חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - מקורות לקדמוניות רומא

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
לדף הבית

מה הם בעצם המקורות, עליהם מבוסס הידע שלנו אודות קדמוניות איטליא וההיסטוריא של רומא בתקופת המלוכה והרפובליקא המוקדמת?

  • הדברים המובאים כאן מבוססים על: Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. 1-30
  • כל התאריכים הם לפני הספירה (לפנ׳ = BCE) אלא אם כן צויין אחרת (לס׳ = CE).

המסורת הספרותית

בקוים כלליים, ניתן לחלק את המסורת הספרותית העוסקת בקדמוניות רומא לשני סוגים עיקריים:

(א) אנליסטים והיסטוריונים, שמטרתם היתה לתת לציבור הקורא מידע מאורגן כרונולוגית. בהתאם לשיטה הפוליטית הרפובליקאית, בה התחלפו נושׂאי התפקידים בכל שנה (נדון בכך בהרחבה בהמשך), נערך המידע לפי שנים. מכאן גם השם, אנליסטים: annus = שנה; annales = רשימות מסודרות לפי שנים.
(ב) חוקרי הקדמוניות, או האנטיקווארים (Antiquarians). המחברים הללו התעניינו במגוון גדול של פרטים היסטוריים מסויימים - פריטים חומריים, מוסדות שלטון, שמות של מקומות ואנשים, מבנים, טקסים דתיים, ועוד כהנה וכהנה - אך לרוב לא עסקו בהקשר ההיסטורי של הפרטים הללו. כתוצאה מכך מכילים כתבי האנטיקווארים מידע רב ערך, אך כזה שאינו חלק מסיפור עלילה היסטורי כלשהו.


מבין ההיסטוריונים שכתביהם השתמרו במידה מרובה עד לימינו והם זמינים לנו לקריאה, בולטים שני אישים, בני אותו הזמן (פחות או יותר):

  • הראשון, טיטוס ליוויוס, בן למשפחה אמידה מ-Patavium (בימינו Padua) שבצפון איטליא. שנות לידתו ופטירתו שנויות במחלוקת, אבל ברור שילדותו, נעוריו ובגרותו הצעירה עברו עליו בזמן התפרקות הרפובליקא ומלחמות האזרחים, ובבגרותו ובזקנתו ראה את אוגוסטוס מחזיר את השלום ומכונן את השלטון המונארכי-קיסרי. ליוויוס חיבר בלטינית היסטוריא אדירת מימדים (לא פחות מ-142 ספרים) על דברי-ימי רומא מאז יסוד העיר (Ab urbe condita) ועד ימיו. הספר החל לצאת לאור בשנות ה-20 לפנ׳, והושלם רק באחרית ימיו של המחבר. בידינו נותרו במלואם רק 35 ספרים, כלומר כרבע מכלל היצירה. אלה כוללים את עשׂרת הספרים הראשונים, המתארים את התקופה מאז יסוד העיר ועד שנת 293.
  • הסופר החשוב השני הוא דיונֻיסיוס מהליקרנסוס, מלומד ורטוריקן יווני מעיר החוף באסיא הקטנה (בּוֹדרוּם של ימינו), שעבר להתגורר ברומא בתקופת אוגוסטוס. חיבורו, ״קדמוניות רומא״ יצא לאור ביוונית בשנת 7 לפנ׳, ותאר את תולדות רומא ואיטליא מאז ימי הגיבורים המתולוגיים ועד פרוץ המלחמה הפונית הראשונה (מבחינה זו, וזו בלבד, הוא זהה לספרו של קורנל, עליו מבוסס החומר כאן!). החלקים ששׂרדו במלואם עד ימינו מגיעים עד שנת 443 בלבד.

על אף השוני בשׂפתם של שני החיבורים, ועל אף הגישות השונות של שני הסופרים לחומר, הסיפור שהם מספרים דומה למדי, וניכר שהשתמשו במקורות משותפים, או לפחות דומים, הנובעים מאותה מסורת.

שני דורות לפניהם כתב קיקרו סקירה היסטורית של קדמוניות רומא בחיבור De Republica. חיבור זה אבד למשך שנים רבות, והתגלה מחדש רק בשנת 1820 בצורת פַּלימְפְּסֵסט. חלקי החיבור ששוחזרו עוסקים בהתפתחות מוסדות שלטוניים ברומא בתקופת המלוכה ועד אמצע המאה החמישית (כלומר מקביל לשׂרידי ספרו של דיונֻיסיוס). זהו התאור ההיסטורי הרציף העתיק ביותר הנמצא בידינו על תקופה זו.

סופר חשוב נוסף הוא דִיוֹדוֹרוֹס סיקוּלוֹס, בן הדור שבין קיקרו לבין ליוויוס. חיבורו, שהתפרסם ביוונית בשנות ה-30 לפנ׳, הוא היסטוריא עולמית - כזו שמתיימרת לספר על כל מה שקרה אי-פעם, בכל מקום. ערכה העיקרי לענייננו הוא הנוהג של דיודורוס לכתוב בתחילת כל שנה את שמות הפקידים הראשיים במדינות שונות, ביניהן רומא. לפיכך מספקים לנו הספרים שהשתמרו מידע רב ערך אודות הפקידות הגבוהה של רומא בשנים 486-302.

בתקופת הקיסרות הדלדל העניין בקדמוניות רומא, והמאמץ הספרותי המרכזי בתחום זה היה עריכת תקצירים כאלה ואחרים לספריו של ליוויוס. הסופר היחיד היחיד שהקדיש תשׂומת לב מיוחדת לנושׂא היה קַסיוֹס דִיוֹ, איש צבא ומדינאי בכיר מהמזרח היווני של הקיסרות, שפרסם את כתביו בסוף הדור הראשון של המאה השלישית לספירה. חשיבותו בכך שערך מחקר עצמאי, ונסמך ככל הנראה על מקורות שונים במעט משל ליוויוס ודיונֻיסיוס.

מידע גיאוגרפי והיסטורי נשמר בספר החמישי של סְטְראבּוֹ, בן-זמנם של ליוויוס ודיונֻיסיוס, שכתב חיבור גיאוגרפי מקיף ביוונית. כתביו ההיסטוריים לא שׂרדו עד ימינו.
מקור חשוב אחר הוא הביוגרף פְּלוּטארְכוֹס, שחי ופעל בדור האחרון של המאה הראשונה ובדור הראשון של המאה השניה לספירה. הוא כתב ביוונית שורה של ביוגרפיות על רומאים קדמונים, ובנוסף לסופרים שנזכרו לעיל נסמך גם על מקורות רבים אחרים שאבדו עם הזמן.
פתיתי מידע שׂרדו גם אצל פּוֹלֻיבּיוֹס, המצביא והמדינאי האכאי שנלקח כבן-ערובה לרומא בשנת 167 והפך לדמות מרכזית בחיים התרבותיים של העיר. חיבורו ההיסטורי (ביוונית), ששׂם לו למטרה לתאר כיצד הפכה רומא מעיר מדינה חשובה למעצמה הים-תיכונית השלטת, נוגע פה ושם גם בקדמוניות רומא.
כך עושׂה גם טַקיטוּס, המדינאי וההיסטוריון הרומי שחי ופעל בדור האחרון של המאה הראשונה לספירה, וכתב היסטוריות לטיניות של דברי-ימי הקיסרות.

המקורות של המקורות

הסופרים והמחברים שהוזכרו לעיל הם המקורות הספרותיים המרכזיים שלנו עבור ימי המלוכה ותקופת הרפובליקא המוקדמת. עם זאת, ברור שהם עצמם רחוקים מאד מהמאורעות אותם הם מתארים. מבחינה זו, על אף שהם מקורות עתיקים, הם רחוקים מלהיות מקורות ראשוניים. השאלה הברורה העומדת על הפרק - והיא נכונה לגבי כל מקור היסטורי שאינו ראשוני - מה הם המקורות של המקורות?

היסטוריות אבודות

ידועים לנו כמה וכמה שמות של סופרים שקדמו לליוויוס ולדיונֻיסיוס. המחקר המוקדם, ביחוד זה הגרמני של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הקדיש זמן ומרץ רבים לנסיון למיין קטעי טקסט לפי מקור זה או אחר. התפיסה המודרנית של המחקר אינה מקבלת מאמצים אלה, משתי סיבות:

  • הנחה רווחת של המחקר המוקדם גרסה שבכל רגע נתון עקבו ליוויוס ודיונֻיסיוס אחר מקור אחד בלבד. אלא שהנחה זו אינה מבוססת כלל, והיא שוללת, ללא כל סיבה, את האפשרות הסבירה וההגיונית שהמחברים המאוחרים קראו כמה וכמה מקורות, ויצרו בחיבוריהם סֻינתזא מקורית (ממש כפי שעושׂה המחקר המודרני שלנו).
  • בכל מקרה ידוע לנו אך מעט על הסופרים האבודים, ולפיכך אין אמת מידה לפיה נוכל לשייך קטע מסויים לסופר זה או אחר.

הדבר הברור היחיד הוא שהשניים עומדים בסוף מסורת ארוכה של כתיבה אנליסטית (כלומר, מאורגנת כרונולוגית, משנה לשנה).

הרומאי הראשון שכתב היסטוריא של עירו היה קווינְטוּס פֿאבּיוּס פּיקטוֹר Quintus Fabius Pictor, אדם עלום שחי במחצית השניה של המאה השלישית ופרסם את ספר ההיסטוריא שלו זמן קצר לפני שנת 200 (כלומר, בשלהי המלחמה הפונית השניה, היא מלחמת חניבעל). מכתביו שׂרדו רק ציטוטים, אך ידוע שכתב יוונית. נהוג לראות בעובדה זו עדות למקורות מהם למד פיקטור לכתוב היסטוריא - היסטוריונים יוונים מהמאה החמישית ואילך. עם זאת, יתכן מאד שבחר ביוונית כיון שהשׂפה הלטינית של זמנו היתה עדיין מוגבלת למדי ביכולת הביטוי שלה.

באותו זמן, פחות או יותר, כתב קווינטוס אֵנּיוס (239-169) שיר ארוך בלטינית על ההיסטוריא של רומא מאז נדודי אינאס לאחר חרבן טרויא ועד וימיו הוא. היצירה, שנכתבה במשקל ובמתכונת של שירת הומרוס, כללה כמה וכמה ״ספרים״, ויתכן שהגיע לאורך של 30,000 שורות. כשליש מהיצירה עסק בתקופה שמאז ימי המלוכה ועד לפרוץ המלחמות הפוניות. למרבה הצער שׂרדו מיצירה זו כ-600 שורות בלבד. מאלף לראות שהיא נקראה Annales, וסביר לפיכך להניח שהתבססה על אותה שיטת ארגון כרונולוגית (ונסמכה על אותה מסורת מקורות; עוד על כך בהמשך).

הראשון שכתב היסטוריא רומית בלטינית היה מרקוס פּוֹרקיוס קאטו (הקנסור), באמצע המאה השניה. החיבור שלו, שנקרא Origines, הקדיש ספר אחד (מתוך שבעה) לקדמוניות רומא (תקופת המלוכה וימיה הראשונים של הרפובליקא, עד לאמצע המאה ה-5), וארבעה ספרים נוספים שתארו את הפיכתה של רומא למעצמה ים-תיכונית מהמלחמה הפונית הראשונה ועד ימיו. בארגון נושׂאי זה ניכר דמיון להיסטוריא של פולֻביוס, כנראה שלא במקרה. שׂרדו כ-150 פרגמנטים מתוך יצירה זו. בעקבות קאטו קמו מספר היסטוריונים נוספים, שהשתמשו בחומר העובדתי והיבש שהעמידו לרשותם קודמיהם, והוסיפו לו פרטים ותיאורים, לעתים מדמיונם ולעתים בעקבות מחקר מקורי.

שאלת מפתח היא: מה היחס בין כתביהם של ליוויוס ודיונֻיסיוס לבין מקורותיהם המידיים, שצוינו זה עתה. חשובים כאן דבריו של קיקרו (De Oratore 2.53), בדבר אופי הסגנון הספרותי של הסופרים ה״אנליסטים״:

ורבים הלכו בדרך דומה בשיטת הכתיבה, והותירו זכרון רק לזמנים, לאנשים, למקומות ולמעשׂים שנעשׂו, ללא כל קישוטים שהם. וכפי שאצל היוונים היו פֵרֵקידֶס, הֵלָּניקוֹס ואָקוּסילאס, ורבים מלבדם, כך אצלנו קאטוֹ, ופיקטור ופיזוֹ, אשר לא ידעו באילו אוֹפָנים ניתן לקשט נאום (הרי רק לאחרונה יובאו אלינו הדברים הללו, וכל עוד הובנו הדברים שכתבו, חשבו לעצמם רק את מידת הקיצור כראויה לשבח.
Hanc similitudinem scribendi multi secuti sunt, qui sine ullis ornamentis monumenta solum temporum, hominum, locorum gestarumque rerum reliquerunt; itaque qualis apud Graecos Pherecydes, Hellanicus, Acusilas fuit aliique permulti, talis noster Cato et Pictor et Piso, qui neque tenent, quibus rebus ornetur oratio—modo enim huc ista sunt importata—et, dum intellegatur quid dicant, unam dicendi laudem putant esse brevitatem.

דברים אלה של קיקרו הולידו במחקר את הטענה לפיה כל מה שלא הופיע אצל האנליסטים הראשונים אינו ראוי לאמון, שכן כל החומר ה״נוסף״ הינו בגדר ״קישוט רטורי״. הבעיא עם טיעון שכזה היא שמלכתחילה אין לנו דרך לדעת ברוב המכריע של המקרים מה הופיע אצל האנליסטים ומה לא, וודאי שאין אפשרות לאמר בודאות באילו מקורות השתמשו ליוויוס, דיונֻיסיוס ואחרים בכל רגע נתון. יתר על כן, קיימת בהחלט האפשרות, אפילו סביר להניח, שגם הסופרים המאוחרים יותר בצעו מחקר עצמאי (על המקורות שהיו יכולים לעמוד לרשותם - בהמשך). הדבר היחיד שנוכל לאמר בבטחון יחסי הוא, אם כן, שהשניים השתמשו במסורת הכתיבה האנליסטית, שמקורה בסוף המאה השלישית ובתחילת המאה השניה.

השאלה הבא, אם כן, היא: אילו מקורות עמדו לרשות פיקטור ואחרים לגבי מאורעות שהתרחשו מאות שנים קודם לכן?

היסטוריונים יוונים

חשיבותם של מקורות ביוונית לכתיבה היסטורית הרומית המוקדמת ניכרת, כפי שראינו לעיל, בכך שפאביוס פיקטור בחר אף הוא לכתוב ביוונית. כבר במאה החמישית החלו כותבים יווניים להזכיר את רומא, בהקשר לנדודיהם של אודיסאוס ואיניאס. שלא במפתיע, העניין של כותבים יווניים ברומא הלך וגבר ככל שהתחזק מעמדה של רומא כמעצמה ים-תיכונית. הארוע הראשון שמשך תשׂומת לב משמעותית (בין השאר של אריסטוטלס) היה הפשיטה הגאלית על רומא בשנת 390.

העניין היווני ברומא התחדד באופן משמעותי בעקבות מלחמותיה ש כנגד המלך-המצביא ההלניסטי פֻּירהוֹס מאֵפּירוֹס. שני הכותבים החשובים ביותר בהקשר זה הם הִייֵרוֹנֻימוֹס מקָרְדיא (נפטר סביב שנת 250) וטימאיוֹס מטאוּרוֹמֵניוֹן (356-260, במשוער). היירונימוס כתב ספר מפורט על סערת המלחמה שפשטה על העולם ההלניסטי לאחר מותו של אלכסנדר הגדול, שנמשכה שני דורות מלאים. מאמציו של פירהוס היו חלק מנושׂא כללי זה, והיירונימוס צירף לסיפור העלילה הקדמה על קדמוניות רומא, כדי להציג אותה בפני קהל קוראיו. טימאיוס, לעומתו, היה ההיסטוריון היווני הראשון (הידוע לנו) שכתב היסטוריא מקיפה של מערב הים התיכון. חמשת הספרים הראשונים של יצירתו רחבת היריעה (38 ספרים בסך הכל) הוקדשו לקדמוניות הישויות הפוליטיות והעמים במערב הים-התיכון, ובכלל זה גם רומא.

אין במחקר ספק שיצירות אלה שמשו את כותבי ההיסטוריא הרומיים הראשונים. עם זאת, איננו יודעים מה היו שיטות העבודה של סופרים אלה, מה בדיוק סיפר כל אחד מהם, וביחוד איננו יודעים מה היו מקורותיהם. יתר על כן, העניין של הסופרים היוונים התמקד יותר ביסוד העיר, ופחות בהיסטוריא המוקדמת שלה, מה שהעניק לכתבים מאוחרים יותר צורה של ״שעון חול״ (הרבה מידע בהתחלה ובסוף, גוף מצומצם באמצע).

מסורות משפחתיות

העלית של החברה הרומית היתה אריסטוקרטית במהותה, והצדיקה את מעמדה בעתיקותה ובהישׂגי העבר של כל משפחה ומשפחה. יוצא שלכל משפחה היה עניין מובהק לשמר את זכרון העבר, כדי שתוכל להציג אותו לראווה, וליהנות מהליכוד הפנימי שהוא מעניק. הזדמנות פז לציון לגאוה של ההיסטוריא המשפחתית הגיעה בזמן לוויות של בני-המשפחה, בהן צעדו בני-המשפחה כשהם חובשים מסכות של אבותיהם, ונשׂאו נאומים בהם פיארו את הישׂגי האבות. מנהג זה מתואר על-ידי פוליביוס (6.53.1-54.4):[1]

[53] (1) כאשר נפטר איש מפורסם ברומא, הוא מובל בשעת הלווייתו בכבוד גדול עד ל"רוֹסְטְרַא",[2] הוא דוכן הנאומים שבפורום[3], לעיתים כשגופתו עומדת ונראית לעין, ולעיתים רחוקות יותר, כשהיא יושבת.
(2) כאן מקיף כל העם את הדוכן, ואליו עולה בן מבוגר של הנפטר, אם נמצא כזה במקרה, ואם אין, איש אחר מבית האב שלו, ומדבר על סגולותיו של הנפטר ועל הפעלים המוצלחים, שפעל בחייו, וכך נזכרים הרבים במעשׂיו ומעבירים אותם שוב לפני עיניהם;
(3) לא רק אלה שהיו שותפים למאורעות עושׂים זאת , אלא גם אלה שלא היה להם חלק בהם. לכן מתעוררת אצלם הרגשת צער כה חזקה, שדומה, כי מות האיש אינו רק אבדה למתאבלים הקרובים בלבד, אלא לעם כולו.
(4) אחרי הקבורה וטקסי ההלוויה מעמידים את תמונת המת בארון עץ בביתו במקום, שבו היא נראית לכול.
(5) התמונה היא מסכה הדומה להפליא לנפטר בצורה ובגוון פנים.
(6) את הארונות האלה הם פותחים בזמן של קורבנות ציבוריים ומקשטים את התמונות בקפידה רבה. כאשר מת איש מכובד מבני הבית, מביאים אותן אל טקס ההלוויה, ושׂמים אותן על אנשים הדומים ככל האפשר לנפטרים בדמותם או בהופעתם.
(7) אם הנפטר היה קוֹנסוּל או פְּראיטוֹר, לובשים אנשים אלה טוגה עם פס שָני; אם קנסור, טוגה שכולה שני; ואם חגג טריאומף או השׂיג הישׂג דומה, טוגת שני המקושטת בזהב.
(8) הם נוסעים במרכבות ולפניהם נישָׂאים צרורות הזרדים, הקרדומים ויתר סמלי הכבוד המתאימים לתפקידים, הכול לפי תפקידו ודרגתו הציבוריים בחייו.
(9) כאשר הם מגיעים אל דוכן הרוסטרא, הם יושבים בשורה על כסאות שנהב.
(10) אין למצוא מחזה יפה יותר לאיש צעיר, השוחר כבוד ומידה טובה. כי את מי לא ילהיבו דמויותיהם של האנשים המפורסמים בשל מעשׂיהם, כשהוא רואה את כולם ביחד כאילו חיים ונושמים? היֵרָאֶה מראה יפה מזה?
[54] (1) יתרה מזו: לאחר שסיים המספיד את דבריו על הנפטר, הוא מונה את מעשׂיהם והצלחותיהם של יתר בעלי התמונות, כשהוא מתחיל בקדום שביניהם.
(2) כך מתחדשת בקביעות תהילת מעשׂיהם של האנשים הגדולים, ושמם של עושׂי המעשׂים היפים נעשׂה בן אלמוות; תפארתם של המטיבים עם המולדת נודעת ברבים ונמסרת מדור לדור.
(3) והדבר הגדול הוא, שהצעירים המתעודדים לשׂאת בכל משׂא למען הכלל, כדי לזכות בכבוד הנלווה לאנשים אמיצים.
(4) הדברים הבאים הם ראיה לנאמר: רבים מבין הרומאים יצאו מרצונם לדו-קרב, כדי להכריע במלחמה, ולא מעטים בחרו במוות בטוח, אחדים במלחמה כדי להציל את היתר, ואחדים גם בימי שלום למען הצלת המדינה.
(5) ואף קרה, שבעלי שׂררה אחדים הוציאו להורג את בניהם הם, בניגוד לכל מנהג או חוק, כי העדיפו את טובת המולדת על אהבתם הטבעית לקרובים להם ביותר.

עם זאת, איכותו של המידע מוטלת בספק, לפחות בחלק מהמקרים. מודעות לבעייתיות של מקור מידע זה עולה כבר מדבריהם של קיקרו ושל ליוויוס:

(ברוטוס 62):

וגם – חֵי הרקולס! – קיימות אלה, הלא הן המשפחות הללו, אשר שִמרוּ את אותות הכבוד ואת מזכרות העדוּת, בין אם לשימושן כל אימת שמת מישהו מאותו בית-האב, בין אם לזכרון השבחים שזכו להם בתיהן, בין אם כדי להמחיש את אצילותן. למרות זאת, ההיסטוריא (הציבורית) שלנו נעשׂתה מלאת-שקרים יותר בשל השבחים הללו. הרי נכתבו בהם דברים רבים שלא נעשׂו: מצעדי נצחון (טריומפים) שקריים, ריבוי קונסולאטים, וגם בתי-אב שקריים ומעברים אל הפלבס (transitio ad plebem), כאשר אנשים ממוצא נמוך יותר הסתננו לבית-אב זר בעל אותו השם. (וכל זה) עד-כדי-כך, שיכלתי לטעון בעצמי שמוצאי ממאניוס טוּלּיוס, אותו פטריקי שהיה קונסול בצוותא עם סֵרוויוס סוּלפּיקיוס בשנה העשׂירית לאחר גירוש המלכים.

ליוויוס (8.40):

חלק מהסופרים טועים שהקונסולים נהלו את המלחמה הזו, ושהם ערכו מצעד נצחון על הסמניטים;[4] ועוד שפֿאבּיוּס פלש לתוך אָפּוּליא והביא משם שלל גדול. ואין מחלוקת על כך שבאותה שנה כהן אָוּלוּס קוֹרנֵליוּס כדיקטאטור; אלא הדעות חלוקות אם נבחר לשם ניהול המלחמה, או שמא, כיון שהפראיטור לוּקיוּס פְּלאָוּטיוּס נפל למשכב בשל מחלה קשה, נבחר כדי לתת את אות הזינוק במרוץ המרכבות - אימפֵּריוּם שאינו ראוי במיוחד לזכרון - ושאחרי שמלא את תפקידו התפטר מן הדיקטטורא. ולא קל להחליט איזה דיווח ואיזה סופר יש להעדיף על חברו.
ואני סבור כי זכרון הדברים נפגע בשל כתובות שקריות על הדיוקנאות, כאשר משפחות שונות ״סוחבות״ כל אחת לעצמה בטענות שקריות את התהילה והמשׂרות ביחס למעשׂים שנעשׂו, וכתוצאה מכך לבטח התבלבלו גם מעשׂיהם של יחידים וגם הזכרון הציבורי. ואין בנמצא סופר מאוזן כלשהו בן הזמנים ההם, שניתן לקבוע כסמכות מספקת.

שתי העדויות הללו פותחות לנו צוהר להבנת אופן שימור המידע. למשל, ליוויוס מעיד על כך שמשפחות שונות נהגו לרשום על דיוקנאות בני-המשפחה הקדמונים את תאריהם והישׂגיהם. מאידך, שני הסופרים מעידים על כך שבני משפחות מסוימות נהגו לסלף מידע כדי להעניק חשיבות יתירה לאבותיהם. בחלק מהמקרים הפגיעה באמינות אינה רבה. כאשר קיקרו מתאר שמשפחות מסוימות התיחסו לאבות אצילים (הוא עצמו נמנע מכך, כמובן), אין בכך פגיעה באיכות המידע על מעשׂיהם של אותם אבות אצילים. מאידך, במקרה המתואר אצל ליוויוס יש סתירה ישירה ביחס לתפקידו של הדיקטטור - האם היה אחראי לנצחון במלחמה (כך סבור ליוויוס בעצמו), או שנתמנה רק כדי למלא תפקיד טכני לזמן קצר ביותר?

שאלה זו, על איכות מסירת המידע, מובילה אותנו הלאה, לדיון בערכן הכללי של מסורות בעל-פה.

מסורות על-פה (Oral Traditions)


הפסל נמצא כיום במוסיאון הקפיטוליני ברומא. רומולוס ורמוס אינם חלק מקבוצה מקורית, אלא הם תוספת מאוחרת משלהי המאה ה-15. בשנים האחרונות הועלתה הטענה שגם פסל הזאבה מאוחר בהרבה, ומקורו בימי הביניים. לסקירת המחלוקת.

מטבע רומי משנת 265, הנמצא אף הוא במוסיאון הקפיטוליני ברומא.

חלק גדול מהסיפורים על קדמוניות רומא הגיעו לידינו לאחר שעברו שנים ארוכות מפה לאוזן. דוגמא מובהקת לכך הוא הסיפור על הזאבה שהיניקה את רומולוס ורמוס. הסיפור עצמו מוכר לנו מהמקורות הספרותיים המאוחרים של שלהי הרפובליקא ותחילת ימי הקיסרות, אבל פסל "הזאבה הקפיטולינית" מראשית המאה החמישית (ראו הסבר תחת התמונה משׂמאל) כמו גם המטבעות הרומיים מן המאה השלישית, מעידים שמדובר בסיפור קדום מאד. מאידך, גם קדמותו של הסיפור אינה ערובה לכך שהוא משמר מידע היסטורי (מעבר להיותו עובדה היסטורית כשלעצמו). נשאלת אפוא השאלה: מה ערכו העובדתי של מידע, שהגיע באמצעות מסורת על-פה? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לשאול שתי שאלות משנה -

  • האם יש סיבה מיוחדת לחשוב שהסיפור עתיק, או לחשוד שהוא המצאה מאוחרת?
  • האם יש סיבה מיוחדת לחשוב שהסיפור מבוסס על עובדות?

בכל מקרה, נזכור את הכללים המתודולוגיים הבאים:

  • אין להניח הנחות מוקדמות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.
  • באין אפשרות לוודאות, התשובה היא תמיד מה מידת הסבירות של המידע (בלתי-אפשרי, אפשרי, סביר, ודאי).
  • חובת ההוכחה נחה על כתפי מי שרוצה לדחות את הסיפור באותה מידה כמו על כתפי מי שרוצה לקבלו כעדות היסטורית.
  • באין תשובה ברורה, עדיף להשאיר את השאלה פתוחה.

כיצד עברו מסורות בעל-פה? הערוץ הראשון שעלינו להביא בחשבון הוא משׂחק דרמטי. ברומא העתיקה נערכו משׂחקים דרמטיים בחגים שונים, וכל הצגה כזו היתה הזדמנות להעברת סיפורים מדור לדור. ה-ludi Romani וה-ludi plebeii מתועדים כבר במאה החמישית. זאת ועוד, מספר מונחים בסיסיים בעולם התאטרון הרומי - scaena (במה), histrio (שׂחקן), persona (דמות) - שאולים מן השׂפה האטרוסקית, מה שמעיד על מקורם הקדום, בתקופה בה רומא היתה נתונה עדיין להשפעה עמוקה (ואולי אף לשלטון פוליטי ישיר) של התרבות האטרוסקית. ידוע שבזמנים מאוחרים יותר בתקופה הרפובליקנית הועלו על הבמה מחזות בנושׂאים היסטוריים שונים. אין מניעה שמחזות שכאלה הם חלק ממסורת עתיקה, עוד מראשית ימי הרפובליקא.

דרך נוספת להעברת המידע היא שירה על-פה, בסגנון הבלדות העממיות. עדות למזמורים שנשׂאו בזמן משתה, וסיפרו על עלילותיהם של גיבורי העבר, מביא קיקרו מה-Origines של קאטו הקנסור (Cato, Orig. 7.13 = Tusc. 4.3).

קאטו, הנכבד שבסופרים ברי-הסמכא, אמר ב-Origines שלו שמנהג זה היה רווח בקרב הקדמונים: כאשר היו מסבים במשתה שרו בליווי חליל, איש איש בתורו, על שבחיהם וגבורתם של אנשים מפורסמים.

במקום אחר (בְּרוּטוּס 19/75) מעיד קיקרו על כך שהוא עצמו כבר לא זכה להכיר שירים אלה מכלי ראשון:

הלוואי והיו קיימים (עדיין) השירים ההם, אשר הושרו על-ידי איש ואיש במשתאות אודות שבחיהם של אנשים מפורסמים, עידנים רבים לפני קאטו, שהשאיר להם זכר ב-Origines שלו.

אפשרי בהחלט, אם כן, שלפחות חלק מהסיפורים שהגיעו לידינו על ימיה המוקדמים של הרפובליקא עברו מפה לאוזן לאורך המאות, עד שהגיעו לידי ההיסטוריונים שהתחילו לשלב אותם בחיבורים ההיסטוריים שלהם. תרחיש שכזה נראה, על פניו, סביר יותר מאשר הסברה לפיה כל הסיפורים המוקדמים הללו הומצאו יש-מאין מתישהו בשלהי המאה השלישית או בתחילת המאה השניה, כאשר הכתיבה ההיסטורית נכנסה לאופנה ברומא. לכל הפחות, אין ראיות כלשהן לנוהג כזה, אותו אפשר להעמיד מול התרחיש של מסירה בעל-פה. מאידך, כפי שנאמר לעיל, עתיקותם של הסיפורים אינה ערובה לעובדתיות המידע שהם מעבירים. כאמור, יש לבחון כל מקרה לגופו, וכשאין ברירה עדיף להודות באי-ידיעה.

מסמכים וארכיונים

עם זאת, סיפורים ״אישיים״ מפורטים, שניתן לחשוב שעברו מדור לדור בהמחזה דרמטית או בשירה, מהווים רק חלק קטן של המסורת הספרותית האנליסטית. לצד סיפורי עלילות, כמו אלה שפארו נאומי-לוויות, הצגות או בלדות עממיות, משובצת המסורת הספרותית גם בשפע פריטי מידע שגרתי, החל בשמותיהם של פקידי המדינה המכהנים באותה שנה, דרך יסוד קולוניות, טריומפים (מצעדי-נצחון), כיבושים, בריתות, מפעלי בניה, חקיקה, צירוף שבטים חדשים, הענקת אזרחות לאוכלוסיות חדשות, רעב, שטפונות, אסונות טבע אחרים ותופעות שמימיות. שפע המידע לבדו מצמצם מאד, או אפילו מבטל את האפשרות שכל-כולו נובע מהמצאות מאוחרות. (אם כי, תמיד יתכן שפרט זה או אחר אכן נבדה לצורך כלשהו.)

ההנחה הסבירה לגבי מידע זה היא, שמקורו ברשימות שנתיות (annales), שנוהלו דרך קבע מטעם המדינה. העובדה שהשנים צוינו לפי שמותיהם של הפקידים הבכירים המכהנים מעידה שמנהג עריכת הרשימות השנתיות (Fasti consulares) מקורו בשנים הראשונות של הרפובליקא. המבנה הספרותי של חיבורי האנליסטים מעיד שסוג כזה של מקורות שימש כשלד שסביבו נרקם החיבור כולו. הדמיון הכללי בין החיבורים האנליסטיים לבין ה-fasti שבידינו מעיד על האמינות היחסית של המסורת ככלל.

עדות ברורה לכך מספק לנו קיקרו, ב-De Oratore 2.52 (פסקא אחת לפני זו שקראנו לעיל, על הסגנון התמציתי והיבש של ראשוני ההיסטוריונים של רומא):

הרי ההיסטוריא (של ההיסטוריונים הראשונים) לא היתה אלא חיבור יחדיו של annales. הרי מסיבה זו - שימור הזכרון הציבורי - קבע בכתב (כל) פונטיפקס מקסימוס (מתחילת העניינים הרומיים ועד ימיו של פּוּבְּלִיוּס מוּקיוּס) את כל העניינים מדי שנה בשנה, העלה אותם על הכתב על לוח לבן (album), וקבע אותם על לוח בביתו, כדי שתהיה היכולת לכל העם לדעת; ואלה נקראים - אז וגם היום - Annales Maximi.

בדברים אלה מעיד קיקרו לא רק על שיטת העבודה ששימשה את ראשוני ההיסטוריונים הרומיים, אלא הוא מצביע גם על המקור הספציפי בו השתמשו, ה-Annales Maximi.

מראה מקום חשוב נוסף לדיון ב-annales מגיע מהקומנטאר (ספר פרשנות) של סֵרוויוּס על האָינֵאיד של וֵרגיליוּס (1.373):

זהו ההבדל בין אנלים לבין היסטוריא: היסטוריא שייכת לאותם זמנים שראינו, או שיכלנו לראות, שנאמר: ἀπὸ τοῦ ἱστορεῖν, פירוש הדבר ראיה. ואילו האנלים שייכים באמת לאותם זמנים שהדור שלנו לא ידעם. לפיכך, (חיבורו של) ליוויוס מורכב הן מאנלים הן מהיסטוריא. ויש כאלה, כמו במקום הזה (השורה אצל ורגיליוס אליה מתייחסת הערתו של סרוויוס) המבלבלים בין שני אלה בחופשיות, ואומרים ״אנלים״ במקום ״היסטוריא״. וכך חוברו להם האנלים: לפונטיפקס מקסימוס היתה מדי שנה טבלא מולבנת, אשר בראשה נרשמו שמות הקונסולים והמגיסטראטים האחרים, ו(תחתם) נהג לציין את הדברים הראוים לזכרון שנעשׂו בבית ובצבא, ביבשה ובים, לפי הימים בהם ארעו. והקדמונים שמרו על רשומות שנתיות של עבודה מסורה זו בשמונים כרכים. הכהנים הגדולים (pontifex maximus) שמרו עליהם, וקראו להם annales maximi.

איננו יודעים באיזה אופן בדיוק נוהלו האנלס מקסימי. האם נכתבו המאורעות עם התרחשותם על הלוח הלבן/מולבן, ובסוף השנה הועתקו לספר מאורגן? (זו היתה סברתו של תאודור מומזן, אבי המחקר המודרני על רומא העתיקה, שהעניק לספר הֻיפותטי זה את הכינוי liber annalis (הספר השנתי). יתכן גם שהמאורעות נרשמו מלכתחילה בספר, ושהפונטיפקס מקסימוס רשם אותם (או את חלקם) על הלוח הלבן שאותו הציג בפומבי. ויתכן גם שהלוחות הלבנים הוחלפו מדי שנה, ושהישנים הועברו לאחסון והיוו, יחדיו, את הארכיון.[5] תהא התשובה לשאלה זו אשר תהא, הדבר החשוב הוא שארכיון כזה אכן נוהל, ושהמאורעות נרשמו בו ביחס ליום בו התרחשו.


תאודור מומזן, 1817-1903.
תמונה: Ludwig Knaus, Nationalgalerie Berlin, A I 315

עדות מכרעת לכך שה-Annales Maximi אכן שימרו מידע עובדתי מתקופות מוקדמות מגיעה שוב מקיקרו (Rep. 1.25), המדווח על סמך רישומים אלה על ליקוי חמה שארע ב-5 ביוני, בערך 350 שנה מאז יסוד העיר רומא (לשיטתו, 751 BC), כלומר שנת 400. ואכן, חישובים אסטרונומיים מלמדים שב-21 ביוני (לפי הלוח הגרגוריאני) 400 חל ליקוי חמה של 80% בשמי רומא. הרי לנו עדות חותכת לכך שמידע מדוייק נשמר כבר בתקופה מוקדמת זו של ההיסטוריא הרומית, ושהוא היה נגיש לקיקרו במאה הראשונה!

מניתוח של כמות העובדות המופיעות במסורת הספרותית הגיע מומזן למסקנה, שמלכתחילה היו האנלים קצרים ותמציתיים ביותר, ושמצב עניינים זה אופייני למאה החמישית. במאה הרביעית הופך הנרטיב של ליוויוס למפורט יותר, ומגיע לשׂיא הפירוט ברבע האחרון של מאה זו (אח״כ הוא נקטע, כאמור לעיל). המסקנה היא, אפוא, שככל שנקפו השנים, עלתה רמת הפירוט ברישום המידע. מסקנת משנה היא, שהמידע האנליסטי הנגיש לגבי המאה הרפובליקנית הראשונה אמנם מועט, אבל אמין ברובו.

רישומים אנליסטיים נשמרו גם במקומות אחרים: על-ידי כהנים במקדשים שונים, על-ידי פקידי הפלבס במקדש Ceres (אלת התבואה) על גבעת האוונטינוס, באוצר המדינה במקדש סאטורנוס, במקדש ה-aediles בקפיטול, ועוד. עם זאת, יש לזכור שהמסורת האנליסטית נוגעת אך ורק לתקופה הרפובליקנית, וכנראה שעדיין לא היתה קיימת בזמן המלוכה. לגבי תקופה מוקדמת זו עומדים לרשותנו הממצאים הארכיאולוגיים העשירים, המעידים בין השאר על אוריינות כבר במאה ה-7. מסמכים מתקופת המלוכה שׂרדו ללא ספק לתוך התקופה הרפובליקנית, ודוגמאות מספר השתמרו עד ימינו.

מכל האמור לעיל עולה שיש מקום לסמוך על המידע האנליסטי המופיע אצל ההיסטוריונים משלהי הרפובליקא, ואף על מסמכים המצוטטים על ידיהם. אמנם, יש לשפוט כל מקרה לגופו, אבל חובת ההוכחה נחה ביתר כובד על כתפי מי שרוצה לבטל ערכן של עדויות כאלה בטענה של זיוף מאוחר.

אמינותה של המסורת האנליסטית

לעומת ההיסטוריא הרומית לפני המלחמות הפוניות, המכילה כמסתבר שפע של חומר עובדתי שניתן לסמוך עליו בזהירות, קשה להאמין שמידע אמין כלשהו שׂרד מהתקופה שלפני יסוד העיר. ראשית, משום שאמנות הכתיבה עדיין לא נודעה אז באיטליא. שנית, משום שמסורת על-פה על מקורותיה של רומא לא היתה יכולה להיווצר לפני הולדתה של העיר עצמה כמוקד של זהות עצמית מדינית. בלתי-סביר אפוא להניח שיש איזושהי עובדתיות באגדות על התקופה שלפני רומולוס.

המצב משתנה בתקופת המלוכה, לגביה יש כבר מסורות בעל-פה ואפילו עדויות כתובות. המצב משתפר עוד במאה הראשונה לרפובליקא (המאה ה-5), ועוד יותר מזה במאה הרביעית, ביחוד אחרי שנת 367. מאז תחילת הכיבושים הגדולים, בשליש האחרון של המאה ה-4, עומד לרשותנו שפע עובדות היסטוריות, המגובה על-ידי ההיסטוריונים היוונים, ופוחת הצורך להסתמך על מסורת בעל-פה. דווקא התקופה מ-293 ל-264 נותרה באפלה, כיון שהספרים הרלוונטיים של ליוויוס - המקור העיקרי שלנו לזמן זה - לא שׂרדו.

עם זאת, עלינו לזכור גם שאנו מסתמכים כמעט אך ורק על מקורות משניים (או גרוע מזה). אלה נגועים בטעויות, בדעות קדומות, בפרשנויות שעלולות להיות שגויות, ולעתים גם בנטילת חירות ספרותית שהיתה אמנם מקובלת מאד בעת העתיקה, אך אינה עומדת באמות המידה הנדרשות מחקר ההיסטוריא כיום. ניתן לאמר שמבחינה זו היו חיבוריהם של ההיסטוריונים העתיקים דומים יותר לרומאן היסטורי מאשר למחקר היסטורי מודרני. מדרך הטבע, חירות ספרותית זו נוטה לתפוס נפח גדול יותר, ככל שהמידע העובדתי שעמד לרשות הכותבים היה מועט יותר. המשׂימה שלנו כיום היא להבחין בין הגרעין ההיסטורי לבין תוצריה של החירות הספרותית.

האנטיקווארים (Antiquarians)

לצד המסורת האנליסטית, והממצאים הארכיאולוגיים (התומכים בה לעתים קרובות) עומד לרשותנו שפע של מידע מיצירותיהם של חוקרי הקדמוניות - האנטיקווארים. חשיבותה של המסורת האנטיקווארית היא בכך שהיא משמרת פריטי מידע שונים ומשונים על כל תחומי החיים ברומא העתיקה, החל בצבא ומדינה וכלה בחדר האוכל ובחדר המיטות. פרטים אלו אינם נתונים אמנם בתוך מסגרת הזמנים המאפיינת את האנליסטים, אבל היא בהחלט עוזרת למלא אותה בפרטים, להחיות את הסיפור, ולעתים אף מספקת עובדות שבלעדיהן לא היה ביכלתנו לספר סיפור כלל.

חקר הקדמוניות הפך לאופנתי במאה ה-2 BC, בהשפעת העולם ההלניסטי. גדול האנטיקווארים היה Marcus Terentius Varro (חי 116-27 BC), שכתב עד גיל 77 לא פחות מ-490 (ואולי אפילו 620) חיבורים שונים. ידועים לנו 55 כותרים שונים, אך רק חיבור אחד שׂרד בשלמותו. לפי קיקרו (Acad. 1.9) נודעה לְוָארוֹ השפעה כבירה על התודעה העצמית הרומית. עד אליו, היו הרומאים כזרים בארצם הם; כתביו של וארו הראו להם את הדרך הביתה. חישוביו הכרונולוגיים של וארו הם הבסיס לתיארוך המקובל של ארועי המפתח המרכזיים בהיסטוריא הרומית המוקדמת: יסוד העיר ב-753, הקמת הרפובליקא ב-509, והפלישה הגאלית ב-390 (כל התאריכים BC).

יורשים רבים קמו לוארו, והחשוב שבינם היה Marcus Verrius Flaccus. על אף שחיבוריו המקוריים לא שׂרדו, אלא רק בתקציר שנערך בסוף המאה השניה CE בידי Sextus Pompeius Festus, ועל אף שחציו של כתב-היד היחיד של תקציר זה עלה באש במאה ה-15 וחציו השני ניזוק קשות, פלאקוס-פסטוס מהווים עדיין מקור למאות פריטים עובדתיים אודות קדמוניות רומא.

כותבים חשובים נוספים שעשׂו שימוש נרחב במסורת האנטיקווארית, ושכתביהם הגיעו לידינו, הם:


כמות המידע שעמדה לרשות האנטיקווארים, החל במסמכים עתיקים וכלה בבניינים עתיקים, היתה עצומה. המסמכים הללו שימוש מקור ידע לתחומים רבים, והמבנים שימרו מידע על המבנה המדיני של העיר בתקופות קדומות. נוספה לכך הנטיה הרומית שלא להפטר ממוסדות מדיניים שאבד עליהם הכלח. במקום לשנות אותם או לבטלם, צירפו הרומאים מוסדות חדשים שעשׂו את העבודה, והפכו את הישנים למעין מוצגים מוזיאוניים. האופי הפוליטי הרומי יצר לפיכך מכרה של מידע עבור מי שטרח ללקטו ולפרשו.

תחום אחר בו נטו הרומאים לשמר דפוסים עתיקים הוא הדת. בחלוף השנים צירפו הרומאים עוד ועוד אלוהויות שהוכרו על-ידי השלטונות כמותרים - religio licita. מאידך, נותרו כל הפולחנות והאלים הקדומים על כנם. המגוון הרחב של הדת הרומית עורר עניין רב אצל האנטיקווארים, שהרבו לעסוק בו. הנטיה של כותבים נוצרים להתפלמס כנגד הדת הרומית הפוליתאיסטית, ואגב כך לצטט את כתבי האנטיקווארים, הביאה לכך שמידע רב הגיע עד לידינו.

עדויות ארכיאולוגיות

העדות הארכיאולוגית היא החשובה ביותר לחקר קדמוניות רומא, כיון שהיא מעניקה לנו את המקורות הראשוניים היחידים בנמצא. יתר על כן, הארכיאולוגיא היא התחום היחיד המספק לנו מידע חדש גם היום. הממצאים העדכניים ביותר מורים על קיומן של קהילות המשתמשות בברזל סביב שנת 900, ועל עלייה של ערי-מדינה מאורגנות במאות השביעית והשישית.

רוב המידע מגיע מקברים, בשל הנטיה האנושית הנפוצה בעת העתיקה להפקיד בקבר פריטים אלו ואחרים, ככל הנראה כדי שילוו את המנוח/ה לאחר המוות. קברים אלה מהווים מה שקרוי closed find deposits: ברוב המקרים ברגע שנחתם הקבר, לא נוסף לו דבר ולא נגרע ממנו דבר. עובדה זו היא ברכה גדולה בבואנו לנתח את הממצאים, שכן ודאי שהם הופקדו כולם בזמן אחד. סקירה של בית-קברות שלם יכולה להעניק לנו, אפוא, תמונה בהירה של המצב החומרי בתקופה בה היה בית-הקברות פעיל.

מסיבות שונות מגיעות העדויות הארכיאולוגיות מקברים בלאטיום עד שנת 580 בערך. מכאן ואילך מגיע רוב העדויות ממתחמים מקודשים. סוג הממצאים כאן שונה, וכולל את שׂרידי הבניינים עצמם, פסלים וציורים שהיו בהם, וחפצים שונים שהוקדשו לאֱלוֹהוּת המקומית. העדויות מלמדות על פריחה אדירה של בנייה מונומנטלית החל בשנת 580 לערך, שנמשכה כ-100 שנה (סוף ימי המלוכה והדור הראשון לרפובליקא). עובדה זו עולה בקנה אחד עם המסורת הספרותית, המספרת על שפע של הקדשות בניינים חדשים שבאה לסופה בשנת 484. התאמה זו היא היא הנימוק החזק ביותר בעד אמינותה של המסורת הספרותית.

הערות

  1. לקוח מתוך: פוליביוס. 1991. היסטוריה. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים: מוסד ביאליק. עמ' 440-441.
  2. רוֹסְטְרַא (rostra) פירושו חרטומים. בשנת 338 לפנה"ס ניצחו הרומאים בקרב ימי וקבעו את חרטומי האוניות שלכדו על דוכן הנואמים, וזה קיבל את שמו מהם.
  3. הפורום (forum) היה המרכז של חיי העיר. שם התנהלו המשפטים, מילאו בעלי השררה את תפקידיהם, נערכו ויכוחים מדיניים וכו'. היו בו מרכזי פולחן ומקדשים ואנדרטאות רבות מאוד של גדול רומא. גם עסקי בנק נעשו בו.
  4. השנה היא 322 לפנ׳, והפעילות הצבאית המדוברת היא במסגרת המלחמה הסמניטית השניה (״הגדולה״) - העימות הצבאי שבסיומו הפכה רומא למעצמה הצבאית הראשונה באיטליא כולה.
  5. קורנל, 14, סבור שאפשרות זו הגיונית פחות, אך אינו מסביר מדוע.
לדף הבית