חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - רקע מוקדם

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
לדף הבית

איטליא לפני רומא

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 31-47
  • כל התאריכים הם לפני הספירה (BC) אלא אם כן צויין אחרת (CE).

איטליא הקדומה

בימי קדם כמו היום, היתה איטליא בית לקבוצות רבות, שונות ונפרדות זו מזו. מידע כתוב על הקבוצות השונות יש לנו רק מרגע פגישתן עם רומא (לרוב במאות 4-3). לפני כן אנו נשענים כמעט אך ורק על עדויות ארכיאולוגיות ולשוניות. חלוקה מקובלת לתקופות היא:

  • תקופת הברונזא (אלף שני, עד 1200): מאופיינת באחידות ממצאים ברוב חלקי איטליא, ישוב דליל למדי שאינו עולה בגודלו על כפרים קטנים (לרוב כמה עשׂרות אנשים), מרוכז לאורך רכס ההרים האפנינים. טיפול במתים נעשׂה בקבורה באדמה. הכלכלה התבססה על שילוב של רעייה נודדת ושל חקלאות.
  • תקופת המעבר (1200-900): מתאפיינת בעליה במספר נקודות הישוב ובגודלן (כמה מאות בכל אחת), כמו גם בעליה בכמות הממצאים החומריים ובגיוונם. מכך משתמעת עליה כללית בגודל האוכלוסין. מנהג שׂריפת המתים מתחיל להחליף קבורה בחלקים רבים של איטליא. אפר המתים נאסף בכדים, ואלו נטמנים באדמה באתרים מיועדים. בתקופה זו מתחילים להופיע הבדלים בממצאים בין החלקים השונים של איטליא. ניתן לראות כאן את החלוקה הראשונית לעמי איטליא השונים, המוכרים מהתקופה ההיסטורית.

עידן הברזל באיטליא

משנת 900 ואילך: הגידול הדמוגרפי נמשך, מתרבים הישובים ובחלקם גרו (כנראה) אלפי אנשים. ההתיישבות נערכה לרוב באתרים חדשים (הישנים ננטשו), אך הרבה מאתרים אלה הפכו ברבות השנים למרכזים עירוניים חשובים בתקופה ההיסטורית.

נוצרת חלוקה ברורה בין שׂורפי הגופות לבין הקוברים. צריך לציין שהמחקר שׂם דגש מיוחד על הטיפול במתים, כיון שרוב העדויות מגיעות מקברים וכו'. לפיכך קל מאד להפריז בחשיבות ההבדל בין שׂריפת מתים לקבורתם. יתכן מאד שאוכלוסיות שנבדלו מאד זו מזו בטיפול במתים, היו דומות למדי בתחומים אחרים. בחלק מאתרי הקבורה נמצאו תכשיטים, כלי נשק מתוחכמים וכרכרות בעלות ארבעה גלגלים. מכך ניתן להסיק על קיומה של אריסטוקרטיא לוחמת.

עדויות ספרותיות

עדויות כתובות על קדמוניות איטליא מאוחרות במאות שנים רבות למאורעות עצמם (היסטוריונים יוונים החלו בחקר איטליא רק במאה ה-5), וערכן לרוב מפוקפק עד אפסי. הראשון שכתב מחקר רציני בתחום היה טימאיוס, בראשית המאה ה-3, שבחר להתייחס לקדמוניות איטליא מתוך הכרה בכוחה העולה של רומא כמעצמה ים-תיכונית. המשיך את דרכו קאטו הקנסור ב-Origines, שכתב בלטינית על עמי איטליא, גם בתקופה הקדם-רומית.

ערכן של העדויות, כאמור, מוגבל. ראשית, רוב עמי איטליא לא ידעו קרוא-וכתוב בתקופות הקדומות, ולא שימרו את מסורותיהם בכתב. שנית, התיאורים של ההיסטוריונים היוונים העתיקים שימשו את הכותבים המאוחרים (שכתביהם הם שהגיעו לידינו), עלולים לשמור לצד מידע אמין גם המצאות והשערות פרועות. כיון שכתביהם לא השתמרו, אין כיום דרך להבחין בין אלה לאלה. גרוע עוד יותר, חלק מהעמים האיטלקיים אימצו את הסיפורים היווניים, ושכתבו את עברם הם בהתאם.

דיוניסיוס מהליקרנסוס מספר על כמה וכמה גלי התיישבות יווניים (וטרויאנים) באיטליא. שמות חשובים המככבים בסיפוריו: Evander, הרקלס-הרקולס, איניאס הטרויאני. שלושת אלה משולבים כבר גם בקדמוניות לטיום (ולפיכך בקדמוניות רומא). סיפוריו של דיוניסיוס הם דוגמא לגישה ה"הלנוצנטרית" (יוון במרכז) של החומר הספרותי על קדמוניות איטליא. קשה לייחס לסיפורים אלה איזשהו ערך היסטורי לגבי איטליא הפרֵהיסטורית (אם כי הם עדות מרתקת לתפיסת העולם של דיוניסיוס עצמו).

אמנם, חלק מהסיפורים הללו חדרו למסורות האיטלקיות כבר בשלב מוקדם. על כך יעידו למשל ה-Ara Maxima ופולחן הרקולס ברומא כבר בתקופה הארכאית המוקדמת, הנותנות מקום לסברה שגם הסיפורים על הרקולס (המאבק שלו עם הענק המקומי קאקוס, למשל), היו ידועים אף הם בתקופה קדומה. ובכל זאת, כמעט שאין מקום להניח שהסיפורים הללו משמרים מידע בעל ערך לגבי התקופה הפרֵהיסטורית.

שׂפות איטליא

החוקרים בעת החדשה הבחינו בכ-40 שׂפות ודיאלקטים שונים ששימשו את העמים האיטלקיים, לפני שהכיבוש הרומי הפך את הלטינית לשׂפה המשותפת של איטליא. העדויות לשׂפות הללו מגיעות לרוב מכתובות, ולעתים ניתן להסיקן על סמך שמות מקומות.

החלוקה הבסיסית היא בין שׂפות הודו-אירופיות, לבין כאלו שאינן. המגוון הלשוני הגדול הוא עדות ישירה לגיוון האתני באיטליא (ברמת אבחנה גבוהה בהרבה ממה שמתאפשר מהעדויות הארכיאולוגיות). מידת הקרבה או הריחוק בין שׂפות ודיאלקטים מאפשר להסיק מסקנות בסיסיות על הקרבה או הריחוק בין קבוצות שונות באיזורים שונים. מציאתן של שׂפות הודו-אירופיות מעיד למשל על הגירה מבחוץ, והגיוון שלהן מעיד כנראה על זרמים שונים בהגירה זו. השׂפות האחרות מייצגות ככל הנראה שכבת אוכלוסיא ים-תיכונית קדומה יותר. מאידך, יתכן שגם השׂפות שאינן הודו-אירופיות הגיעו באמצעות הגירה במקביל, או אפילו מאוחר יותר.

האטרוסקים

האטרוסקים הם דוגמא טובה לבעיות המתודולוגיות שסקרנו עד כה. היסטורית, מדובר בעם שישב במערב איטליא לחוף הים התיכון, בין הנהרות טיבר וארנו. למרות שהם קראו לעצמם Rasenna, הם היו מוכרים לרומאים כ-Etrusci או Tusci, וליוונים כ-Tyrrhenians או Tyrsenians. לכן, עד היום, נקרא חבל הארץ טוסקנא והאיזור בים-התיכון שלחופו הוא שוכן - הים הטירני. ימי השׂיא של התרבות האטרוסקית, מבחינה פוליטית וחומרית, היו במאות 8-5.

תחומי ההשפעה האטרוסקיים. במפה זו ניכרת הדעה המקובלת, לפיה רומא ולאטיום היו נתונות לשלטון אטרוסקי.
תמונה: ויקימדיא

האטרוסקים חלקו הרבה במשותף מבחינה תרבותית, מדינית וחומרית עם שכניהם מדרום, הרומאים. ידועות גם מלחמות רבות בין רומא לבין ערים אטרוסקיות שונות, שהביאו בסופו של דבר לכיבוש אטרוריא כולה בידי רומא — החל בנפילת Veii ב-396 ועד כיבוש Volsinii ב-264. עם זאת, גם לאחר מכן שמרו הקהילות האטרוסקיות על אופיין המיוחד, גם לאחר שאִבּדו את עצמאותן המדינית. השׂפה האטרוסקית היתה עדיין בשימוש יומיומי במאה הראשונה BC.

המידע על האטרוסקים מגיע בעיקר מהערים שלהם, ובמיוחד מבתי-הקברות. כבמקומות אחרים, יש עדויות לתרבות אריסטוקרטית, שהיתה נתונה (כמו יוון וחלקים אחרים של איטליא) להשפעה חזקה של תרבויות האגן המזרחי של הים התיכון. במאה השביעית מורים הממצאים כבר על קיומן של קהילות עירוניות מאורגנות.

השׂפה האטרוסקית הינה עדיין בגדר מסתורין. אלפי כתובות שׂרדו, החל מסביבות 700 BC, בגירסא מעובדת של האלפבית היווני. ביכולתנו אפוא לקרוא את השׂפה, איך אין ביכולתנו להבינהּ. האטרוסקית הינה שׂפה ייחודית, שאין לה אח ורע בשׂפות העולם המוכרות. כתובות דו-לשוניות וטכניקות בלשניות מתקדמות הניבו עד כה רשימה של למעלה מ-200 מילים בעלות משמעות.

השׂפה המוזרה של האטרוסקים עוררה את סקרנותם של היוונים והרומאים, ששאלו את שאלת המוצא: מאין באו האטרוסקים? הרודוטוס (1.94) טען שהגיעו מלוּד (Lydia) שבאסיא הקטנה. דיוניסיוס מהליקרנסוס (1.30.2) טען שהם אוכלוסיא איטלקית מקומית מאז ומעולם. מבחינת ההיסטוריא הלשונית, יתכן מאד שהאטרוסקית הגיעה לאיטליא עוד לפני 2000 BC. הדעה הרווחת כיום היא שהתרבות האטרוסקית נוצרה בתהליך ארוך-טווח. העדויות הארכיאולוגיות מהמאות התשיעית ועד השביעית מהוות שלב מתקדם ומאוחר של תהליך זה.

הדעה המקובלת במחקר היא שבדורות האחרונים של תקופת המלוכה ברומא (מאה שישית) היו נתונות רומא ולאטיום כולה לשלטון אטרוסקי. בפרק 6 בספרו (עמ׳ 151–172) טוען קורנל בלהט ובשכנוע שמדובר, למעשׂה במֻיתוס שהוא פרי הטיות המחקר המודרני. נחזור לנושׂא בפרק על המהפכה הרפובליקנית.

לדף הבית

יסוד העיר

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 48-80

ארכיאולוגיא ברומא ובלטיום

טיב העדויות

הישוב הקדום בלטיום בכלל, וברומא בפרט, נהנה ממספר יתרונות: עמדה נוחה להגנה, אספקה שוטפת של מי-שתיה, גישה נוחה לים ומיקום על נתיב התנועה היבשתי ממערב לאפנינים.

העדויות המוקדמות ביותר לישוב אנושי בסביבות רומא הן ממצאי-קבורה מאיזור הפורום, בערך משנת 1000 BC, סוף תקופת הברונזא. ממצאים דומים מאותה תקופה מופיעים גם באתרים אחרים בלטיום. על הקהילה שקברה שם את מתיה איננו יודעים כמעט דבר.

ממצאים עשירים יותר מופיעים 100-150 שנה לאחר מכן, בראשית תקופת הברזל. גם מספר נקודות הישוב גדל. באתרים הללו אנו מוצאים הן קבורה והן שׂריפת גופות. שׂריפה שימשה אך ורק למתים זכרים, ורק כאלה מהמעמד הגבוה (כפי שניתן לשפוט מהעושר היחסי בקבריהם, ומעצם העובדה שגופותיהם נשׂרפו – תהליך הדורש השקעת משאבים יותר מקבורה פשוטה). בין החפצים שנקברו: פסלונים, סיכות, תער, כלי נשק מיניאטוריים, ועוד. ההנחה המקובלת היא שקבורת חפצים מעידה על אמונה בקיום לאחר המוות, ובכך שהמת עתיד להשתמש בהם באופן כלשהו לאחר מותו (אחרת קשה להסביר מדוע ירצו אנשים לטמון חפצים בקברים). טיבם של החפצים מעיד על התפקיד החברתי של המנוח. בקברי-הטמנה (קבורת הגופה ללא שׂריפה) הממצאים עשירים ומגוונים פחות.

אופי הישובים

העדויות מהקברים מרמזות על חברה בעלת ארגון פשוט, בו הובחנו קבוצות זו מזו בקשרי-דם, ומעמדם של פרטים בחברה נקבע לפי גיל, מין ותפקידים בחברה ובקהילה. אין כל עדות למעמדות מובחנים על בסיס כלכלי, או לכל צורה אחרת של ריבוד מעמדי קבוע. הקיום היה בסיסי, ואין סימנים מובהקים לצבירת הון. התזונה נשענה על סוגי חיטה וקטניות, הרבה בשׂר חזיר ופחות בשׂר פרות, כבשׂים ועיזים. ריבוי ממצאים של ציוד טוויה מעיד על חשיבות ענף זה לכלכלה המקומית. יש מעט מאד עדויות להתמחות בייצור, פרט לעיבוד מתכות ונפחות. המגורים היו בבקתות פשוטות, המופיעות בממצאים כבר באפנינים בתקופת הברונזא, ונמצאות בשימוש בקרב רועים גם כיום.

בשלב המוקדם מנתה כל נקודת ישוב כ-100 נפשות, ומספר נקודות כאלה התמקמו בשכנות זו לזו. מצב זה מתחיל להשתנות לקראת סוף המאה ה-9, כשקבוצות ישובים כאלה מתגבשות לכלל קהילות גדולות יותר. שינוי זה מעיד על גידול הדרגתי באוכלוסיית לטיום. מרכזיותה של רומא עולה בהדרגה, במקביל לתהליך זה.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת נמצאו על גבעת הפלטין (mons palatinus) ברומא סימני ביצורים מאמצע המאה השמינית. הואיל וזהו הזמן המקובל ליסודה של רומא, וכיון שלפי המסורת יסד רוֹמוּלוּס את העיר ובנה חומה בפלטינוס, מקובל לראות בממצאים אלה את ראשיתה של העיר.

המסורת העתיקה על יסוד העיר

רוב המקורות העתיקים מסכימים על כך שהעיר רומא נוסדה בידי רוֹמוּלוּס, נצר למשפחה המלכותית של אַלבַּא לוֹנגא, עיר מיתולוגית בגבעות האלבניות. הוא ואחיו התאום, רֶמוּס, היו בניה של רֵאָה סילוויה, בתו של המלך נוּמיטוֹר. נומיטור הודח מכסאו על-ידי אחיו אַמוּליוּס, אשר הפך את ראה לבתולה וסטאלית כדי למנוע ממנה להוליד מתחרה לכס המלכות. משהתגלה שהיא נכנסה בכל זאת להריון והולידה שני תינוקות בנים, ציווה אמוליוס להטביעם בנהר הטיבר. התאומים נסחפו בסופו של דבר לגדת הנהר למרגלות הפלטינום, שם היניקה אותם זאבה, עד שנמצאו ואומצו על-ידי חבורת רועים.


הפסל נמצא כיום במוסיאון הקפיטוליני ברומא. רומולוס ורמוס אינם חלק מקבוצה מקורית, אלא הם תוספת מאוחרת משלהי המאה ה-15. בשנים האחרונות הועלתה הטענה שגם פסל הזאבה מאוחר בהרבה, ומקורו בימי הביניים. לסקירת המחלוקת.


מטבע רומי משנת 265, הנמצא אף הוא במוסיאון הקפיטוליני ברומא.

משגדלו הפכו השניים למנהיגי כנופיית רועים-לוחמים, והרוויחו את לחמם כשודדים. לאחר שגילו את מוצאם האמיתי תקפו את אלבא, הדיחו את אמוליוס הרשע, והחזירו את סבם נומיטור לשלטון. לאחר מכן החליטו לעזוב את אלבא ולייסד קולוניא במקום בו ניצלו חייהם. בדרך זו נוסדה רומא, שנקראה על שם רומולוס, שהפך למייסד יחיד לאחר שהרג את אחיו בקטטה טיפשית.

על בסיס זה של האגדה מסכימים כל המקורות. מאידך, הם חלוקים זה על זה במגוון עצום של פרטים קטנים: החל באבהותם של השניים (האל מארס או ניצוץ שבקע מן האדמה) וכלה בסיבות מותו של רמוס (הרוצח היה רומולוס, אחד מחבריו, וקיימת אפילו גרסא לפיה רמוס לא נרצח כלל).

המיתולוגיא ידעה לספר גם על קדמוניות רומא שלפני רומולוס. הסיפור המרכזי הביא את הגיבור הטרויאני אינאס ללטיום, ועשׂה אותו למייסדה של אלבא לונגא. מסורות אחרות ערבו בסיפור גם את Evander, את הרקולס, ודמויות נוספות.

לאחר מותו של רמוס החל רומולוס בגיוס מתיישבים לעירו החדשה. הוא הזמין ארחי-פרחי מכל עבר, ואף נאלץ לחטוף את הנשים הסביניות כדי שתשמשנה לנשים לאנשיו. מעשׂה זה, שהחל בחטיפה, הסתיים לפי הסיפור באיחוד של שתי הקהילות.

גם אודות מותו של רומולוס יש שתי גרסאות עיקריות. לפי האחת, הוא הפך במותו לאל Quirinus. לפי השניה הוא נרצח בישיבת הסנאט, גופתו בותרה לנתחים, ואלה הוברחו החוצה על-ידי הסנאטורים בין קפלי בגדיהם. הבדל זה בין שתי הגרסאות היה, מן סתם, טעון ביותר מבחינה פוליטית לאור רצח יוליוס קיסר וירושת אוקטביאנוס-אוגוסטוס.

מסקנה אחת מאופיה של המסורת על יסוד העיר היא שמדובר לא במעשׂה חד-פעמי, אלא בתהליך ארוך. הדבר מקביל לתפיסה הרומית המוכרת, לפיה התפתחה הקהילה בשלבים, כאשר כל אחד מהמלכים המוקדמים נחשב למייסד בפני עצמו. מאידך, השפעה יוונית ברורה על המסורת ההיסטוריוגרפית מספקת לנו סיפורים על רומולוס כמייסד בודד, כמיטב המסורת היוונית. יש, אם כן, מתח בין המסר העולה מגרסאות בודדות, לבין המסר העולה מתוך מכלול העדויות. אותו מתח ניכר גם בתיאור התנאים בהם פעלו הדמויות המייסדות. מצד אחד מתאר חלק מהסיפורים ערים מפותחות בעלות מערכת חברתית, פוליטית ועירונית (ארכיטקטונית) ברמת מורכבות גבוהה. מאידך, בסיפורים אחרים מדומיינת רומא של רומולוס כהתיישבות כפרית של חבורת רועים.

בעיקר מעידים הסיפורים הללו על האופן בו ראו הרומאים את עצמם, ובו רצו להֵראות לעיני אחרים. בניגוד לדפוס יסוד הערים היווני, שהדגיש תמיד את טהרת מוצאם של המייסדים ואת ההמשכיות הבלתי-מופרעת של נקודת הישוב, הציגו הרומאים את עצמם כנתונים להשפעות זרות, וכתערובת של עמים שונים. אין הדבר מפתיע, כיון שהמדינה הרומית אכן בנתה את כוחה באמצעות צירוף וסיפוח של אוכלוסיות שונות, בתהליך הדרגתי שנמשך כ-1000 שנים (מאז יסוד העיר ועד הקיסר קַרַקַלַּא). רומא היתה יחידה ומיוחדת גם בנכונותה לקלוט לשורות האזרחים עבדים משוחררים. מסתבר שהמיתוסים על יסוד רומא דוברים אמת, לפחות בכך שהם מעידים על רב-גוניות של האוכלוסיא, ועל המוצא הנמוך (רועים שודדים) של חלקים ממנה.

מקורן של האגדות

רומולוס ורמוס

סיפור רומולוס ורמוס טומן בחובו הרבה בושות לעם הרומאי: אם התאומים היתה טורפת (או זונה! משמעות אפשרית למילה הלטינית lupa); רמוס נרצח בידי אחיו; אמהות האומה הסביניות נחטפו באלימות. מבקריה של רומא השתמשו לא פעם בסיפורים כהוכחה לאופי הרומאי השלילי. כיצד ניתן להסביר עם שממציא לעצמו עבר מביש שכזה?

בעבר היה נסיון לטעון שהסיפורים הומצאו על-ידי אויביה של רומא, שסבלו מידה בתקופת ההתפשטות האימפריאליסטית. טיעון זה שגוי מעיקרו. ראשית, משום שפסל הזאבה המיניקה מוכר כבר משנת 500, הרבה לפני שרומא הפכה למעצמה צבאית כובשת. שנית, משום שסיפור רומולוס ורמוס שייך לסוג מוכר היטב של עלילה: ילד נולד מזיווג בלתי-רגיל; הוא מופקר למות על-ידי קרוב משפחה מרושע, המפחד מדבר נבואה לפיו הילוד אמור להדיח אותו מכסאו; הוא ניצל בזכות דמות ממעמד נמוך יותר—לפעמים בזכות חיה—וגדל באלמוניות; בבגרותו הוא חוזר לתבוע את זהותו ולנקום את נקמתו; לעתים קרובות מלווה התהליך בעימות אלים עם בני-ברית דווקא. מקבילות לחלקים אילו ואחרים של העלילה מוכרות מתרבויות העולם כולו, והן חלק מהחוויה האנושית הבסיסית ביותר (מקבילות קרובות מוכרות גם ממקומות אחרים באיטליא הקדם-רומית). דמיון זה מעיד כי מיתוס רומולוס ורמוס הינו מקורי ועתיק.

איניאס והטרויאנים

כד מתוצרת אתונאית, 520–510 לפנ׳, המתאר את איניאס נושׂא את אנכיסס אביו. נמצא בלוּבר (F 118). תמונה: ויקימדיא.

במסורת המקובלת מקושר הסיפור של איניאס (Aeneas) עם זה של רומולוס ורמוס. ברור שהקישור מאוחר, אך מתי וכיצד נעשׂה ברור הרבה פחות.

כבר באיליאדא קיימת נבואה על כך שאיניאס ישׂרוד לאחר המלחמה ויהפוך למנהיגם של הטרויאנים. כיון שלא ידוע על שושלת ממנו באסיא הקטנה, החלו חכמי היוונים לנחש היכן פרשׂ בסופו של דבר את שלטונו. החיפושׂ של פליטי מלחמת טרויא במערב הים-התיכון החל אולי כבר במאה ה-6, ולבטח במאה ה-5. ההתייחסות הראשונה לאיניאס בקשר לרומא מופיעה לראשונה אצל Hellanikos of Lesbos ואצל Damastes of Sigeum, היסטוריונים יוונים מהמאה ה-5. איננו יודעים מה ידעו השניים על רומא של אותם הימים. במאה הרביעית, כשרומא החלה לבוא במגע קרוב עם יוונים בדרום-איטליא, היה הקשר בינה לבין איניאס מבוסס היטב.

סיפורו של איניאס הוא, אם כן, דוגמא לגישה ההֵלֵנוֹצֵנטרית (הקובעת את יוון במרכז), שגרמה לכך שעמים "ברברים" אמצו לעצמם היסטוריא אגדתית שיוחסה, להם על-ידי יוונים. הדבר אינו מפתיע, שכן מוצא מגיבורים שנזכרו אצל הומרוס היה מקור לכבוד. בנוסף, זיהוי עצמי עם הטרויאנים תרם לזהות הרומית בניגוד ובמובדל מהיוונים – האוכלוסיא בעלת התרבות המתקדמת ביותר באיטליא טרם הכיבוש הרומי.

כיום מקובל לחשוב שהקישור בין איניאס לאיטליא (לאו דוקא רומא) היה קיים כבר במאה ה-6, ואולי אף קודם לכן. ממצאים ארכיאולוגיים מראים השפעה יוונית חזקה על התרבות האיטלקית בתקופה הארכאית (אמצע המאה ה-7 ואילך). בקרב האטרוסקים היה סיפורו של איניאס ידוע היטב במאה ה-6, שכן הוא מופיע לא רק על כדים יווניים, אלא גם על חפצי אמנות מתוצרת מקומית. סביר שהוא הגיע גם ללטיום ולרומא דרך מגעים ישירים עם אוכלוסיא יוונית, באותה התקופה. ב-Lavinium, מרכז פולחני של הלטינים (כולל רומא), שעמד בקשרים הדוקים עם העולם היווני, מוכר פולחן לאיניאס בשם המוזר Pater Indiges. סביר להניח שמדובר בדמות מקומית עתיקה, שאמצה לתוכה גם את איניאס בתהליך סֻנקרטיסטי.

אֵוָונדֶר והרקולס

הפֿוֹרוּם בּוֹאָריוּם

להבדיל מרומולוס ואיניאס, שהיו מוכרים ברומא היטב במאה ה-6 לכל המאוחר, מקורו וזמנו של אוונדר מעורפלים למדי. כיום נוטה המחקר לחשוב שאגדת אוונדר הגיעה לרומא במאות ה-4 או ה-3, אולי בגלל כח-האדם הצבאי הגדול של רומא שהחל להתבלט באותה תקופה (euandria או εὐανδρία פירושה ריבוי כח-אדם). יתכן שמקור הקשר הוא בדמיון בין פולחן ה-Lupercalia ברומא לבין הפולחן של זאוס "הזאבי" (Lykaios) בארקדיא שביוון.

פולחן הרקולס הגיע אף הוא דרך השפעה יוונית, כנראה מסוחרים שפרקו את מטענם ב-Forum Boarium. הפֿוֹרוּם בּוֹאָריוּם הוא שוק הבקר של רומא העתיקה, הנמצא באתר בו הטיבר זורם באיטיות יחסית, וניתן לחציה בקלות יחסית, לפני שהחלה בניית גשרי-קבע מעבר לנהר. במקום זה עגנו ספינות מסחר שהפליגו במעלה הטיבר לרומא. במקום עומד מימים ימימה (ועד היום) מקדש להרקלס. מדרך הטבע, עגנו שם, בין השאר, סוחרים ופיניקים. הקשר של אלה עם הגעת פולחן הרקולס לרומא נתמך בכך שברומא היה פולחן הרקולס קשור באופן הדוק במסחר ובסוחרים. יתכן בהחלט שמקורו של הרקולס הלטיני הוא במלקרת הצורי, ושהוא הגיע לרומא עם סוחרים פיניקים או קרתגנים (דעה שאין לה בינתיים אישוש ארכיאולוגי). שתי האפשרויות אינן שוללות זו את זו.

ערכן ההיסטורי של האגדות

מסתבר אם כן שאפשר ללמוד לקחים היסטוריים מעניינים מאגדות היסוד של רומא. אין בכך לאמר שהסיפורים עצמם היסטוריים, במובן זה שהמאורעות והאישים המתוארים בהם הינם עובדתיים – כלל וכלל לא.

העדויות הארכיאולוגיות מראות שההתיישבות הלטינית בלוויניום ובאלבא הן בנות אותו הזמן, פחות או יותר, כמו ההתיישבות ברומא. בגלל שרומולוס יוחס למאה ה-8, ואילו מלחמת טרויא לשלהי האלף ה-2, נוצר פער, אותו סגרו מספרי האגדות באמצעות שושלת של מלכים לטינים—צאצאי איניאס—ששלטו באלבא. העדויות הארכיאולוגיות מעידות נגד העובדתיות של מאמץ סיפורי זה.

מאידך, כפי שכבר ראינו, הסיפור על יסוד רומא על גבעת הפלטין בידי רומולוס, אי-שם במאה ה-8, זוכה לאישוש מסוים מהממצאים הארכיאולוגיים. אלא שגם כאן התאמה אינה מלאה, שכן סימני ישוב על הפלטינום מופיעים כבר סביב שנת 1000. סביר יותר שהתאריך באמצע המאה ה-8 נולד מתוך חישוב מתמטי, שהעניק לשבעה המלכים המוכרים מהמסורת שלטון של כ-35 שנה כל אחד. העובדה שדוקא גבעת הפלטינום מופיעה במיתוס כמרכז העתיק ביותר של רומא זוכה אף היא לאישוש מה מהממצאים.

לדף הבית

עלייתה של עיר המדינה

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 81-118

אריסטוקרטים, בתי-אב וה"התמזרחות"

במהלך המאה ה-8 נרשם גידול אוכלוסין הדרגתי בלטיום, וגיבוש של ישובים קטנים למרכזים גדולים יותר. חלק מתהליך זה הוא התעוררות והתמקצעות של הפעילות הכלכלית, אשר באה לידי ביטוי בשני תחומים חשובים: (א) גידול גפנים וזיתים; ו-(ב) קדרות מקצועית. בעשׂורים האחרונים של מאה זו אנו רואים עליה חדה בצבירת הון אצל שכבה דקה יחסית—סימן מובהק להולדתו של מעמד עליון יציב ובעל המשכיות. העדויות מגיעות ממטמוני קבורה עשירים במיוחד. ביחוד מושכות את תשׂומת הלב כרכרות, שמקושרות עם מעמד המלוכה ברומא. הרושם המתקבל הוא של היווצרות אריסטוקרטיא שהצליחה לצבור הון, והחלה להעביר אותו בירושה. אתרי קבורה מסויימים מראים רצף של כמה דורות, מה שמרמז על חלקות קבר משפחתיות, ולפיכך שוב על אריסטוקרטיא תורשתית.

באופן כללי, העדויות להיווצרות gentes (כלומר קלאנים, או חמולות; ביחיד gens), הולכות בד בבד עם העדויות להתחזקות המרכזים העירוניים. נראה שאלה גם אלה היו מבוססים למדי עוד לפני שנת 600. מעניין גם לראות שבסיפורים על תקופת המלוכה מככבות דמויות בעלות שם אחד. בסיפורים מראשית הרפובליקא מופיעות דמויות בעלות שם פרטי (praenomen) ושם גנס (nomen gentilicium). זה ככל הנראה אחד מהמקומות בהם המסורות האגדתיות על תקופת המלוכה משמרות מידע היסטורי אמין.

תהליכים אלה מקבילים גם להתפתחות תרבותית משמעותית, שהמחקר קורא לה "orientalizaion" (התמזרחות). תופעה זו מוכרת גם מיוון, ומשמעותה: חדירת השפעות תרבותיות מהמזרח הקרוב (מצרים, הלוואנט, מסופוטמיא) מערבה. השפעות אלה ניכרות בכל תחום של התרבות החומרית: פיסול, ציורי כדים, תכשיטנות ועוד. סביר להניח שאפנת ההתמזרחות הגיעה לאיטליא ברובה המכריע דרך העולם היווני (אם כי אין לפסול גם השפעה פיניקית ישירה כלשהי). הנשׂא התרבותי היה לרוב מוצרי מותרות מיובאים מן המזרח, מה שמסביר את הופעתם התכופה באתרי-קבורה.

ההתיישבות היוונית באיטליא והשלכותיה

מפת ההתישבות היוונית בסיציליא ובדרום איטליא. תמונה: Future Perfect at Sunrise

התושבה היוונית הראשונה הידועה באיטליא—פיתקוסאי (Pithekoussai)—נוסדה סביב שנת 770 על-ידי קבוצת הרפתקנים אֵוּבּוֹיאים (Euboean), שחפשׂו ככל הנראה מקורות להפקת מתכת. התיישבות זו, ששילבה דפוסים של תחנת מסחר ושל עיר עצמאית, היתה בבחינת סנונית ראשונה לגל התיישבות יווני כביר ששטף את סיציליא ואת דרום איטליא. גל ההגירה הזה עסק במסחר, אבל בעיקר חיפשׂ מקום חדש לקיים בו חיים טובים יותר, שהיו מעבר להישׂג ידו ביוון העניה והצפופה. במאה ה-5 נודעה כבר דרום איטליא כ"יוון הגדולה" (Magna Graecia), וערי-המדינה שנוסדו בה זכו לשׂגשׂוג ולרווחה.

להתיישבות היוונית נודעה השפעה כבירה על העמים האיטלקיים (וראינו את ההתמזרחות לעיל), אך גם על התגבשותו של הסדר החברתי. אורח החיים הראוותני של האריסטוקרטיא הלטינית והרומית הצעירה, המבוסס על הצגה לראווה של העושר הגדול שרכשה לה, הושפע ככל הנראה ממנהגיה של האריסטוקרטיא היוונית, המוכרים לנו מן הממצאים הארכיאולוגיים ומשיריו של הומרוס. כמו הגיבורים ההומריים, גם האצולה הלטינית קברה עם נכבדיה אוצרות וחפצי אמנות מכל רחבי הים התיכון (תופעה שזכתה לכינוי international ecclecticism). עדויות ממרכז איטליא מרמזות שמעמד האצולה היה על-לאומי (יכל לעבור מקהילה לקהילה ללא בעיא), ממש כמו גיבוריו של הומרוס. כמו כן, האצולה האיטלקית למדה את מנהגי המִשתאוֹת והחלפת המתנות הטקסית.

  • עם זאת, חשוב לזכור שחלק מדפוסי ההתנהגות האריסטוקרטיים הללו יכלו להתפתח באופן טבעי (כפי שהיה מסביר זאת פולֻביוס) בחברה האיטלקית, במקביל להשפעה היוונית. ממרחק הזמן קשה לקבוע אילו דפוסי התנהגות מועתקים מחברה לחברה, ואילו דפוסים מתפתחים מעצמם מכח הטבע האנושי.

ההשפעה היוונית (ואולי גם הפיניקית) על אורח החיים האיטלקי ניכרת, כמובן, בתחומים רבים נוספים. האמנות, הבניה והדת עברו שינויים מרחיקי לכת בתקופת ההתמזרחות. אבל ההשפעה המשמעותית ביותר הגיעה בתחום ההתארגנות הפוליטית, החל במחצית השניה של המאה ה-7 - עלייתה של עיר המדינה.

עיר-המדינה

ראינו שעם תחילת עידן הברזל באיטליא (מאות 9-8 BC) חל גם תהליך התגבשות של ישובים קטנים לכלל מרכזים גדולים יותר. עם זאת, במרכזים אלה לא נראים שום סימנים לתכנון מרכזי או לחלוקה רשמית של המרחב. שינוי גדול מגיע מאמצע המאה ה-6, כאשר העלית האריסטוקרטית החלה להפגין את עושרה ביתר שׂאת. סימן אחד הוא הופעתם של קברים מונומנטליים בנפרד מאתרי-הקבורה המרכזיים, לרוב לצד הדרך המובילה אל הישוב. מרשימה עוד יותר היא הופעתם של ארמונות מגורים בסמוך למרכזי הישוב באטרוריא. במקביל מתחילים להופיע סימנים של תכנון באתרי-הקבורה הציבוריים.

הסימנים הראשונים לתכנון מרחב ציבורי בישובים עצמם מופיעים דוקא ברומא, סביב אמצע המאה ה-7. בין השאר, מופיעים הפורום (Forum) הראשון, מדרכות סלולות ובתי-קבע מאבן. בראש ובראשונה נמצא ברומא הארמון המלכותי, ה-Regia. סביב שנת 600 נבנה בצד השני של הפורום בניין שזוהה עם ה-Curia Hostilia, בניין הסנאט הראשון. במאה ה-6 נבנים מקדשים שונים, לוולקן (Vulcan = הפאיסטוס היווני), לווסטה (Vesta), ליופיטר של הקפיטול (Jupiter Capitolinus), ועוד.

הפיתוח העירוני ניכר גם בפינוי בקתות ובהחלפתן בבנייני-אבן, בעבודות תשתית ב-Forum Boarium, בעלייה ניכרת בתחכום הבניה ובקישוט הבניינים הקיימים, ובסלילת רחובות ודרכים. הממצאים עולים בקנה אחד עם המסורת הכתובה, המספרת שוב ושוב על מפעלי בנייה של המלכים השונים. תהליך זה נמשך בהדרגה, ומתקבל הרושם שסביב שנת 500 היתה רומא לאחד המרכזים העירוניים הגדולים והחשובים במערב הים-התיכון.

החשיבות העיקרית של סלילת הפורום ובנייתם של מרכזים פולחניים היא במשמעות הפוליטית של המעשׂים הללו. הפורום היה נקודת מפגש קהילתית פוליטית, המקום אליו הגיע הציבור כדי לדבר פוליטיקא. עצם קיומו של מרכז כזה לדיונים מעיד על מקור סמכות ריכוזי, אליו הגיעו החלקים הפוליטיים של הציבור ברגע נתון כדי לקבל הוראות או החלטות. ריצופו של הפורום מעיד על שימוש חוזר ונשנה, כזה שהצריך דאגה לתנאים הפיזיים של המשתתפים במשׂחק הפוליטי. ‏‏תמונה דומה עולה ממגמת בניית המקדשים. הצורך במקדש עלה בעקבות ריכוז של הפולחן והעברתו מהתחום המשפחתי לתחום הציבורי. לפיכך, המחצית השניה של המאה ה-7 היא היא זמן התגבשותה של הקהילה הפוליטית הרומית. גם אם אין ביכולתנו להצביע על דמות אחת שלזכותה יש לזקוף את המעשׂה, הרי שזה הוא יסוד העיר.

אוריינות ושימושיה : לוח-השנה של נוּמָא

האלפבית המערבי תורגם מפיניקית ליוונית סביב שנת 800, והגיע לאיטליא עד מהרה. בשנת 700, אם לא קודם, כתבו כבר האטרוסקים בכתב אלפביתי, ושניים-שלושה דורות לאחר מכן יש כבר ממצאים של כתובות לטיניות, חלקן אף ברומא.

המבנה הפוליטי של עיר-המדינה היוונית-רומית, על הארגון המורכב (והמלאכותי) שלה, מחייב אוריינות. הגורם המכריע הוא הצורך לתעד נתונים אודות מוסדותיה של הקהילה, כגון כהונה במשׂרות או השתייכות למסגרות ותת-מסגרות חברתיות. מוסד הקנסוס (Census) של סֵרוויוס טוּליוס (בו נדון בהרחבה בהמשך) לא יעלה על הדעת בחברה אנאלפביתית.

מוסד נוסף המחייב אוריינות הוא לוח השנה, המיוחס במסורת למלך נומא פומפיליוס (Numa Pompilius). למעשׂה, חלק מלוח השנה, שמקורו ככל הנראה בראשית תקופת המלוכה, השתמר עד ימינו על קיר בית באנטיום (Antium). כמו הפורום והמרכזים הדתיים, מעיד גם לוח השנה על ארגון פוליטי ברמה גבוהה.


שינויים בהרגלי הקבורה

הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על העדר מטמוני קבורה משמעותיים ברומא ובלטיום במאות ה-6 וה-5. מדוע? לכאורה ניתן לטעון שבתקופה זו שׂרר משבר כלכלי, שהביא למגמת חסכון, ולחוסר רצון לבזבז משאבים על קבורה מפוארת. אלא שתשובה זו נתקלת בשני קשיים גדולים:

  • שאר הממצאים אינם מלמדים על משבר כלכלי אלא דוקא על שׂגשׂוג;
  • גם בתקופות משבר ניתן לצרף לקבר פריטים סימליים וזולים. הקברים מתקופת זו, מאידך, ריקים לגמרי פרט לשלדים.

מסתבר שיש לחפשׂ הסבר אחר.

הסבר אחר מגיע מהתחום החברתי-תרבותי. בתריסר הלוחות (החוק הרומי הראשון, מאמצע המאה החמישית, בו נדון בהרחבה בהמשך), כמו גם בחוקות פוליטיות בעולם היווני, אנו פוגשים הגבלות חמורות על כמות המשאבים שמותר להוציא בזמן טקסי קבורה. לכאורה, ניתן לטעון שהדלדול בעושרם של מטמוני הקבורה נובע מחקיקה כנגד קבורה ראוותנית, אך הסבר זה נתקל אף הוא בקשיים:

  • תקפם של תריסר הלוחות היה ברומא בלבד, ואילו הממצאים המלמדים על השינוי מוכרים גם מלטיום ומדרום אטרוריא;
  • דוקא התקנות נגד השקעת משאבים בקבורה מלמדות על כך שכך בדיוק נהגו האנשים. באופן כללי ניתן לאמר שרצונן של ממשלות הוא לעתים רחוקות הסבר משכנע להתנהגות חברתית.

מהי, אם כן, הסיבה לשינוי בהרגלי הקבורה?

הצעד הראשון בדרך לתשובה הוא להבין שהשינוי היה הדרגתי. שׂיא הבזבזנות בקבורה ניכר באמצע המאה ה-7, שׂיאה של תקופת ההתמזרחות. מכאן ואילך יש ירידה הדרגתית הן בגדלם של מטמוני-הקבורה והן בעשרם. ניתן אפוא לשער שאם יש קשר בין שינוי זה לבין חקיקה, הרי הוא שהחקיקה נבעה מהשינוי בשטח, ולא היתה הגורם לו. זאת ועוד, התקנות המפורטות בתריסר הלוחות אינן נוגעות למטמוני-קבורה, אלא דוקא להוצאות במהלך הלוויה עצמה. כלומר, המעבר הוא מהוצאת משאבים בקבורה עצמה, כלומר על המתים (נוהג בזבזני וחסר טעם מבחינה רציונלית), להוצאת משאבים על החיים (נוהג הגיוני בהרבה). צעד זה הגיוני מאד בהקשר הנידון—פוליטיזציא של הקהילה. ככל שהקהילה מאורגנת יותר, כן גובר הצורך העומד בפני המשפחות האריסטוקרטיות השונות להיטיב עם שאר הקהילה, כדי להפגין כח ועושר מחד, וכדי לזכות בתמיכה מאידך.

מוסדות

לפי המסורת הספרותית, היתה החברה הרומית הקדומה מחולקת לשלושה שבטים: Tities, Ramnes, ו-Luceres. כל שבט היה מחולק ל-10 יחידות קטנות יותר - קוּריות (ביחיד: curia), וסיפק לצבא 100 פרשים ו-1000 חיילים רגלים. חלוקה זו היתה מלאכותית לגמרי, וביורוקרטית באופיה. המסורת מיחסת את החלוקה לרומולוס, מלכה הראשון של רומא. יחוס זה מוטל כמובן בספק, אך מאלף לראות שהשבטים מקושרים עם הולדתה של המסגרת המדינית. כפי שראינו, התארוך הסביר הוא באמצע המאה ה-7.

הקוריות, עם זאת, המשיכו לתפקד גם בתקופה הרפובליקנית (גם אם אבדו לגמרי את כוחן הפוליטי), והשתמרו באופן סימלי גם בחיים הפוליטיים וגם בחיי הדת עד סוף ימי הרפובליקא. בראש כל קוריא עמד Curio, גבר מעיל גיל 50 שהתמנה לכל ימי חייו. בראש כל הקוריות עמד ה-Curio Maximus. ההשתייכות לקוריא זו או אחרת היה כנראה מלידה, על בסיס משפחתי. אסיפת הקוריות נודעה בלטינית כ-Comitia Curiata, ואף היא המשיכה להתקיים, כאמור, עד סוף הרפובליקא. בשׂיאה, בתקופה המלוכנית, נראה שהיתה המוסד המדיני העליון שאיגד את כלל הציבור האזרחי. כתוצאה מכך, החלה המילה קוריא לשמש גם כמקום בו נפגש הסנאט (לרוב בניין המוקדש לאל זה או אחר). יתכן אפילו שמקור המילה הוא משילוב של המילים cum viria - התכנסות של גברים. לכל קוריא היה גם מרכז מפגש משל עצמה.

  • שלושת השבטים ושלושים הקוריות היו בתקופה הקדומה מוסדות חשובים ביותר בארגון הפוליטי והצבאי של רומא. באופן רומאי מסורתי, הם לא בוטלו מעולם, אלא רוקנו מתכנם והוחלפו במוסדות חדשים. באופן זה הם שׂרדו כ"מאובנים מוסדיים" עד לסוף התקופה הרפובליקנית.

חשוב גם לציין שהחלוקה לשלוש ואז לעשׂר היא ככל הנראה רומית מקורית, ללא אח ורע באיטליא בתקופה המדוברת. עובדה זו מחזקת את ההנחה שהרעיון ליצור חלוקה מלאכותית כזו נלמד מהפוליס היוונית, ולא מחלוקות "טבעיות" או "אתניות" באיטליא או בכל מקום אחר.

המסקנה אפוא היא, שבמאה השביעית אימצה רומא - לבדה מכל הקהילות במרכז איטליא - את דפוסי ההתארגנות של הפוליס היוונית.

לדף הבית

אופיה של המלוכה הרומית

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 119-150

המסורת בין מֻיתוס והיסטוריא

מלכים שבעה

ברור שמלכו ברומא מלכים, אך המידע אודות האישים עצמם, ביחוד המוקדמים שבהם, לוט בערפל ואגדי ברובו. סביר להניח שרוב שמות המלכים שהשתמרו אכן מייצגים דמויות היסטוריות, במידה זו או אחרת. לרוב המידע אודות המוסדות והמפעלים של המלכים השונים אמין יותר מהסיפורים על המלכים עצמם. המסורת מונה שבעה מלכים (התאריכים המצורפים הם המסורתיים; עוד על סדר הזמנים בהמשך):

  1. רומולוס (Romulus 753-717 BC) הוא ככל הנראה יציר הדמיון. לו מיוחסים יסוד העיר, חטיפת הנשים הסביניות, שלטון משותף עם המלך הסביני Titus Tatius, מלחמות מוצלחות כנגד שכנים אטרוסקים ואחרים, ויצירתם של המוסדות המוקדמים ביותר של המדינה הרומית.
  2. נוּמא פומפיליוס (716-674 Numa Pompilius) מבוסס אולי על דמות היסטורית. לו מיוחס יסוד הדת הרומית, כולל לוח השנה. ימיו היו ימי שלום ושלווה.
  3. טולוס הוסטיליוס (673-642 Tullus Hostilius) אף הוא, יתכן, דמות היסטורית. ניהל מלחמות רבות, שבמפורסמת בהן כבש את Alba Longa, המטרופוליס המיתולוגית של רומא העיר.
  4. אנקוס מרקיוס (641-617 Ancus Marcius) מלך ממוצא סביני, שמצד אמו היה גם נכדו של נומא. הסיפורים על מרקיוס נושׂאים אופי עובדתי יותר, ומיוחסת לו בניית הגשר הראשון על הטיבר, כמו גם ייסודה של אוסטיא, הנמל של רומא לחופי הים-התיכון. דורות מאוחרים זכרו את ימי שלטונו לטוב.
  5. לוקיוס טרקוויניוס פריסקוס (616-578 L. Tarquinius Priscus), ממוצא אטרוסקי למחצה, ניהל את המדינה ביד רמה וזכה להצלחות כלוחם, מחדש חוקתי ושליט רב-חסד לעיר. גם הסיפורים על מעשׂיו מבוססים ככל הנראה על עובדות היסטוריות.
  6. סרוויוס טוליוס (578-534 Servius Tullius) הוא הדמות המורכבת והמסקרנת מבין המלכים. שאלת מוצאו לוטה בערפל אגדי, ומעשׂיו מעוררים מחלוקות גדולות במחקר. עם זאת, ברור שהיה אחראי למספר מהלכים מכריעים בעיצוב המדינה הרומית: ארגון מחדש של חבר האזרחים; בניית מקדשים, מבנים ציבוריים וביצורים; רפורמות חשובות בענייני פנים. הוא היה הדמוקרטי ביותר שבין המלכים, ובמפעליו הפוליטיים ניתן לראות את ניצני הרפובליקא שבדרך. נדון בו בהרחבה בשעורים הבאים.
  7. לוקיוס טרקוויניוס סופרבוס (534-509 L. Tarquinius Superbus) היה טֻיראן טיפוסי. בנו של טרקוויניוס הראשון, הוא עלה לשלטון לאחר שרצח את סרוויוס חותנו. אכזרי ויהיר, הוא היה מצביא מוצלח, שהפך את רומא לכח הצבאי הראשון במעלה במרכז איטליא. בנה את מקדש Jupiter Capitolinus, אחד מהמבנים הגדולים והמרשימים בעולם הים-התיכוני בימיו. ממש עם השלמת בניית המקדש, ולפני שהספיק לחנכו, גורש טרקוויניוס מן העיר ונוסדה הרפובליקא.

סדר הזמנים של תקופת המלוכה

השוואה בין המסורת על שלטון המלכים לבין הממצאים הארכיאולוגיים מעלה סתירה קשה: המסורת טוענת לקיומם של שבעה מלכים מאמצע המאה ה-8 ועד סוף ה-6. הארכיאולוגיא מלמדת, כפי שראינו, שרומא התגבשה כעיר מאורגנת רק בחלק האחרון של המאה ה-7. בעיא נוספת היא שרצף של שבע מלכויות בלבד, המשׂתרעות על פני כ-250 שנה, הוא חסר תקדים בדברי-ימי האנושות.

דרך אחת לפתור בעיא זו היא לטעון שהמלכים הקדמונים פעלו בתקופה הקדם-עירונית, ושמהפכת העיור התחוללה בימי השושלת הטרקווינית. הבעיא עם הסבר זה הוא שהמסורת הספרותית אינה מספקת לו שום תמיכה. נהפוך הוא, היא סותרת אותו במפורש. בנוסף, אין כאן תשובה לקושי העולה מהרצף הלא-מוסבר של מלכויות ארוכות שנים.

דרך אחרת היא להתחיל לחשב את תקופת המלוכה רק מאמצע המחצית השניה של המאה ה-7 (נאמר 625), ולהניח שבשטח מלכו אנשים נוספים, ששמם לא נכנס לרשימה הקאנונית.

חוסר הסבירות הקיצוני של סדר הזמנים המסורתי ניכר היטב בזמניהם של שני הטרקווינים. נתחיל משנות מותם של שני המלכים: פריסקוס ב-578 וסופרבוס ב-495. יוצא אם כן שהבן מת 83 שנים לאחר אביו! התמונה מסתבכת עוד יותר לאור טענה שטַנַקוויל, אשתו של פריסקוס ואמו של סופרבוס, הגיע עם בעלה לרומא כאשה בוגרת בשנת עלותו לשלטון—616. אם אם נניח שנישׂאה בגיל 14 (גבולי אך אפשרי בחברה הרומית), הרי שנולדה בשנת 630 לכל המקודם, 135 שנה לפני מות בנה. גם אם נניח שילדה אותו בסוף תקופת הפוריות (למרות שאין לכך זכר במקורות), כשהגיעה לגיל 45 בשנת 595, יוצא שסופרבוס היה כבן 100 שנה במותו. גיל כזה עומד בסתירה גמורה לדמותו כפי שהיא עולה מן המקורות: לוחם עז מלא מרץ, שטוף חשק ותאווה.

עולה אם כן שסדר הזמנים המסורתי של הטרקוויניים מעלה סדרה של אי-סבירויות קיצוניות, המוציאה אותו אל מחוץ לגדר האפשרי. עדיף אם כן לקבוע את תקופת המלוכה כולה לשנים 625-500 בקירוב, להניח שהיו עוד כמה וכמה מלכים שלא נרשמו בדפי ההיסטוריא (לפחות לא בדפים שהגיעו לידינו), או לשלב בין שני הפתרונות באופן כלשהו.

מלוכה לא-שושלתית

מאפיין מעניין ובלתי-שגרתי של המלוכה הרומית הוא עצם היותה מלוכה שאינה עוברת בירושה, כפי שמראות דוגמאות רבות שהשתמרו במסורת. כך למשל ירש אנקוס מרקיוס את מקומו של טולוס הוסטיליוס לאחר שדאג שהמלך וכל משפחתו—וביניהם בניו המיועדים לרשת את מקומו—יקפחו את חייהם בשריפה.[1] טארקוויניוס פריסקוס, שפרשׂ את חסותו על סרוויוס טוליוס, ירש את מקומו של אנקוס מרקיוס, כשהוא דואג להרחיק את בניו של האחרון מרומא בעת הכתרת המלך החדש. סרוויוס טוליוס ירש את טארקוויניוס למרות שלא היה בנו, ואחריו מלך בנו (או נכדו) של טארקוויניוס פריסקוס, טארקוויניוס סופרבוס, שתפס את השלטון בכוח ולא התמנה כמלך לגיטימי.

התמונה המצטיירת מהמקורות היא שעל אף שנראה שלבני-מלך היתה טענה כלשהי לכס המלוכה, לא היה בנמצא עקרון ירושה הקבוע בחוק או במנהג. ניתן להקיש מכך שבכל פעם בה היה צורך לבחור במלך חדש נכנסה לפעולה מערכת שיקולים והשפעות, ששיקפה את העדפת המלך היוצא לגבי זהות יורשו, קשרי דם וקשרי נישׂואין. קשרי הנישׂואין בין בת המלך ליורשו העתידי היו כלי ידוע להעברת הירושה, במיוחד ליורש אשר היה מחוץ למסגרת הפוליטית הרומית.

מאפיין חשוב של המלוכה הרומית הוא שהמלכים שנבחרו הגיעו מחוץ לקבוצת האוליגרכיא המצומצמת, לעולם לא מגֵנְס פטריקית, ולעתים אף היו זרים גמורים (כמו במקרים של נומא וטארקוויניוס פריסקוס). למעשׂה, אף גנס פטריקי גדול מעולם לא העלה מלך לשלטון. לעקרון זה היו שני יתרונות גדולים מבחינת האצולה הרומית. האחד: מינוי מלך חיצוני חסך את התחרות המתבקשת בין משפחות האצולה המובילות על המלוכה. ויתור כזה מכל הצדדים על משׂרת השלטון הבכירה ביותר אפשרה לכל הצדדים לשמור על מעמדם ולא לכלות כוחות במאבקים מיותרים. אצילי רומא היו ממליכי-מלכים, אך לא היו למלכים בעצמם. היתרון השני הוא שכיון שהמלך הנבחר הגיע מחוץ למערכת האריסטוקרטית הפטריקית, הוא היה תלוי באלו אשר הכניסו אותו למערכת זו. מלך חיצוני, שהיה זקוק לתמיכת משפחות האצולה הגדולות כדי למשול, התקשה לפיכך לכונן שלטון עריצות (כפי שקרה לרוב בערי המדינה ביוון), והיה תלוי בשתוף הפעולה של מי שהעלה אותו לשלטון.

מנגנון מינוי מלך חדש

תהליך בחירת המלך היה מורכב: לאחר מות המלך הייתה תקופת "בין מלכים" (interregnum), במהלכה איישו ראשי המשפחות הפטריקיות את עמדת השלטון בסבב, חמישה ימים כל אחד, למשך שנה. לאחר שנה זו התקיימו בחירות. לא ידוע האם היה רק מועמד אחד שמוּנה על-ידי ראשי המשפחות, או שמא הייתה לעם בחירה בין מועמדים שונים.

ראשי המשפחות הפטריקיות הציבו מועמד בפני העם. העם נתן את האימפריום למלך הנבחר, וראשי המשפחות (Patres Familias) "אישררו" את בחירת העם (auctoritas patrum). מינוי המלך נעשׂה "בסמכות האבות, בפקודת העם" (auctoribus patribus, iussu populi). הפטריקים הכריעו בעניין מינוי המלך במהלך תקופת "בין המלכים" על ידי פירוש אותות בטקס דתי, שמטרתו להשׂיג אישור "שמימי" של המלך (auspicia). עם בחירת המלך הוא קיבל את ה-auspicia מבוחריו הפטריקים, ועם מותו הם חזרו לידיהם.[2]

עד כמה מעידה שיטה כזו על השתתפות של העם או על התחשבות ברצונו, ועד כמה היא מס שׂפתיים בלבד? נראה שעל אף שהמלכים נבחרו על ידי האצולה הפטריקית, בכל זאת היתה חשיבות להצבעת העם, שזכה להזדמנות להביע את דעתו ואת שׂביעות רצונו. מעבר לאפשרות לשחרר לחצים ולאוורר את המערכת הפוליטית, יתכן שהיה כאן גם פתח לציבור—או לאנשים מתוכו—להעלות טענות של ממש באשר למינוי מלך אחד או משנהו. (כמובן, בהקשר זה חשובה במיוחד השאלה אם עמדו לבחירה מועמד יחיד, או מועמדים רבים.) בכך הושׂג למעשׂה קונצנזוס בנוגע לזהות השליט. מינוי מלך אם כן היה תלוי בהעדפות המלך הקודם, ברצונם של הפטריקים, ב"הסכמת" העם, ובאישור האלים. אולם, לקראת סוף תקופת המלוכה המערכת התערערה והכוח נפל לידי תופסי שלטון שלא כחוק—טֻירנים.

מלכים וטֻיראנים

במרכז איטליא הייתה נפוצה התופעה של מפקדים אריסטוקרטים בעלי צבאות פרטיים (warlords, condottieri), שהתבססו על מערכות-יחסים של קליינטים ופטרונים (Patronus). הקליינטים לא הזדהו כאזרחי מדינה או קבוצה אתנית דוקא, אלא כבעיקר כבני-לוויה של אדונם. צבאות אלו ואדוניהם נטו להמיר את נאמנותם, והפכו לתופעה כלל-איטלקית משמעותית בתקופה שבין אמצע המאה השישית ותחילת המאה החמישית.

דומה שבמחצית השניה של המאה השישית חל שינוי משמעותי באופיה של המלוכה הרומית, והיא החלה לאמץ מאפיינים טיראניים. מאפיין ראשוני ומרכזי של השלטון הטיראני הוא תפיסת השלטון עצמה, המתבצעת בניגוד לחוק. ואכן, הן קיקרו הן ליוויוס מספרים שסרוויוס טוליוס היה הראשון שעלה לשלטון iniussu populi, כלומר "ללא צו של העם".[3] פרשנים מודרניים רואים באפיון זה תופעה ספרותית, במסגרתה כותבי תולדות הימים ברומא ביססו את תיאורי המלכים על סמך תיאורי משטרי טיראנים יווניים כדוגמת משטרם של פֵּיְסיסְטְרָטוֹס באתונא ופריאנדרוס בקוֹרינתוֹס. עם זאת, יש מקום להניח כי שלטון המלכים הרומיים אכן דמה במאפייניו לשלטון הטיראנים, וכי דמיון זה נבע מצד אחד מנסיבות היסטוריות דומות, ומצד שני מקשר ישיר בין רומא וערי-מדינה אחרות בסביבתה לבין העולם היווני. על כן ייתכן שמלכי רומא היו מודעים למעשי הטיראנים בני זמנם וניסו לחקותם. במילים אחרות—יתכן שהתופעה אינה ספרותית, אלא היסטורית.

בדומה לטירנים היוונים, גם מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה עסקו במדיניות חוץ שאפתנית, היו פטרוני האומנויות ועודדו מפעלי בנייה גדולים. הצלחה במפעלים אלה העלתה את קרנם וטשטשה את העובדה שעלייתם לשלטון לא התבצעה בדרך המסורתית, ולעתים אף התרחשה תוך הפעלת אמצעים אלימים. הצורך הבוער של מלכי רומא היה לתת תוקף להישׂגיהם, ומאחר שלא הייתה להם לגיטימציא דרך המסורת, הם ייחסו לעתים קרובות את כוחם ומעמדם לחסד אלוהי.

קווי דמיון כאלה ואחרים בין המלוכה הרומית הטיראנית לבין אלמנטים אגדיים והיסטוריים מזרחיים אינם מקריים, ואינם תולדה של השפעה הלניסטית מאוחרת. יש מקום לשער כי מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה אימצו מודלים מלוכניים מיוון והמזרח התיכון כדרך להשגת לגיטימציא לשלטונם. ישנן שתי עדויות התומכות בהשערה זו והופכות אותה לסבירה ביותר.

לוחות פֻירגי, המוסיאון האטרוסקי בוילה ג׳יוליה, רומא.
תמונה: Pufacz, Wikimedia

נקודת הדמיון הראשונה עוסקת בקווי ההשקה בין סיפור עלייתו לשלטון של סרוויוס טוליוס (עוד על כך בשער הבא) לבין לטקס הידוע בשם 'נישׂואין מקודשים' (hieros gamos)—פולחן נפוץ בזירה הים-תיכונית בעת העתיקה, בו המלך מתנה אהבים עם אלה, וכך זוכה הן בלגיטימציא לשלטונו, הן ברווחת ממלכתו. בחלק מהמקרים התקיים זיווג כזה בין המלך לאלה בצורה סמלית, כאשר את תפקיד האלה במקדשה ממלאת שפחה, כוהנת, קדשה או אף רעייתו של המלך עצמה. רמז ברור לסוג של לגיטימציא שלטונית שכזו ניכר ב"לוחות פירגי" (Pyrgi Tablets) – כתובת דו-לשונית בפיניקית ובאטרוסקית—שנמצאה בנמל פירגי (Pyrgi), לא רחוק מרומא. הכתובות מתארות הקדשה של מזבח לאלה הפיניקית עשתרת, ומקבילתה האטרוסקית 'אוני' (Uni), על ידי שליט העיר, ומתוארכת בקירוב לשנת 500. מטרת ההקדשה הייתה להבהיר כי השליט חב את מעמדו לחסד האלה. אמנם בכתובות לא נאמר במפורש כי מושל העיר היה בן לוויתה של האלה, אך חשוב לציין כי במזרח התיכון הקדום היתה עשתרת הייתה האלה האחראית למתן הסמכות למלך ופריון לעמו בטקסי נישׂואין מקודשים.

העדות השנייה היא קבוצת פסלי חרס, שנמצאה במקדש קדום בפורום בואריום (Forum Boarium), ברומא ותוארכו לשנת 530 בקירוב. הקבוצה מורכבת משתי דמויות עומדות, המייצגות את הרקלס-הרקולס ואת Minerva. הפירוש המשכנע ביותר לפסלים אלו הוא כי הם מייצגים תמונה במיתולוגיה היוונית בה מינרווה—ובשמה היווני 'אתנה' (Athena)—מציגה את הרקלס לחבר אלי האולימפוס, לאחר שהועלה למעמד אל (Apotheosis). הפסלים מעניינים בייחוד בשל חשיבותם האידיאולוגית האפשרית. פייסיטרטוס, הטירן האתונאי בן המאה השישית, ניסה לחזק את מעמדו בכך שניסה לקשור קשר בינו לבין הרקלס וטען כי הוא זוכה לחסד ותמיכת האלה אתנה. הד לכך ניתן למצוא במקרה שתיאר הרודוטוס (1.59-64), בו נכנס פייסיסטרטוס לאתונא כשלצדו נערה גבוהה לבושה שריון, שהתחזתה לאתנה. סיפור אתונאי זה מהווה מקבילה להתפתחויות ברומא בתקופה זו (אם כי אין לראות בכך טענה להשפעה ישירה בכיוון זה או אחר). מלכי העיר, בדומה לשליטים בני ערים אחרות באיטליה, ניסו להגדיר את שלטונם במושגים של שליטי יוון והמזרח התיכון הקדום.

ניתן לראות כי תיאורים מסורתיים של שלהי תקופת המלוכה ברומא משמרים זיכרון של תקופתם, כאשר הם מציגים את המלכים האחרונים כטירנים יווניים. תיאורים אלו גם מאשרים את ההיבט הפופוליסטי של שלטון המלכים האחרונים ברומא. בדומה לטיראנים היווניים, שהגיעו לשלטון תוך קיום זכויות המעמדות הנמוכים—ביחוד האיכרות הזעירה—והרחבתן על חשבון מעמדם הכלכלי והפוליטי של יריביהם האריסטוקרטיים, חבו גם מלכי רומא האחרונים את שלטונם לתמיכה עממית. כך מתאר וירגיליוס את אנקוס מרקיוס כפטרון הפּלֵבּס וכמנהיג ששוכנע בקלות רבה מדי לקבל את דרישותיו של העם.[4] טרקוויניוס פריסקוס בקש תמיכה עממית וביצע רפורמות שעוררו את כעסם של האריסטוקרטים. שני מלכי רומא האחרונים אף עשׂו מעבר לכך. את הרפורמה הכוללת של המדינה הרומית בימי סרוויוס ניתן לפרש כנסיון לפגוע בבסיס כוחם המסורתי של האריסטוקרטים. טרקוויניוס סופרבוס רדף את האריסטוקרטיא בגלוי, והודח בסופו של דבר על ידי האריסטוקרטים הרומאיים.

המלוכה בעיניים רפובליקאניות

ראיה נוספת לשלטונם הפופוליסטי והאנטי-אריסטוקרטי של המלכים האחרונים ברומא היא העוינות העמוקה והעקבית בקרב הרומאים בתקופת הרפובליקא למוסד המלוכה באשר הוא. הנימוק המקובל לכך הוא שעריצותו חסרת-הגבולות של המלך האחרון הותירה טעם רע שלא נמחה עוד. סביר יותר להניח שיחס זה נבע דוקא מראיית העולם האריסטוקרטית של המעמד השליט בתקופה הרפובליקנית.

כפי שנראה, בתקופה הרפובליקנית היה נתון השלטון בידי אוליגרכיא מצומצמת, שדרשה זכות בלעדית לחבריה להתחרות על כוח פוליטי והשפעה. למצב עניינים זה קראו החוגים האוליגרכיים בשם חירות (Libertas). הרומאים היו מודעים לחוסר ההתאמה בין מלוכה לליברטס, ולכן ניסו לשמרו על ידי נקיטת אמצעים כנגד חזרתה של המלוכה. אחד מצעדיהם הראשונים של מייסדי הרפובליקא היה אם כן להשביע את העם הרומי שלא לאפשר לעוד אדם לעלות למלוכה, ולחוקק כנגד השואפים למלוכה בעתיד. החשש המשתקף מחוק זה הוא מכך שאחד מהם ינצל את האפשרות להראות דאגה למעמדות הנמוכים, ישׂיג בכך את תמיכתם, וירומם את מעמדו הוא על חשבון האחרים. חשש זה מסביר את אחת התופעות המוכרות והמפורסמות מהפוליטיקא הרפובליקנית הרומית, לפיה כל אריסטוקרט אשר הפעיל את כוחו וממונו לטובת דלת העם ברומא נתפס כמי שזומם להמליך עצמו על הרומאים. בתקופת הרפובליקא המוקדמת עלו האשמות אלה כנגד ספוריוס קסיוס (Spurius Cassius Vecellinus), ספוריוס מאליוס (Spurius Maelius) ומרקוס מנליוס קפיטולינוס (Marcus Manlius Capitolinus). בדור האחרון של המאה השניה שמשו אותן טענות עצמן כדי להצדיק את רצח האחים טיבריוס וגאיוס גראכּכֿוּס (עליהם נדבר בפרק על משבר הרפובליקא המאוחרת. הטענה כי שאפו למלוך ברומא לא נבעה משיקולים רטוריים בלבד, אלא סביר להניח שיצגה נאמנה את דעתם האמיתית של מתנגדי המלוכה החריפים ביותר. אפשר לומר שאלו שהפגינו באופן פומבי את סלידתם ממלוכה הסתירו פחד תת-מודע מכוחו של ההמון.

הערות

  1. דיוניסיוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.35.3-4
  2. תהליך בחירת המלך מופיע אצל ליוויוס 1.18.6-10
  3. ראו Cic., Rep. 2.37: Servius Tullius primus iniussu populi regnavisse traditur. וגם Livy 1.41.6: Servius … primus iniussu populi voluntate patrum regnavit. והשוו Dion. Hal. 4.8–12.
  4. ורגיליוס, איניאידה 6.815-6


לדף הבית