חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - המהפכה הרפובליקנית

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
לדף הבית


  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 215-241

גירוש המלכים

הסיפור המסורתי

סוף עידן המלוכה ברומא מוצג במקורות העתיקים כסאגה דרמטית של משפחת הטרקווינים. להלן יוצגו קווי העלילה המרכזיים של אותו סיפור מפורסם.

אירוע השׂיא של הסיפור הוא הדחתו של טארקוויניוס סופרבוס (Tarquinius Superbus) בשנת 509 BC על ידי קבוצה של אריסטוקרטים, אשר כוננה רפובליקא (res publica) במקום המשטר המלוכני. בראש המערכת החדשה הוצבו שני פקידים הנבחרים אחת לשנה, שברבות הימים זכו לשם קונסול (consul). התקרית אשר גרמה להפיכה הייתה אונס אישה ששמה לוקרטיה (Lucretia) על ידי סקסטוס טרקוויניוס, בנו השני של המלך העריץ. לוקרטיה האצילה התאבדה, והזעם שהתעורר בעקבות עוולה זו הוביל למרי כנגד משפחת המלוכה. מסקרן לראות שראשי המתנגדים היו מקורביו של המלך, כולל לוקיוס יוניוס ברוטוס (Lucius Junius Brutus), אחיינו של המלך, ולוקיוס טרקוויניוס קולאטינוס (L. Tarquinius Collatinus), בן דודו של המלך ובעלה של לוקרטיה. גם אביה של לוקרטיה, סְפּוּריוס לוקרטיוס וחברו רב ההשפעה ואלריוס פובליקולא (Valerius Publicola), לקחו חלק בקנוניה.

המלך, שהיה טרוד במלחמה נגד העיר אַרדֵאָה (Ardea), מיהר חזרה לרומא בשומעו על הקשר שנרקם נגדו, אך בהגיעו מצא את שערי העיר נעולים בפניו. במקביל הגיעו מנהיגי הקשר לארדאה וזכו בתמיכת הצבא, אשר גרש את בני המלך. ברוטוס וקולאטינוס התמנו לקונסולים הראשונים. ברוטוס דאג להשביע את ההמונים להתנגד תמיד למשטר מלוכני ברומא, ואיים בעונש מוות על כל מי שינסה לכונן מחדש את המונרכיא. בד בבד הוא הציע שטרקוויניוס וכל בני ביתו ושבטו יגורשו מרומא. האירוניא היא ששני הקונסולים הראשונים נמנו בכלל על החמולה הטרקווינית. ברוטוס יָכֹל להישאר ברומא, כיוון שהיה קשור לטרקוויניוס דרך אימו בלבד, אך טרקוויניוס קולאטינוס נאלץ להתפטר כעבור זמן קצר מתפקידו כקונסול ולעזוב. את מקומו תפס ואלריוס פובליקולא.

הדרמה המשפחתית פרצה מחדש כאשר שני בניו של ברוטוס ומקורביהם פעלו להחזרת הטרקווינים. הקשר התגלה וברוטוס נאלץ להוציא להורג את בניו שלו ואת חבריהם לקשר. טרקוויניוס סופרבוס נמלט לאטרוריא (Etruria) ופעל לשכנע ערים מקומיות להכריז מלחמה על רומא, במטרה לסייע לו לכונן מחדש את משטרו. הרומאים הצליחו להדוף ניסיון זה בקרב Silva Arsia, בו נפל הקונסול יוניוס ברוטוס חלל. טרקוויניוס לא אמר נואש ופנה ללארס פורסנא (Lars Porsena), מלך קלוסיום (Clusium), אשר נעתר לבקשתו וצר על רומא בשנת 508 BC. רומאי בשם הוראטיוס קוקלס (Horatius Cocles) הצליח להחזיק מעמד עם כוחותיו בהגנתם על גשר כניסה לעיר, עד שהצליחו להשמידו. מעשׂה הירואי זה, בנוסף לגילויי גבורה נוספים, שכנעו את פורסנא לוותר על מאמציו נגד רומא, והוא עבר לתקוף עיר לטינית בשם אריקיא (Aricia).

נסיגתו של פורסנא לא ריפתה את ידיו של טרקוויניוס, אשר פנה לעזרת חתנו אוקטבוס מאמיליוס (Octavus Mamilius) מהעיר טוסקולום (Tusculum), אשר גייס את תומכיו בליגה הלטינית לפעולה צבאית משותפת כנגד רומא. הרומאים התעלו בשנית, ושבו וניצחו את כוחות הליגה הלטינית בקרב רגילוס (Regillus) בשנת 499 או 496 BC. טרקוויניוס נמלט לעיר קומאי (Cumae), עליה שלט הטיראן אריסטודמוס (Aristodemos), וחי בגלות עד מותו בשנת 495 BC.

נפילת המלוכה בעיני המחקר המודרני

לא מפתיע שהדרמה הסוערת שמגוללת את הפיכתה של רומא ממלוכה לרפובליקא לא שכנעה רבים במחקר המודרני, וחוקרים רבים מצאו בעיות רבות בדיוק ההיסטורי של הסיפור. דמויות מרכזיות כגון לוקרטיה, ברוטוס, ואלריוס פובליקולא ואפילו לארס פורסנא, הושלכו לפח האשפה של ההיסטוריא בטענה שהן יצירי דימיון ותו לא. גם הכרונולוגיא של הסיפור עומדת בספק, וחוקרים רבים קבעו שהאירועים היו מאוחרים יותר ולא התרחשו בשלהי מאה השישית אלא בסביבות אמצע המאה החמישית. אחרים גרסו שהמעבר ממלוכה לרפובליקא לא התרחש במהפכה נקודתית, אלא בתהליך ארוך שנפרס על שנים רבות—אולי אפילו מאות—שבו המלוכה התנוונה באיטיות ואיבדה מכוחה, התנוונות שהובילה לרפורמות מוצלחות במבנה הפקידות הרפובליקנית, הרבה לפני שהמערכת הקונסולארית של הרפובליקא הקלאסית נכנסה לשימוש. כמו כן, נטען שנפילת המלוכה הולכת יד ביד עם סיום השלטון האטרוסקי ברומא ושיחרורה משלטון זר. תיאוריא זו מעמידה את נפילת המלוכה כסימפטום של תהליך בקנה מידה רחב יותר – ירידת כוחה של העוצמה האטרוסקית ונפילת האימפריה האטרוסקית במרכז איטליא.

התזות לעיל אינן סותרות אחת את השנייה, אך כולן סותרות את מרבית המסורת הכתובה. צריך להתמודד עם השאלה האם העדויות לגירוש המלכים אכן ראויות לחשדנות רבה כל-כך, המצדיקה החלפה של הסיפור המסורתי על ידי סיפור ״היסטורי״ של היסטוריונים. למען האמת, קשה לבחון את המסורת הכתובה, מכיוון שאנו לא יודעים באיזה אופן היא הועברה להיסטוריונים הרומיים ועל אילו מקורות הסתמכו הללו בחיבוריהם. מה שניתן לומר הוא שאנו ניצבים בפני ערב רב של סיפורים שאֻגַּד יחד לכלל סיפור מסגרת אחד. סיפור המסגרת הגיע אל ההיסטוריונים המוקדמים (והאבודים) דרך מסורת בעל-פה (בשירה, תאטרון וכו׳), ומהם למקורות העומדים לרשותנו כיום.

על סמך העדויות שנמצאות בידינו קשה לקבוע אילו עובדות מדוייקות ואילו פחות, אך לא יהיה נכון לפסול את הסיפור כולו כהמצאה. עדיף לראותו כעיבוד רומנטי של אירועים שאכן התרחשו בעבר. אם נקח כדוגמא את המרכיב הדרמטי המוביל בסיפור המסורתי—האונס של לוקרטיה—הרי שנִתן להשוות אותו לארועים אינספור בהיסטוריות של משפחות מלוכה רבות, השזורות בטרגדיות איומות ובמעשׂי אכזריות אלימים וקשים. אם נשׂים את הדגש על הסיפור כסאגה משפחתית, הרי אין סיבה להניח שמשפחתו של טרקוויניוס סופרבוס היתה שונה. למעשׂה, מסופר לנו על מאבק כוחות בתוך משפחת המלוכה, כאשר בני משפחה שאפתניים רצו לתפוס את מקומו של המלך. הצגת הדברים כך עומדת בניגוד לרעיון שהפלת המונרכיא ברומא הונעה על ידי רעיונות רפובליקניים.

שאלה נוספת שיש לשׂים אליה לב היא: אם טרוויקניוס ובני משפחתו היו כל כך מאוסים ברומא, עד כי עלו צורך ורצון לגרשם, מדוע נבחר קולאטינוס לקונסול מלכתחילה? וכיצד נמלט ברוטוס מגורל דומה?

בנוסף לכך קשה להבין את תפקידו של לארס פורסנא בעלילה הכללית. מסופר שהוא התרשם מאומץ ליבם של הרומאים ונטש את המצור, אבל לא מסופר מה קרה בהקשר זה עם טרקוויניוס סופרבוס, שהחזרתו לכס המלוכה מוצגת כמטרת המסע מלכתחילה. מסורת שונה מספרת שפורסנא הצליח לכבוש את העיר ולכפות על הרומאים הסכם משפיל.[1] גרסא זו אמינה יותר מהגרסא הפטריוטית המהללת את כושר לחימתם ואומץ ליבם של הרומאים, אך היא דורשת פרשנות חדשה לכל האירועים הנוגעים לנפילת המונרכיא ברומא. פתרון אחד לתסבוכת הוא שפורסנא לא ניסה לכונן מחדש את המונרכיא, אלא שפעל דווקא להפלתה. הֻיפותזא זו מציגה תמונה שונה לחלוטין: לאחר הדחת טרקוויניוס נכנסה רומא לסחרור, שבמהלכו נאבקו חברים שונים ממשפחת המלוכה ואנשים אחרים בעלי עוצמה על השלטון, כאשר אחד מחליף את השני, עד להתערבותו של פורסנא, ששם קץ לשאיפותיהם. לבסוף, כאשר ירד פורסנא מקדמת הבמה, הצליחה הרפובליקא להתבסס.

אפשר להעלות היפותזות אין-ספור בנוגע לראשית הרפובליקא ולשנים הסוערות שקדמו לייסודה, אבל השאלה החשובה היא: האם בסוף המאה ה-6 פסקה המונרכיא ברומא מלהתקיים ובמקומה הוקמה הרפובליקא? התשובה לשאלה האם הגיבורים של העלילה המופיעים במסורת היו דמויות היסטוריות חשובה פחות, כמו גם השאלה האם המעבר התרחש בכמה ימים, כמו שמספרים לנו המקורות, או לאורך כמה שנים. מה שחשוב הוא התאריך שבה הוקמה הרפובליקא, והתאריך שעליו מצביעים המקורות הוא מעט לפני שנת 500. הנחה כללית זו זכתה לביקורות מקיר לקיר ולכן יש לבחון אותה אל מול העדויות והממצאים הנוגעים לסוגיה.

הבעיה הכרונולוגית

הרומאים חישבו את שנת ייסוד הרפובליקא על ידי רשימת הקונסולים. אמנם המקורות שלנו מספקים גרסאות הנבדלות זו מזו בעניינים שוליים, אבל ישנה הסכמה מלאה בנוגע לייסוד הרפובליקא – זמן קצר לפני שנת 500 BC. על פי רשימת הקונסולים נוסדה הרפובליקא בשנת 509, בעוד שהחישוב של ליוויוס (2.16.2) מצביע על שנת 502 או 501 BC. החישוב על פי רשימת הקונסולים הוא חישוב הגיוני, המתבסס על ההנחה שעם הולדת הרפובליקא החלו הקונסולים לכהן במשרתם, וחיזוק לחישוב זה מופיע בתיארוך המופיע אצל דיונֻיסיוס מהאליקרנאסוס. דיוניסיוס ממקם את ראשית הרפובליקא בשנה הראשונה של המשחקים האולימפיים ה-68, השנה שבה איסגוראס (Isagoras) כיהן כארכון באתונה - כלומר שנת 508/7 BC.[2] מאה וחמישים שנה לפני דיוניסיוס גרס פולֻיביוס, אחד מהמקורות המוקדמים ביותר העומדים לרשותנו, שיוניוס ברוטוס ומרקוס הורטיוס (M. Horatius) היו הקונסולים הראשונים לאחר גירוש המלכים, ומייסדי המקדש ליופיטר על גבעת הקפיטוליום, כ-28 שנים לפני שקסרקסס פלש ליוון. לפי חישוב זה הקונסולים הראשונים כיהנו בשנת 508/507 בקירוב.[3] בהתחשב בכך שהרומאים ציינו את השנים באמצעות אזכור שמם של הקונסולים שכהנו בכל שנה (הקונסולט היה אפוא משׂרה אֵפּוֹנֻימית - eponymous), נוצר צורך לתעד ולשמור את שמותיהם של כל הקונסולים בכל שנה ושנה. יוצא מכך שחישוב לאחור של שנת הולדתה של הרפובליקא היה משׂימה פשוטה למדי.

מקורות שונים עוזרים לבסס היפותזא זו. דיוניסיוס מהאליקרנאסוס מציין קנסוס שנערך בעת כהונתם של הקונסולים של שנת 389 או 388, מנליוס קאפיטולינוס (T. Manlius Capitolinus) וואלריוס פוטיטוס (L. Valerius Potitus) כ-119 שנים אחרי גירוש המלכים, שהתרחש אם כן ב-בשנת 508 או 507 BC.[4] על אף הטענה שהמידע מבוסס על מסמך מזויף, קשה להאמין שדיוניסיוס הפדנט וחסר ההומור שיקר כאשר טען שראה את המסמך במו עיניו. טיעון דומה מופיע בטקסט המספר על רפורמטור קיצוני מן המאה הרביעית בשם פלאביוס (Cn. Flavius). לקראת סוף כהונתו הסוערת כאיידיל (Aedilis) הוא הקדיש במזבח האלה קונקורדיא (Concordia) כתובת ברונזא, בה נכתב שהקדשתו שלו נעשׂתה 204 שנים אחרי הקמת המקדש עצמו בגבעה הקפיטולינית.[5] כיוון שהמקדש על הגבעה הקפיטולינית נבנה בשנה הראשונה של הרפובליקא, ומכיוון שפלאביוס הייה איידיל בשנת 303, אפשר לחשב בבטחה שהרפובליקא נוסדה בשנת 507, ושתאריך זה היה מבוסס היטב לקראת סוף המאה הרביעית.

מרבית ההיסטוריונים בעידן המודרני מקבלים את רשימת הקונסולים כעדות אמינה, ומודים שכהונת הקונסולים הראשונים התרחשה במקביל לבניית המקדש על הגבעה הקפיטולינית. אך אין פירוש הדבר שתאריך יסוד המקדש זהה למועד יסוד הרפובליקא. אפשרות נוספת היא שתקופה מסוימת אחרי הקמת הרפובליקא החל הנוהל של קביעת שם השנה על פי שמו של הקונסול, ובאותה שנה הוקם גם המקדש בגבעה הקפיטולינית. אפשרות אחרת היא שהרשימה הקונסולרית אינה מלאה ושהיו קונסולים מוקדמים יותר שלא תועדו. אפשרות נוספת, מרעישה עוד יותר, היא שרשימת הקונסולים עתיקה יותר מהרפובליקא עצמה!

עקרונית, אין מניעה שקונסולים שעל שמם נקראה השנה לא יכלו להתקיים עוד ברומא המונרכית. קיימות מקבילות למבנה פוליטי זה: בממלכה האשורית העתיקה היו ה-limmu, ובשׂפרטא היו האפורים (Ephors), פקידים בכירים במשטר מלוכני שעל שמם נקראה השנה שבה כיהנו. זאת ועוד, בערי המדינה ביוון המשיכו לכהן פקידים בכירים שעל שמם נקראה השנה גם במהלך שלטון הטֻיראנים, למשל באתונא תחת שלטון פיסיסטרטוס. המנהג שבו השנה נקראה על שמם של הקונסולים הייתה חלק מרפורמא מקיפה יותר, שכלה גם שינויים בלוח השנה. על פי גישה זו, התאריך המשותף של בניית המקדש בגבעה הקפיטולינית ותחילת רשימת הקונסולים איננו תוצאה של הקמת הרפובליקא, אלא תוצר של תהליך הדרגתי שבו רומא הפכה ממונרכיא לרפובליקא. המעלה הגדולה של הסבר זה טמונה בעובדה שהיא מאפשרת לשקול מחדש את התאריך של נפילת המלוכה ללא צורך לדחות את המידע שנתון ברשימת הקונסולים.

מתי, אם כן, נפלה המלוכה? ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על כך שבאמצע המאה החמישית ישנה צניחה משמעותית של כלים מיובאים ברומא, דבר המלמד על שקיעת העיר ובידודהּ. הסבר אחד למשבר כלכלי-תרבותי זה הוא גירוש המלכים, שהוביל לסוף ההשפעה האטרוסקית ברומא. אם כך היה, המלוכה הגיעה לסיומה מתישהו באמצע המאה החמישית. סימוכין נוספים לטענה זו נמצאים ברשימת הקונסולים. לחלק ניכר מהקונסולים הראשונים שמות אטרוסקיים, ולכן נטען שבתקופתם היתה רומא עדיין תחת שלטון אטרוסקי. קונסולים בעלי שמות אטרוסקיים מרוכזים בשני מקבצים: בין השנים 509 עד 490 ומשנת 461 עד 448. שתי תקופות אלו מקבילות, לטענת החוקר השוודי איינר גיירסטאד (Einar Gjerstad), לתקופת שלטונם של טרקוויניוס פריסקוס, סרוויוס טוליוס וטרקוויניוס סופרבוס – שלושת המלכים האחרונים ברשימה המסורתית. לפי פרשנות זו מתאחר סוף המלוכה לאמצע המאה החמישית, והמהפכה של סרוויוס מתאחרת לתחילה אותה מאה.

פרשנות זו סובלת, עם זאת, ממספר כשלים, ההופכים אותה ללא סבירה. כדי שהיא תהיה נכונה יש להניח שהרומאים תיעדו את ההסיטוריא של שלושת המלכים האחרונים, ובמקביל היסטוריא שונה של המחצית הראשונה של המאה החמישית, מבלי לשׂים לב שתקופות אלה חופפות! יתר על כן, במסורת מפרידות בין שתי התקופות כמאה שנה. אם הרומאים טעו טעות כל כך קשה, האם ניתן בכלל להאמין לשאר הדברים שהם מספרים לנו?

טענתו של גיירסטאד אינה משכנעת כיום איש, אבל היא מעלה שאלות חשובות, שעומדות עדיין בבסיס המחלוקות במחקר:

  • מתי התרחש המעבר ממלוכה לרפובליקא: בסוף המאה השישית או באמצע המאה החמישית?
  • האם גירוש המלכים מסמל גם סוף של תקופת שלטון אטרוסקי ברומא העיר?
  • האם התחלפה צורת השלטון במהפכה או בתהליך ארוך ומדורג? (במקרה כזה, אין ערך לתיארוך, שכן אין רגע בו אפשר להכריז על שינוי רשמי).
לדף הבית

עזיבת האטרוסקים

הדעה המקובלת היא שגירוש המלכים סימן את סוף העידן האטרוסקי ברומא. אם כן, יש לראות ברומא, תחת שלטון הטרקווינים, ככפופה לפוליטיקה האטרוסקית במהלך המאה השישית. לכן גירוש המלכים היה ציין גם מהלך של שחרור לאומי, שלאחריו יצאו הרומאים לדרך עצמאית. אך הרעיון של כיבוש אטרוסקי של רומא איננו מבוסס, ויש לדחותו על הסף (פרק 6 אצל קורנל, שלא קראנו).

אכן, אין ספק שרומא נהנתה מקשרים ענפים עם אטרוריא ושהייתה נוכחות אטרוסקית באוכלוסיית רומא. גם אם גירוש המלכים לא היה שחרור מכיבוש אטרוסקי, ניתן עדיין לבקש למצוא בו פעולה אנטי-אטרוסקית לפחות במידת מה, ובכלל זה גירוש מרומא של אישים ממוצא אטרוסקי, דחייה ביודעין של התרבות האטרוסקית, וצמצום המסחר עם אטרוריא. לאור כך חשוב לציין שהמקורות לא מציינים אף רגש אנטי-אטרוסקי. המיאוס שעורר על עצמו טרקוויניוס סופרבוס לא היה קשור להיותו אטרוסקי (נהפוך הוא, המקורות מציינים את מוצאו היווני דוקא). גם הממצאים הארכיאולוגיים שומרים על שתיקה, מה גם שמוגזם לצפות שממצאים ארכיאולוגיים יביעו דעה קדומה נגד קבוצה אתנית מסוימת.

בנוסף, העדויות המצויות בידינו מצביעות על כיוון שונה לחלוטין. למשל, השמות האטרוסקיים ברשימת הקונסולים. יש המתייחסים אליהם כהמצאה, כיוון שלא הגיוני שקונסול ממוצא אטרוסקי ימונה לאחר גירוש המלכים האטרוסקיים. אך זהו מקרה מובהק של הכשל לוגי הידוע כ-petitio principii, או טיעון מעגלי—פסילת העדות מתורצת על-ידי חוסר סבירות, המבוסס בתורו על הנחה מוקדמת. ובמקרה שלנו: אם גירוש המלוכה פירושו גירוש האטרוסקים, אזי לא סביר שיהיו קונסולים בעלי שמות אטרוסקיים לאחר המהפכה הרפובליקנית, ומכאן שעלינו לפסול את העדות לכך שהיו קיימים. למעשׂה, סביר יותר לטעון שהשמות הללו מוכיחים שהפלת המלוכה לא גררה עימה גירוש של האוכלוסיא או התרבות האטרוסקית מרומא. מצד שני, מי שכן גורש מרומא היו החמולה של הטרקווינים. גירושם התרחש באופן מקביל לחלוטין לאופן בו הגיעה ה-gens לרומא מלכתחילה, ומתאים להקשר ההיסטורי של החברה בתקופה הארכאית הרבה יותר מאשר כיבוש אטרוסקי של רומא. מקרה מקביל ומפורסם של גירוש חמולה אריסטוקרטית אירע באתונא – גירוש חמולת האלקמיונידים.[6]

הטענה שגירוש המלכים מרומא היה חלק מעימות בין רומאים-לטינים לבין אטרוסקים הוא המצאה מודרנית. ראיה אחת לכך היא הדיווח על כך שלאחר גירושו פנה טרקוויניוס סופרבוס לברית הלטינית בבקשה שתסייע לו לכונן מחדש את שלטונו. לא מדובר כאן במלחמה לאומית-גזעית בין לטינים ואטרוסקים, אלא במערכת בריתות מורכבת הרבה יותר. מצד אחד רומא (הלטינית) ולארס פורסנא (האטרוסקי), מצד שני טרקוויניוס סופרבוס, בעלי בריתו הלטינים ואריסטודמוס טיראן קומאי (כלומר, יווני). כך או כך, המסר במקורות ברור: טרקוויניוס סופרבוס גורש מרומא לא בשל היותו אטרוסקי, אלא בשל היותו טיראן. חיזוק לכך נמצא בעובדה שהמקורות לא מספרים לנו על דחייה מכוונת של התרבות האטרוסקית או על הפרעות כלשהן ליחסי המסחר בין רומא לערים אטרוסקיות. ההנחה השגויה שגירוש המלכים היה פעולה אנטי-אטרוסקית גררה הנחה שגויה נוספת, לפיה צמצום המסחר בין רומא לאטרוריא באמצע המאה החמישית התרחש בד בבד עם נפילת המונרכיא ברומא.

שינויים במשטר אינם משפיעים בהכרח על מגמות תרבותיות או כלכליות. יש המסבירים את פריחתה הכלכלית של העיר רומא כתוצאה של השפעה האטרוסקית על העיר, אך טעות היא לחשוב שהפעילות התרבותית והמסחר ברומא בתקופה הארכאית היו תחת מונופול אטרוסקי. הצמצום בייבוא כלי חרס יווניים לא מצביע על קרע ביחסים עם אטרוריא, אלא על שינוי בקשרי המסחר עם העולם היווני בכלל. בנוסף, אותו משבר שפקד את רומא באמצע המאה החמישית פקד את כל ערי החוף המזרחי של איטליא. ערים ואזורים כגון יוון הגדולה (Magna Graecia), קמפניא (Campania), לטיום (Latium) ואטרוריא, חוו כולם ירידה חדה בנפח ייבוא כדי חרס יווניים, האטה בבניית מבני ציבור וירידה משמעותית באיכות האומנות. הדעיכה הכלכלית ברומא לא הייתה תופעה ייחודית אלא תופעה כלל איטלקית, שהדיה ניכרים גם באתרים אחרים במערב הים-התיכון, ובכלל זה אפילו קרתגו.

לדף הבית

הרפובליקא החדשה

הקונסולאט

לאחר שנפטרו מטרקוויניוס החליפו מייסדי הרפובליקא את מוסד המלוכה בקולגיום (Collegium) של משׂרות (collegiate magistracy). הכוח השלטוני התחלק בין שני מגיסטרטים, שנקראו בתחילה פראיטורים (praetor), וששם הוסב עם הזמן ל-קונסולים. הללו נבחרו על ידי אספת הקנטוריות לכהונה שאורכה שנה (עקרון החד-שנתיות של כהונות השלטון נקרא בלטינית annuitas). הם החזיקו באימפריום (imperium), כלומר בסמכות לפקד על צבא, לערוך משפט, ולהעניש ענישה גופנית, וירשו רבים מסמלי הכוח שהיו מקושרים למלכים. עם זאת, לפחות באופן פורמלי היה עליהם להביא את החלטותיהם להצבעה באספת הקנטוריות. כדי לבסס את העובדה שמדובר במשטר חדש, נקבע שהקונסולים יחזיקו את סמלי השלטון, הfasces, לסירוגין (ליוויוס 2.1.8).

כוחם של הקונסולים הוגבל בדרכים שונות. לאזרחים היתה ככל הנראה זכות ערעור (Provocatio או ius provocationis, כלומר זכות הערעור) על גזר דין מוות שהטילו הקונסולים, זכות שעוגנה בחקיקה של הקונסול ולריוס פובליקולא (Valerius Publicola). הגבלות חשובות נוספות היו שְנָתִיוּת המשׂרה (annuitas), והעובדה שלשני הקונסולים הוענק אימפריום זהה. שוויון הכח בין שני הפקידים הראשיים המכהנים כפה עליהם שיתוף פעולה, ובמקרים של חילוקי דעות גברה הדעה השלילית (לא לעשׂות) על החיובית (לעשׂות). השנתיות הבטיחה תחלופה סדירה של אישים בראשות המדינה, וכך נמנע מצב בו כהונה ארוכה בקונסולאט תאפשר לאדם זה או אחר לצבור כח רב מידי. אמנם, ניתן היה לכהן בקונסולאט יותר מפעם אחת, אך לא באופן רציף (בשלב מסויים החלה לנהוג תקופת צינון של 10 שנים). דגם זה של משׂרה קולגיאלית הכפופה לעקרון השנתיוּת הפך לעיקרון רומי חוקתי מוביל, והוחל על רוב-רובן של המשׂרות בתקופה הרפובליקנית.

הדיקטטורא

יוצאת הדופן המרכזית בשיטה זו הינה משׂרת הדיקטטור (dictator, magister populi), שכיהן לבדו, ללא קולגא, וללא זכות ערעור על מעשׂיו. הדיקטטור היה ראש המדינה והמפקד העליון של הצבא בשעת חירום. עיקר תפקידו היה לשמש כמפקד חיל הרגלים, כפי שניתן ללמוד מכך שעוזרו של הדיקטטור נקרא מפקד הפרשים (magister equitum). הדיקטטור מונה לתפקידו על ידי אחד הקונסולים, כדי לפקד על הצבא בזמן חירום או כדי למלא תפקיד חוקתי או דתי כלשהו באופן ממוקד. זמן המינוי ארך עד תום המשבר, או שישה חודשים (התנאי הראשון מבין השניים שהתקיים). בתקופה זו נשארו הקונסולים בתפקידם אך היו כפופים לדיקטטור, אשר על החלטותיו לא הייתה אפשרות ערעור.

לדף הבית

אבולוציא או רבולוציא?

השאלה

למבנה השלטון הרפובליקני המתואר, וביחוד למערכת שבראשה עומדים שני פקידים שווי כוחות, המתחלפים מדי שנה, אין אח ורע באזור הים התיכון. עובדה זו גרמה להיסטוריונים מודרניים שונים לתהות על טיבו של תהליך היווצרות הרפובליקא, ולהציע השערה לפיה מדובר בתהליך הדרגתי ומורכב ולא בהיווצרות יש מאין. השקפה זו נשענת על שלושה סוגי עדויות:

  • קיומה של משׂרה טקסית בשם רקס סקרורום (Rex Sacrorum) אשר לפי ליוויוס (2.2.1), נוצרה בימיה הראשונים של הרפובליקא על מנת למלא תפקידים טקסיים שהיו נתונים קודם לכן בידי המלך. לאחר כינון הרפובליקא נותרו תפקידים אלה בידי המלך, על אף שניטלו ממנו סמכויותיו הפוליטיות. השערה זו יכולה להצביע על כך שהמלוכה הרומית התפוגגה באופן הדרגתי. לתהליך הפיכתו של המלך מדמות שלטונית לדמות טקסית קיימות מקבילות היסטוריות רבות (למשל בבריטניא וביפן).
  • החוק הקדום הנוגע לדפיקת מסמר, שצוטט אף הוא על ידי ליוויוס (7.3.5). לפי חוק זה בוצע הטקסט באידים של ספטמבר על ידי הפראיטור מקסימוס (praetor maximus), כלומר הפראיטור הגדול ביותר. ייתכן שעובדה זו מרמזת על קיומה של תקופה בהיסטוריא של הרפובליקא בה נשלטה על ידי שליט יחיד—הגדול ביותר, ולא על ידי שני קונסולים—האמורים להיות שווים זה לזה.
  • קיימות עדויות לכך שהדיקטטורא התקיימה כמשרה שנתית רגילה בערים לטיניות אחרות (ביניהן: Ariccia, Lanuvium ). כתוצאה מכך עלתה השערה לפיה גם ברומא התקיים שלב ביניים בין המלוכה לקונסולט הכפול, בו היה הכוח נתון בידי דיקטטור יחיד בעל כהונה שנתית. לפי הנחה זו, לאחר ייסוד הקונסולט הוגבל השימוש בדיקטטורא לעתות חירום.

נתייחס לכל אחת מהאפשרויות בתורה:

praetor maximus

הפרשנות המיידית של מונח זה מניחה תקופה בה היה ברומא הרפובליקנית פקיד עליון שעמד מעל כל השאר, כמתחייב משם התאר maximus (הגדול ביותר).

ניתן לשער שמשׂרה כזו נוצרה כתוצאה ממהפכה, במהלכה הוחלף המלך על ידי פקיד שנתי נבחר. לחילופין ניתן לשער שהמשׂרה נוצרה מלכתחילה בתקופת המלוכה, ושבעליה השתלט על התפקידים המלכותיים עם הזמן. השערות אלו נתקלות, עם זאת, בבעיא יסודית: ב-Fasti של תחילת הרפובליקא מופיעים שני שמות מדי שנה, ואימוץ טענה זו מחייב לפסול מחצית השמות הללו סתם כך.

השערה אחרת היא שבראשית הרפובליקא עמדו אמנם בראשה שני פקידים, אך הללו לא החזיקו בכח שווה. באופן זה הם מקבילים לדגם של דיקטטור (אם, אם נרצה, praetor maximus ו-magister populi) ומפקד הפרשים (magister equitum) שלו. ה-Fasti, לפי פרשנות זו, משמרים את שני השמות באחת, גם אם הכח הפוליטי של שני נושׂאי המשׂרה לא היה זהה. לפי שיטה זו הונהג הקונסולאט הכפול רק בשנת 367 (במסגרת ה-Lex Licinia Sextia, שעוד נדון בה בהקשרה). הבעיא בפרשנות זו היא שלפיה הוחל הקונסולט הכפול בשנת 367, בזמן שהמקורות טוענים שבאותה שנה הוחזרה צורת שלטון זו, שהייתה נהוגה כבר בתחילת הרפובליקא.

יתכן, עם זאת, שהמחקר יחס חשיבות רבה מדי לשם התאר maximus. עקרונית, משמעותו היא הגדול ביותר בקבוצה של שלושה פרטים ומעלה. פרשנות בסיסית זו מקשה על הזיהוי של ה-praetor maximus בתור דיקטטור קדום, שכן הדיקטטורא אינה פועלת במסגרת של שלושה נושׂאי משׂרה, אלא בצמד (דיקטטור ומפקד פרשים). מערכת של שלושה פקידים ומעלה עומדת בסתירה גם למניין השמות ב-Fasti, שם מופיעים נושׂאי המשׂרה תמיד בזוגות. מאידך, כלל לא ברור שמשמעות התיבה maximus היא, במקרה זה, הגדול מכולם בקבוצה של שלושה או יותר. בלטינית קדומה קיימות דוגמאות לכך ש-maximus (הכתיב הקדום הוא maxumus) משמש במקרה של הגדול מבין שניים. מאלפת במיוחד הדוגמא מהמחזה "האחים" של טרנטיוס (Terentius, Adelph. 881), שם מופיע הביטוי natu maximus כדי לציין הבדל בגיל בין שני (!) אחים. יתכן גם שאף-אחד מהפראיטורים (או הקונסולים) לא היה בכיר יותר באופן עקרוני, או מבוגר יותר, אלא רק שנבחר קודם לכן או שהחזיק באותה עת בפסקס (Fasces). האפשרות לפרש את maximus באופן שאינו סותר את עקרון השוויון של שני נושׂאי המשׂרה מחלישה אפוא עד מאד את התיאוריות שמציגות את היווצרות הרפובליקא כתהליך הדרגתי.

שאר ההוכחות לתיאוריות אלה הן נסיבתיות. התיאוריות נשענות גם על ההנחה שאין לשיטת השלטון המהפכנית שנוצרה מקבילות אזוריות, ולכן אין זה הגיוני שהיא נוצרה בבת אחת. אך העדויות לגבי החוקות שהיו נהוגודת בערים השונות ברחבי איטליא במאות השישית והחמישית דלות ומועטות, ולכן לא ניתן לדעת אם החוקה הרומית אכן הייתה ייחודית. ייתכן בהחלט שבאיטליא התקיימו בתקופה זו משטרים נוספים על בסיס של שיתוף פעולה בין מספר שליטים.

פוליטיקא איטלקית בת-הזמן

קיים מידע מועט על מבני השלטון הלא רומיים באיטליא בתקופה זו, ורובו מגיע ממקורות מאוחרים. עם זאת, במבט מגבוה ניתן לראות שהמאורעות ברומא בסוף המאה השישית הם חלק ממהפכה פוליטית מתגלגלת בעולם הים-תיכוני כולו. כמו ברומא, כך גם בשלל ערים יווניות בשלהי התקופה הארכאית גורשו משטרים טיראניים שונים והוחלפו במערכות חוקתיות ששילבו שליטה אריסטוקרטית עם השתתפות אזרחים בעלי נכסים. העדויות לגבי איטליא הים-תיכונית ברורות פחות כאמור, אם כי קיימת הנחה שבתקופה זו מונרכיות איטלקיות רבות הפכו לרפובליקות מסוג זה או אחר, וייתכן שמעבר זה היה כרוך בשלב ביניים של שלטון טירני.

האטרוסקים

העדויות הכתובות מהערים האטרוסקיות רבות יחסית. לרוע מזלנו, יש ביכלתנו לקרוא את השפה האטרוסקית, אבל לפענח ולהבין אותה עוד לא הצלחנו. הערים האטרוסקיות היו מדינות עצמאיות, כל קהילה לעצמה, ולא סביר שכל מוסדותיהן היו זהים. בכל זאת, מן הכתוב עולה שלפחות בחלק מהערים היתה נהוגה שיטת שלטון היררכית, בה כהנו נושׂאי משׂרות מתמחים, ובראשם שליט בכיר.

בעיר קְלוּסיוּם התקיימה המלוכה עדיין בסוף המאה השישית ובערים אטרוסקיות נוספות נותרו משטרים מלוכניים גם במאה החמישית. על כך מעידה כתובת חשובה בדבר אחד משליטי העיר Tarquinii, ובה עדות לקיומו של מלך בשם אוֹרְגלוֹניוּס (Orglonius) בעיר Caere, ככל הנראה במאה החמישית ואולי אף מאוחר יותר.

מקור רב חשיבות נמצא בלוחות פירגי, בהם מופיע שמו של שליט קָאירֶה, Thefarie Velianas. תארו של וְליאַנָס הוא המקבילה האטרוסקית של פראיטור, אך להבדיל מרומא, שלטונו לא היה שנתי (בכתובת מוזכר שהוא בשנת שלטונו השלישית). יתכן אפילו שהשלטון ניתן לו לכל ימי חייו, שכן בצד הפיניקי של הכתובת הוא מכונה מלכ. בנוסף טוענת הכתובת שהשלטון ניתן לתֵפַרִיֵה בחסותה של האלה עשתרת. טיעון זה מתחרז עם מאפייני התעמולה של הטיראנים היווניים והמלכים הרומיים, ומסייע בכך בקידום הטענה ש-Thefarie Velianas היה טיראן מסוג כלשהו. אורגלוניוס היה ככל הנראה אחד מיורשיו, ואולי אף יורשו ממש.

מכל זה עולה שהמלוכה נותרה המשטר הרווח בערים אטרוסקית במאה החמישית, לעומת לטיום השכנה, בה השתלטו המוסדות הרפובליקניים על הזירה כבר בסוף המאה השישית. ייתכן שבמובן מסוים ניתן לראות בדחיית המלוכה תגובה רומית כנגד ההשפעה האטרוסקית. מאידך, ריבוי הסממנים האטרוסקיים ברומא בתקופה הרפובליקנית לכל ארכה, ועוד לימי הקיסרות, מעיד על כך שרגש אנטי-אטרוסקי לא שׂיחק תפקיד מכריע במהפכה.

האוֹסְקים והלטינים

בקרב הקהילות האוֹסקִיות היה המבנה המדיני בדרך כלל פשוט יותר, עם שליט עליון בראש המערכת הפוליטית. בחלק מהערים יש עדויות על ערים בהן התקיים קולגיום של משׂרות. יתכן שבחלק מהמקומות נהגה גם שיטה של סמכויות שוות.

מספר ערים לטיניות וביניהן Praeneste נשלטו על ידי שני פראיטורים. משטרים דומים התקיימו גם מחוץ ללטיום. בגדר האפשרי שהרומאים למדו על הקונסולט הקולגיאלי מרפובליקות אחרות בלטיום ובקרב האוסקים, אך אין להחפז למסקנות, שכן העדויות על העמים האיטלקיים האחרים מאוחרות בהרבה לזמן המהפכה הרפובליקנית ברומא.

תשובה

חזרנו אפוא לשאלת המחקר היסודית של סעיף זה: אבולוציא או רבולוציא?

טענה מרכזית, שנגדה יוצא קורנל, גורסת שהרפובליקא נולדה מתוך תהליך אבולוציוני, שאין בו מקום לרגעים מהפכניים (ודאי לא אלה, המסופרים במסורת הרומית). מכל האמור לעיל יוצא, שטיעון זה אינו משכנע. אחד מהמאפיינים הבולטים של ההיסטוריא הפוליטית של רומא היה מאז ומעולם היכולת הרומית ללקט כלים יעילים בכל אשר מצאו אותם. הגישה הרומית הבסיסית היא אספנית וחקיינית מטבעה, והיכולת לשלב את המרכיבים היעילים שנמצאו לאורך הדרך – יחד עם הנכונות המוחלטת לקבל פנימה את מי שרצה להצטרף למדינה – היא היא אחד מבסיסי כוחה המרכזיים של רומא בכל התקופות. האם לא הגיוני, אם כן, להאמין באפשרות שהחוקה הרומית הבסיסית, הכוללת שלטון עליון מחולק לשניים, מתחלף כל שנה ונבחר על-ידי אסיפת הלוחמים, נהגתה כרעיון ברגע נתון? מקבילה מובהקת לתהליך כזה אנו מוצאים באותן השנים ממש במהפכה הדמוקרטית של קלייסתנס באתונא. אם ניתן לשפוט לפי התוצאות ארוכות הטווח של שתי המהפכות הללו, הרומאים היו מוכשרים לא פחות מהאתונאים. יש סיבה טובה, אם כן, לדחות לחלוטין את הטענה שמדובר אך ורק בתהליך.

אם כך, לא ניתן לאפיין את המעבר משלטון מונארכי לשלטון רפובליקני כרבולוציא גרידא או כאבולוציא גרידא. המסקנה של הדיון לעיל היא שמדובר בשילוב של השניים. מחד, ניתן להצביע על תהליכי עומק שארכו דורות, החל מהרפורמות של סרוויוס טוליוס, ושנמשכו גם אחרי הרגע המהפכני של שנת 509 וביטול המלוכה. מאידך, לא נמעיט בחשיבותו של אותו רגע מהפכני, בו השתנה מעמדו של מוסד המלוכה, והוא אבד את מקומו בראש המערכת המדינית.


לדף הבית

ממלוכה לכהונה

אחת החידות הקשורות במהפכה הרפובליקנית הוא מוסד ה-Rex Sacrorum. בזמן הרפובליקא היה תפקידו של בעל תפקיד זה (מלך על פי תארו, כהן על פי תפקידו), לבצע טקסים שונים ולשׂאת בחובות שונות שהיו בימי המלוכה נחלתו של המלך. חובותיו התרכזו סביב פעילות הקשורה בלוח השנה, כגון הקרבת קרבנות ביום הראשון של כל חודש והכרזת תאריכי חגים וחגיגות. בניגוד לכהנים אחרים, נאסר על הרֵקס סַקְרוֹרוּם להחזיק במשׂרה פוליטית או להיות חבר בסנאט (ליוויוס 40.42.8). נראה שהגבלה זו נעשׂתה בכוונה תחילה לנתק משׂרה זו מן הפוליטיקא.

על פי ליוויוס, בזמן הרפובליקא היה הרקס סקרורום כפוף לדמות הבכירה ביותר במערך המשׂרות הדתי ברומא, הפּוֹנְטיפֵקס מקסימוס (pontifex maximus), ומזמן מסויים אף נבחר על-ידו. הפונטיפקס מקסימוס פיקח על כל ההיבטים הדתיים השונים בעיר ואף היו לו סמכויות ענישה על פקודיו.

פסטוס (Festus, 198 L) מציין, שבעבר היה סדר הבחירה לתפקידים שונה. תחילה נבחר המלך (ככל הנראה ה-Rex sacrorum), אחריו שלושת הפלאמינים (Flamen, רבים flamines) הבכירים, ורק במקום השלישי הפונטיפקס מקסימוס. במחקר המודרני רווחת הסברה שבזמן כלשהו התרחשה "מהפכה פונטיפיקאלית", בה חטף הפונטיפקס מקסימוס את תפקידיו הדתיים של המלך. עדותו של ליוויוס (2.2.1), לפיה הוכפף הרקס סקרורום לפונטיפקס מקסימוס, תומכת בסברה זו.

תמיכה ממקור נוסף מגיעה מהעובדה שהפונטיפקס מקסימוס ביצע את תפקידיו במבנה המכונה רֵגִיא (Regia). על סמך עדויות ארכיאולוגיות יש בסיס חזק להאמין שהרגיא שימשה בתקופה מוקדמת יותר ביתו של המלך. טענה זו מבוססת על שלושה מקורות, שניים היסטוריים ואחד ארכיאולוגי:

  • כותב פסטוס: "regia: domus ubi Rex habitat" (פסטוס 347), בתרגום מילולי: רגיא, בית שבו (ה)מלך מתגורר.
  • חלק מפעילויותיו של הרקס סקרורום התבצעו במקום זה, למרות שברפובליקא המאוחרת הוא התגורר במקום אחר (פסטוס 372).
  • בחפירות שנעשו במבנה זה, נמצאו שברי כלי חרס מהמאה השישית שעליהם כתובה המילה "רקס" (בלטינית, מלך). להסבר קצר ולמבט על הכתובת ראו קישור זה.

נשאלת אפוא השאלה: מדוע טרחו מייסדי הרפובליקא לשמר את המלוכה, אפילו באיצטלא כהנית ובחוסר-אונים פוליטי?

התשובה הרגילה במחקר לשאלה זו היא: כדי לא להרגיז את האלים. על פי הסברה המקובלת, מוסד ה-Rex sacrorum נולד מתוך השמרנות הדתית של הרומאים, ואמונתם שהאלים לא יסבלו אף אדם מלבד המלך לביצוע הטקסים. תשובה זו מעוררת התנגדות מיידית: אם המלך כה נחוץ לאלות ולאלים לצורך ניהול הפולחן התקין, כיצד ניתן להסביר את העובדה שחלק גדול מתפקידי המלך המסורתיים עבר לא לרקס סקרורום אלא לפונטיפקס מקסימוס ולקונסולים? בשום מקום לא נמצא רמז לכך שלאלות רומא ולאליה היה עניין בשימור טקסים מסויימים בחזקת המלוכה, וחוסר עניין מקביל בטקסים אחרים.

תשובה סבירה יותר היא, שתפקיד הרקס סקרורום היה קיים עוד לפני יסוד הרפובליקא, ושזו ירשה אותו מהמשטר המלוכני. בבסיס טענה זו עומדת העובדה כי המלכים האחרונים שלטו באופן טירני, כלומר תפסו את השלטון ולא ירשו אותו. לשיטה זו, בזמן הטירניא לא חוסל מוסד המלוכה העתיק, אלא נבעט למעלה (reductio ad sacra), לתפקיד נטול כח פוליטי (הוא תפקיד הרקס סקרורום), בעוד המלך החדש שלט פוליטית וצבאית. כאשר הופלה המלוכה החליטו האבות המייסדים של הרפובליקא להשאיר את התפקיד על כנו, אך הציבו אותו תחת הפונטיפקס מקסימוס והמשיכו למנוע ממנו כל כוח פוליטי. אם כך אכן היה, הרי שברומא של סוף המאה השישית התקיימה מלוכה כפולה, תופעה שכיחה למדי באותם השנים.

Servius tullius.jpg

לפי השערתו של מאצארינו (S.Mazzarino) נהגה ברומא לזמן מה תקופת מעבר, בה נשלטה רומא על-ידי מגיסטראט (magistrate) בעל מינוי לכל החיים. לטענתו, היה סרוויוס טוליוס מגיסטראט שכזה, ותוארו היה מגיסטר פופולי (Magister Populi) ולא רקס. על אף שהשערה זו אינה נתמכת במיוחד במקורות, היא בהחלט בגדר האפשרי, ואף נותנת הסבר למוסד המאוחר יותר של דיקטטורא, שלפי קו מחשבה זה היא שארית של השלטון המלוכני, הנכנסת לתוקף רק במקרי חירום ולזמן קצוב.

Pyrgi Tablets.jpg

לוחות Pyrgi מספקים לנו השוואה מעניינת. בהתייחס ל-Thefarie Velianas נאמר כי למרות ששלטונו לא היה מוגבל בזמן, היה לפי תוארו סוג של מגיסטראט רפובליקני. ניתן להסיק מכך שהטירנים אשר שלטו ברומא בסוף המאה השישית השתייכו לאותו סוג של טירנים "קדם-רפובליקנים". טענה זו עולה בקנה אחד ומאשרת את הנאמר קודם לגבי הרקס סקרורום. הרקס סקרורום הוא מלך שהוזז לתפקיד סמלי, בזמן שהטירן השתלט על התפקידים הדתיים שהקנו למחזיקם גם כוח פוליטי. בהמשך, כאשר חוסלה המלוכה הטירנית, הושאר הרקס סקרורום על כנו, אך הוצב במקום נמוך בשלבים הגבוהים של סולם המזון הכהני, ונאסר עליו להחזיק כל משׂרה פוליטית.

לדף הבית

סיכום

נפילת המלוכה

Lars Porsena.jpg

סביב שנת 500, התרחשה מהפכה שהובילה ליצירת הרפובליקא הרומית. יתכן שמשבר מקומי היה הזרז לכך, אך המהפכה השפיעה על כל איטליא הטירנית. הדמות המרכזית בהתרחשויות אלו היתה לארס פורסנא. למרות אי הבהירות סביב השתלשלות האירועים וסביב תפקידו של פורסנא בנפילתו של טרקוויניוס, ידוע לנו שפורסנא וצבאו יצאו למלחמה כנגד כל הלטינים, יתכן שבשלב מסויים אף כבשו את רומא, אך בסופו של דבר הובסו בקרב אריקיא (Aricia)

עובדות אלו מגובות בקטע מתוך כתבי דיוניסיוס מהליקרנאסוס (7.3-11), בהם מסופר גם על חייו של הטירן אריסטודמוס (Aristodemus) מהעיר קומאי (Cumae). כיון שסיפור זה מסופר מנקודת המבט של קומאי, סביר מאד להניח שהוא מבוסס על תיעוד יווני, ולא רומי דוקא. חשיבות הסיפור בכך שהוא מספק לנו תאריך לקרב אריקיא: 504. אם תאריך זה מגיע ממקורותיו היוונים של דיוניסיוס, כפי שכנראה שאכן קרה, והמסורת הרומית לגבי המתקפה של פורסנא על רומא נכונה, הרי שהכרונולוגיא הסטנדרטית של תחילת הרפובליקא מקבלת אישור חד משמעי.

קיימת גם האפשרות שלעובדה שטרקוויניוס היה אטרוסקי אין קשר לנפילת המלוכה, משום שאין בנמצא כל הוכחה לכך שסילוקו נעשׂה מתוך איבה כלפי האטרוסקים. לא הייתה פגיעה במהגרים האטרוסקים וקשרי התרבות והמסחר בין אטרוריא לבין הרומאים נמשכו כסדרם. בנוסף, סמלי הכוח של המלוכה, שיתכן שהיו ממוצא אטרוסקי, לא סולקו אלא הועברו לקונסולים. המאורעות הפוליטיים בתקופה זו לא נבעו ממאבק בין תרבויות. עם זאת נראה שהמעבר ממונרכיא לרפובליקא לא נעשׂה בצורה חלקה, ויתכן שכלל אלימות ופילוג. ישנם סימנים להרס רב ברחבי רומא. מוסדות הרגיא, הקומיטיום ומבנים הציבוריים שעמדו בסנט'אומובונו (Sant'Omobono) נשׂרפו עד היסוד. פרט חשוב לגבי מקדש הסנט'ומובונו הוא שהמקדש לא נבנה מחדש ונשאר נטוש למעלה ממאה שנה. חשיבותה של עובדה זו היא בכך שהמקדש היה מיוחס למלוכה, ומכאן ניתן להבין ששׂריפת המקדש היתה פעולה שמאחוריה מחשבה אנטי-מלוכנית. מעשׂה זה מחזק את הרושם שהמהפכה הייתה מרד של האוליגרכיא כנגד הטירניא הפופוליסטית, אשר ביססה את כוחה על תמיכה של העם, ועוד יותר על תמיכת הצבא. באמצעות הפופולריות המשוערת של המלכים אפשר לנסות להסביר את חשיבותה של אספת הקנטוריות בחוקת הרפובליקא - האריסטוקרטיא נאלצה לקיים פשרות על מנת לרצות את הצבא, וביניהן חיזוק כוחה של האספה.

הקונסולט הכפול

השערה אחת בנוגע להיווצרות מוסד זה מבוססת על כתביו של דיוניסיוס (4.85.3), בהם הוא רומז שהיו שני מפקדי צבא בכירים תחת פיקודו של המלך. יתכן שמפקדים אלו הפילו את המלך וניכסו לעצמם את השלטון. השערה זו מספקת הסבר פשוט למוסד הקונסולט הכפול, אך בהעדר מידע מספק לא ניתן לבטל את ההסבר המסורתי. יתכן שהקונסולט היה תוצאה של נסיבות ויתכן גם שהוא לא היה יחודי במידה שמייחסים לו. קיימת אפשרות שמוסדות דומים התקיימו באותה תקופה ושימשו מודל למקימי הרפובליקא.

לדף הבית


נספח: הערה על הרגיא (Regia)

בשנות ה-1990, תשומת לב מחקרית רבה התרכזה ברגיא, הבנין שממוקם בפורום ונחפר במאה ה-19 (על החפירות כתב פראנק בראון Frank E. Brown). ממצאים אלה השפיעו על דיונים אודות מוצא הרפובליקא. לפני הרגיא היו במקום בניינים קדומים, הקדום ביותר הידוע מתוארך למאה השביעית. בראון (1967) הציע שהמבנה הקדום היה מקדש שנשרף והוחלף ברגיא. לפיו, מצב זה מתאים להסבר לפיו מקורה של משׂרת הרקס סקרורום הוא סביב שנת 500, וכך גם הרגיא הרפובליקנית, שיועדה למשרה זו. בשנת 1974 שינה בראון את דעתו וטען שהרגיא הייתה רק אחת מחמש רגיות קודמות, שהראשונה בהן מתוארכת ל-625. אכן היו הבדלים בין המבנים הקדומים, והרגיא החמישית (שמתוארכת לשנת 500 BC בערך) לא השתנתה עד לתקופת המלוכה, למרות ששוחזרה ושופצה. יתכן שהמבנה החדש סימל את משרת הרקס סקרורום. טיעון זה חלש, בניגוד לטיעוניו הרגילים של בראון. בראון זיהה שגם המבנים הקדומים היו בעלי אותו מבנה של שני חדרים קטנים וחצר בעלת צורה לא רגילה, ולכן שימשו לאותו תפקיד מההתחלה, ובכל מקרה לא מדובר במבנה מיועד למגורים. בתקופת הרפובליקא לא היתה הרגיא בית, אלא מבנה קדוש ובו מקדשים למארס ולאופס קונסיבא (Ops Consiva). בשלהי הרפובליקא היה הפונטיפקס הדייר הרשמי של הרגיא, אך לא דר בה אלא בדומוס פובליקא. באותו הזמן, הרקס סקרורום חי בוליא (Velia), בבית הרס סקרורום (domus regis sacrorum). בראון ציין בנוסף שלמעט המלך נוּמא, איש לא חי ברגיא. אחרים טענו שאפילו נומא רק ביצע את תפקידיו הרשמיים ברגיא, ולא חי בה.

נראה שהרגיא הייתה המקום בו המלך ואחריו הפונטיפקס מקסימוס ביצעו משימות קדושות שונות. אך קשה לדעת האם מדובר במלך עצמו או ברקס סקרורום. פיליפו (Filippo Coarelli) הציע גישה שונה: נקודת המוצא שלו הייתה שהרגיא, מקדש ווסטא והדומוס פובליקא היו צמודים זה לזה וקשורים אחד לשני בתפקידיהם הדתיים. שילוב עדויות ארכיאולוגיות וכתובות גרמו לפיליפו להציע שבעבר זה היה קומפלקס של בניינים, בתקופת המלוכה. הקומפלקס כלל ארמון בו חי המלך והמקדשים הקשורים אליו היו ליד מגוריו. את הצעתו ביסס פיליפו על מבני ארמונות מאטרוריא מהמאה השישית.

משבוטלה המונרכיא בשלהי המאה השישית, התפצל הקומפלקס ליחידות נפרדות והאזורים הקדושים שלו נהיו למרכזי המקדשים הציבוריים. אזור מגורים קטן בארמון נהיה למגורי הרקס סקרורום (בהמשך הדומוס פובליקא, בית הפונטיפקס מקסימוס).

המונרכים האחרונים היו כנראה טירנים (או מגיסטרטים למשך שארית חייהם) שתפסו את השלטון והורידו את המלך למשרה דתית בלבד וכך נותר המלך לחיות ברגיא כרקס סקרורום. בהמשך הפונטיפקס מקסימוס החליף את הרקס סקרורום וגר בדומוס פובליקא, הבית הציבורי.


קישורים למקורות עתיקים

פסטוס p. 347 L. תיאור הרגיא כביתו של המלך.

פסטוס p. 372 L. תיאור פעולותיו של הרקס סקרורום ברגיא (מומלץ).

ליוויוס 2.1-2:

  • ליוויוס 2.1.8 על הפאסקס
  • ליוויוס 2.2.1. הכפפת הרקס סקרורום תחת הפונטיפקס מקסימוס. (מומלץ)

ליוויוס 7.3.5. תיאור החוק הקדום הנוגע לדפיקת מסמר. (מומלץ)

ליוויוס 40.42.8. איסור הרקס סקרורום להחזיק במשרה פוליטית.

דיודורוס סיקולוס 7.8 על יוליוס (בנו של אסקאניוס) שנהיה לפונטיפקס מקסימוס לאחר שהפסיד את הכתר לסילביוס (אחי אסקאניוס)

דיוניסוס 7.3-11 חייו ומעשיו של אריסטודמוס.

דיוניסוס 4.85.3 אזכור שני מפקדי הצבא.

טבלאות הפירגי. טבלא ראשונה.

טבלאות הפירגי. טבלא שנייה.

קישורים נוספים

לדף הבית