הולדת תרבות המערב - הרעיון הפוליטי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

הולדת תרבות המערב




סדר ים-תיכוני חדש

  • בעקבות עליית כוחם של גויי הים, יורד היקף ההשפעה של האימפריות הגדולות, ונחרבים כמה וכמה מרכזי תרבות עתיקים (טרויא, כמשל)
  • עד לעליית האימפריא האשורית, מתארגנות קהילות בממשל עצמי, עם הרבה פחות pomp and circumstance מאשר בימי השׂיא של האלף השני לפנ׳
  • אלפבית ככלי מבזר שלטון והון
  • ביזור של אמצעי היצור (מותרות, מתכות) והולדת עליתה ים-תיכונית בעלת אופק תרבותי ואופי צרכני משותף
  • כלכלת ״חלופת המתנות״ וכללי האירוח בחברה ההומרית
  • מלוכה הומרית כמודל לגויי הים



יוון מתעוררת

יוון אחת?

  • לימוד האלפבית וירידת השירה והמֻיתוס לכתב
  • דעיכת המלוכה ועליית אריסטוקרטיא בעלת תודעה הלנית משותפת
  • מלחמת טרויא כגורם מאחד, והנוֹסטוֹי כגורם ממפה
  • המשׂחקים האולֻמפיים (נוסדו 776 לפנ׳) ושאלת מי הוא יווני

הקולוניזציא והפוליס

  • יסוד תושבות כפתרון לצפיפות אוכלוסין וסכנת מלחמת אזרחים (סטאסיס)
  • יסוד תושבות כמחולל פוליטי
  • מייסדי תושבות כגיבורים (הֶרוֹאים)

חוק ומדינה

  • הרֶֿטרא הגדולה בשׂפרטא (מאה 7)
  • מחוקקי המאה השביעית והחוק הכתוב
  • הולדת הפלנקס : נושׂאי הנשק מהמעמד הבינוני
  • תופעת הטֻרניא : שלטון עריצות על-חוקי ועוקף אריסטוקרטיא
  • סוֹלוֹן איש אתונא (אָרכוֹן 594 לפנ׳)
    • התעמולן המשורר
    • ״גיבור״ סלמיס
    • מושל ומתווך
    • שמיטת חובות
    • חלוקת המעמדות והעקרון הטימוקרטי
    • אספת העם והולדת הטימוקרטיא
    • עשׂור צינון
    • כשלון מפואר
  • פיסיסטרטוס הטֻראן הנאור (אמצע מאה 6)
    • שלום חוץ
    • שיקום כלכלי והרחבת מעמד הביניים : שמן, יין, קדרות
    • פטרונות האמנות : הומרוס הקאנוני והולדת התאטרון
    • בעיית הירושה
  • קלייסתנס והולדת הדמוקרטיא (איסוֹנוֹמיא) - 508/7 לפנ׳
    • הרחבת הגוף האזרחי
    • חלוקה מחדש לשבטים
    • חלוקה לדֶמוֹסים
    • אספת העם פתוחה לכולם



רומא מתעוררת

התחלות ראשונות

  • משהו פוליטי קורה במאה ה-8 לפנ׳
  • הרקע החברתי פוליטי של רוֹמוּלוּס ורֵמוּס : רועים ושודדים מיסדים עיר
  • ius conubii – זכות החיתון
  • ius gentium – משפט העמים

המלוכה הרומית

  • מלכים חיצוניים ואוליגרכיא מקומית
    • interregnum
    • auspicia : דת ומדינה
  • מלכים טֻראנים
  • סֵרוויוס טוּליוס : מלך, עריץ, מהפכן (מאה שישית לפנ׳)
    • הקֵנסוס והאזרחות הרומית
    • אסיפת הקֵנטוריות : הצבא כריבון

המהפכה הרפובליקנית

  • גירוש המלכים וכינון הרפובליקא, בין מֻיתוס והיסטוריא (509 לפנ׳)
  • העקרון הקולגיאלי - collegium
  • עקרון השנתיות - annuitas
  • התגבשות הפַּטריקיאט : האוליגרכיא סוגרת שורות
  • הולדת הפלבס : כוחה של התאגדות; מדינה בתוך מדינה (ראשית מאה 5)
  • מלחמת המעמדות (מאות 5-4)
  • צדק חלוקתי : גישה לאדמות הציבור (ager publicus)
  • שוויון הזדמנויות : גישה לפסגת השלטון
  • הברית ההיסטורית והולדת הנוֹבּיליטאס (מאה 4)

בפאתי מזרח קדימה

חילופי משמרות בחזית האימפריאלית:

  • מדי ופרס
  • כיבוש בבל ומצרים
  • הגבול המזרחי של תרבות המערב
  • פרסים, יוונים והפלישה לאירופא (דריוש א)
  • המרד האיוני והסיוע האתונאי
  • קרב מרתון: 490 לפנ׳

פרס נגד יוון:

  • מדריוש לכרכסס
  • מכרות הכסף של לַאוּרִיוֹן: הופליטים או טרירמות?
  • אתונא, שׂפרטא, הברית ההלנית ו״חירות היוונים״
  • מסע כסרסס: תֵרמוֹפֻּילאי וסאלאמיס
  • ״הפרסים״ של אַייסכילוֹס (472)
  • ה״היסטוריא״ של הֶרוֹדוֹטוֹס : מדוע לכתוב היסטוריא?
  • ״התקופה הקלאסית״

סטאסיס ביוון:

  • אתונא והברית האַטית-דֵלית : ״חירות היוונים״
  • רעידת האדמה בשׂפרטא (464), מרידת המסנים, המציאוּת ההֵלוֹטית
  • מלחמה בין אתונא ושׂפרטא : המלחמה הפלופונסית ״הראשונה״

העמקת הדמוקרטיא האתונאית (462 ואילך):

  • הגברת כוחה של מועצת העם (ekklesia), 500 חברים
  • הגדלת סמכות בתי-הדין העממיים
  • euthyna: דין וחשבון עם עזיבת משׂרות ציבוריות
  • הנהגת תשלום בעד שירות פוליטי
  • מפעלי בניה כבירים באתונא
  • זינוק התאטרון האתונאי
  • מאיפה הכסף?

המלחמה הפלופונסית השניה (431-404)

  • תוּקֻידידֶס והמלחמה הפלופונסית – היסטוריא ריאליסטית או טראגית?
  • אתונא ובעלות בריתה נגד שׂפרטא ובעלות בריתה
  • אִיוֹנים נגד דוֹרים
  • מלחמה ביבשה מול מלחמה בים
  • אוליגרכיות נגד דמוקרטיות – "חירות היוונים"
  • ההיסטוריא הטראגית של אתונא
    • המסע לסיקיליא וקרב אַרגינוּסאי
    • חסרונות מובנים של הדמוקרטיא
  • משפט סוקרטס



סיכום

גויי הים, האימפריות וחלוקת הכח

ניזכר באירוע שהוא סוג של המפץ הגדול של התקופה שלנו – האירועים של המאה ה12 לפנה"ס, ובעיקר עליית "גויי הים". אנשים שהיו איפשהו על הספקטרום שבין סוחרים, שודדי ים ושליטים מקומיים, ושינו את כל מאזן הכוחות בזירה הגיאוגרפית של הים התיכון. הם מביאים לירידה בהשפעה של האימפריות הגדולות. בשבוע שעבר דיברנו בעיקר על מה שקורה באזור ארץ ישראל, והיום נתמקד במה שקורה ביוון.

פרעֹה רעמסס השלישי תיאר בכתובות את גויי הים – אוסף של שודדים שמתאגדים ביחד, מוצאים מרכז תרבותי ישן, ותוקפים ומנסים להחריב אותו. האיליאדה (הומרוס) מספרת את אותו הסיפור מנקודת המבט ההפוכה – אוסף של קהילות דוברות יוונית מתאחדות כדי להשמיד מרכז תרבותי חשוב. עד שהאשורים עולים שוב ומחזירים את עידן האימפריות, מתרחש ביזור של הכוח, וברִיק של האימפריות הגדולות מתארגנות הרבה קבוצות קטנות שמשקיעות פחות משאבים (באופן משמעותי) בארמונות ופאר וטקס.

היכולת לכתוב מעניקה עוצמה אדירה למי שמחזיק בה, והאלפבית מרחיב מאוד את החוגים האלה (מאפשר להרבה יותר אנשים לדעת לכתוב). גם אמצעי הייצור וגם הצרכנות הופכים להיות נחלתו של ציבור הרבה יותר גדול – לעומת אליטה קטנה שניהלה את הכל ואליה היה מכוון רוב הייצור של מותרות, עכשיו יש קבוצה גודלה של אנשים שכולם צורכים מוצרים שהם סמלי סטטוס (דבר שאפשר לראות באופן מובהק גם היום).

בנוסף, כיוון שהים הצטמק (מבחינת יכולת ההגעה של האדם, פתאום כל קצוות הים התיכון הרבה יותר נגישים) נוצרה שפה משותפת באמנות, בצרכנות, בטכנולוגיה, אפילו קצת באידאולוגיות. הפניקים, היוונים, האיטלקים, שתו כולם יין במשתאות מאורגנים, שהגיע בכדים שנראו די אותו דבר, עם ציורים שהציגו סצנות מתוך עולם מיתולוגי שגם הוא הופך להיות די משותף (כולם נחשפים לאותם סיפורים ממשוררים נודדים שמסתובבים בכל מקום ומספרים סיפורים).

מלוכה ואריסטוקרטיה; החברה ההומרית

הומרוס – משורר יווני קדום (שירתו מתוארכת איפשהו בין 800 ל600 לפנה"ס), אחראי לאיליאדה ולאודיסאה. הטקסטים הללו, כמו גם ספרי התנ"ך שלנו, הם תוצאה של תהליכי עריכה ומסירה. אנחנו אומרים בין 800 ל600, כי אנחנו לא יודעים איפה בדיוק שם הוא חי או אפילו אם באמת היה אדם כזה. הטיעון הנפוץ נגד קיומו ההיסטורי של הומרוס היה שאדם אחד אינו מסוגל לזכור את האודיסיאה ואת האיליאדה בע"פ. אנחנו אוטומטית אומרים שזה טיעון לא סביר כי שמענו על אנשים שזוכרים בעל פה, לדוגמה, את כל התלמוד הבבלי, אבל החוקר שהפריך את זה הלך דווקא ליוגוסלביה, שבה עוד היתה (בשנות ה-30 של המאה ה-20) מסורת של שירה אפית. המשוררים שם זכרו טקסטים שהיו ארוכים בהרבה מהאיליאדה והאודיסאה, גם אם הסיפור השתנה מפעם לפעם, כך שכל עוד הוא אינו יורד לכתב אין לו גרסא "רשמית".

אצל הומרוס כי הוא נראה שהעמים באזור הים התיכון בתקופה ההיא היו ביחסי גומלין זה עם זה, בכל הדברים שהזכרנו קודם (אמנות, תרבות, מיתולוגיה וכו').

כלכלת "חלופת המתנות": התפתחה תרבות של החלפת מתנות וכללי אירוח בתקופה ההומרית. נחשוב על אציל קורינתי, יורד ים שצריך נמלים בטוחים. אם שכנע את האצולה המקומית שהוא עצמו מאותה השכבה האריסטוקרטית הוא יקבל אירוח מלא: יספקו לו אוכל, תיקונים, מקום להיות וכו' לכל תקופת שהותו. איך הוא משכנע את אנשי כרתים שהוא באמת שייך לאליטה הזאת? דבר ראשון – לבוש. הוא צריך להיות לבוש כמו שצריך, ואז להביא איתו מתנות (בן תרבות לא מגיע לבית של אנשים זרים בידיים ריקות). המתנות יכלו להיות תכשיטים, נשק, כלים, בגדים (בדים באופן כללי, הארגמן מהאזור שלנו היה כל כך יוקרתי שהוא נהיה סימן של שלטון), עבדים (מאפשר לנו לשלב את שני התחביבים – אירוח אריסטוקרטי ושוד-ים; אם אני מגיע לעיר שאין לי בה קשרים, אני יכול לפשוט עליה, לבזוז אותה, לקחת את העבדים ולהביא אותם מתנה לחבר שלי בעיר הבא שאגיע אליה), יין וכן הלאה. כמובן שאחרי שהמבקר הגיע ונתן מתנות, המארח ייתן לו מתנות בחזרה. לכל ההתנהלות הזו אין ערך כלכלי ברור – לא בהכרח היה מתאם בין ערך המתנות שאנשים החליפו, ולפעמים גם לא יחסי גומלין ברורים. הערך שמניע את הקשרים האלו הוא כבוד. הכבוד של אריסטוקרט מחייב אותו להגיש מתנות ולהציע אירוח לאריסטוקרט אחר.

אז יש לנו אליטה ים תיכונית, שקשורה באופן רוחבי עם כל האזור. הדבר המיידי עבור אליטה כזו הוא להיות מודע תמיד ל"מי מתחתי?" – אני אוודא שיש אנשים במעמד נחות יותר משלי והם נשארים שם. בנוסף, אני אסתכל על אנשים באותו מעמד חברתי כמוני שנמצאים בערים אחרות, והרבה פעמים יש לי הרבה יותר במשותף איתם מאשר עם השכבה הנמוכה יותר בעיר שלי. זו נקודת מפתח גם להמשך הסיפור שלנו וגם באופן כללי בהיסטוריה האנושית.

המלוכה ההומרית והאצולה: הסוציולוג הגרמני מיכלס ניסה לאפיין את מבני הכֹח בחברה האנושית וניסח חוק שאומר בערך כך: "לא משנה באיזה זמן ומקום אנחנו נמצאים, כל חברה אנושית נשלטת על ידי קבוצה קטנה". הביטוי אוליגרכיה (מיוונית אוֹליגוֹי – מעטים, אָרכֶֿה – שלטון). לא משנה איזה פרצוף השלטון מציג כלפי חוץ, תמיד יש קבוצה קטנה שמנהלת את העניינים.

לכל האנשים שהם לא חלק מה"טובים" האלה מצאו שמות שונים. ביוונית מוכרים לנו ביטויים כמו "הוֹי פּוֹלּוֹי" (הרבים), ולפעמים ממש "הרעים" (הוֹי קַאקוֹי). בתוך החברה הזאת, המלך נמצא קצת מעל שאר האצילים. הוא אמנם מקבל חלק קצת יותר גדול בשלל, מחליט מה הולך למי, אבל אם הוא לא ידאג לחלק לכולם אז הוא פשוט לא יתעורר בוקר אחד, יחסלו אותו. הוא זה שאומר לאן הולכים, אבל אם האחרים לא יהיו מוכנים לבוא איתו אז הוא יהיה לבד.

באיזשהו שלב אפילו המלכים הקטנים האלה הולכים ומאבדים מהכוח השלטוני שלהם (הולכים ומאבדים – המהירות שהזמן מתקדם בקורס הזה הולכת וקטנה. עכשיו אנחנו מדברים בסקלות של דורות או עשורים, זה בערך הזמן שלוקח לתהליכים לקרות). במאות השמינית והשביעית לפני הספירה – המלוכה דועכת, האריסטוקרטיה עולה.

איך אנחנו יודעים שזה קורה?' קודם כל מוצאים יותר ויותר התייחסויות לקהילות אריסטוקרטיות כאלה, ובנוסף כשיש לנו קצת יותר פרטים אנחנו מגלים שראשית המלוכה מאבדת את ההיבט של הורשה, ואז פתאום רואים שמלכים לא מולכים לכל החיים אלא לשנה אחת, או לתקופה. זהו סימן בדוק שמרכז הכוח הפוליטי התפזר לקבוצה יותר גדולה.

באתונה (שעליה יש לנו הרבה יותר מידע מעל המקומות האחרים) לא רק שהמלך קיבל רק קדנציה, נוספו לצידו עוד שורה של אנשים שגם תפקדו בצורה דומה וגם קיבלו מעמד חברתי דומה, כך שבדרגה החברתית העליונה יש קבוצה ולא אדם. התהליך הזה קורה ברוב יוון.

אבל מה היא בכלל יוון?

התחמקנו מזה עד עכשיו, אבל מיהו בכלל יווני? אפשר לנסות להגדיר את זה כ"מי שמדבר יוונית", אבל זה לא ממש תופס (מה עם הסוחרים שמדברים יוונית שוטפת, ברמה של רוב היוונים? או האנשים במזרח איטליה שדיברו יוונית מלידה?). אפשר להגיד "מי שמתגורר ביוון", אבל איפה זה בכלל יוון?

יש כל מיני דרכים לנסות להוכיח שאתה יווני. למשל אם כתוב עליך באיליאדה שהשתתפת במסע נגד טרויה (אתה = עיר) אז אתה יווני (פתאום יש חשיבות גדולה לגרסה קנונית של היצירות של הומרוס). הסיפורים של איך האנשים שהשתתפו במלחמת טרויה התקשו לחזור הביתה עזרו למפות את העולם, ולהבין איפה נמצאים כל מיני אנשים שמשתייכים ל"יוון", או לפחות מתייחסים אליה.

אמצעי נוסף לשיוך יוונים הוא המשחקים האולימפיים. כמו שהיום באולימפיאדה (תיאורטית) מתכנסות כל האומות ולמשך חודש שמות את כל המחלוקות בצד ומעבירות אותן לספורט (רוב הזמן זה גם עבד), גם אז האולימפיאדה שימשה לשיוך – היוונים הגבילו את ההשתתפות באולימפיאדה ליוונים בלבד (כמובן רק לגברים). נשים לב שיש פה מין מעגליות כזו – האם השתתפות באולימפיאדה הופכת אותך ליווני, או שמותר להשתתף באולימפיאדה רק אם אתה יווני? הסיפור הכי מוכר של זה מופיע בערך בשנת 500 לפנה"ס על מלך מקדון, מהפריפריה הצפונית של יוון, שקראו לו אלכסנדר (לא אלכסנדר מקדון שאנחנו מכירים, אלא אחד מאבות-אבותיו). אותו מלך מקדון רצה להשתתף באולימפיאדה אבל לא נתנו לו כי הוא לא יווני. האיליאדה לא עזרה לו, אז הוא השתמש בזה שבמשך המון המון שנים מלכי מקדון מספרים לכל מי שהיה בטווח שמיעה שהם צאצאים של הרקלס – זה כבר השתרש ולא היה בזה פקפוק, ואם הם צאצאים של הרקלס אז גם הם יוונים. ככה הוא הופך למלך המקדוני הראשון שמקבל הכרה כיווני ונכנס למשחקים האולימפיים.

פוליטיקה

פוליס ביוונית – עיר מדינה (תכלס מדינה זה עיר, אז פוליס זה עיר-עיר). ברמה הכי בסיסית, משמעות הביטוי היא "הדברים של הפוליס". הפוליס היא היחידה הריבונית של התקופה ההיא – יש לה חוקים משלה, היא יוצאת למלחמה או כורתת חוזי שלום מיוזמתה, כשייכנס עניין המטבע אז גם יכול להיות לה מטבע משלה, יש לה חגים משלה, משרות שלטוניות משלה, לרוב אפילו שיטת ספירת זמן משלה.

ערים יווניות כאלה היו פזורות בכל רחבי הים התיכון – כמובן באזור הים האגאי, יוון של היום, אלבניה של היום, אפילו באזור איטליה (הגיעו עד מרסיי – עיר יוונית חשובה אז), צפון אפריקה (אזור לוב). לא בכדי אנחנו שמים לב לקשר בין הפריסה של העולם היווני לבין העלייה של הרעיון הפוליטי. במקום שבו המנהג מכתיב לנו מה צריך לעשות, יש הרבה פחות צורך לעשות את הכל רשמי ופורמלי. כל זה משתנה כשמגיעים למקום חדש.

כשהאוכלוסיה בעיר מסוימת תגדל והצפיפות תעלה העיר לא תוכל להכיל את המתחים הפנימיים שלה ותכנס למצב של "סטאטיס" (stasis) – קימה או עמידה, במשמעות המילולית של המילה. הסטאטיס הוא מצב של מאבק פנימי בין קבוצות שונות, והפתרון של היוונים לבעיה הוא הקמת תושבות. יוון הגיאוגרפית לא יכולה להכיל את כל האוכלוסייה (יש בה מעט מאוד מישורים שמאפשרים חקלאות בסקלה בינונית ולא קטנה). ברגע שעוברים מינימום מסוים צריך להתחיל לייבא תבואה, מה שאומר הם תלויים בעולם החיצון לצרכים מרכזיים ביותר. היוונים לא אוהבים את העניין הזה, ושואלים את עצמם למה להם לא לעבור לגור פשוט באזור שאפשר לגדל בו תבואה – במקום לקנות מהמקומיים תבואה, לתת להם מכות רצח ולהישאר שם.

חסר רק דבר אחד – מסורת: "שם" הכל חדש. אם אני קורינתי (לא סתם זו הדוגמה שלנו, קורינתוס היתה מאוד מובילה בעניין הקולוניזציה) ואני מגיע עם כל מיני אנשים ממקומות אחרים ליישב מקום חדש, אין לנו ברירה אלא לשבת ביחד ולשים כל מיני דברים במסגרת, צורה, forma (מקור המילה "פורמלי"). על מנת שנצליח להתמיד בזה ולזכור, אנחנו רושמים (מקור ה"רשמי").

עוד נושא קטן, שנראה כרגע כמעין רמז מטרים: בראש משלחת כזאת, גם אם יש קבוצה של בכירים, יש אדם אחד שהוא האחראי, המוביל והמנהיג. הוא המייסד של התושבה החדשה. אחד מהדברים שקורים (אנחנו רואים את זה כצופים מהצד) הוא שהמייסדים הללו מקבלים מעמד של גיבורים (הרואים, heroes). לגיבורים שאנחנו מכירים (תזאוס, אודיסאוס, פרסאוס) יש משהו אחד במשותף – כולם דמויות מיתולוגיות ולא היסטוריות, אבל המייסדים של הפוליס החדשות האלה הם דמויות היסטוריות ללא ספק – מביאים את כל האנשים למקום החדש, מקימים את היישוב, מנהיגים את הקהילה החדשה ואז מתים. לאחר מכן הם נקברים בתוך העיר – מאוד מאוד לא סטנדרטי – בתוך מקדש של אחד האלים, ואנשים מתחילים לסגוד להם. אדם בן תמותה חוצה את הקו בין היסטוריה למיתוס, מתוך זה שהוא הנהיג קהילה חדשה. ככל הנראה זה קרה אחרי מותם של אנשים, הידיעות על מישהו שזה קורה לו בחייו מגיעות בערך בתחילת המאה ה5 לפנה"ס.

החוק

הסתייגות קלה: כשדיברנו על מסופוטמיה אנחנו נהנים מהיתרון שאנחנו יודעים על מי להסתכל, איפה הפוקוס. כאן, כשהכל מבוזר (יש בעולם היווני כ-500 ערי מדינה, כל אחת עם הסיפור, המוסדות הפוליטיים והגיבורים שלה), חסר לנו המון המון מידע. אריסטו נתן סדרת הרצאות על חוקות של מדינות, והיה לו מספר תלת-ספרתי של חוקות של יחידות פוליטיות שונות, יוניות וברבריות.

ספרטה היא אולי המקום הראשון ביוון שבו יש לנו מסגרת חוקית רשמית פורמלית. גם כתובה, גם מגדירה מי הוא מה, נגישה לכל מי שיודע לקרוא, ויש עיקרון אחד שנקבע שם באופן מובהק (דווקא בספרטה) – יש שם דוגמה למה שהיום אנחנו קוראים לו שלטון החוק. במצרים או בבבל של חמורבי רצון המלך הוא החוק, אבל בספרטה דבר ראשון יש שני מלכים במקביל, ודבר שני שניהם כפופים לחוק. הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים – יש מערכת כללים והם מחוייבים אליה. הדבר הזה רשום ואין להם ברירה.

במאה השביעית צצים לנו בכל העולם היווני מחוקקים, שנותנים לכל מיני ערים חוקות כתובות, והעניין הזה מתפשט כאש בשדה קוצים, ממש כמו מגפה, ונמצא איתנו עד היום. אחד הדברים הכי חשובים שתרבות המערב נשענת עליהם הוא שיש חוק, והוא עליון לכל דבר אחר.

סיכום 2: אפשרויות פוליטיות וגופים מדיניים

נשק וצבא כמגדירי הגוף המדיני

לאחר הדברים שעברנו עליהם בשבועות האחרונים, נותר לנו דבר אחד לבחון בנושא מקורות המערכת הפוליטית. העניין הזה לוקח אותנו לארה"ב, לתיקון השני לחוקה – הזכות לשאת נשק. זהו נושא מאוד סבוך, שבבסיסו עומד משהו מאוד מהותי – כל האנשים שדיברנו עליהם, בכל התקופות שדיברנו עליהן, כולם נשאו נשק. זה לא פלא, כי מלכתחילה אחד מהכיוונים המשמעותיים בהתפתחות אנושית-טכנולוגית הוא מזון > ציד > שוד – כלומר הטכנולוגיה מפתחת נשק כל הזמן. גם המציאות שדיברנו עליה ביוון היא מציאות בה אנשים (בטח ובטח מחוץ לעיר שלהם או לקהילה שלהם) מסתובבים עם נשק. לעומת זאת, ככל שיש שלטון מרכזי חזק יותר, כך הוא מנסה יותר לצמצם את כמויות הנשק האזרחי שמסתובבות – באימפריות האשורית/בבלית יש המון נשק, אבל רובו בידי המדינה ולא בידי האזרחים, וכנ"ל במצרים. בערים הגדולות של האימפריות לא היה צריך נשק, כי היה בטחון יחסי, אבל כשעוזבים את המרחב מאובטח של האימפריות שבהן השלטון המרכזי מסוגל לשלוט באלימות (תרתי משמע), או אז צריכים להתחיל להסתובב עם נשק.

עמי יוון, שעד לא מזמן התייחסו אליהם פשוט כמעין פיראטים, רואים את זה אחרת. אצלם יש ערך מאוד גדול לבעלות אישית על הנשק. האציל מוגדר, בין היתר, בכך שהוא מסוגל לקנות נשק ולהחזיק סוס: רוב הלחימה ביבשה נשענה על פרשים. בעקרון, מאוד קשה להתמודד מול פרשים – אלא שמיעוט המישורים ביוון, והגידול ביכולת ייצור המתכת מובילים לעליית סוג חדש של לוחמים: חי"ר שמצטייד בשריון יותר מסיבי ועובר להחזיק בידיים מגן גדול ועגול (לרוב עשוי עור עם מסגרת עץ ומחוזק במתכת) וחנית ארוכה מאוד. לא חנית קצרה להטלה, אלא חנית באורך 2-3 מטרים (לפעמים אפילו יותר) שמטרתה לדקור. חייל כזה, לבד, לא יכול להתמודד מול פרש, אבל אם הרבה חיילים כאלה מצטופפים ביחד, עומדים יחד בשורות כך שהמגנים שלהם מכסים אחד את השני ומסתדרים במישור צר שאי אפשר לאגף – אם החיילים ישמרו על המבנה הזה לפרשים כמעט ואין סיכוי. הפרשים לא יוכלו להגיע אל שורות המגינים כי הן מוגנות בכמה מטרים של חניתות. מבנה כזה נקרא "פלנקס", והעיקרון הצבאי הזה של חיל רגלים כבד שנלחם בצורה צפופה מתפשט ברוב יוון, והולך ומתפתח לקראת התקופה הקלאסית (ועל אחת כמה וכמה אלכסנדר הגדול).

שיטת הלחימה הזאת היא לא רק שינוי בצורת הלחימה, היא מתבטאת גם בהיבטים אחרים של ההסדר החברתי, הקהילתי. בעבר, על מנת להעמיד חיל פרשים היה צריך שכבה אריסטוקרטית עשירה שיכולה להרשות לעצמה את זה (להיות פרש זה מאוד מאוד יקר: הסוס, השריון, הנשק וכו' שמוחזקים כמעט ורק למטרת מלחמה), וזו כמעט בהכרח קבוצה קטנה. לעומת זאת, על מנת להתמודד מול חיל פרשים קטן צריך הרבה מאוד חיילים רגליים, וזה בסדר כי הציוד של חיל הרגלים (חייל בפלאנקס נקרא הופליט, והציוד שלו נקרא הופלון) הוא זול יותר במידה משמעותית מהציוד הנדרש לפרש (בראש ובראשונה, כאמור, הסוס עצמו). כשהחיילים האלה עולים להילחם, הם שמים לב שהעוגה לא מחולקת בצורה תואמת – המשאבים והעושר מחולקים בצורה שתואמת את הסדר הישן, של האריסטוקרטיה הפרשית, ולא את הסדר החדש. זה מוביל לתהליך שמשתכפל שוב ושוב בכל יוון: מישהו משולי האצולה קם ואומר "אני עכשיו חורג מהערבות ההדדית המעמדית שלי. יש אנשים שמשרתים בשבילנו בצבא ועובדים בשבילנו והם לא מקבלים נתח מתאים מהעוגה – והם בעלי ברית פוטנציאלים". בצורה אנכרוניסטית, אפשר להגיד שקם אציל שהתחיל לדבר על "מעמד הביניים", ולאציל הזה קוראים ביוונית "טֻיראנוֹס", מילה שמוכרת לנו באנגלית כ-tyrant.

מחבר טרגדיות בשם סופוקלס (בשלב מתקדם יותר בהיסטוריה) כתב סדרת מחזות (אדיפוס, אנטיגונה וכו': נובא על אדיפוס שהוא יהרוג את אביו ויתחתן עם אימו, מרוב פחד הוריו שולחים אותו למות בשדה או משהו, אבל הוא שורד בכל מקרה, אחרי שהוא גדל הוא פוגש במקרה את אבא שלו וכחלק מקטטה הורג אותו, ולאחר מכן מגיע ומבלי לדעת שמדובר באמא שלו הוא מתחתן איתה). יש שינוי בצורת ההתייחסות לאדיפוס במהלך המחזה – עד שהוא מתחתן עם המלכה שלו קוראים לו טיראנוס, עריץ, ולאחר מכן, אחרי שהוא נהיה "לגיטימי", מתחילים לקרוא לו מלך. זה מסביר לנו מה ההבדל בין עריץ לבין סתם מלך – עריץ הוא על-חוקי, אין מוסדות מדינה שמרסנים אותו, והברית הפוליטית שלו עם "מעמד הבינייים" עוקפת את האריסטוקרטיה.

אתונה

רפורמות סולון

נבחן יותר מקרוב מקרה פרטי של הסיפור הזה: אתונה, בתחילת המאה ה6 לפני הספירה (שנת 594). אתונה עברה פחות או יותר את אותם התהליכים שעברו על שאר יוון, עד השלב שיוצא האריסטוקרט הסורר. בשלב הזה, במקום שתפרוץ מלחמת אזרחים ("סטאסיס"), קמה פשרה חברתית: מינוי של מישהו שיכונן סדר חברתי כך שכל הצדדים יהיו בלתי מרוצים באותה מידה. אם כולם בלתי מרוצים באותה מידה (וגם מרוצים באותה מידה), אז יכול להיות שהסדר חברתי-פוליטי יחזיק.

שמו של האיש שנבחר לתפקיד הזה הוא סולון, והוא היה גאון תעמולה. את התעמולה הפוליטית שלו הוא חיבר בצורת שירה, כך שיותר קל לקלוט ולזכור מה הוא אמר. עוד דבר שקִדֵּם את הקריירה הפוליטית שלו הוא היותו גיבור לאומי. באותה עת, היה סכסוך בין הפוליס של האי אגינה (אחד הראשונים ביוון שתפסו את הקונספט של כסף), לבין אתונה על שליטה באי סלמיס. סולון התעקש מאוד שהאתונאים לא יוותרו על סלמיס, ובסוף שני הצדדים הסכימו ללכת ולבדוק בכתבי הומרוס לאיזה צד סלמיס משויכת. התברר שסלמיס משויכת לאתונה – ודרך אגב ובלי שום קשר, אתונה היא המקום שבו העלו את הומרוס על הכתב. בשירים של סולון ניתן לראות את מה שהוא פעל למענו הרבה, למשל שמיטת חובות – קונספט שמופיע גם בתרבות המקראית, בתור עניין מחזורי שמתאפס כל שבע שנים – אצל סולון זה היה עניין חד פעמי, שאיפשר להרבה מאוד אנשים להתחיל מחדש אחרי שקשיים כלכליים שיעבדו אותם לחובות.

אבל סולון עשה הרבה יותר מזה: הוא כונן מחדש את כל החברה האתונאית לפי עקרון מעמדי חדש – הרעיון הטימוקרטי: הקצאת תפקיד חברתי על פי הון. הוא חילק את החברה לארבע קבוצות, שהובדלו באמצעות ההכנסה השנתית ביחידות מידה של תפוקה:

  • קטגוריה ראשונה: 0-200
  • קטגוריה שנייה: 200-300
  • קטגוריה שלישית: 300-500
  • קטגוריה רביעית: 500 ומעלה

הפער המעמדי הפורמלי המינימלי בין המעמד העליון לתחתון הוא פי 2.5, שזה פער מעמדי מאוד מאוד קטן ביחס להיום, לדוגמה. סולון ממשיך ומכונן אסיפת עם – גוף של כמה מאות אנשים שהריבונות המעשית במדינה (לפחות ההחלטות החשובות לגבי ההתנהלות) נמצאת בידיו. זה הרבה, בהתחשב בעובדה שמספר האנשים באתונה באותה תקופה כנראה לא עבר את ה-30,000 (על פי הערכות, בשיאה של אתונה, 150 שנה לאחר מכן, היו בה בערך 50,000 אזרחים). מי היו אזרחים באתונה? גבר או אישה חופשיים, ממוצא אתונאי, ואם הם רצו להשפיע פוליטית הם היו חייבים להיות גברים. יש עדויות לכך שנשים אתונאיות ממשפחות טובות לא יצאו מהבית, למעט חגים מיוחדים.

אחרי שהכתיב לאתונאים את החוקים המורכבים האלה, סולון התפטר, השביע את כולם שלא לסטות אפילו בקצת מהחוקים שלו, ונעלם מהעיר לעשר שנים. אם המטרה של כל העסק הזה היתה למנוע עליה של טיראנוס זה לא הצליח, כי באמצע המאה ה6 כבר ניתן למצוא אחד כזה באתונה, אבל בבחינה של העניין ממרחק הזמן, הכישלון של סולון הוא אחד הכשלונות המפוארים היותר שהיו, ויכול להיות שהיתה לו השפעה הרבה יותר גדולה מאשר להצלחות מקומיות.

פיסיסטרטוס

באמצע המאה השישית משתלט על אתונה טיראן, פיסיסטרטוס יריביו אמרו שהיה נורא ואיום – אבל מהעדויות נראה שהיה די פופולארי בציבור האתונאי. הוא שמר על שלום (היו התכתשויות פנימיות, אבל לא קונפליקטים חיצוניים). את האנרגיה שלא התבזבזה על מלחמה. פיסיסטרטוס השקיע בפיתוח הכלכלה, בין היתר הלוואות נוחות כדי לעזור לאנשים לשפר את מעמדם ולהכשיר את הקרקע לנטיעת כרמי זיתים וכרמי גפנים. זוהי הכניסה לעולם גידול הזיתים (שמן) וכניסה לתעשיית הגפן (יין), דברים שצורכים הרבה מאוד הון התחלתי. את ההון ההתחלתי הזה פיסיסטרטוס הציע, בצורת הלוואה עם תנאים מאוד נוחים. אדם יכל להסתכל קדימה ולהגיד בביטחון די סביר שאם לא תתרחשנה קטסטרופות משוגעות, הוא יצליח בעשור הקרוב להחזיר את ההלוואה. כך נוצר שפע גדול של שמן ויין, מה שיצר עוד תעשיות: על מנת לאכסן את השמן והיין האלה, נוצרה תעשיה גדולה של כדים, ואתונה נהייתה מעצמה בשלושת התחומים הללו.

במקביל, פיסיסטרטוס משקיע המון זמן ומשאבים אחרים בעידוד האומנויות (עוד מאפיין של שליטים אוטוריטריים חכמים, שנראה גם ברומא של אוגוסטוס ואולי גם במצרים התלמאית). עוד דבר שמתחיל לקרות הוא שהתיאטרון מתחיל להתפתח באתונה. התיאטרון התחיל בתור פולחן לאל דיוניסוס, אל היין והחגיגות, אל פאלי מאוד. מתוך הפולחנים והחגיגות הללו, או אולי במקביל, מתחילה לצמוח שירה אופיינית (שהיתה עם מקצב ספציפי וכנראה גם עם מוזיקה. דיוניסוס הולך עם תופים וכלי נשיפה), והמילים שמלוות את כל זה מתפצלות לאט לאט לתפקידים: המקהלה, ואז מקהלה וסולן, ואז דמויות שמדברות אחת עם השניה. כל זה בתהליך איטי באורך כמה עשורים הופך למה שאנחנו מכירים היום כתיאטרון הקלאסי. שני סוגי המחזות העיקריים שאנחנו מכירים הם טרגדיה (טרגוס – תיש שאותו הקריבו לאל) וקומדיה (קוֹמוֹס - תהלוכה גדולה עם סמלים פאליים וחגיגות). בבחינה קרובה יחסית רואים שכמעט כל סרט של היום מבוסס על הדפוסים התרבותיים של הטרגדיות היווניות.

עוד בעיה שהיתה במשטר של פיסיסטרטוס היא: מה עושים כשהוא מתחיל להזדקן? הנטייה הטבעית של אנשים בעלי שלטון אוטוריטרי היא לרצות להוריש אותו לצאצאיהם הביולוגיים, ומהבחינה הזאת לפיסיסטרטוס היה נכס כביר: אחד מהבנים שלו היה (כנראה) ממש מוכשר, וממש חכם, והוא קיבל את השלטון והמשיך להתנהג כמו אביו. הבעיה היחידה הייתה שהיו לו אחים. הוא נולד כשאבא עוד לא היה שליט, אבל הבנים האחרים נולדו כשפיסיסטרטוס כבר היה מלך, והם רגילים שמגיע להם הכל. מה שאנשים שחושבים שמגיע להם לוקחים ראשון זה מין. מפה לשם אחד האחים הצעירים נרצח, והבן הבכור של פיסיסטרטוס חוטף התקף פרנויה (יחסית מוצדק). הסיפור הזה מידרדר ונהיה אלים, אבל לא נרחיב על זה כאן. בסופו של דבר היתה גם התערבות חוץ ספרטנית, והעניין נגמר בהתקוממות עממית באתונה, שבה אנשים אומרים "מספיק עם הטיראנים, מספיק עם הספרטאנים". כל האנשים שמתקופת סולון התבססו במעמד הביניים והשתלבו בתעשייה אומרים "עד כאן! אנחנו, הרבים, נמשול בעצמנו". בלי עריצויות, התערבות חוץ או אריסטוקרטיה. כאן עומד לזכותם עוד אדם מאוד מאוד מוכשר (והכשרון הוא מאפיין של התקופה הזו בהיסטוריה האתונאית), אדם בשם קלייסתנס.

קלייסתנס

כמו סולון, קלייסתנס נותן למדינה חוקה שלמה: מגדיר מחדש את המוסדות, העקרונות מהם מורכבת המדינה. הדבר הראשון שקלייסתנס עושה זה להרחיב את הגוף האזרחי: אנשים שעד עכשיו היו חלק מהחברה אבל לא נחשבו אתונאים, נכנסו עכשיו בתור אזרחים. הרבה יותר אנשים, הרבה יותר כוחות יצירתיים שמרגישים חלק מהעניין (כמובן שאם הדברים כבר מגיעים לידי קרב, יש הרבה יותר אנשים שיילחמו).

הדבר השני שקלייסתנס עושה זה לחלק מחדש את כל הציבור האזרחי לשבטים. כשאנחנו חושבים על שבט, אנחנו מדמיינים צורת חיים פחות עירונית, פחות מתקדמת, אבל קלייסתנס עושה למושג מודרניזציה. הוא מותח מחדש את הגבולות שקובעים מי נמצא באיזה שבט (השוו: Gerrymandering).

לא זו אף זו: הוא לקח את כל החברה האתונאית (20-30 אלף איש, כאמור) וחילק אותם ל-137 יחידות שונות (בערך 150 איש ביחידה ממוצעת) כשכל יחידה היא משהו בסגנון קיבוץ: לכל יחידה היה מנגנון שלטוני משל עצמה, עם בחירות, נושאי תפקידים ופולחן מקומי משלה. לכל יחידה כזו קוראים "דמוס": וזו ה"דמוקרטיה" – ניהול עצמי שוטף של אנשים על בסיס השתייכות לדמוס. כל זה חלק מהמאמץ של קלייסתנס שכמעט כל האוכלוסייה תשתתף באופן פעיל בשלטון. בשביל לא לקחת בשלטון חלק, אדם היה צריך להתאמץ מאוד.

כל זה מאוד שונה מדמוקרטיה שאנחנו מכירים, אבל עקרון חשוב שכן קיים אצלנו הוא עקרון האיסונומיה – שוויון בפני החוק (איסו – שווה, נומוס – חוק). אין חוק שתקף רק לקבוצה או לאדם פרטי (דבר כזה נקרא פריווילגיה, חקיקה פרטית), כל חוק תופס באותה צורה לכולם. כמובן שלא היה שוויון לנשים, אבל חוץ מזה כולם שווים. חוץ מהעבדים. והתושבים הלא-אתונאים. אבל כל מי שהיה גבר אתונאי חופשי, היה אזרח שווה זכויות בפני החוק.

ומה קורה ברומא?

התאריך הקלאסי המקובל לייסוד רומא הוא 753 לפנה"ס. כל הסיפור הזה מאוד מביך את הארכיאולוגים, כי הם לא מוצאים שום דבר מעניין באזור רומא מהמאה ה8 לפני הספירה. אז מה קרה שגם לרומאים להגיד שזה התאריך? התשובה שאנחנו נציע פה, בזהירות, היא שקרה שם משהו ברמה הפוליטית: מעין אמנה בין קהילות קטנות שגרו באזור וכרתו ביניהן איזשהו הסכם שקובע איך להתנהל יחד. אורך החיים לא השתנה, התרבות החומרית לא השתנתה, אלא הם פשוט הגיעו להבנה ויצרו זהות משותפת. זה דבר שאפשר להאמין שבאמת קרה, אבל לא השאיר חותם ארכיאולוגי.

הסיפורים שהרומאים האלה סיפרו לעצמם יוצאים את הדופן. רוב הקבוצות אוהבות לספר סיפורי מקור הירואיים, של גבורה, אבל סיפור המקור של רומא שתפס הכי טוב (גם אז וגם עכשיו), הוא הסיפור של רמוס ורומולוס. הם עצמם ממקור טוב (אימם היתה נסיכה, אביהם האל מרס), אבל האנשים שאיתם ייסדו את העיר היו שודדים-רועים דחויים שחיו בשולי החברה, שכל הקהילות סירבו לחתן.

בבסיס כל המערכת הזאת יש מה שנקרא חוק העמים (ius gentium), שממשיך להיות נפוץ באירופה עד התקופה המודרנית. יש תפיסה כללית שקיים איזשהו חוק או מערכת מוסכמות שמסדירה את היחסים בין האומות. מקור הסמכות של זה הוא אלוהי, אבל מאוד מעורפל, וכולם מקיימים את זה. בתוך העולם הזה היה פסיפס של כל מיני קבוצות: יוונים שהגיעו להתיישב, ואטרוסקים, והמון אנשים אחרים, מתיישבים באותו איזור ויוצרים חברה. היו בחברה הזאת מלכים, אבל הכוח שלהם התמעט עם הזמן, אבל ברומא יש משהו מיוחד. בשלב מאוד מוקדם הרומאים אמרו לעצמם שעדיף להם לקחת מלך מבחוץ, לא מתוכם. לבחירה כזאת יש יתרונות: אפשר לבחור מישהו שהוא בבירור מוכשר, הוא לא גדל בתור מלך, כלומר לא חושב שהכל מגיע לו, ואין לו בסיסי כוח נוספים במדינה שהוא יכול לנצל כדי להשתלט על מלוא השלטון ולהפוך לטֻיראן. בנוסף, זה חוסף לאריסטוקרטיה את הצורך להילחם אחד בשני ולהחליט מי מביניהם יהיה מלך, וזה יהיה אחד ממוקדי הכוח של רומא. בין מלך למלך היתה ברומא תקופה בשם interregnum, שבה סמלי השלטון (ה-auspicia) עוברים בין האריסטוקרטים ומחליפים ידיים כל חמישה ימים, כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות.

זה ממשיך הרבה זמן, עד שקורה ברומא אותו דבר כמו שקרה ביוון: מתפתחת לוחמת הפלאנקס, הרבה יותר אנשים משתתפים במלחמות, ורוצים חלק בשלטון, ואז כל מיני מלכים כורתים ברית עם מעמד הביניים מעל הראש של האריסטוקרטים. אנחנו מקבלים שורה של מלכים ברומא שהם מאוד מאוד דומים באופי השלטון לטיראנים. דמות המפתח בסיפור הזה היא סרוויוס טוליוס (כמות האנשים שאנחנו יודעים את השמות שלהם הולכת להתגבר מאוד), שהיה מלך, עריץ, וגם מהפכן פוליטי. הוא קובע כמה מוסדות שבאופנים מסוימים חלק נמצאים איתנו עד היום בתרבות המערב. המרכזי שבהם הוא הקנסוס (census - מפקד אוכלוסין) ממוסד כאחד ממכשירי המדינה. משך מאות שנים, כל חמש שנים העם הרומי סופר ומגדיר את עצמו מחדש, ובסוף עושים טקס טיהור שחותם את מעמד הקהילה החדשה – כמעט תמיד, המגמה היא של הרחבת האוכלוסייה. אפשר להגיד שאזרחות במובנה המודרנית (משהו שהמדינה ממשטרת באופן סדרתי וקבוע) הומצא על ידי סרוויס טוליוס, או לפחות קודם מאוד.

עוד דבר שהוא עושה זה להקים אסיפת עם, שלה יש שני ראשים: ראש אחד הוא פוליטי. זה הגוף שמנהל את המשפטים, שבוחר את התפקידים, ונקראת אסיפת הקנטוריות. קנטוריה – קבוצה של מאה אנשים, וקנטוריון הוא מי שאחראי על מאה האנשים האלה, מי שקובע מה קורה בשטח. האסיפה הזאת היא מלכתחילה גם התכנסות שמחליטה מה שקורה בצבא. הצבא הוא המדינה, וזה עיקרון שיעמוד בבסיס התפישה הרומאית מאות שנים קדימה.

השלטון הזה של המלכים העריצים ברומא נמשך לא מעט זמן, ואפילו עניין הירושה נפתר בגלל שמביאים מלכים מבחוץ, אבל כולנו מכירים את זה שהכוח משחית, וצצים אנשים שחושבים שהכל מגיע להם. גם פה, הדבר הראשון שהם לוקחים זה סקס. נעצור שניה ונחשוב – האם הבעיה הזאת של התעסקות מוגזמת בסקס זה באמת בעיה שהיתה ספציפית לאנשים האלה, או שזה פשוט משהו שהיה קל לטפול למלכים? התשובה היא כנראה גם וגם.

כך נופלת המלוכה הרומית. אחד המלכים שם עין על האישה הלא נכונה – לוקרטיה. כמו כל אשת חיל רומית, היא ישבה בבית ובילתה את רוב ימיה בטוויה כשבעלה היה במלחמה. בן המלך היה גם באותה מלחמה, ובערב הלוחמים נחו ושתו יין ביחד, וסיפרו על הנשים שלהם. בעלה של לוקרטיה תיאר את לוקרטיה: נאמנה, יפה, טובה – והתלהב כל כך שבן המלך הגיע למסקנה שאולי זה יהיה רעיון טוב לבדוק את הסוגיה בעצמו. הוא רוכב חזרה לרומא, ומגיע לבית. כבן המלך, לוקרטיה מקבלת אותו בכבוד. בן המלך מנסה לשכנע את לוקרטיה לשכב איתו בהתחלה בנעימים, ומסרבת לו. אחר כך באיומים, ומסרבת לו. ואז הוא אומר לה שאם היא תמשיך לסרב לו הוא יהרוג אותה ואת אחד העבדים וישאיר את שניהם עירומים כך שייראה שהם היו זוג ואז התאבדו ביחד – את האונס לוקרטיה מוכנה לעבור, אבל היא מסרבת לוותר על כבודה. אחרי שהמעשה נעשה היא מזעיקה את כל גברי המשפחה ומספרת להם מה קרה. היא משביעה אותם לנקום ומתאבדת בו במקום, כדי שלא לחיות עם הבושה.

סיכום 3: מלחמת המעמדות

פוליטיקה רפובליקנית

עצרנו את ההרצאה הקודמת כשמשפחה אחת מחליטה לחסל את רומא המלוכנית ולייסד רפובליקה. הסיפור הזה הוא המיתוס שהרומאים סיפרו לעצמם על הקמת הרפובליקה, מה שאנחנו היינו מכנים היום "נרטיב". זו לא הפעם הראשונה שהעיקרון הזה מופיע: פעמים רבות, כשאנחנו בוחנים את ההיסטוריה או את הקדמוניות של עיר או עם, אנחנו צריכים לעבוד קשה בשביל להפריד היסטוריה ממיתוס. אנחנו לא יודעים אם זה באמת מה שקרה, אבל זו המסורת שהרומאים מספרים על עצמם, והם היו די עקביים בזה.

הולדת המעמדות

בכל מקרה, נוסדה רפובליקה רומית: שלטון המלוכה בוטל, במקומו נקבעים שני עקרונות שלטוניים: העיקרון הקולגיאלי – האנשים שנמצאים בפסגת השלטון לעולם לא יהיו לבד – שני שליטים שווי זכויות, שלכל אחד מהם זכות וטו על השני), ועקרון השנתיות – השלטון, לא רק שהוא מפוצל, הוא גם מתחלף כל שנה, בניגוד למשטר מלוכני, שהכהונה בו היא לכל החיים)

למה שני העקרונות האלה? כדי שלא יתרכז כל הכוח בידיים של אדם אחד, כך שאדם לא יוכל להפוך לעריץ (מה שהיוונים קראו טיראנוס). העקרונות האלה הצליחו למנוע עריצות ברפובליקה הרומית במשך מאות שנים.

האריסטוקריה הותיקה של רומא, שמתוכה מתמנה עכשיו שליט כל שנה, מצופפת שורות וסוגרים את עצמה, ויוצרת את הפַּטְרִיקִיאט – קבוצת הפטריקים. אלו משפחות ותיקות עם הון, ומיתוסים משפחתיים, וכעבור שניים שלושה דורות מרגע הקמת הרפובליקה, אי אפשר להגיע לשלטון ברומא מבלי להיות חלק מהקבוצה הזאת. ביוונית – אוליגרכיה, שלטון מעטים.

אלא מה? בכל דחיפה כזאת, תמיד יהיו אנשים שידחפו חזרה. מי שידחוף חזרה בסיטואציה כזאת הוא אנשים שאיבדו משהו. האנשים האלה, כלומר מי מתוכם שלא היה תחת חסותו של אחד מהפטריקים, התאגדו (אולי פעם ראשונה בסמסטר שאנחנו רואים את עקרון ההתאגדות בפעולה) והקימו מסגרת של נאמנות ופעולה פוליטית משלהם. האנשים האלה הם הפלבאים – גרעין מהפכני בתוך החברה הרומית, שמקיים לעצמו כאילו יחידה מדינית עצמאית. הגרעין הזה נוצר כדור אחרי המהפכה הרפובליקנית, ונוצר מאבק מתמשך בין הפטריקים לפלבאים במאות ה4-5 לפנה"ס.

על מה האנשים האלה נלחמים?

דבר ראשון – הגישה לפסגת השלטון. האליטות שלא נכללו בפטריקיאט רוצות שתהיה להן את האפשרות להגיע לראש הפירמידה. הקונסולאט – התפקיד הבכיר ברומא – הוא לא רק כֹח פוליטי. כל שנה נקראת על שם הקונסולים שמכהנים בה, וכך הרומאים מונים את השנים. זה כבוד גדול כי מעבר לכוח ולסיפוק שבלשרת את העם, בנוסף יזכרו אותך לעתיד והמשפחה שלך תהיה במעמד גבוה מאוד בחברה הרומית.

הצד השני של המאבק נוגע לאנשים אחרים לחלוטין. הוא נוגע לאנשים שלא יכולים להיבחר בכלל כקונסולים או לצמרת השלטון – העניים. ברומא העתיקה את אדמות הציבור המדינה החכירה לאנשים פרטיים כדי שיעשו בה שימוש כלשהו (בד"כ חקלאות/מרעה/בוסתנים), ועבור האדמות האלה, כל שנה האדם שחכר את האדמות היה צריך לשלם תשלום קבוע. לכאורה זה מנגנון שמאפשר להנגיש שטח אדמה לציבור הרחב, אבל בתכלס מה שקרה זה שמי שהיה לו התרחב והשיג עוד, ומי שלא היה לו נדפק ונדחק החוצה. איך זה קורה? בפועל רק העשירים מסוגלים לחדש את דמי החכירה ולדעת שהם יוכלו לעבד חלקות אדמה גדולות באמצעות עבדים.

בקבוצת הפלבאים, שתי המטרות האלה (פסגת השלטון ואדמות הציבור) התחברו לאחת. כשאנשים פנו לעניים ורצו לגייס אותם לפלבס, הם הבטיחו חלוקה מחדש של האדמות או לפחות מנגנון הגנה, והקצו פקידים מיוחדים שידאגו לשכבות החלשות בעם.

הברית ההיסטורית

לקראת סוף המאה ה4 לפנה"ס, קרתה מעין סינתזה בין קבוצות מסוימות בתוך הפלבאים לקבוצות שונות בתוך הפטריקים, שיצרה עוד קבוצה באמצע. מי היה בברית הזאת? מצד הפלבאים, מי שהיה שם הם אותם אנשים שרצו לקדם את מעמדם ויהי מה. מצד הפטריקים, מדובר היה באנשים ששנאו את האחרים בקבוצה שלהם, ורצו להתרחק מהם כמה שיותר.

בעקבות הברית הזאת, נוצר מעמד חדש – הנוביליטאס (nobilitas, אצולה). האנשים האלה אפילו הצליחו קצת לדחוק הצידה חלק מהפטריקים ולהעלות גם פלבאים לשלטון. תוך כדי התהליך הזה, הרבה בעיות שהיו ברומא נפתרו – הרבה אדמות ציבור חולקו, ולמשך די הרבה זמן בעיית אדמות הציבור לא היתה משמעותית (עד המאה ה2 לפנה"ס, כשהיא חזרה בצורה כואבת ביותר).

במקביל לכל זה, רומא עוברת תהליך שהופך אותה למכונת המלחמה האולטימטיבית (נפגוש את זה בעוד כמה הרצאות), ובצורה זו רומא פורצת קדימה בסופו של דבר.

הסכסוך הפרסי-יווני

נעבור מכאן הרבה מזרחה, ואחורה בזמן, ונבדוק מה קורה במזרח התיכון. בפעם האחרונה שביקרנו את האימפריות הגדולות (יש רשימה בעמוד של ההרצאה השניה שיכולה לעזור עם הבנת הכרונולוגיה) עזבנו את המזרח תחת שלטון האשורים. האשורים הם הראשונים ששולטים גם במסופוטמיה וגם במצרים, אבל כל דבר טוב צריך להיגמר. מאמצע המאה ה7 עד אמצע המאה ה6 המפה משתנה לחלוטין, ועולים ארבעה כוחות שונים במקומה: במערב – ממלכת לוּד (איפה שהומצא המטבע). בדרום – מצרים (שוב עצמאית ומאוחדת; רוב מה שפוגשים בספר מלכים). במזרח – בעיראק ואז גם בארץ ישראל – בבל (אלה שהחריבו את בית ראשון, המלך המפורסם מביניהם הוא נבוכדנצאר). בצפון – המדים (בתנ"ך – מדי) הם צפון איראנים, והם הראשונים ששולטים על איראן, על חלקים נרחבים מזרחה ממש עד פקיסטן, ועל הרבה מאוד מאנטוליה. אימפריית מדי בעצם מסמנת בפעם הראשונה את הגבול המזרחי של תרבות המערב. הגבול הזה זז במהלך השנים, אבל אפשר לקבוע שזה קצה גבול הספירה התרבותית והפוליטית המערבית – המדים, והפרסים אחריהם, הסתכלו מערבה לפחות באותה מידה שהם הסתכלו מזרחה.

כורש מקים את האימפריה הגדולה הבאה. פרס שולטת כמעט על כל שטחי הממלכות שקדמו לה באזור. הפרסים מגיעים לגבול יוון, וכובשים כמה ערים יווניות. בניגוד לאימפריות שהיו לפניה, פרס היא שליטה נוחה יחסית, נותנת הרבה חופש ומשקמת הרבה קהילות. אלא מה? הפרסים אוהבים לעבוד מול שליט יחיד בכל איזור. הבעיה היא שכשהיוונים רואים מישהו ששולט בכולם והוא מעל החוק – טיראן – האינסטינקט האריסטוקרטי הוא להתנגד לו.

ההתנגשות הזאת לא היתה מאוד משמעותית בהיסטוריה, אלמלא יוונים שגרו באזור מערב טורקיה, ונמאס להם מהטיראנים. הם החליטו ביחד להתמרד נגד מלך פרס כדי להעיף את העריצים האלה. זו היתה ממש מלחמת דוד בגוליית – כמה ערים יווניות ששיתפו פעולה ביניהם נגד האימפריה הפרסית העצומה. המרד הזה אכן דוכא מהר על ידי פרס, אבל אותם אנשים שלחו בקשה לקבל עזרה מכל מיני ערים יווניות (ביוון גופא, מערב הים האגאי) שכוחן היה בדיוק באותה עת במגמת עליה, ביניהן המעצמה הצבאית היוונית מספר אחת – ספרטה. הספרטנים יצרו את הדבר הכי קרוב ביוון לאימפריה צבאית, אבל הם לא אהבו להתפשט רחוק – כל פעם כבשו את השכן הקרוב.

הספרטנים אולי לא הסכימו לעזור, אבל משלחת אחרת שביקשה עזרה הגיעה לאתונה, שבה בדיוק התחילה הדמוקרטיה לנבוט. האתונאים מסתקרנים ושולחים משלחת קטנה של כ-10 ספינות. זו משלחת ממש קטנה, אבל המלך דריווש, כשהוא שומע על זה, מגיע למסקנה שגם אתונה מורדת, ושולח כוח צבאי למחוץ אותה. באתונה באותה תקופה היו כמה עשׂרות אלפי אזרחים בוגרים חופשיים זכרים, שזה מספר מאוד קטן. האתונאים שלחו שליחים לעזרה לספרטה, שהיו אז בני ברית קרובים מאוד של אתונה. הספרטנים באו, אבל באיחור. אף אחד לא רץ ממרתון לאתונה להכריז על הניצחון (הסיפור הקלאסי הזה מתועד לראשונה איזה 600 שנה אחרי האירוע). נגד כל הסיכויים, האתונאים ניצבו מול הצבא הפרסים, וכיסחו להם את הצורה בזכות מבנה הפלאנקס. כשהאתונאים עוד אספו את שלל הקרב, הספרטנים הגיעו למקום, ראו שהאתונאים ניצחו, הסתובבו וחזרו חזרה.

החדשות על ההפסד מגיעות חזרה לפרס, ודריווש מחליט לשלוח כוח צבאי הרבה יותר גדול. כל כך גדול, שצריך 10 שנים בשביל לאסוף אותו. כל כך גדול שההיסטוריון הרודוטוס טען שכולל הכל – הסעדה, לוגיסטיקה, זנות וכד' – מדובר בחמישה מליון נפש, ומחציתם לוחמים. כל הצבא הזה עולה על יוון, והיוונים (ששמעו על זה קודם) התארגנו מראש ותפסו עמדות. לכל מדינה ביוון היו שתי אפשרויות: לשתף פעולה עם הפרסים, או להילחם מולם. אי אפשר להיות ניטרלי. המון יוונים, כולל ערים גדולות וחשובות, משתפות פעולה עם הפרסים. ספרטה ואתונה מכוננות ברית שנקראת "הברית ההלנית", הברית היוונית – עוד צעד קדימה בהתגבשות של רוח אתנית/ לאומית משותפת. הברית הזו מציבה לה כסיסמה את "חירות היוונים".

בינתיים התחלף בפרס המלך – במקום המלך דריווש עולה כסרכסס (בעברית אחשוורוש), וכשהמנגנון הגדול הזה כבר בדרך ותכף מגיע ליוון, פתאום במקום בשם "לאוריון" שנמצא בחבל הארץ של אתונה (אַטִיקָה) נמצאו מכרות כסף אדירים. המכרות האלה מעמידים לרשות אתונה כמויות כסף עצומות. אנחנו נמצאים כמאה שנים אחרי המצאת המטבע, היוונים שיכללו את הטכנולוגיה הזאת מאוד, והפכו את הכלכלה שלהם לכלכלה מאוד מאוד גמישה. עם כמות כזו של משאבים ברשותם, האתונאים מקבלים יכולת להכפיל את הכוח הצבאי שלהם מאוד מאוד מהר (הם עשו את זה תוך שנה). השאלה היא במה להשקיע את הכסף הזה?

השמרנים טענו שהמלחמה הקודמת נוצחה באמצעות פלאנקס, ובגלל שעכשיו יש הרבה יותר פרסים הם צריכים לגייס עוד 10,000 חיילי פלנקס, ולשם כך יש להעניק את הכסף למספר זה של אזרחים עניים. הצד היותר הרפתקני אמר שאמנם הקרב הקודם נוצח עם חי"ר, אבל המלחמה שבאה עכשיו היא בסקלה הרבה יותר גדולה, וצריך לחשוב אחרת ולמצוא שובר שוויון. הם הציעו לבנות צי, וטענו שמי שיהיה לו צי משמעותי יותר ינצח את המלחמה.

החברה הדמוקרטית האתונאית עומדת עכשיו בפני החלטה משמעותית, שממש מחלקת את החברה לשניים – אם ניתן את הכסף לאנשים עניים ונהפוך אותך לפלנקס, מעמד הביניים יגדל מאוד והמערכת תישאר על כנה. אבל אם הכסף יוזרם לבניית ספינות כל מה שאנשים צריכים כדי להצטרף זה הרבה שרירים (ברצינות, המון). בניית ספינות בעצם תכניס לצבא את השכבה הכי נמוכה של החברה. המשוואה הזאת, של שירות בצבא = כוח פוליטי, מכתיבה העמקה דרמטית של הדמוקרטיה.

שני הקרבות המפורסמים במערכה הזאת הם קרב תרמופילאי וקרב סלאמיס. בקרב תרמופילאי, 300 ספרטנים ועוד כמה עוזרים ניצבו במעברי תרמופילאי כדי לעכב את הצבא הפרסי ולאפשר ליוונים לסגת. זה היה קרב מאוד מלהיב, אבל שולי מבחינה אסטרטגית.

הקרב המשמעותי באמת הוא קרב סלאמיס (שנת 480 לפנה"ס): האתונאים והקורינתים הצליחו לכלוא את כל הצי הפרסי הענק לתוך מפרץ סלאמיס, שבתוכו הספינות הפרסיות לא הצליחו לתמרן, אבל הספינות היווניות שנבנו במיוחד בשביל זה עם המון כסף ניצחו את המלחמה.

ההשפעה של הנצחונות הללו על היוונים בכלל ועל האתונאים בפרט שקולה להשפעה של מלחמת ששת הימים על החברה הישראלית: אופוריה טוטאלית, ותחושה של היעדר גבולות. אחד מהתוצרים של הניצחון הזה הוא מחזה טרגי מאת אייסכילוס בשם "הפרסים" (472 לפנה"ס, הטרגדיה הכי קדומה שיש בידינו היום). המחזה מספר מה עשו הפרסים כשהגיעו אליהם התוצאות של המלחמה.

לא רק אייסכילוס כתב על המלחמה הזאת: היא נתנה השראה לאדם מאוד חשוב – הרודוטוס. הרודוטוס הוא ההיסטוריון הראשון שכתביו הגיעו אלינו, וככל הנראה הוא גם האיש שהמציא או טבע את המילה "היסטוריה". המילה מתארת גם את המחקר עצמו וגם את הטקסט שמספר את הסיפור.

המניע העיקרי לכתיבת היסטוריה הוא מלחמות, אבל אם קוראים את הרודוטוס, הוא מדבר מעט מאוד על מלחמות והרבה מאוד על איך אנשים חיו, מה הם עשו, מה הם אכלו, למי הם סגדו, והרבה סקס. הרודוטוס היה בעברו מספר סיפורים נודד, והוא ידע מה אנשים אוהבים לשמוע.

כל הדברים האלה – אייסכילוס, סופוקלס, אאוריפידס, הרודוטוס, תוקידידס, התקדמות אדירה באומנות – הם מה שאנחנו קוראים התקופה הקלאסית. יכול להיות שזו היתה המאה הכי משפיעה מבין התקופות שנסתכל עליהן.

האידיליה הזאת של יוון אופורית מאוחדת מתפרקת מאוד מהר, כי כאמור האויבים הכי גדולים הם השכנים שלנו. אחרי המלחמה הספרטנים פורשים מהברית ההלנית, למרות בקשות חוזרות ונשנות של האתונאים. נוצר מצב שהאתונאים מחזיקים צי ענק, עם קבוצה גדולה של ערי מדינה שמשלמות להם מס, ומדי פעם הם מצרפים עוד אנשים, ואולי בעצם חובה להצטרף, וכך נוצרה בעצם אימפריה אתונאית.

עוד תפנית בעלילה – רעידת אדמה. רעידת האדמה הזאת גרמה לכל מיני אוכלוסיות שהיו כבושות על ידי הספרטנים למרוד (כשהספרטנים כבשו מדינה, הם שיעבדו את כל מי שהיה שם והתייחסו אליהם די רע). העבדים מתמרדים, האתונאים באים לעזור לספרטנים, ואחרי שהם קולטים באמת איך ספרטה התייחסה לאנשים האלה הם חוטפים שוק והספרטנים מבקשים מהם ללכת הביתה ("אנחנו יכולים לטפל בזה בעצמנו"). האתונאים הולכים הביתה גם מזועזעים וגם נעלבים, ואז מתחילה מלחמה בין אתונה לספרטה. [למחשבה: ואולי האתונאים פשוט זיהו הזדמנות?]

אתונה והתקופה הקלאסית

תוך כדי שכל זה קורה, הדמוקרטיה האתונאית מתעמקת בשורה של רפורמות: מועצת העם מקבלת עוד ועוד סמכויות, נוסדים בתי דין עממיים עם מאות שופטים שמקבלים גם הם הרבה סמכויות, נוצר מנהג euthyna – כשאדם מסיים שנה בתפקיד, הוא נעמד בפני העם ונותן דין וחשבון על הקדנציה שלו. אבל: אם צריך 500 איש באסיפת העם, ועוד 500 איש בבתי הדין, ועוד 500 איש באסיפות כאלה... איך הם יתפרנסו? לראשונה בהיסטוריה מי שישב באסיפת העם התחיל לקבל על זה כסף

האתונאים מוציאים לפועל מפעלי בנייה אדירים והתיאטרון האתונאי מזנק, אבל מאיפה מגיע הכסף לכל זה? הדברים האלה עולים המון כסף. הכסף לזה מגיע מכך שהאיום הפרסי דועך לאט לאט והמיסים ממשיכים לזרום.

כל הסיפור הזה מתפוצץ בצורה מחרידה במלחמה הפלופונסית השניה – המלחמה השניה בין אתונה לספרטה. מי שכתב את תולדות המלחמה הפלופונסית השנייה הוא תוקידידס, שנחשב לגדול ההיסטוריונים העתיקים. אין אצלו סיפורי צבע, אלים וסקס, כמו אצל הרודוטוס, והאתוס שלו הוא 'דברים כהווייתם'. אצל תוקידידס השאלה שעולה היא זו – האם הוא כותב את "מה שקרה" – תיאור אובייקטיבי של המציאות – או טרגדיה קלאסית? ובאיזו מידה יש הבחנה בין השניים?

בעקבות ניסיון כושל של אתונה לכבוש את סיציליה, שנגמר בכישלון צורב ומצית מחדש את כל הסיפור, ועדיין האתונאים נשארים חזקים. כל זה משתנה יום אחד אחרי קרב שבו האתונאים ניצחו, כשפתאום התחילה סערה. המון אתונאים טובעים בים, ומפקדי הצי בוחרים להציל את הספינות ולנטוש את המלחים. הדמוקרטיה האתונאית לא סובלת יחס כזה לאזרחים, ומוציאה להורג את עשרת האדמירלים.

במשך כל הזמן הזה, היה אדם שהתנגד לכיוון הזה שאתונה לוקחת – סוקרטס. הוא היה אדם מאוד מעצבן, שהסתובב ברחובות והתאמץ להוכיח לכל מי שפגש שהוא בור ולא מבין כלום. המסר שלו היה ״גם אני לא מבין כלום, אבל לפחות יודע את זה ומכיר בזה.״ התלמידים שלו עשו פוטש על הדמוקרטיה האתונאית ולמשך זמן קצר הקימו בה שלטון אוליגרכי קיצוני וצמא דם. האתונאים העמידו את סוקרטס לדין, מצאו אותו אשם וגזרו עליו גזר דין מוות. וכך במותו, צוה לנו את הפילוסופיה.