אמת ועובדות, או: ממה מתה סבתא?

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

לא פעם העובדות מאיימות על האמת. כתבתי פעם על הסיבה האמיתית למות סבָתי: סבתי שלומית הגיעה לירושלים ישר מווילנה ביום קיץ חם בשנת 1933, העיפה מבט המום אחד על השווקים המיוזעים, על הדוכנים הססגוניים, על הסמטאות השוקקות שהיו מלאות צעקת רוכלים ונעירת חמורים וגעיית עזים וצווחת פרגיות תלויות קשורות-רגליים וצווארים מדממים של עופות שחוטים, ראתה את כתפיהם ואת זרועותיהם של גברים מזרחיים ואת שערוריית צבעיהם הרעשניים של הירקות והפירות, ראתה את ההרים מסביב ואת מדרונות הטרשים, ומיד חרצה גזר-דין סופי: "הלוונט מלא מיקרובים."

כעשׂרים וחמש שנים חיתה סבתי בירושלים, ראתה ימים קשים וקצת ימים יפים, אבל את משפטה לא ריככה ולא שינתה עד יומה האחרון. אומרים כי כבר למחרת בואם לירושלים היא ציוותה על סבא מה שהוסיפה לצוות עליו כל יום מימי חייהם בירושלים, קיץ וחורף: להשכים כל בוקר בשש או בשש וחצי, לרסס היטב בפְליט את כל פינות הדירה כדי להדוף את המיקרובים, לרסס מתחת למיטתה ולרסס מאחורי הארון ולרסס גם את תוך הבוידם ובין רגלי המזנון, ואחר-כך לחבוט את כל המזרנים המצעים והכסתות. מילדותי אני זוכר את סבא אלכסנדר עומד לפנות בוקר על הגזוזטרה, בגופייה ובנעלי בית, הולם בכל כוחו במצעים כמו דון קישוט המסתער על נאדות היין, מניף את המחבט ומנחית אותו שוב ושוב על המצעים בכל חמת אומללותו או ייאושו. סבתא שלומית היתה עומדת כמה פסיעות מאחוריו, גבוהה ממנו, לבושה בחלוק-משי פרחוני רכוס עד לכפתור האחרון, שׂערותיה אסופות על ראשה בסרט ירוק דמוי פרפר, זקופה ונוקשה כמנהלת של פנימייה לבנות אצולה, מפקחת על שׂדה המערכה עד לניצחון היומי.

במסגרת מלחמתה התמידית במיקרובים התרגלה סבתא להרתיח פירות וירקות בלי שום פשרה. את הלחם היתה מנגבת פעם ופעמיים במטלית לחה טבולה בתמיסת חיטוי כימית בצבע ורדרד שנקראה קאלי. לאחר כל ארוחה לא היתה רוחצת את הכלים אלא, כבהגעלה של ערב פסח, מבשלת אותם שעה ארוכה. ואף את עצמה היתה סבתי שלומית מבשלת שלוש פעמים ביום: קיץ וחורף נהגה לעשׂות שלוש אמבטיות רותחות כמעט, כדי לבער את המיקרובים. היא האריכה ימים, החיידקים והווירוסים היו מבחינים בה מרחוק וממהרים להימלט מפניה למדרכה השנייה, ובהיותה בת למעלה משמונים, לאחר שניים או שלושה התקפי-לב, הזהיר אותה הדוקטור קרומהולץ: גבירתי היקרה, אם לא תחדלי מן האמבטיות הלוהטות שלך שוב אין אנוכי אחראי למה שעלול חלילה לקרות לך.

אבל סבתא לא יכלה להיגמל מן האמבטיות שלה. אימת המיקרובים היתה חזקה מדי. היא נפטרה באמבטיה.

התקף-הלב שלה הוא עובדה.

אבל האמת היא שסבתא שלי מתה מרוב ניקיון ולא מהתקף-הלב. העובדות יש להן נטייה להסתיר מעינינו את האמת. הניקיון הרג אותה. אף כי המוטו של חייה בירושלים, "הלוונט מלא מיקרובים", מעיד אולי על אמת קודמת, פנימית יותר מאשר דיבוק הניקיון, אמת חנוקה וסמויה מן העין: הלוא סבתא שלומית באה לירושלים מצפון-מזרח אירופה, ממקומות שהיו בהם מיקרובים לא פחות מאשר בירושלים, לבד מכל מיני מזיקים אחרים.

הנה כאן אולי איזה סדר שבעדו אפשר להציף ולשחזר קצת ממה שעוררו מראות המזרח, צבעיו וריחותיו בלב סבתי ואולי אכן גם בלבם של מהגרים-פליטים אחרים שבאו אף הם מעיירות אפרוריות-סתוויות במזרחה אירופה וכל-כך נבהלו מפני חושניותו הגועשת של "הלוונט" עד שביקשו לבנות להם גטו כדי להתבצר מפני איומיו.

איומיו? ושמא האמת היא כי לא מפני איומיו של הלוונט היתה סבתא מסגפת ומטהרת את גופה בטבילות רותחות בוקר צהריים וערב כל ימי חייה בירושלים, אלא דווקא מפני קסמיו החושניים המפַתים, מפני גופה שלה, מפני משיכתם העזה של השווקים העולים על גדותיהם ונוהרים סביבה ומסחררים את נשימתה עד עומק הסרעפת ומדיחים וממוססים אותה עד פיק ברכיה בשפעת הירקות והפירות והגבינות המתובלות והריחות החריפים והמאכלים הגרוניים המדהימים האלה הזרים ומוזרים ומגָרים לה, והידיים החמדניות שהיו מגששות-נוברות עד עומק סתר ערימות הפרי והירק, והפלפלים האדומים והזיתים המתובלים וכל עריית הבשׂרים הדשנים האלה, הדמיים, העירומים ומאדימים בלי עור ובלי בושה, המתנודדים להם מן האונקל, ושלל התבלינים והסמים והאבקות, עד התמוגגות וכמעט עד עילפון, כל מִגוון כשפיו הפרוצים של העולם המר והחריף והמלוח, ועוד גם ניחוחות קפה פראי הפולשים אל חדרי בטן, ומְכלי הזכוכית המלאים משקאות צבעוניים עם פלחי קרח ופלחי לימון, וסבלי השוק החסונים ההם, השחומים, השׂעירים, העירומים עד מותניהם וכל שרירי גוום רוטטים להם מרוב מאמץ מתחת לעור החם והבוהק מהשתברות פלגי זיעה בשמש. אולי כל פולחני-הניקיון של סבתא לא היו אלא מין חליפת חלל הרמטית וסטרילית? חגורת-צניעות אנטיספטית שסתבא פִּרזלה סביב עצמה והתבצרה בה מרצונה, מיומה הראשון בארץ, והגיפה בשבעה מנעולים והשמידה את כל המפתחות?

לבסוף היא מתה מהתקף-לב: זאת עובדה. אבל לא התקף-הלב כי אם הניקיון שלה הרג אותה. או לא הניקיון כי אם מאווייה הסודיים הרגו אותה. או לא מאווייה כי אם חרדתה הנוראה מפני מאווייה אלה. או לא הניקיון לא המאוויים ואף לא חרדתה מפני מאווייה אלא דווקא הכעס התמידי והסודי שלה על חרדתה זו, כעס חנוק, כעס ממאיר, כאילוחַ לא מנוקז, כעס על עצם רתיעתה מפני תשוקותיה, כעס עכור, רעיל, כעס על האסירה ועל הסוהרת, שנים על שנים של התאבלות חשאית על הזמן השומם שהולך וחולף ועל הגוף המצטפד ועל חמדת הגוף, זו החמדה המכובסה אלפי כביסות והמסובנת עד דכא והמחוטאה והמקורצפת והמורתחת, חמד הלוונט הזה, המזוהם המיוזע הבהמי המענג עד עילפון אבל כולו-מלא-מיקרובים.

תשעא ב - סדנא למיומנויות מחקר: בחזרה לסלבוס