חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - סרוויוס טוליוס

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
לדף הבית

מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London, New York: Routledge. pp. 130-141


מי היה סֶרוויוּס טוּליוּס?

סרוויוס טוליוס (Servius Tullius) היה, לפי הרשימה המסורתית, מלכהּ השישי של רומא. מהמקורות שבידינו עולה שהוא שינה ופתח את רומא – הן בהיבט הפוליטי, הן בהיבט הפיזי – יותר מכל המלכים שקדמו לו. יש אפילו הרואים אותו כמייסדה השני של רומא. ההנחה המקובלת היא שסרוויוס תפס את הכתר באופן בלתי חוקי, למרות שהמקורות העתיקים מנסים להסתיר או להסוות עובדה לא-נוחה זו.

מוצאו של סרוויוס הוא מקור למחלוקות רבות, לא רק בשל פרשנויות שונות של החוקרים המודרניים, אלא גם בשל גרסאות שונות מאד זו מזו, שהשתמרו במקורות רומיים ואטרוסקים כאחד. לגרסאות השונות בנוגע למוצאו של סרוויוס מטרה זהה—שמירה על מבנה וסדר חברתי. הניידות החברתית ברומא הרפובליקנית היתה ממושטרת מאד, והתרחשה לרוב לאורך דורות. זינוק נחשוני במעלה המדרג החברתי, כמו זה שעבר סרוויוס, לא היה נהוג, ונחשב שערורייתי במיוחד. לפיכך היה צורך למצוא הסבר שיניח דעתו של ההדיוט הרומאי בנוגע לעלייתו של טיפוס מפוקפק כסרוויוס למלכות רומא.

המסורות הרומיות

המסורת העממית הרומאית גורסת כי סרוויוס נולד כעבד, ועוד בהיותו ילד התרחש מקרה יוצא דופן: כאשר ישן עלה ראשו בלהבות ללא סיבה נראית לעין; בניגוד למה שהיה ניתן לשער, סרוויוס עצמו נותר ללא פגע. (השווה את הסנה הבוער שלא אוּכּל.) ארוע זה תפס אתתשׂומת לבו של המלך טרקוויניוס פריסקוס (Tarquinius Priscus), או ליתר דיוק של המלכה טנקוויל (Tanaquil), אשר פירשה את הנס כאות לעתידו המזהיר של סרוויוס. כאשר גדל הפך לסגן הנאמן ביותר למלך, אייש מספר תפקידי פיקוד ומשׂרות גבוהות, ולבסוף נשׂא לאִשה את בת המלך. לאחר הירצחו של המלך בידי מתנקשים שנשלחו על-ידי בניו של המלך הקודם, Ancus Marcius, דאגה המלכה בדרך עורמה שסרוויוס יזכה בכתר. עם עלייתו למלוכה דאג להגלות את ה-Marcii, כלומר את בני-המלך אנקיוס מרקיוס ומשפחתם, שמחוגיהם יצאה מזימת הרצח.[1]

טענה מקובלת במחקר המודרני היא, שהסיפור על מוצאו העבדוּתי (servile) של המלך סרוויוס נובע משמו הפרטי—המילה 'servus' בלטינית משמעה 'עבד'. הסבירות לכך נמוכה, מכמה סיבות. ראשית, משום שמדובר בשם נפוץ ורגיל, שאין צורך להמציא עליו סיפורים מיוחדים. סביר מאד, עם זאת, שמקורו של השם הפרטי Servius הוא בצאצאים שנולדו לשפחות או לפלגשים ממוצא עבדוּתי, ושהוא התקבל בשלב מוקדם מאד של ההיסטוריא הרומית למאגר השמות הפרטיים המקובל.[2] לפיכך, מתקבל בהחלט על הדעת שסרוויוס טוליוס זכה לשמו דוקא משום שמוצאו בתנאי שעבוד כלשהם. שנית, מוצא עבדותי היה מקור לקלון ולבושה, הן עבור הרומאים כלפי פנים, הן במערכות יחסי-חוץ.[3] קשה מאד להניח שהרומאים המציאו ביוזמתם סיפורים מבישים ומביכים על מלך נערץ וחיובי.

גרסתו של ההיסטוריון ליוויוס מנסה למצוא פתרון שיפתור את בעית מוצאו הנחות של סרוויוס. לפי גרסא זו היתה אִמו של סרוויוס נסיכה בשם אוקרסיה (Ocresia) ואביו היה אחד ממכובדי העיר קורינקולום (Corniculum). במלחמה שפרצה בין רומא לקורניקולום נהרג אביו של סרוויוס ואימו נלקחה בשבי בעודה נושׂאת את בנה בבטנה. בשל היותה נסיכה הורשתה לחיות בארמון המלך עם בנה. גרסא זו מעניקה לסרוויוס מעמד אצילי מכובד ומחלצת אותו מן המוניטין המפוקפקים של עבד שזהות אביו אינה ידועה.[4] גרסא נוספת גורסת שסרוויוס היה בנו של אל. לפי גרסא זו התעברה אמו על-ידי אבר-מין זכרי, שהופיע באורח פלא באָח הארמון, ולכן סברו שאביו הוא האל וולקן (Vulcan), או אל אחר שהיה פטרון הארמון. מוטיב האש היה שכיח במיתוסים עתיקים באיטליה והוא נוכח גם במֻיתוס של רומולוס ודמויות מיתיות נוספות.[5] כך או כך, שתי הגרסאות הללו מספקות לגיטימציה לשלטונו של סרוויוס, בהסבירן כיצד אדם שהגיע משום מקום, תופס את השלטון והופך למלכם של הרומים. עבד שהופך למלך הוא שערורייה לכל דבר. נסיך שנולד בשבי במקרה – שלא לדבר על בן-אל – הוא סיפור נוח בהרבה לעיכול.

המסורת האטרוסקית

המסורת האטרוסקית בנוגע למוצאו של סרוויוס שׂרדה בנאומו של הקיסר הרומי קלאודיוס משנת 41 לספירה. ההקשר לנאום, אשר תועד ושׂרד לימינו בכתובת שזכתה לכינוי 'לוחות ליון', הוא רצונו של קלאודיוס שהסנאט יאפשר לאדם שמוצאו גאלי להפוך לסנאטור. במסגרת נאומו טען קלאודיוס שגילה מידע חדש בנוגע לסרוויוס טוליוס, וכי על פי מקורות אטרוסקיים, הוא היה לוחם, מצביא ובן-לוויה נאמן של מפקד חבורת שׂכירי-מלחמה ממוצא אטרוסקי, בשם קאילֶס ויבֵּנָּא (Caeles Vibenna). כאשר מת אדונו, וכאשר מזלו האיר לו פנים, כבש סרוויוס את רומא ושינה את שמו האטרוסקי, ‘מַסְטָרְנא' (Macstarna), בו הוא מתועד במסורת האטרוסקית,[6] לשם הרומי סרוויוס.

טענותיו של קלאודיוס מעוררות מידה מסוימת של אמון. ראשית, בשל העובדה שלפני שהפך במפתיע לקיסר רומא, כתב היסטוריא ארוכה ומפורטת של האטרוסקים. במסגרת המחקר שערך, בו היו פתוחות בפניו מיטב הספריות ברומא, ושבמהלכו יָכֹל לבקר גם בכל אתר אטרוסקי בו חפץ לבקר, נחשׂף ללא ספק למקורות איכותיים ביותר (שלמרבה הצער אינם נמצאים בידינו כיום). שנית, ההתנסחות בטקסט העתיק מצביעה על מקור ספרותי אותנטי לטענותיו. שלישית, העובדה כי המקורות הקודמים לקלאודיוס לא מזכירים את הגרסא האטרוסקית (ככל הנראה משום שלא הכירו אותה) מלמדת שלא סביר שקלאודיוס הסתמך על מקורות רומיים מִשְניים. מכל זה עולה שבסבירות גבוהה ביותר עמדו לרשותו של קלאודיוס מקורות מצויינים, אולי אפילו ראשוניים, לתולדות האטרוסקים ולתולדות הפרשה המדוברת.

ואלה דברי קלאודיוס, כפי שהשתמרו בכתובת מליון:[7]

Once kings ruled this city; however, they did not pass it on to successors within their own families. Members of other families and even foreigners came to the throne, as Numa, coming from the Sabines, succeeded Romulus; he was a neighbour certainly, but at the same time he was a foreigner, as was Tarquinius Priscus who succeeded Ancus Marcius. Tarquinius, prevented from holding office in his own land because he was of impure blood – for he was the son of Demaratus of Corinth and his mother was from Tarquinii, a lady noble but poor, as she must have been if she needed to give her hand to such a husband -subsequently migrated to Rome and gained the throne. Between Tarquin and his son or grandson (for even this is disputed between writers) Servius Tullius intervened. If we follow our Roman sources, he was the son of Ocresia, a prisoner of war; if we follow Etruscan sources, he was once the most faithful companion of Caelius Vivenna and took part in all his adventures. Subsequently, driven out by a change of fortune, he left Etruria with all the remnants of Caelius’ army and occupied the Caelian hill, naming it thus after his former leader. Servius changed his name (for in Etruscan his name was Mastarna), and was called by the name I have used, and he obtained the throne to the greatest advantage of the state.

עיקר הדברים הוא שקלאודיוס מתייחס למסטרנא כ"בן הלוויה הנאמן ביותר של קאילס". מכאן ניתן להסיק כי מסטרנא היה חלק מצבא פרטי, ולא מצבא השייך לעיר-מדינה כלשהי. לפיכך, הוא היה חלק מתופעת הצבאות הפרטיים אותה פגשנו בשעור הקודם. עם מות אדונו, כבש מסטרנא באמצעות צבא זה את אחת משבע הגבעות של רומא, והשתמש בו כדי לבצע הפיכה צבאית.

הקישור שעשה קלאודיוס בין ויבנא ובן לוויתו מסטרנא לרומא, עשׂוי לאמת את גרסתו בנוגע למוצאו של סרוויוס טוליוס. דבריו מתוך המסורת האטרוסקית הנאמרים על ויבנא חופפים לידוע עליו מהמסורת הרומית. קלאודיוס מציג את ויבנא כאחד משני אחים מהעיר ווּלקי (Vulci) אשר הגיעו לרומא בתקופת המלך טרקוויניוס סופרבוס (Tarquinius Superbus), וכאדם ששמו הולך לפניו ואמור להיות מוכר לקהל שומעיו של קלאודיוס, הלא הם הסנאטורים. בנוסף, ידוע כי עוד טרם ימי קלאודיוס, ההיסטוריון וֵריוס פְלאקוס (Verrius Flaccus), אשר הסתמך על מקורות אטרוסקים, קישר בין הגבעה הקפיטולינית ברומא ובין קאילס ויבנא.[8]

ממצאים ארכיאולוגים כעדות למוצאו של סרוויוס טוליוס

סביר להניח שלא ניתן לאמת את גרסתו של קלאודיוס באופן מוחלט, אולם יש לזכור כי היא נתמכת במידה מסוימת בעדויות ארכיאולוגיות: האחים הוויבנים מופיעים במסורת האטרוסקית, על פי עדויות ארכאולוגיות רבות כגון סצנות שמופיעות על גבי כדים ששימשו בטקסי קבורה. אך העדות המרכזית השופכת אור על הגרסא האטרוסקית היא ציור קיר בקבר בוולקי מהמחצית השנייה של המאה הרביעית. בצד אחד של ציור הקיר מוצגת תמונה מהאיליאדא, שבה מוצאים להורג שבויים טרויאנים בהלוויתו של פטרוקלס (איליאדה 23.22-23) , בצד שני מוצגת קבוצת גברים חמושים, ההורגים יריבים שאינם חמושים. בציור מצוינים שמותיהם של המנצחים, וביניהם מסטרנא והאחים הויבנים (Aulus ו-Caeles). הציור מציג כיצד מסטרנא משחרר את קאליוס ויחדיו הם טובחים באויביהם. אחד מהאויבים נקרא Cneve Tarchunies Rumach, כלומר גנאיוס טרקוויניוס הרומי. מסתבר שהציור מתאר את אחת מהרפתקאותיהם של קאליוס ויבנה ואלופו הנאמן מסטרנא, ומעניק עומק וגיבוי לגרסא האטרוסקית שחשף קלאודיוס.

קורנל 1995: 137. לרכישת הספר

עיון בשמות הדמויות בציור חושׂף את נקודת המבט של המספר. מחד, שמות הלוחמים המובסים מסתיימים בתוספת "ach-", המציינת את מוצאם הזר. מאידך, הלוחמים המנצחים מוצגים בשמם הפרטי בלבד—עניין ראוי לציון שכן בתקופה המדוברת (המאה השישית) היו נהוגים שמות המורכבים משני שמות: שם "פרטי" (praenomen), בנוסף לשם "שבטי" (nomen gentilicium). מסתבר אם כן שהגיבורים המנצחים היו דמויות מוכרות—החבר’ה "שלנו".

מה ניתן ללמוד מן השם מסטרנא-מקסטרנא? בולטת העובדה שהשם מופיע לבדו, ללא שם הגֵנס. כפי שראינו, יתכן שהשם הבודד מלמד שמדובר בגיבור אטרוסקי מוכר. מאידך, יתכן גם שהשם 'מסטרנא' הוא הגרסא האטרוסקית לתואר הרומי "מגיסטר" (magister), המילה המקובלת בלטינית לבעל-משׂרה צבאית-פיקודית ו/או משפטית מהדרג הבכיר. לפי אחת התיאוריות חל שינוי בתקופה זו באופיה של המלוכה הרומית. במקום ה-Rex הקדום הופיע magister populi – מפקד העם – משׂרת פיקוד עליון לכל החיים. (תהליך דומה של מעבר ממלוכה תורשתית למלוכה פקידותית מוכר במאה השביעית גם ביוון.) לפי אותה תיאוריא, עם כינון הרפובליקא בוטלה משׂרה זו באופן שוטף, ונשארה על כנה רק בעתות חירום. זהו, אם כן, מקורה של משׂרת הדיקטטור.

אם Macstrna אכן שווה ל-Magister, ניתן לשער שאחד מרעיו של קאילס ויבנא משל ברומא בתור "מגיסטר פופולי", ולכן זכה לכנוי מקסטרנא במסורת האטרוסקית (שהפכה את התואר הרומי לשמו הפרטי של הגיבור). במקרה כזה מפתה להציע ששמו המקורי של אותו מקסטרנא היה לא אחר מאשר סרוויוס טוליוס. שחזור כזה אמנם עולה יפה בקנה אחד עם עדותו של קלאודיוס, אבל נשען בכבדות על הזיהוי הלשוני, ועומד בסתירה לכל המסורת הרומית, ביחוד זו של ליוויוס.

כיצד נצא אפוא מן הסבך? מסקירת רשימת המלכים בשעור הקודם למדנו שכמעט ללא ספק יש להוסיף עוד שמות רבים לרשימה המשׂתרעת על פרק זמן ארוך כל-כך. לפי אותו עקרון, יתכן שגם במקרה הנוכחי היו שׂחקנים נוספים על אלה המוכרים לנו מן המסורת. כדאי לפיכך לשמור על סרוויוס טוליוס ועל מסטרנא כעל דמויות נפרדות, ומן הסתם להניח שהיו עוד דמויות חשובות פעילות ששמותיהן לא השתמרו. עם זאת, חשוב לשׂים לב גם לקווי הדמיון בין הדמויות. למשל, הן סרוויוס בגרסתו של ליוויוס והן מסטרנא בגרסתו של קלאודיוס היו משרתים נאמנים לאדוניהם, ולקחו את מקומם עם מות האדון. הקבלה כזו אינה מצביעה דווקא על זהות בין שתי הדמויות, אלא על תופעה כללית שהייתה נפוצה במאה ה-6, בה 'צבאות פרטיים' של מפקדים וגיבורים התחרו אלו באלו על שלטון בערים השונות. יוצא אם כן שהסיפורים העומדים לרשותנו מבוססים על עובדות היסטוריות מוצקות, אלא שהסיפור עצמו עבר ככל הנראה הידוק ופישוט, שהשמיטו פרטים רבים שהרכיבו את המציאות ההיסטורית. באופן זה, סביר להניח שקלאודיוס הבחין בקווי הדמיון האלה, ושהחלטתו לזהות את מסטרנא עם סרוויוס טוליוס משקפת את הדמיון מחד, ומאידך את חוסר רצונו לסתור את ההיסטוריא הרשמית על שבעת מלכי רומא.

סרוויוס כטֻיראן

תרחיש זה, לפיו עלה סרוויוס לשלטון באמצעות הפיכה צבאית למעשׂה, קשורה בחלק מהאגדות שרווחו על הולדתו. ראינו לעיל את האגדה, לפיה היה סרוויוס בנו של האל ווּלקן. הטענה שאגדה זו רווחה עוד בימי חייו היא נועזת, אך היא זוכה לתמיכה ממזבח שהוקדש לאל וולקן, שמוקם במוקד הפעילות הפוליטית והמשפטית ברומא במאה השישית—הקומיטיום (comitium). יתכן בהחלט שהאגדה והמזבח באו לעולם שניהם כחלק ממאמצי התעמולה של סרוויוס, במטרה ליצור קשר תודעתי בינו לבין האל.

על פי מסורת אחרת יחס סרוויוס לעצמו קשר מיוחד גם עם פורטונא (Fortuna), אלת המזל הטוב, ואף הקדיש לה מספר מזבחות ברחבי העיר. "מזלו הטוב" של סרוויוס בא לידי ביטוי בעלייתו לשלטון על אף מוצאו המפוקפק. על פי המסופר זכה סרוויוס להגנת האלה משום שהיה מאהבהּ, והיה נועד עמה כל אימת שבקרה בחדרו דרך החלון - Porta Fenestella (שער החלון הקטן, בתרגום מילולי).[9] חוקרים מצביעים על חלק זה בסיפורו של סרוויוס בהקשר לטקס הידוע בשם 'נישׂואין מקודשים' (hieros gamos): פולחן נפוץ בזירה הים-תיכונית בעת העתיקה, בו המלך מתנה אהבים עם אלה, וכך זוכה הן בלגיטימציא לשלטונו, הן ברווחת ממלכתו. בחלק מהמקרים התקיים זיווג כזה בין המלך לאלה בצורה סמלית, כאשר את תפקיד האלה במקדשה ממלאת שפחה, כוהנת, קדשה או אף רעייתו של המלך עצמה. כאשר הטקס בוצע לראשונה בתחילת שלטון המלך, האלה (או 'נציגתה') הייתה מכריזה על כך מחלון המקדש, וכך העידה על תמיכתה במלך החדש. הדרך בה המלכה טנקוויל, אלמנתו של טרקוויניוס, הבטיחה את המלוכה לחביבה סרוויוס על ידי פנייה לעם מחלון הארמון, מזכירה במכוון את האופי הפולחני של הנישׂואין המקודשים.[10]

לדף הבית

הרפורמות של סרוויוס טוליוס

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London New York: Routledge. pp. 173-197

ראינו לעיל שהיו מי שראו בסרוויוס טוליוס את מייסדה האמיתי של רומא. הוא אמנם לא הראשון שקידם את קיומה כמרכז עירוני, אבל אפשר בהחלט לראות בו מייסד של המבנה החברתי של המדינה הרומית, כפי ששׂרר לאורך כל התקופה הרפובליקנית (אמנם, בשינויים לאורך הזמן, כמנהגם של הרומאים), ואפילו לתוך התקופה הקיסרית.

הקנסוס

מהלך המפתח, העומד בבסיס כל מערך הרפורמות שבצע סרוויוס טוליוס, היה הנהגת המוסד החדשני של הקנסוס (census). הקנסוס היה מפקד כללי של אזרחי רומא, שרשם את שמם, את מקום מגוריהם, את שיוכם ליחידות מנהליות גאוגרפיות וליחידות פוליטיות, ואת שׁוּמָת הרכוש שלהם.

המאפיין החשוב ביותר של הקנסוס הרומי, שהבדיל בינו לבין מפקדים אחרים בעולם העתיק, היא עריכתו במחזוריות של 5 שנים. בתום כל תקופה כזו ערכו השלטונות מפקד כללי, ובסיומו ערכו טקס טיהור (Lustrum), שכלל זבח ותהלוכה חגיגית סביב אסיפה של ציבור האזרחים בשׂדה מארס (Campus Martius). (החל בשנת 443 BC עסקו בכך פקידים מיוחדים שנקראו censores, להלן: קנסורים). למעשׂה היה הקנסוס סקירה מלאה של מבנה החברה האזרחית. התוצר המוגמר היה רשימה מעודכנת, שכללה את כל הגברים-האזרחים, וסידרה אותם מחדש לפי שבטים, קלאסיס וקנטוריות (עוד על המוסדות הללו בהמשך). באמצעות חזרה על התהליך אחת ל-5 שנים יכלה המדינה לחזור ולהתאים עצמה לשינויים בגודל האוכלוסיא ובמבנהּ. במידה מסויימת ניתן לטעון שסרוויוס הוא הוא שהמציא את האזרחות הרומית.

Aes signatum – מטיל ארד ״חתום״ במשקל קבוע, מהמחצית הראשונה של המאה ה-3. Altes Museum, Berlin.

יש לציין שתי נקודות חשובות הנובעות מהאופן בו בוצע הקנסוס.

  • הראשונה היא שבמחצית השניה של המאה השישית רווחה ברומא מידה משמעותית של אוריינות. אין משמעות הדבר שרוב הציבור ידע קרוא וכתוב, אבל ללא עלית אוריינית מוצקה לא יתכן מוסד הקנסוס.
  • הנקודה השניה קשורה ברעיון שומת הרכוש. החברות במעמד נקבעה לפי ערך נכסי המשפחה, והייתה תקפה לאבי המשפחה (pater familias) ולגברים שהיו נתונים תחת מרותו (potestas). שומת הרכוש התבצעה באס או 'as', מטיל ארד (ברונזא) שמשקלו ליברא אחת. השימוש ביחידה כלכלית זו ניכר מהטקסים הרבים של "שקילת ארד" המופיעים בתריסר הלוחות (VIII.3-4; ראשית החוק הרומי, מאמצע המאה החמישית) ובמקורות אחרים. מטילי ארד כאלה עלו לרוב בממצאים ארכיאולוגיים מרומא הארכאית ומאתרים אחרים באיטליא של אותה התקופה. לפי ההיסטוריון היווני-סיציליאני טימאיוס היה זה סרוויוס טוליוס שהכניס לשימוש ברומא את הכסף. כיון שמטבעות ממש הופיעו לראשונה ברומא רק סביב שנת 300, סביר להניח שהחידוש של סרוויוס היה בהעברת הכלכלה הרומית מבסיס מִקנֶה (המילה בלטינית לכסף היא pecunia, כלומר ״מקנה״) לבסיס מטילי הארד.[11]

שבטים וקנטוריות

מלכתחילה היתה המדינה הרומית מאורגנת לפי שיטה שיוחסה למיסדה האגדי ומלכה הראשון—רומולוס. לפי שיטה זו היה מחולק חבר האזרחים לשלושה שבטים, והגוף הריבון שלו – לצד המלך – היה אספת הקוריות (comitia curiata). אספה זו היתה נתונה לשליטה מלאה של משפחות האצולה הגדולות. סרוויוס יסד חלוקה חדשה לשבטים, והקים אספת עם חלופית – אספת הקנטוריות (comitia centuriata), אותה העמיד על בסיס שׁוּמָת הרכוש. אספת הקוריות לא נעלמה, אלא נותרה על כנה באופן טקסי, משולל ערך פוליטי.

החלוקה לשבטים

המסורת הרומאית מייחסת לסרוויס טוליוס את הרפורמא בחלוקה לשבטים של רומא. על פי אותה מסורת, החליף סרוויוס את שלושת השבטים ה"רומולאים" במערכת שהתייחסה לשבטים בהתאם לאזור המגורים. בשׂיא בשלותה של המערכת הגיע מספר השבטים ל-35: 4 בעיר עצמה והשאר ב-Ager Romanus (מילולית: השׂדה הרומי, כלומר תחום המדינה הרומית). נקודת המוצא העובדתית לתיאור התפתחות השיטה היא שבין השנים 387–241 נוצרו 14 שבטים חדשים, ושלאחר מכן הוחלט שלא לצרף עוד שבטים נוספים, אלא להרחיב את שטחם ואת מספר האוכלוסין של השבטים הקיימים. יוצא אם כן שלפני שנת 387 היו 21 שבטים בלבד. הנחה נוספת, ברמת סבירות גבוהה, היא שאותם 21 שבטים היו בנמצא כבר בתחילת המאה החמישית. שני נימוקים מחזקים הנחה זו:

  • במשך רוב המאה החמישית נמצאה רומא במגננה, וודאי שלא כבשה שטחים חדשים ולא ספחה אוכלוסיות חדשות. לפיכך קשה להניח שהיה צורך ביצירת שבטים חדשים. המגמה התחילה להשתנות רק בדור האחרון של המאה החמישית, וגידול דרמטי של המדינה הרומית חל רק בעקבות כיבוש העיר האטרוסקית Veii בשנת 396. סביר להניח שמהפך זה הוא שהוביל ליצירתם של 4 שבטים נוספים בשנת 387.
  • ליוויוס (2.21.7) מעיד במפורש על כך שבשנת 495, "מספר השבטים נהיה (הגיע ל-) 21". המספר 21 זוכה לאישור גם אצל דיוניסיוס (7.64.6).

רפורמת השבטים שינתה את בסיס האזרחות הרומית והגדירה מחדש את הקשרים בהם יחידים רומאים היו קשורים למדינה, ואלו לאלו. בשבטים הישנים (הרומולאים) ובקוריות היתה השליטה נתונה בידי בתי-האב האריסטוקרטיים. מאידך, החברות בשבטים החדשים נקבעה לפי אזור מגורים והרשמה בקנסוס. לכך הכוונה באמירה שהרפורמא של סרוויוס היא המקור לאזרחות הרומית.

ארגון הקנטוריות

ראינו שהחלוקה לשבטים שינתה את הבסיס לאזרחות רומאית והגדירה מחדש את הקשר שבין אזרח רומאי לקהילתו. מעתה הפכה חברות בשבט לפועל יוצא של מקום המגורים ושל הרישום לקנסוס, שאורגן באופן מקומי על ידי השבטים. על מנת להבין טוב יותר את אופי הקשר בין הקנסוס והשבטים, נבחן את התוצר המובהק של הקנסוס—מוסד הקנטוריות.

העם הרומי חולק לפי ממון ורכוש ולאחר מכן ליחידות קטנות יותר שנקראו קנטוריות. בתוך הקנטוריות עצמן בוצעה גם חלוקה על פי גיל, בין Iuniores (גברים בגילאי 17-45) ו-Seniores (גילאי 46-60). חלוקה זו הבהירה את אופיה הצבאי של ההתארגנות האזרחית. הצעירים נשלחו לחזית בעוד המבוגרים נשארו במעין תפקיד "משמר הבית".

האזרחים בכל מעמד הצטיידו על חשבונם בציוד ההולם את מעמדם. ליוויוס ודיוניסיוס מייחסים לסרוויוס חלוקה מורכבת מאד של אספת הקנטוריות, כולל סוגים שונים של ציוד צבאי. חלוקה זו אינה מענייננו כרגע, משתי סיבות. אחת: היא שייכת ככל הנראה לשלהי המאה החמישית (ועוד נגיע אליה). השניה היא שככל הנראה פרטי הציוד המיוחסים למעמדות השונים הינם המצאה ספרותית, ואינם מייצגים מציאות היסטורית באף תקופה שהיא. עם זאת, אבחנה חשובה שכן נעשׂתה, ככל הנראה, כבר על-ידי סרוויוס טוליוס היתה בין פרשים, רגלים בעלי ציוד כבד, ורגלי בעל ציוד קל.

נקודת המפתח בקשר בין הצבא לבין אספת הקנטוריות אובחנה במחקר פורץ הדרך של פּליניוֹ פְֿראקארוֹ.[12] הוא הראשון שהבחין בכך שארגון הקנטוריות, כפי שתואר על ידי ליוויוס ודיוניסיוס, חפף למבנה של הלגיון הרומי.

לאורך ההיסטוריא הארוכה שלו, הכיל הלגיון 60 קנטוריות של חי"ר כבד, מגובה על ידי כח-עזר משני של חי"ר קל, ה-velites. בחלוקה הסרוויאנית אנו מוצאים חלוקה דומה, המובססת על הבדל מעמדי, בין האזרחים בעלי הרכוש הרב יותר, שהצטיידו בחימוש כבד, ובין אלה שהגיעו מרקע כלכלי צנוע יותר, יצאו לקרב ללא שיריון או מגן, ונשׂאו רק נשק התקפה קל. פראקארו ציין שבמידה שחלוקה זו התקיימה ביחידות השׂדה של הצבא הסרוויאני, התוצאה היא 60 קנטוריות של חי"ר כבד, מגובות על ידי 25 קנטוריות של חי"ר קל.

ההנחה הבסיסית של פראקארו היא שהצבא בימי סרוויוס טוליוס היה מורכב מלגיון אחד, שמנה 6000 רגלים בעלי ציוד כבד. הנחה זו מבוססת לא רק על המשמעות המילולית של המונח קנטוריא (יחידה של מאה; centum=100), אלא גם על העובדה שמשמעות המונח legio (שם עצם בלשון נקבה, בלטינית) הוא גיוס, ולפיכך הוא מתייחס לכל הצבא. בנוסף, בתקופה הרפובליקנית היו לכל לגיון 6 טריבונים צבאיים (tribuni militares), שהיו במקור מפקדים של משלחת שבטית המונה 1000 איש. משמעות מקורית זו משתמעת מהעובדה שבמקורות יוונים מתורגמת המילה טריבון (בהקשר הצבאי) באורח קבע כ-chiliarchos, כלומר מפקד של 1000 איש.

לאור הנחה בסיסית זו הצביע פראקארו על שתי עובדות מסקרנות בנוגע לצבא הרומי בתקופת הרפובליקא:

  • למרות שמשמעות המילה קנטוריא (centuria) היא יחידה של 100 איש, ועל אף שהלגיון הרפובליקני הסטנדרטי הורכב מ-60 קנטוריות, הוא מנה רק 3000 חי"רניקים כבדים (ולא 6000). לאלה נוספו 1200 וֵליטים (ולא 2400). כלומר, בסך הכל הכיל הלגיון 4200 איש. זה אכן סדר גודל הכוחות של לגיון שלם לפי פּוֹלֻיבּיוס (6.20.8).
  • בתקופת הרפובליקא כלל תמיד הצבא הרומי יותר מלגיון אחד. מלכתחילה כלל שני לגיונות, ומשנת 311 ואילך עמד מספר התקני על ארבעה (מספר זה גדל משמעותית בתקופת הרפובליקא המאוחרת).

המסקנה הגיונית הנובעת משתי האבחנות הללו היא שהצבא הרפובליקני, שמנה שני לגיונות של 3000 איש של חי"ר כבד (ועוד 1200 וליטים) כל אחד, נוצר כתוצאה מחלוקה לשניים של לגיון בודד המכיל 6000 חי"ר כבד (+2400 וליטים).

מדוע התחלק הליגיון המקורי לשני לגיונות? התשובה המתבקשת היא ששינוי כזה במבנה הצבא התרחש בתחילתה של הרפובליקא, כאשר שני שליטים שווים (הקונסולים) החלו לחלוק את הפיקוד שלפני כן היה בידי מלך אחד. מכך עולה שהאירגון הסרוויאני היה מוקדם יותר ונערך לראשונה לפני הקונסולאט, כלומר עוד בתקופת המלוכה.

ההוֹפְּליט ומערך הפלנקס

ראינו לעיל את האבחנה המעמדית והצבאית בין חי״ר כבד לחי״ר קל. חלוקה זו קשורה באופן הדוק בהתפתחויות הצבאיות והחברתיות שמקורן ביוון העתיקה, ושהשפיעו באופן עמוק ויסודי גם על הצבא והחברה ברומא.

Hoplite.jpg

ההופליט היווני היה חייל בעל חימוש כבד, אשר חבש קסדה כבדה, לבש שריון גוף עשׂוי ארד, נשׂא מגן עגול מצופה ארד, ועטה מגני מתכת לברך ולשוק. ציוד זה בכללותו נקרא (hoplon), ומכאן המילה הופליט. ברם, ההגנה שסיפקו המגן והשריון גרמו לסרבול ניכר של החייל, הן מבחינת מהירות התנועה הן מבחינת יכולת התמרון. לפיכך היה חייל כזה יעיל אך ורק כאשר לחם לצד הופליטים אחרים, במבנה שנקרא פלנקס.

הפלנקס—מערך מסיבי המורכב לרוב מכמה אלפי הופליטים—היה בלתי-מנוצח כמעט, כל עוד שמרו החיילים בסך על מקומותיהם, ובִצעו את תפקידם כיאות. צורת לחימה זו הופיעה בעולם היווני סביב שנת 700, והחליפה עד מהרה את כל צורות הלחימה האחרות. עד שנת 675 הפך מערך הפלנקס לשיטת הלחימה המרכזית ביוון, וסביר להניח שניצניה הראשונים הגיעו לאיטליא—מן הסתם דרך הערים היווניות בדרום חצי-האי—כבר במהלך המאה השביעית. במאה השישית כבר היתה שיטה זו נהוגה בחלקים שונים של איטליא, כפי שעולה מממצאים מקברי לוחמים, בהם שריון ונשק המתאימים לחלוטין למערך הפלנקס. ההנחה שהרפורמא הסרוויאנית ביססה את עצמה על אימוץ הטקטיקא ההופליטית ברומא מקובלת אפוא מזה זמן רב.

Phalanx.jpg

אבחנה בסיסית המתחייבת משיטת לחימה זו, ומהמציאות החברתית-כלכלית שהטילה את ההצטיידות הצבאית על האזרחים עצמם, היא בין אלו שיכלו לרכוש לעצמם את הציוד הנדרש ללחימה הופליטית לבין אלו שלא. ברומא נערכה אבחנה זו באמצעות הקנסוס, בו נוהלה רשימה מאורגנת של כל מי שהיה כשיר לשירות צבאי הן מבחינה פיסית, הן מבחינה כלכלית. בתוך הקבוצה הזו היה צורך באבחנת-משנה אחת: בין אלו שיכלו לשרת בחי"ר הכבד לבין אלו שיכלו לשרת רק בכוחות החי"ר הקלים (וֵליטים). הארגון של סרוויוס הבדיל לפיכך בין שתי קבוצות מרכזיות:

  • ה-classis (מן הפועל calare: לזמן או לגייס), שכלל 60 קנטוריות של חי״ר כבד. במסגרת הארגון של סרוויוס משמעות המילה היא ה’מעמד' שהיה ביכלתו לרכוש ציוד הופליטי ולשרת בפלנקס, ומכאן גם הפלנקס עצמו. (מכאן, כמובן, גם המילה class במובן ׳מעמד׳ באנגלית.)
  • ה-infra classem (כלומר ׳מתחת לקלאסיס׳), שכלל 24 קנטוריות של חי״ר קל-חימוש.

שתי קטגוריות נוספות, שבתקופה מאוחרת יותר היו מחולקות אף הן לפי קנטוריות (אם כי לא ידוע מה בדיוק היה מצבן בשיטה של סרוויוס) היו חיל הפרשים, שחשיבותו הצבאית היתה משנית בהקשר של לוחמת הפלנקס; והפרולטריון, עליו נמנו העניים המרודים, שלא היה ביכלתם להתחמש בשום סוג נשק שהוא.

הקשר בין הקנטוריות והשבטים

ראינו עד כה שתי חלוקות שונות של חבר האזרחים—לשבטים ולקנטוריות. כיצד התייחסו שתי החלוקות הללו זו לזו? הנטיה הכללית במחקר היא לנסות למצוא קשר קבוע כלשהו בין מספר השבטים למספר הקנטוריות, לפיו מעמיד כל שבט מספר מסוים של קנטוריות. אלא שהסבר כזה מעלה בעיות קשות. למשל, הוא מחייב מצב בו כל השבטים כוללים מספר דומה של אזרחים, המחולקים באופן דומה בין עשירים לעניים. מערכת כזו צריכה הייתה לעבור מהפכה כוללת בכל פעם בה נוספו למדינה שבטים חוץ עירוניים חדשים, או בכל פעם בה הופר האיזון הדמוגרפי או הכלכלי בין השבטים השונים. מצב כזה נראה בלתי-מציאותי ביחוד ברומא, שהיתה חברה דינאמית, הן מבחינת גודל האוכלוסיא, הן מבחינת המבנה סוציאלי הנתון לשינויים. קשה להניח שסרוויוס טוליוס, או כל רפורמאטור אחר, היה מרכיב מערכת שיכולה לתפקד רק בחברה בעלת מבנה חברתית יציב, אפילו קפוא.

הראיות הקיימות לא מאפשרות לענות על השאלה במדויק. עם זאת, קורנל מעלה השערה, המיישבת את הסתירות לכאורה בין המקורות, ומספקת מניע פוליטי ברור לכל הרפורמא של סרוויוס. לפי השערה זו ‘חולקו האזרחים בכל שבט ושבט באופן שווה בין כל הקנטוריות’.

לפיכך, כל האנשים בכל שבט ושבט, שרכושם אפשר להם לשרת ב-classis, חולקו ל-60 קבוצות שוות. כל קבוצה כזו שויכה לאחר-מכן לקנטוריא אחרת, בצוותא עם קבוצות מקבילות מכל השבטים האחרים. כך הושׂג מצב בו כל 60 הקנטוריות הגיעו לאותו גודל, על אף הבדלים שנוצרו בין השבטים השונים בגלל שינויים דמוגרפיים או כלכליים. תוספת של שבטים חדשים לא היוותה בעיא אף היא, שכן השבטים החדשים תרמו כח-אדם לכל הקנטוריות במקביל. הקנטוריות היו, אפוא, יחידת הגיוס הבסיסית עליה נשען המבנה הצבאי שהעמיד סרוויוס.

ראינו שבזמנו של סרוויוס היתה מסוגלת רומא להעמיד צבא של 6000 הופליטים. יתכן גם שעם הזמן גדל מספר זה עוד, ושהקנטוריות יכלו להעמיד יותר מ-100 איש כל אחת. עם זאת, קשה לאמין שכל חיילי החי"ר הכבד יצאו לכל מערכה. סביר יותר שהצבאות גויסו לפי המטרות הצבאיות המיידיות (פוליביוס 6.20.8). לגיון של 6000 חיילים (או שניים של 3000), מייצג את עוצמתו התיאורטית של הצבא. כיצד נוהל הגיוס כאשר הנסיבות דרשו העמדתו של צבא קטן יותר?

המפתח לתשובה נעוץ שוב בחלוקה לקנטוריות. לאחר שנקבע מספר החיילים שרצתה המדינה לשלוח לקרב, חולק מספר זה ב-60, וכך נקבע מספר החיילים שהיה על כל קנטוריא לגייס. אכן, כך בדיוק מתאר את הגיוס דיוניסיוס מהליקרנסוס (4.19), ויש סיבה טובה להאמין שכך היה המצב ברומא הקדומה. הבעיא היא שעדות זו של דיוניסיוס עומדת בסתירה לכאורה עם עדותו שלושה פרקים קודם לכן (4.16), לפיה ניהל סרוויוס את הגיוס דוקא לפי השבטים החדשים שיצר. הסתירה לכאורה בין שתי עדויות אלה הטרידה מאד את המחקר, אך התיאוריא שהוצעה לעיל פותרת את הבעיא. התשובה לשאלה אינה או-או אלא גם וגם. הגיוס הסרוויאני נערך גם באמצעות השבטים, גם באמצעות הקנטוריות.

הנתונים היבשים שעלו מן הקנסוס תורגמו לגמישות בשטח באמצעות החלוקה לקנטוריות. החברות בקנטוריות נקבעה מחדש עבור כל אזרח בכל קנסוס, ויעוד אזרחים לקנטוריות היה המשׂימה העיקרית של עורכי הקנסוס (החל מאמצע המאה החמישית—הקנסורים). הקנטוריות הן למעשׂה מקום המפגש בין החלוקה הרוחבית של אזרחים לפי מקום מגוריהם (השבטים) לבין חלוקתם האנכית לפי הרכוש (מעמדות).

ההשלכות הפוליטיות של הרפורמות

העדויות הארכיאולוגיות מאששות את המסורת המייחסת את ה-classis לסרוויוס טוליוס. כיון שממצאים המעידים על לוחמה הופליטית באיטליא כבר בשנת 600 ואולי קודם לכן, עולה שהרפורמא של סרוויוס טוליוס לא הכניסה לראשונה את הפלנקס לשימוש, אלא נענתה לצרכים שנוצרו עקב הכנסתו לשימוש קודם לכן. החידוש הגדול של סרוויוס הוא בקשירת ארגון הצבא עם הגדרת האזרחות.

למהלך צבאי זה נודעו לפיכך גם השפעות פוליטיות מרחיקות לכת. לפני הרפורמא היה הצבא מבוסס על שלושת השבטים של רומולוס, שהיוו מעין פדרציא של קבוצות חמושות בשליטתן של קבוצות אריסטוקרטיות. על ידי הצגת השבטים כבסיס לאזרחות שינה סרוויוס את המצב מן הקצה, ביטל אחד מבסיסי הכח האריסטוקרטיים, איפשר למהגרים וקבוצות מנודות להיקלט בקלות יחסית בחברה הרומית, ואירגן את המעמדות על-פי שומת רכוש (במקום קשרי דם והשפעה).

לאור כל זה, קל להבין את המשמעות הפוליטית של רפורמת סרוויוס. כיוון שהקנטוריות הפכו ליחידות גיוס הבסיסי לצבא, וכיון שכל אחת מהן כללה מגוייסים מתוך כל השבטים, נוצר מצב בו היחידות בשטח היו הטרוגניות, ולא היתה בהם עליונות לקבוצה אריסטוקרטית זו או אחרת. בשׂדה הקרב עמד חבר האזרחים כציבור אחד, ולא כמערך של קבוצות קטנות יותר, בעלות נאמנות איזורית או משפחתית. מכך עולה שהרפורמא הקטינה את כוחן של הקהילות האריסטוקרטיות המקומיות והגדילה את כוחה של המדינה.

כיון שהעול הכלכלי של השירות הצבאי נפל ישירות על הציבור המשרת, החלוקה הצבאית היתה מעצם הגדרתה גם חלוקה פוליטית. הקנטוריות, שהיו זהות בגודלן ובהרכבן החברתי, יכלו להיות לא רק יחידות גיוס אלא גם יחידות הצבעה באסיפות פוליטיות. אמנם, במחקר המודרני עלו טענות שאופיה הפוליטי של אסיפת הקנטוריות הוא תוצר של המהפכה הרפובליקנית, ושבזמן המלוכה היא היתה מוסד צבאי גרידא, אך קשה לקבל טענה זו. ראשית, משום הקשר הישיר בין צבא ופוליטיקא עליו הצבענו. שנית, משום שגם בתקופה המלוכנית היה מקום לאסיפה פוליטית כזו (ותוכיח אספת הקוריות, שקדמה לאספת הקנטוריות). בין תפקידים האפשריים של אסיפה פוליטית תחת שלטון מונרכי יש מקום לאישור החלטות בנוגע למלחמה ושלום, וסביר שאף הצבעה על מינוים של קצינים בכירים. מצב כזה הולם מאד את ההשערה שהקונסולים היו במקור מפקדי צבא, שנטלו את מלוא השלטון לידיהם לאחר הדחת המלך. במקרה כזה אנו צריכים להניח שבבחירת הקונסולים המשיך הצבא לקיים את תפקידו הצבאי-פוליטי מימי המלוכה.

שחזור זה עונה גם היטב על שאלה קשה: אם נוסדה אסיפת הקנטוריות רק לאחר המהפכה הרפובליקנית, מדוע היה צריך לייסד אותה מלכתחילה? כפי שראינו, אסיפת הקנטוריות של סרוויוס טוליוס הגבילה באופן משמעותי את כוחה של האריסטוקרטיא. מדוע לא שמרו בתי-האב הפטריקיים, אלה שחוללו את המהפכה ושׂמו סוף לשלטון המלכים, על אסיפת הקוריות הישנה, שהעניקה להם שליטה רבה יותר במדינה בכלל ובגיוס בפרט? התשובה המתבקשת היא שבסוף ימי המלוכה תפקדה כבר אסיפת הקנטוריות כמוסד פוליטי וצבאי פעיל. על אף שהאבות המייסדים של הרפובליקא לא אהבו את אסיפת הקנטוריות, הם לא יכלו להחזיר את הזמן לאחור ולבטל אותה. יתר על כן, ניתן לשער שמחוללי המהפכה נזקקו נואשות לתמיכתהּ של אסיפת הקנטוריות, תמיכה שלא היתה מובנת מאליה כלל וכלל. למעשׂה, כדי לזכות באהדתה נאלצו המהפכנים לאשרר את סמכותה של האסיפה למנות את מפקדי-המשנה (שעם סילוק המלוכה הפכו לפקידים העליונים של הרפובליקא), והוסיפו על כך סמכות נוספת בתחום השיפוטי: ה-iudicium populi. אכן, בתקופה הרפובליקנית נשמרה ההכרעה במקרים של דין-מוות לאסיפת הקנטוריות.

עוצמתה של רומא בימי סרוויוס

מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London, New York: Routledge. pp. 198–210.


אם נקבל את ההנחה הסבירה שהמערכת הסרוויאנית התבטאה ב-classis בן 60 קנטוריות, משמעות הדבר היא שבמהלך המאה השישית היתה מסוגלת רומא להעמיד צבא בסדר גודל של 6000 הופליטים. לפי אמות המידה של התקופה היתה, אם כן, רומא גורם צבאי משמעותי בזירה הים-תיכונית.

הרומאים העתיקים סברו שחומת העיר המוכרת להם (ושחלקים ממנה ניתן לראות גם היום), נבנתה על-ידי סרוויוס טוליוס. אך סברה זו היתה מוטעית, שכן החומה הרפובליקנית נבנתה בראשית המאה הרביעית, כתגובה לפלישה הגאלית (תאריך מסורתי 390), וכאמצעי בטחון נגד התקפות נוספות על העיר. לעומת זאת, נראה שסרוויוס כן היה אחראי לביצור נקודת התורפה בין גבעת האסקווילינוס לגבעת הוימינאליס, וכנראה היה גם מי שהקיף את כל התחום העירוני בסוללה וחפיר.

הערות

  1. לגרסתו של דיוניסוס מהאליקרנאסוס לעלייתו של סרוויוס טוליוס לכס מלכות רומא ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 4.1-5
  2. ניתן להשוות לכך את השם Spurius, שהוענק מן הסתם לבנים ממזרים (השוו באנגלית: spurious), ושמות כמו Quintus, Sextus, Decimus, שניתנו מן הסתם לילדים החמישי, השישי והעשׂירי בהתאמה.
  3. ראו בהקשר זה את את דבריו המִתגרים של מתרדת מלך פונטוס אצל יוסטינוס 38.6.7.
  4. ליוויוס 1.39; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.50.4-6
  5. להתעברותה של אם סרוויוס על ידי אל ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 4.2.3; למוטיב האש במקרה של רומולוס ראו: פלוטרכוס, רומולוס 2.3-6.
  6. Table of Lyons, ILS 212.1.8-27
  7. The ‘Table of Lyons’, ILS 212.1.8–27. Translation: Cornell 1995: 133-34
  8. קאליוס ויבנא אכן מצוין בכתביו של דיוניסוס מהאליקראנסוס: קדמוניות הרומאים 2.36
  9. לסיפור זה: פלוטארכוס, על פֿוֹרטוּנא של הרומאים פרק 10.
  10. על מהות קשר זה עמד ההיסטוריון היווני פלוטרכוס בחיבורו שאלות רומיות 36
  11. Timaeus FGrH 566 F61 = Pliny NH 33.43 מראי מקום נוספים והפניות למחקר אצל קורנל 1995 455 הע' 55.
  12. Fraccaro, Plinio. 1931. in Atti II congresso naz. studi Romani, 91-97


לדף הבית