הברמן 1946

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ה / מחקר מודרני H

הברמן, אברהם מאיר. 1946. ספר גזירות אשכנז וצרפת: דברי זכרונות מבני הדורות שבתקופת מסעי הצלב ומבחר פיוטיהם. ירושלים: ספרי תרשיש.

סיכומים

בימי מסע הצלב הראשון

הקדמה (מאת אברהם מאיר הברמן

IX

רק שלושה מספרי הזכרונות לשנת תתנ"ו נשארו בידנו, ושנת תתנ"ו הרי מהווה ראש פרק בתולדות ישראל שבגולה.

א

מבוא (מאת יצחק בער)

"לפי השקפתם של חכמי התלמוד צריך עם ישראל להתפזר עד לגבולות האחרונים של הקיסרות הרומית, תורת ישראל עתיקה להתפרסם בקצווי תבל, עד שתכלה מלכות אדום הרשעה, ומלכות שדי תקום ותתכונן. טעם דתי אסקיטי נודע לגלות המכפרת (מיסיון?). היהודית הנודד מרים את קרנה של דת האמת בכל מקום שהוא תוקע בו את אובל התורה ומתעמק בהלכותיה ובסודותיה."

ב

ר' גרשום מאור הגולה וד' שמעון בר יצחק שנמנו על דור השמד הראשון בגולת אשכנז.

מציין את ספר יוסיפון ואת סיפור חנה ושבעת בניה שנכלל בתוכו (לבדוק) שמרמז על דור קודם של השמד ושל קידוש השם.

ג

"הסיפור על מפלת הצלבנים המופיעים בכתבי היהודים דומה בפרטי פרטים לסיפוריהם של כותבי הזכרויות הנוצרים של אותו זמן, עד שאין לפקפק מוצאו ממנו. יהודי גרמניה קראו אותם הכתבים שהגיעו לידי שכניהם הנוצרים, ובהם סיפורים על התקדמותם של נושאי הצלב הראשונים ועל כישלונותיהם." (עדות למודעות בקרב היהודים למסעות הצלב).

ה

"יש בין רשימות אלה קטעים שאינם נופלים מרשימותיהם של טובי ההיסטוריונים הנוצריים... לא רק המתרחש בשכונת היהודים, אלא גם דרכי השרים והכוהנים הזרים והתנהגותם עם ישראל הן מתארים בנאמנות תמה ושלימה."

ז

ההלכה של קידוש השם הייתה מקובלת בתקופת מסעי הצלב.

יא-טו

מעשה נורא משנת ד'תשנ"ב

על הצרות שנגרמו לישראל בעיר Limoges שבמרכז צרפת משנת 994 לספירה. זהות המחבר לא ידועה.

טז-יח

רבנו גרשם ב"ר יהודה: אליך נקרא

גרשם מאור הגולה. ראה את הגזירות והרדיפות בצרפת (1007 ו-1010) ובאשכנז (1012). בנו יחידו נאנס להמיר את דתו. מת בשנת 1028 או 1040.

יט-כא

מעשה נורא משנת ד'תשס"ז

גזירה בימי רוברט מלך צרפת בשנת 1007.

כב-כג

רבי שמעון ב"ר יצחק: אנקת אסיר

בפיוטיו נשמע הד חזק מן הגזירות שלפני שנת 1096.

כד-ס

גזרות שנת ד'תתנ"ו לרבי שלמה ב"ר שמעון

הקדום בין רושמי הזכרונות ממסע הצלב הראשון. הוא עצמו מעיד שרשת את דבריו בשנת 1140, ושהוא הסתמך על עדי ראייה.

בדוגמא הבאה מסע הצלב הראשון הוא המניע המרכזי לפגיעה ביהודים:

"אשר קמו תחילה עזי פנים עם לועז הגוי המר והנמהר, צרפתים ואשכנזים, ויתנו לבם ללכת אל עיר הקדש, אשר חיללוה פריצי עמים לבקש שמה קבר תרפותם (ישו) ולגרש משם הישמעאלים ויושבי הארץ ולכבוש את הארץ לידם. ושמו אותותם אותות וישימו סימן פסול על בגדיהם, שתי וערב, כל איש ואישה אשר נשאם לבם ללכת בתעות הדרך אל קבר משיחם, עד כי רבו מארבה על פני האדמה אנשים ונשים וטף... ויהי כעברם דרך העיירות אשר שם יהודים, אמרו אחד לחברו: הנה אנחנו הולכים בדרך רחוקה לבקש בית התרפות ולנקום נקמתנו מן הישמעאלים, והנה היהודים היושבים בינינו אשר אבותיהם הרגוהו וצלבוהו חינם. ננקמה מהם תחילה ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל, או יהיו כמונו ויודו בבן הזימה."

כו

גם פה המקרה דומה:

"בעת ההיא קם דוכס גוטבריהט (גוטפריד?) שמו, ישתחקו עצמותיו, ברוחו הקשה כי התעתו רוח זנונים לילך עם ההולכים לתרפותם (ישו) ונשבע להרע, שלא יצא לדרכו אם לא ינקום דם התלוי בדמם של ישראל, ולא ישאיר שריד ופליט ממי ששם יהודים עליו וימלא אפו בנו."

בקטע הבא המלך היינריך רוצה להגן על היהודים וזהו הדוכס הרשע שממרה את פיו ופוגע ביהודים:

"רבי קלונימוס ... שהקדים ושלח שליח למלך היינריך המלכות פולא, כי נתעכב שם ט' שנים והגיד לו כל הקורות. וחרה אף המלך, וישלח ספרים בכל מדינות מלכותו לשרים ולהגמונים בכל מדינות מלכותו לשרים ולהגמונים ולפחות ולדוכס גוטבריהט דברי שלום, ועל היהודים לשמור אותם לבלתי נגוע בהם איש להרע להם בגופם, ולהיות עזר להם ומנוס אחריהם. ונשבע הדוכס הרשע, כי מעולם לא עלה על דעתו לעשות להם שום רעה..."

בקטע הבא חוזרים על כך שמסע הצלב הראשון הוא המניע המרכזי לפגיעה ביהודים אך מוסיפים שהאפיפיור הוא השטן היוזם של מסעות הצלב והמסיט לפגיעה ביהודים:

"ויבוא גם השטן, הפפיוס של רומי הרשעה (האפיפיור), ויעבר קול בכל הגויים אשר האמינו בנצר נאפוף, הם בני שעיר, שיתקבצו יחד ויעלו לירושלים ויכבשו העיר לידם, דרך סלולה לתועים. וילכו לקבר תרפותם אשר קבלוה לאלוה עליהם. ויבוא השטן ויתערב בין האומות, ויאספו כולם כאיש אחר יחד לקיים הצווי ויבואו כחול אשר על שפת הים וקולם המון סופה וסערה. ויהי כנאספו מרי דלי ויתיעצו עצות רעות על עם יי ויאמרו, למה זה הם טרודים להלחם עם ישמעאלים סביב ירושלים, הלא ביניהם עם שאינם חוששין ליראתם, ואף כי אבותם תלו את אלוהיהם, למה נחיה אותם ולמה תהיה חנייתם בינינו..."

לד

סיפור מקביל לחנה ושבעת בניה, הפעם רק ארבעה בנים והאימא היא מי שלוקחת את חייהם.

נז

בקטע הבא יהודים ניצלים על ידי השליט המקומי. כאשר הגיעו הצלבנים לעיר קיבלו היהודים שלושה ימים להחליט האם להתנצר או למות. השר שלח להם דוכס מלווה אלף פרשים חמושים וחמש מאות גרים אשר הדפו את הצלבנים:

"ויהי כאשר באו התועים אל אנשי השם, אנשי קודש, שהיו בעיר שלא ויאמרו: עתה תכינו אל דברינו ודעו מה תעשו. או תחזרו לתעותינו, או תקבלו עליכם דין הרג, כאשר עשו אחיכם היושבים בארץ ההורי. ולקחו מהם זמן ג׳ ימים, מן התועים ומבני עירם, והודיעו הדבר אל השר שלהם על יד שליח. ואותם ג׳ ימים קידשו צום וחילו פני אלהים חיים בצום בבכי ובצעקה, ונתקבלה תפילתם והצילם האל הרחמן, והחזיק ידיהם השר בתוך ג׳ ימים של זמן. ושלח להם השר דוכס אחד ועמו אלף פרשים אחוזי חרב, וגם מבני יהודה הגרים בעיר שלא חמש מאות איש בחור שלופי חרב אנשי מלחמה, אשר לא יסובו פניהם אחור מפני אויב, ויבואו על העיר בטח ויכו בהם מכה גדולה, מן התועים ובני עירם. ומן היהודים לא נהרגו כי אם ששה, ושאר הקהל הצילם מאור ישראל והוליכום כולם ביחד בכרך אחד כנגד העיר שלא בעבר הנהר, והיו לשם בשלום ובשקט עד אשר עברו אויבי יי."

נז מלך הונגריה מגן על תושביו (כולל היהודים) מהצלבנים. הוא מאפשר לצלבנים לעבור בממלכתו בתנאי שלא יפגעו בעמו בכל עיר ועיר. למרות זאת מתגלע וויכוח בין הצלבנים למקומיים שמסתיים בטבח. המלך נוקם את נקמת הנטבחים וטובח בצלבנים:

"וישמע המלך של הונגרייא, את אשר עשו התועים ואשר עשו שממה שתי עיירותיו, וימס לבבו ויאסוף כל חילו להלחם על התועים, כי כבד הוא מאוד ועם רב כחול אשר על שפת הים. אז ציוה המלך לעבדיו לאמור לעם, שיחזרו איש למקומו ויהיו נבונים לבוא אל המלך בכל עת שיצווהו המלך. ויהי ליום המחרת ויקרא המלך לשרים ולפחות ולסגנים לבדם,ויתיעצו עם המלך לסגור השערים שעל הגבול שבקצה מלכות הונגרייא,שלא יכנס עוד מעתה ואילך שום תועה לשם יותר, ואותם שנכנסו כבר התחילו לזנב כל הנחשלים. וכשהיו תופשים מאה תועים ביחד, היו הורגים אותם, וגם למחר עשו כמו כן ולמחרת כמו כן, עד שהרגו את כולם, אותם ההולכים עם פידרון הכומר. ונקם הקדוש ברוך הוא נקמת דם עבדיו מהם ולא נותר מהם אפילו איש אחד. ומלכות הונגרייא סוגרת ומסוגרת מפני האויבים."

נח-נט

מלך הונגריה נוקם גם באימכו הפחה שטבח ביהודים.

עב

רבי אליעזר ב"ר נתן, בשנת 1152 עדיין היה בחיים וכתב על גזירות תתנ"ו. (הניסוח דומה לזה של רבי שלמה ב"ר שמעון)

שוב מצביעים על מסע הצלב הראשון כגורם לגזרות:

"אשר קמו עזי פנים עם לועז גוי המר והנמהר, צרפתים ואשכנזים, מכל צד ומכל פינה, ויתנו לבם ללכת אל עיר הקודש לבקש שם קבר תרפותם ולגרש משם הישמעאלים ולכבוש הארץ לידם. ושמו אותותם אותות ויסמנו עצמם על מלבושם, סימן שלהם,שתי וערב... ויהי בעברם דרך העיירות אשר שם יהודים אמרו בלבם, הנה אנו הולכים לבקש תרפותנו ולנקום נקמת משיחנו מן הישמעאלים, הנה היהודים אשר הרגוהו וצלבוהו, ננקמה מהם תחלה ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, או יהיו כמו ויודו ביחוס הזמה."

עח-עט

לשר העיר מירא אין ברירה, או שהוא יסגיר את היהודים או שהצלבנים ישמידו את עירו. הוא מפגין כנות עם תושביו היהודים ומציג בפניהם את המצב הקיים. הם עונים לו שהם יהיו מוכנים למות ולא להתנצר. לאחר ששר העיר נתקל בעקשנותם של היהודים הוא מנסה להציל את עירו בתחבולות אך לא מצליח. לבסוף הוא מסגיר את היהודים שלא התאבדו לצלבנים:

"וכה אמר להם: שמעוני היהודים, תחילה נדרתי לכם לחסות אתכם אצלי ולהגן עליכם כל זמן שיהיה ותנאי זה התניתי לכם ובך עשיתי וקיימתי. ומעכשיו יהודי חי בעולם; איני יכול לעשות ולהציל אתכם מכל האומות הללו, וראו מה אתם רוצים לעשות. ידוע תדעו, אם לא תעשו כך וכך העיר תהרס, ומוטב לי למסור אתכם בידם עד שלא יבואו עלי במצור להרוס המבצר. וענו כולם לקטן ועד גדול: הנה אנחנו מזומנים אנו לפשוט צוארינו למות ביראת בוראנו וביחוד שמו."

צג

מעשה הגזרות הישנות

יש הסוברים שהמגילה הזו היא הקדומה מכולן. לא ידוע מי מחברו ומתי נכתב.

שוב, מסע הצלב כגורם המרכזי:

"בשנת אלף עשרים ושמונה שנה לחורבן הבית היתה הרעה הזאת בישראל, אשר קמו תחילה השרים והפחות ועם הארץ אשר בארץ צר פת ויועצו ויזמו לעלות ולהגביה כנשר ולהלחם ולפנות דרך ללכת דרך ירושלים עיר הקודש ולבוא אל קבר הצלוב, פגר מובס אשר לא יועיל ולא יציל, כי תוהו הוא. ויאמרו איש אל רעהו: הרי אנחנו הולכים בארץ רחוקה להלחם עם מלכי ארץ, ונפשנו בכפינו להרוג ולשעבד כל המלכיות אשר אינן מאמינות בתלוי, אף כי היהודים אשר הרגו ותלו אותו. והיו מלעיזים עלינו מכל צד ומכל פינה, ונתייעצו ואמרו לשוב לתורתם המתועבת או להשמידנו מעולל ועד יונק. וישימו סימן רע על בגדיהם, שתי ערב, השרים וגם עמי הארץ וכובעים על ראשם."

בימי מסע הצלב השני

נכון להיום לא ידוע על קינות שמקורן בתקופה שבין שני מסעות הצלב הראשונים.

קטו

רבי אפרים ב"ר יעקב מבונא. מספר לנו על מסע הצלב השני. מת אחרי שנת 1196. קשה להתעלם מכך שרודולף הנזיר מצרפת הוא האשם ברדיפות:

"כי רודולף בליעל,ורדף לישראל במעל. כומר לעבודה זרה קם על עם יי להשמיד להרוג ולאבד כהמן הרשע. ויצא מארץ צרפת וילך בכל ארץ אשכנז, השם ישמרה אמן, לתור ולציין ולתעב בשתי וערב את הנוצרים. וילך הלוך ונובח, ויקרא לו נובח בשם הנוצרי, ללכת ירושלים להלחם על ישמעאל. ואל כל המקום אשר בא שמה, דיבר רע על כל היהודים אשר בארץ, ושיסה בנו את הנחש ואת הכלבים, לאמור: נקמו נא את נקמת הצלוב משונאיו העומדים לפניכם ואחר כך תלכו להלחם על הישמעאלים."

ברנרד מקלרבו יצא נגד הטפותיו והגן על היהודים, מאמציו נושאים פרי:

"וישלח אחרי זה הבליעל, כומר אחר הגון, גדול ורב לכל הכומרים, וידע דתם ומבין, ושמו בירנט האבר, מקלירבלש העיר אשר בצרפת, וינבח גם הוא כמשפטם. ובו אמר להם: טוב לכם שתלכו על הישמעאלים, אך בל הנוגע ביהודי לקחת נפשו, כנוגע בישו עצמו. ורודולף תלמידי אשר דיבר עליהם להשמידם לא דיבר נכונה, כי כתוב עליהם בספר תהילים ׳אל תהרגם פן ישכחו עמי׳. וכל העם מחזיקים את הכומר הזה כקדושים שלהם, גם לא חקרנו שיהיה לוקח שוחד על דברו טוב על ישראל. ובשמעם כן, חדלו הרבה מלהתנכל להמיתנו."

קיח

המלך הגרמני היה שופט בעיני עם ישראל והוא שיכול היה להגן עליהם מפני הרעות:

"בימים ההם אין מלך שופט לישראל מן הטועים, כי המלך כונרט עצמו נסמן ונתעב וילך ירושלימה..."

קכא

מלך צרפת אף הוא מוציא הוראה שאמנם מביאה לפגיעה ברכוש היהודים אך מגנה עליהם מפגיעה בנפש:

"ובשאר קהילות צרפת לא שמעו שנהרג או נאנס אז איש מהם, אך נחסרו הרבה מאוד מהונם, כי ציווה מלך צרפת: כל אשר התנדב ללכת ירושלימה יומחל לו חובו אם חייב ליהודים. ורוב הלוואת יהודים שבצרפת באמנה, וכן הפסידו ממונם."

מלך אנגליה אף הוא, בהדרכתו של אלוהי היהודים, מונע פגיעה במאמיניו:

"ובאנגלטירא הצילם מלך עליון על ידי מלך אנגלטירא אשר נתן בלבו לגוננם ולהציל גופם וממונם. ברוך עוזר ישראל."

קכד

הערות

ב

נמצא בשימוש ב...

קישורים נוספים