שם, ע"מ 262 – 263.
  14. מורל, 1975, ע"מ 55; גורם חשוב נוסף הוא הגורם הגיאוגרפי. אם לפני המסע למזרח כל התחרויות נערכו ביוון גופה, כיבוש המזרח הביא לכך שהמרחקים שנאלצו לעבור ספורטאים מפסטיבל אתלטיקה אחד לאחר גדלו בצורה משמעותית, שינוי שהביא לכך שלקח להם יותר זמן להגיע ממקום למקום.
  15. גולן, 1982, ע"מ 307.
  16. שם, ע"מ 308 – 310; פאוסינאס, 1.25.4.
  17. שם, ע"מ 311 – 312; יוסטינוס, 26.4.1.
  18. המונד, 1979, ע"מ 508, 550.
  19. גולן, 1982, ע"מ 407 – 411; פוליביוס, 5.61.5-62.6.
  20. גרואן, 1998, ע"מ 194.