חברה ומשטר ברומא הרפובליקנית - תריסר הלוחות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לדף הבית
  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 272-292

הדקמוויראט

ההיסטוריון היווני פולֻיביוס (Polybius) משבח בחיבורו מן המאה השנייה BC את החוקה הרומאית ומתאר אותה כמשטר מעורב הכולל יסודות מלוכניים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים. חוקה משוכללת זו, כך פוליביוס, היתה תוצאה של תהליך ארוך של ניסוי וטעיה, אשר הגיע לשיאו בשנת 449 BC, השנה שבה חוקקו חוקי ואלריוס-הורטיוס (Valerio-Horatian Laws). זוהי לְדידוֹ נקודת פרשת המים, שממנה ואילך המשיך הממשל הרומי להשתכלל ולהשתפר עד שהגיע לשיאו במלחמה הפונית השנייה.[1] תפיסה זו לא היתה מסקנה מקורית של פוליביוס, אלא תפיסה מושרשת היטב במסורת ההיסטוריוגרפית של רומא.[2] מנקודת מבט זו המהפכה שבעקבותיה נולדה הרפובליקא לא הייתה גירוש המלכים בסוף המאה השישית אלא המהפך החוקתי שהתרחש באמצע המאה החמישית.

הדראמה שהתחוללה בשנים 451–449 היתה תולדה של דרישת הפלבאים לכתיבת החוק הרומי ולפרסומו באופן פומבי. הדרישה למהלך זה החלה בשנת 462, בשנת כהונתו של טריבון בשם טרנטיליוס הרסא (C. Terentilius Harsa) והמשיכה להדהד במשך עשׂור. בשנת 454 BC יצאה משלחת לאתונא ולערים יווניות נוספות, במטרה ללמוד את חוקי היוונים, ובייחוד את אלה שחוקק סולון.[3] שלוש שנים אחר כך הוחלט להשעות את כתיבת החוקה ולמנות גוף של עשׂרה פקידים בסמכות קונסולארית. השלטון בעיר נמסר בידי העשׂיריה, כמו גם המלאכה להעלות את החוק על הכתב (decemviri legibus scribundis). קיקרו מספר שהקונסולים מחד והטריבונים של הפלבס מאידך ויתרו על משׂרתם לטובת הדקמוויראט.[4] על פי גרסתו של ליוויוס היו כל העשׂרה פטריקים. מאידך בולט שמו של אחד מהם - טיבריוס גנוקיוס (T. Genucius) - שאינו מוכר לנו כשם פטריקי. בשנת כהונתו הוציא הדקמוויראט הראשון לאור חוקים כתובים על עשׂרה לוחות. בשנה שלאחר מכן נבחר חֶבֶר-עשׂרה (דקמוויראט) נוסף, והוסיף עוד שני לוחות על עשׂרת הלוחות הראשונים. בדקמוויראט השני היו מספר חברים לא-פטריקים בבירור.

על פי המקורות החל הדקמוויראט השני להפגין סממני עריצות, כאשר סרבו חבריו לוותר על סמכויותיהם בתום שנת כהונתם. המשבר הפוליטי החריף בעקבות מפלה צבאית וסדרה של סקנדלים, שהבולט מכולם היה ניסיון האונס של וירגיניה על ידי אפיוס קלאודיוס, היחיד שכיהן כדקמוויר בשתי השנים. ליוויוס (3.44-8) מספר לנו שאביה של ורגיניה הרג את בִּתו לפני שקלאודיוס הצליח לבצע את זממו. השערוריה הובילה לפרישה של הפלבאים לגבעת האבנטינוס והביאה את המשבר לשׂיא. עשׂרת הדקמווירים הודחו, אפיוס קלאודיוס שלח ידו בנפשו, וסדרי השלטון הקודמים (קונסולים וטריבונים) הושבו על כנם. הסכם הפשרה שהושׂג לאחר אירועים סוערים אלו עוגן בסדרת חוקים שהוצעו על ידי ואלריוס פוטיטוס (L. Valerius Potitus) והורטיוס ברבטוס (M. Horatius Barbatus), הקונסולים של שנת 449.

מספר סתירות בסיפור אודות הדקמוויראט מעלות שאלות קשות. למשל, לא ברור מהמקורות מה הייתה מטרתו של הדקמוויראט כמוסד. מצד אחד הוא הציג משׂרה פקידותית חדשה, ששילבה את הפלבאים בשלטון. חֶבֶר-העשׂרה החליף הן את הקונסולים הן את הטריבונים (המספר - 10 - מעלה את האפשרות שמדובר בשאילה ממוסד הטריבונאט). אם אכן היה הדקמוויראט אמור להוות משׂרה פקידותית חדשה, שחבריה יבחרו מחדש כל שנה במקום הטריבונאט והקונסולאט, אין כל הפתעה בכך שבחבר הדקמוויראט (אולי בראשון, וללא ספק בשני) היו גם לא-פטריקים.

מאידך, המקורות מציינים שתפקידו של הדקמוויראט היה לנסח ולכתוב חוקה. מהגדרת תפקיד זו משתמע שהמשׂרה היתה אמורה להיות זמנית, ושלאחר השלמתה יפורק הדקמוויראט. ליוויוס מספר שהדקמוויראט השני נבחר מכיוון שבעשׂרת הלוחות שנוסחו בשנה הראשונה לא היה די, ושהיה צורך בשנה נוספת להשלמת המלאכה. הדקמוויראט השני ניסה להשהות את פרסום שני הלוחות הנוספים, ובכך להאריך את כהונתו באופן מלאכותי.[5] ברם, אם כל מטרת הדקמוויראט היתה לפרסם חוק כתוב, ואם משׂימה זו היתה זמנית מעיקרה, מדוע התקבלה החלטה שלא למנות בזמן פעולת חברה העשׂרה את הקונסולים והטריבונים כמידי שנה?

לכאורה מוצגים בפנינו שני דקמוויראטים, אחד טוב ואחד רע. יתכן שהצגת דברים זו נועדה להסביר כיצד נכלל בתריסר הלוחות, שנחשבו לחוקה טובה ומועילה ברומא, גם החוק האוסר על נישׂואין בין פטריקים לפלבאים. התשובה שמציע שחזור זה היא שהחוקים ה'טובים' נחקקו על ידי הדקמוויראט הראשון, והחוקים ה'רעים' על ידי הדקוומיראט השני. הימצאותו של החוק האוסר על נישׂואי תערובת בלוח האחד-עשׂר עולה בקנה אחד עם הסבר זה. אלא שהסבר זה מעלה קושיות חדשות. אם אכן הומצא דקמוויראט שני רשע במטרה להסביר את איסור נישׂואי התערובת, מדוע מספרים המקורות ששני הלוחות האחרונים אושררו ופורסמו על ידי הקונסולים של שנת 449 BC, הורטיוס וְואלריוס?[6] זאת ועוד, כיצד נסביר שדווקא הדקמוויראט השני, שכלל בתוכו לא-פטריקים, הוא זה שחוקק חוק שכזה?[7]

אין ספק שהסיפור המוצג במקורות הוא תוצר של תהליך ארוך של שכתובים ועיבודים. עד אמצע המאה ה-2 כבר התקבלה הדעה שאכן היו שני דקמוויראטים, ושהלוחות התפרסמו בשני שלבים – עשׂרה ואז שניים נוספים. כמו כן היה מקובל הסיפור על כך שהדקמווירים סרבו להניח את שלטונם בסוף כהונתם. סיפורה של ורגיניה חשוד יותר. היו מי שטענו שאפיוס קלאודיוס הוצג בסיפור זה כנבל על-ידי יריביה של ה-gens Claudia בתקופת הרפובליקא המאוחרת, וגם בחירת השם Verginia לעלמה חסודה מעורר חשד מסויים. מאידך, אין בטיעונים אלה די כדי להוכיח שמדובר בבדיה מאוחרת. יתכן מאד שהוא מבוסס על עובדות, שזכו לעיבודים וקישוטים עם הזמן.

באשר לסוגיית המשלחת לאתונא, אם אכן הגיעה משלחת רומאית כזו לאתונא בשנת 454, יש להניח שפריקלס היה חולק עמה חוקים עדכניים יותר מאלה של סולון.[8] מאידך, אין בכך סתירה לטענה שהחוקים המופיעים על שנים עשר הלוחות מצביעים על השפעה יוונית. נהפוך הוא: ניתן לראות בחוקים השפעות יווניות ברורות, בין השאר במילה השאולה מיוונית - poena (עונש). הגיוני להניח שחבר המחוקקים עשׂה מאמץ לברר ולהכיר חוקות של מדינות אחרות, ומקור ההשפעה המתקבל על הדעת הוא שוב הערים היווניות בדרום איטליא. מסורת אחרת גורסת שפילוסוף יווני גולה בשם הרמודורוס מאפסוס (Hermodorus of Ephesus) יעץ לדקמוויראט, וכאות תודה פיסלו הוצב אחר כך בקומיטיום.[9] הסיפורים השונים ממחישים תופעה כללית ונרחבת, המאוששת גם על-ידי הממצאים הארכיאולוגיים, והיא ההשפעה הנרחבת של התרבות היוונית על רומא במאה ה-5. מדרך הטבע, השפעה זו התבטאה גם בתחום החקיקה והפוליטיקא.

לפיכך, גם אם נשארים ספקות עמוקים לגבי העובדות המרכיבות את סיפור המאורעות, אין שמץ של ספק לגבי השורה התחתונה: משבר פוליטי חריף באמצע המאה ה-5 הסתיים בניסוחו של מסמך שנודע כ"תריסת הלוחות".

  1. פוליביוס 6.11.1
  2. למשל אצל קיקרו, רפובליקא 2.1.3
  3. ליוויוס 3.31.8
  4. קיקרו, רפובליקה 2.61
  5. ליוויוס 3.37.4; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 10.60.5-6, 11.6.5
  6. ליוויוס 3.57.10; דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 10.57.7; דיודורוס (12.26.1) רומז שהורטיוס וואלריוס היו עצמם מחברי שני הלוחות האחרונים.
  7. מבחינה אחת אפשר לשׂמוח על הסתירות הפנימיות הרבות, שכן הן מעניקות לפחות לעובדות הבסיסיות שבסיפור יתר אמינות. ניתן לשער שאילו הומצא הסיפור מאפס, לא היה מכיל סתירות פנימיות כה חמורות.
  8. זו דעתו של קורנל. מאידך, אין מניעה שהשליחים הרומאים הגיעו לאתונא כדי ללמוד את חוקי סולון, על אף שהמחוקק האתונאי הלך לעולמו כמאה שנים קודם לכן. חוקי סולון היו מפורסמים מאד, ויתכן בהחלט ששמעם הגיע לרומא, ושהתקבלה במערכת הפוליטית הרומית החלטה ללמוד דוקא אותם. אם כן, הרי שנסיעה לאתונא היתה האמצעי המתבקש. יתר על כן, האתונאים עצמם המשיכו ליחס חוקים לסולון גם אחרי מותו, כדי להעניק לחוקיהם החדשים הילה של קדמוניות וכבוד שנבע משמו של המחוקק המפורסם. במילים אחרות: אינני מוצא את הטענה בעייתית כלל ועיקר.
  9. Plinius, NH 34.21; Strabo 14.1.25
לדף הבית

חוקי ולריוס-הוראטיוס

חוקי ולריוס-הוראטיוס משקפים את שתוף הפעולה הפטריקו-פלבאי שהדיח את הדקמווירים מן השלטון. פרשת הדקמוויראט כולה היתה נצחון גדול לתנועה הפלבאית. ראשית, משום ההסכמה להעלאת החוק על הכתב. שנית, משום שכבר בהרכב הדקמוויראטים אנו רואים לא-פטריקים מכהנים במשׂרות רשמיות של המדינה (לא רק של הפלבס). חוקי ולריוס-הוראטיוס חתמו נצחון זה בהכרה רשמית של המדינה בפקידי הפלבס: הטריבונים ואיידילים, ובקדושתם (sacrosanctitas).[1]

חוק שני של ולריוס והוראטיוס נגע לזכות הערעור על החלטות המגיסטרטים – provocatio.[2] החוק של שנת 449 לא הגדיר זכות זו לראשונה—היא ניתנה כבר עם גירוש המלכים והקמת הרפובליקא—אלא הרחיב אותה: מכאן ואילך אסור לכונן משׂרות נוספות שאינן כפופות לזכות הערעור. ניתן לשער שהדחף לתוספת זו נבע מהתנהגותם העריצה של הדקמווירים, שבעצם לא היו כפופים לזכות הערעור.

חוק שלישי שהעבירו הקונסולים נגע בסמכויות אסיפת הפלבס ובמעמד החוקי של החלטותיה. לפי ליוויוס 3.55.3 הוכר בחוק זה מעמדן הרשמי של החלטות הפלבס (plebiscita)[3] כחוקים המחייבים את העם הרומי כולו. אכן, מזמן זה ואילך אנו פוגשים חוקים רבים שמקורים בהחלטות של אסיפת הפלבס. עם זאת, בנקודה זו לא היה נצחון הפלבאים מושלם. המעמד החוקי של החלטות אסיפת הפלבס המשיך להטריד את המערכת הפוליטית, והיה נושׂא לחקיקה נוספת בשנים 339 ו-287. סביר להניח שהחקיקה של 449 התנתה את מעמדם החוקי של ה-plebiscita באישור של אסיפת עם כוללת, ב-auctoritas patrum (אשרור מטעם ה-patres), או בשניהם. פרטי ההגבלות הללו אינם ידועים לנו, אך אין ספק שאחרי החקיקה של 287 לא נותר מהן עוד דבר.

מימד אחר שנוסף למערכת הפוליטית אותה הזדמנות כלל קיום ארכיון של החלטות הסנאט בפיקוח האיידילים במקדש קרס. הישׂג נוסף היה, כמובן, כתיבתם של החוקים על תריסר לוחות ארד ופרסומם בפורום.[4] גורלם של הלוחות לוט בערפל. מסתבר שבימיו של קיקרו לא היו עוד הלוחות המקוריים בנמצא, וליוויוס רומז שהם אבדו במהלך המתקפה הגאלית בשנת 390.[5] כך או כך, הלוחות הפכו לחלק חיוני מהמדינה הרומית, צוטטו שוב ושוב בהקשרים שונים, ועל-פי עדותו של קיקרו נלמדו בעל-פה כחלק מתכנית הלימודים הבסיסית בתקופתו. לפיכך, על אף שאין בידינו עותק מקורי של תריסר הלוחות, יש מידה רבה של בטחון שהציטטות ששׂרדו מתוכם—הכתובים בלטינית ארכאית, השונה מאד מזו של מקורותינו—מהוות חלק מהטקסט המקורי. יוצא, אפוא, שבמקרה זה עומד לרשותנו מקור ראשוני יחיד ומיוחד במינו.

  1. על אלה נוספו גם ה-iudices decemviri (עשׂרת השופטים), משׂרה פלבאית שזו להם ההופעה היחידה במקורות שבידינו.
  2. זהו מקור המילה פרובוקציא.
  3. ומכאן המילה המודרנית למשאל-עם: plebiscite.
  4. דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 10.57.7; ליוויוס 3.57.10; דיודורוס 12.26.1.
  5. ליוויוס 6.1.10
לדף הבית

על תריסר הלוחות

הטקסט המלא של תריסר הלוחות לא שׂרד בשלמתו עד ימינו. הקטעים שבידינו מבוססים על ציטוטים ואזכורים עקיפים במקורות מאוחרים יותר. רסיסים (פרגמנטים) אלה לוקטו וסודרו לפי לוחות על-ידי חוקרי העת החדשה החל במאה ה-19. כיום נהוג במחקר להתייחס לתריסר הלוחות לפי השחזור של ה. דירקסן בתחילת המאה ה-19.

החוקים מנוסחים כהוראות או כאיסורים, חדים וקצרים, כתובים בשׂפה פשוטה ולא-תמיד בהירה. למשל:

  • Whoever shall have been lacking witness, he is to go every other day to clamor(?) at the door (II.3)
  • They are to make a road. Unless they laid it with stones, he is to drive carts where he shall wish (VII.7)
  • If he summons to law, he is to go. If he does not go, he is to call to witness. Then he is to seize him (I.1)

ניסוחם של החוקים מעורפל לעתים קרובות, ומבלבל לא רק את הקורא המודרני. בראשית המאה ה-2 החלו להופיע ספרי פרשנות לתריסר הלוחות, ללמדנו שגם רומאים בני אותו הזמן התקשו כבר להבין את לשון החוק. עם כל זאת, יש די חומר כדי לצייר תמונה עשירה של החיים בחברה הרומית הארכאית. קשה יותר לקבוע מה היתה מטרת החקיקה, ואיזה תפקיד בדיוק שׂחקה במסגרת המאבק בין הפטריקים והפלבאים.

יש להדגיש שתריסר הלוחות אינם מהווים חוקה או קוד חוקי במובן המודרני של מונחים אלה. הדקמווירים לא ניסו להעלות על הכתב את כל החוק הרומי באשר הוא. תחומי העיסוק המרכזיים של תריסר הלוחות הם דיני משפחה, נישׂואין וגירושין; בעלות על רכוש, ירושה והעברה; דיני נזיקין ותקיפה; חוב עבדות ו-nexum. עוד מופיעים חוקים ותקנות בדבר זימון לדין, טקסים דתיים אלו ואחרים, וכללי עריכת לוויות. למיטב ידיעתנו, תחום המשפט התחוקתי נעדר כולו מתריסר הלוחות. עניין זה מפתיע במיוחד לאור דיווחו של ליוויוס (3.9.5) על דרישת הפלבאים שסמכויות הקונסולים תוגדרנה בכתב.

לא ידוע מדוע בחרו הדקמווירים לדון במסגרת החוק בנושׂאים כאלה ולא באחרים. סביר להניח שנטו לחוקק דוקא בתחומים שהיו שנויים במחלוקת או ששׂרר בהם אי-בהירות, ושדווקא התחומים שהיו ברורים לכל נותרו ללא התייחסות.


לדף הבית

החוקים: עבדות, חוב ושעבוד הגוף (Nexum)

עובדת קיומם של עבדים מרומזת במספר הוראות בתריסר הלוחות, כמו אלה הדנות באחריות של בעלי עבדים, במקרה שעבדיהם גרמו נזק לרכוש או גוף של אזרחים אחרים (XII.2). עם זאת, לא ניכר בתריסר הלוחות כל נסיון להגדיר מהי עבדות ולענות על שאלות כמו "מיהו עבד?" או "איך הופך אדם לעבד?". הסיבה ההגיונית לכך היא שמוסד העבדות נתפס כמובן מאליו, ושהחוקים לגבי עבדות והזכויות של בעלי-העבדים על עבדיהם היו ברורות לגמרי.[1]

העובדה שמוסד העבדות היה קיים ברומא כבר מימיה המוקדמים הינה אחת מהמסקנות החשובות בנוגע לחברה הרומאית, שניתן להסיק מתריסר הלוחות. עם זאת, לא ברור אם העבדים היוו אחוז ניכר מהאוכלוסיא, למרות שהסבירות לכך נמוכה מאוד. כמו כן, לא סביר כי עבדים עבדו בעבודות חקלאיות. עדות נקודתית מראה כי העבדים הועסקו בעיקר בעבודות בית – עבודה לה היתה דרישה רבה בקרב המעמדות האמידים. רוב העבדים היו שבויים או כאלה שנולדו וגדלו בבית האדון. שלל המלחמה כלל בדרך כלל בני-אדם, במיוחד נשים וילדים שהפכו לעבדים. למרות שהרומאים לא היו מעורבים במלחמות כיבוש במאה החמישית לפנ׳, התבנית הרגילה של פלישות שנתיות כנגד ה-Aequi וה-Volsci כללה לקיחת שבויים כמובן מאליו.

עבדים שנולדו בבית (vernae) היו ילדי השפחות. ילדים אלה היו עבדים ללא קשר לזהות אביהם, שפעמים רבות היה בעל הבית. כיון שעבדים רבים היו ילדים של אזרחים רומאים, שחרור עבדים מרצונו החופשי של בעל-העבדים היה תופעה שכיחה, מה גם שעבדים משוחררים אלה זכו אוטומטית לאזרחות רומית. אמנם שחרור עבדים לא טופל באופן ישיר בחלקים הנותרים של תריסר הלוחות, אבל לוח VII.13 מתייחס למקרה מסוים שבו עבד ששוחרר בצוואתו של בעליו, בתנאי שישלם סכום מסוים ליורש, ישוחרר גם אם היורש מכר אותו לצד שלישי, וזאת על ידי תשלום הסכום שנקבע לצד השלישי. חוק זה מצביע על המורכבות החיים החברתיים והחוקיים ברומא בתקופה זו. מחוק זה ניתן ללמוד על האפשרות לקנות ולמכור עבדים, על האפשרות לשחרר עבד באמצעות צוואה, ועל כך שהעבדים יכלו לשלוט במשאבים משלהם (peculium), מהם יכלו לשלם תשלומים ואף לקנות את חירותם. אם יכלו האדונים לשחרר את עבדיהם בצורה לא-ישירה, יכלו מן הסתם לשחררם גם בצורה ישירה, לא רק דרך ירושה אלא במהלך חייהם. השחרור נעשה באחת מהדרכים הבאות: רישום של העבדים כאזרחים בקנסוס (שיטה המתוארכת לימיו של סרוויוס טוליוס); או פעולה חוקית בשם (manumissio vindicta), שהתבצעה בנוכחות שופט.

עניין חשוב במיוחד הוא שעבוד אזרחים רומיים. כאשר שקע אזרח רומי בחובות, ולא הצליח עוד לפרוע אותם, עמדו בפני נושיו שלוש אפשרויות:

  1. להוציא את החייב להורג. אם היה יותר מנושה אחד, היה מותר לבתר את הגופה למספר חלקים כמספר הנושים, ולחלקהּ בינם. סביר להניח שברוב המקרים היתה אפשרות זו בגדר איום לצרכי הרתעה. יש לשער שברוב המקרים העדיף החייב אחת משתי האפשרויות האחרות (להלן), ומאידך קשה לראות איזו תועלת צמחה לנושה מהריגת החייב.
  2. למכור את החייב לעבדות מחוץ לגבולות רומא, ומעבר לנהר הטיבר. הכלל היה שאין לכבוש אזרח רומי לעבדות בתוך גבולות המדינה.
  3. האפשרות השלישית היתה לסלק את החוב באמצעות עבודה, מה שהוביל למצב משפטי שנקרא nexum. להבדיל מעבדות רגילה, שביטלה את אזרחותו של העבד והפכה אותו לרכוש לכל דבר, ה-nexum (שעבוד הגוף) היה מותנה בתשלום מוגדר מראש, ולאחר השלמת התשלום חזר החייב-לשעבר להיות אזרח חופשי לכל דבר. מבחינת החייב היה בכך יתרון ברור, שכן הוא נותר בחיים, הותר לו להמשיך ולהתגורר ברומא (עם משפחתו, אם היתה לו), ועמדה בפניו האפשרות לחזור לחירות מלאה אם ישלם את מלוא חובו.

היתרון שעניקה החקיקה בכתב לחייבים נבע בראש ובראשונה מהסדרת ההליך החוקי, ומוִיסוּת הדרכים שבהן ניתן היה להעניש חייבים. עבורם היה כנראה עדיף מצב זה על פעולה אקראית מצד הנושים. ראשית קבע החוק שתפיסת החייב יכולה להתבצע רק אחרי משפט ותקופת חסד של 30 יום. לאחר הופעה שניה בבית המשפט הותר לנושה לאסור את החייב בשלשלאות. במשך 60 יום נוספים שהה החייב בביתו של הנושה, שהיה חייב לדאוג למזונו. במהלך תקופה זו ניתנה לצדדים האפשרות להגיע להסכם, שימנע את מכירת החייב לעבדות מחוץ לרומא, או את הוצאתו להורג. דומה שמטרת השיטה היתה לעודד את הצדדים להגיע להסדר כזה, לפיו נתן חייב את שירותיו לנושה כעבד וירטואלי. במסגרת הסכם כזה היה אפשר גם לערב צד שלישי, שישלם את החוב ויהנה משירותיו של החייב בתמורה. מתיאורו של ליוויוס (2.23.8) עולה שבמסגרת ה-nexum התקיימה אבחנה בין nexi שהיו כבולים בשלשלאות וכאלה שלא. סביר שהכבלים נועדו להבחין בין מי שנאלץ להשתעבד כתוצאה מחובות לבין מי שקבל עליו מצב של nexum מרצון.

חשוב לזכור שלפי מקורותינו היה ה-nexum מצב שקיבל אדם על עצמו מרצון. בלוח VI.1 מצוין שההסכם נערך באופן מילולי, בדומה ל-mancipium:[2] "כאשר יעשׂה nexum ו-mancipium, כפי שביטאה לשונו – כך יהא החוק".

כאן המקום להרחיב מעט בנושׂא חובות והלוואות במשק האגררי הארכאי. שלא בדומה למערכות כלכליות מפותחות יותר, ההגיון הכלכלי של הלוואות אלה אינו נשען על אשראי וריבית, וממילא החברה הרומית עדיין לא השתמשה במאה החמישית בכסף. ההלוואות ניתנו לאיכרים ללא ערבות ובטחון, פרט לגופם של החייבים. הוצאה להורג במקרה של חוסר יכולת להחזיר את החוב היתה, מן הסתם, נחמה קטנה עבור הנושים. אמנם, אפשרות המכירה מעבר לטיבר ומחוץ לרומא היתה עשׂויה להחזיר את ההשקעה הכלכלית, אך דומה שהמטרה העיקרית של ההלוואות—ששולמו ככל הנראה בצורת זרעים או צרכי מחיה בסיסיים אחרים—היתה בדיוק ליצור מצב של שעבוד גופם של החייבים. שעבוד הגוף היה בגדר מכירת כח העבודה של החייב, או של בני משפחתו, לשימושו של הנושה. התמריץ הכלכלי להענקת הלוואות היה, אם כן, כח העבודה, ולא הון כספי.

באופן כללי מקובל שעבוד-הגוף בחברות חקלאיות כצורה ממסדית של ניצול, כאשר צורות אחרות של שעבוד אינן חוקיות, או שהמערכת הכלכלית אינה מפותחת דיה כדי לאפשר שוק עבודה חופשי. במצב זה מתבסס היצור החקלאי על עמלם של פועלים, שבאמצעות מנגנונים מוסדיים חוקיים—'הלוואות' ו'חובות' לכאורה—נכפה עליהם לעבד את אדמתם של אחרים. קרוב מאוד לוודאי שמטרת ה-nexum ברומא הארכאית היתה לייצר כוח עבודה עבור בעלי קרקעות עשירים. בשל חוסר השוויון הכלכלי והחברתי נאלצו רומאים רבים למכור את עצמם או את ילדיהם לעבודה בשׂדותיהם של בעלי האחוזות הגדולים. עבדות רשמית היתה רק במשק הבית, בבתים עירוניים גדולים ועשירים.

נראה שעל רקע זה יש לפרש את החוק המופיע בטבלא IV.2: אם מוכר האב את בנו בפעם השלישית, יהא הבן חופשי מאביו. כיון שאזרחים רומיים (החוק, יש לזכור, תקף רק לגבי אזרחים) לא נמכרו לעבדות בתוך רומא עצמה, וכיון שמי שנמכר לעבדות מחוץ למדינה התנתק ממנה במידה מרובה, קשה לדמיין מצב בו מכר אב את בנו לעבדות שלוש פעמים. מאידך, אם מדובר ב-nexum, בו בוצעה המכירה לפרק זמן מוגבל, שנקבע מראש כשווה ערך לחוב שלא שולם, ניתן בהחלט לדמיין מצב בו משׂכיר אב את שירותי העבודה של בנו שלוש פעמים ברציפות. תקנה זו יוצאת, אפוא, להגן על בנים מניהול כלכלי כושל של אבותיהם.

  1. Watson, Rome of the Twelve Tables (1975), pp. 92-3.
  2. mancipium, ויותר מאוחר mancipatio, היה דרך העברה של סוגי רכוש שנודעו כ-res mancipi, כלומר נדל"ן, עבדים ובהמות עבודה. התהליך כלל שקילה של מטילי ארד בפני עדים.


לדף הבית

החוקים: משפחה ורכוש

יכולתו של אב למכור או להשׂכיר את בנו מוביל אותנו למוסד המרכזי בחברה הרומית, העומד גם במרכז העיסוק של תריסר הלוחות - המשפחה. במשפחה הרומאית העתיקה, השליט העיקרי היה אב הבית, או אב המשפחה (Pater familias). אב המשפחה הוא הגבר המבוגר ביותר בכל קו משפחתי ישיר. במילים אחרות: אזרח רומי היה ה-pater familias של כל בניו ובנותיו, נכדיו ונכדותיו, ניניו ונינותיו. לאב המשפחה היה שלטון מוחלט על כל בני המשפחה ועל כל הרכוש של משק הבית, כולל אדמות, עבדים ובעלי-חיים. בניו, גם אם היו בוגרים, היו נטולי מעמד חוקי עצמאי. הם השתחררו ממצב זה רק עם מות אבי המשפחה, שהפך אותם ל-patres familiarum (צורת הריבוי) בעצמם.

עקרון זה יצר ניגוד חריף בין חירויות הפרט לבין סמכויותיו של אב המשפחה, עד כדי מצבים שמנקודת מבטנו נראים כאבסורד גמור. כל אזרח רומאי בוגר יכול היה להצביע, לשרת בצבא ולכהן במשׂרה פוליטית, ללא קשר למעמדו בתוך המשפחה פנימה. כך קרה שגם מי שכהן בתפקיד בכיר בגוף האזרחים ברומא, כמו למשל סנאטור או קונסול, היה בו בעת כפוף למרותו של אביו (patria potestas – סמכות אבהית). משמע הדבר שלא היתה לו הזכות לבצע עסקאות על פי חוק, להעניק מתנה רשמית, לשחרר עבד או אפילו לכתוב צוואה. יתר על כן, מי שהיה תחת סמכותו של אב המשפחה לא היה זכאי להחזיק בקניין משלו. מטעמים מעשׂיים הקציבו רוב האבות לבניהם סכום כסף אשר יאפשר להם לחיות באופן עצמאי, אך מצב זה לא עֻגַּן בחוק ובכל רגע אב המשפחה יכול היה למשוך את תמיכתו. ההון שבידי הבנים נקרא peculium – אותו המונח ששימש לקופה הקטנה שהיתה ברשות עבדים ושפחות. השימוש באותה המילה בשני ההקשרים חושׂף אמת מעניינת: מבחינה חוקית לא היה הבדל גדול בין מעמדו של בן לבין מעמדו של עבד. במילים אחרות: הבנים והבנות נחשבו לרכושו של אבי המשפחה.

בנוסף היתה נתונה לאב המשפחה הסמכות להרוג או למכור את בני המשפחה ואת בנותיה. זכות ההוצאה להורג נוצלה מן הסתם לעתים רחוקות בלבד בבגרות, אך לעתים קרובות לאחר הלידה. סעיף IV.1 מורה על חיסולו המהיר של צאצא שנולד פגום. דיוניסיוס 2.15 חושׂף נוהג לפיו נהגו משפחות רומיות להותיר בחיים את כל הבנים הזכרים, אך רק את הבת הבכורה.[1]

תריסר הלוחות מציגים אפוא מציאות בה נהנה האב מכוח מוחלט כלפי משפחתו. עם זאת, היה עליו לרסן את התנהגותו לאור המקובלות החברתיות. למשל, על פי הנוהג היה מקובל שאב המשפחה יתייעץ בנושׂאים חשובים עם הבכירים מבני משפחתו המורחבת ועם חברים קרובים. אלה יחד שהיוו מעין מועצה משפחתית (consilium domesticum).

הסמכות של אב הבית על אישתו ידועה כ-manus. הכרה משפטית בנישׂואין הושׂגה בשלוש דרכים: confarreatio – טקס דתי בעל ניחוח חקלאי; coemptio – עסקת חליפין בה נרכשה הכלה באופן סמלי במאזניים ובארד; usus – שבו אישה הייתה הופכת לרכוש רשמי של בעלה לאחר שנה שבה חיו במשותף. המסקנה הבלתי-נמנעת היא שלפי החוק הרומי היתה האישה רכוש של בעלה. סביר להניח ששלוש הדרכים לרכישת אישה היו בשימוש עוד לפני תריסר הלוחות, ועל כן נכללו שלושתן בקובץ החוקים.

במקרים של נישׂואין באמצעות שימוש (usus) נשמרה לאישה האפשרות לבלות שלושה לילות בשנה מחוץ לביתה, שקטעו את רצף השימוש ושמרו על מעמדה העצמאי ללא manus. נישׂואין ללא manus היו חוקיים ומוכרים, ובמקרים אלה נותרה האישה תחת סמכותו של ה-pater familias של משפחתה המקורית, ולא תחת בעלה. סוג זה של נישׂואין הפך שכיח יותר עם הזמן, ועד תקופת הרפובליקא המאוחרת הוא הפך לשגרה.

אשה לא נשׂואה, או נשׂואה ללא manus, הפכה להיות עצמאית באופן חוקי (sui iuris) עם מות בעלה, או עם מות אחרון אבותיה. במצב sui iuris יכלה אישה לרשת באופן שווה לאחיה. עם זאת, החוקים מציינים בפירוש שאישה ללא אב או בעל תמצא תחת סמכות אפוטרופוס (tutor). הסכמתו של אפוטרופוס זה היתה דרושה כדי לייצג אותה מול שלטונות החוק. לפיקוח דומה הוכפפו גם קטינים, מטורפים ובזבזנים מוּעדים.

התמונה המצטיירת מדיני המשפחה והרכוש ממוקדת באופן מובהק ברמת הפרט. הסמכות החוקית והרכוש היו נתונים בידי אב המשפחה באופן אישי. עקרון זה מתבטא בהוראה לגבי עריכת צוואות (V.3): כפי שיצווה על משפחתו או רכושו או חסותו – כך יהי החוק. במקרים בהם לא היתה צוואה עָבַר הרכוש לאחיו ואחיותיו של המת – שוב לפי עקרון אישי משפחתי (V.4). אם לא היו גם כאלו עבר הרכוש לבני ה-gens (סעיף V.5), מתוך התפיסה הבסיסית שה-gentes הינן, בתחילתו של דבר, משפחות מורחבות.

  1. דיוניסיוס מיחס הוראה זו לימי רומולוס. ההנחה המקובלת במחקר היא שהיא חלק ממה שזכה לכינוי "החוקה הרומולאית", חיבור בעל כוונה חינוכית מהמאה הראשונה לפנ׳. עוד על רצח תינוקות ברומא ראו: Brunt. 1971. Italian Manpower 148-154


לדף הבית

הכלכלה הרומית לאור תריסר הלוחות

אם נשפוט על פי תריסר הלוחות, החיים הכלכלים ברומא במאה ה-5 BC התבססו בעיקר על חקלאות. הוִיסות הממשלתי על תקנות רכוש בין שכנים, דיני נזיקין ובעלות על קרקע - כולם מצביעים על מרכזיותה וחשיבותה של אדמה חקלאית. אין זה מפתיע מכיוון שבעת העתיקה רוב מוחלט של בני האדם היו טרודים במאמץ קיומי שבמהלכו צרכו את מרבית התוצרת החקלאית. מסחר התקיים בצורה של חילופי סחורות מקומיות ומוצרים של תעשׂייה מקומית, והעושר של השכבות העליונות הגיע משליטה על אדמות חקלאיות רבות. זהו תיאור הולם למציאות ששׂררה ברומא הארכאית.

יוצא הדופן מבחינה צרכנית היה נטייתה של העלית החברתית-כלכלית להפגין את עצמתה (ולאשרר בכך את עליונותה) באמצעות צריכה פומבית נרחבת - בין אם בקיום חגיגות שונות עבור קהל הקליינטים (או עבור העיר כולה), בין אם בצריכת מוצרי מותרות אקזוטיים מיובאים.[1] אלא שמסחר זה תפשׂ חלק קטן מהמחזור הכלכלי וברומא הארכאית אין זכר למעמד סוחרים. בנוסף אין זכר בתריסר הלוחות לחקיקה הנוגעת למסחר, אשראי, ייצור תעשׂייתי או השקעות. הסעיפים העוסקים ברכישה סובבים סביב נכסי דלא ניידי (res mancipi), שינוע חיות משק או עגלות והזכות לעבור על אדמה פרטית או שימוש במקורות מים פרטיים.

לעומת זאת מקדישים תריסר הלוחות מקום רב לדיון באדמות חקלאיות, גידול גפנים ועצי פרי אחרים. דיון מצומצם בהרבה מוקדש למשק הצאן והבקר ולרעייה באופן כללי. התקנות המרכזיות העוסקות בתחום זה נועדו להגן על החקלאים מפני מעבר עדרים באדמותיהם. יתר על כן, מתוך חמישים פסטיבלים וחגים המוכרים לנו מלוח השנה הרומי סובבים רק שניים סביב גידול עדרים, בעוד השאר עוסקים בחקלאות ובבוסתנאות. מסקנה מתבקשת היא שהמחוקקים העדיפו את החקלאים על פני הרועים.[2]

אמנם, המונח המשמש בתריסר הלוחות לציוּן הוֹן הוא pecunia - מקנה, והמקורות העתיקים מציינים שקנסות הוערכו באמצעות ספירת ראשי צאן ובקר. עם זאת, דומה שביטוי זה מלמד על תקופה מוקדמת, בה מלאה כלכלת מרעה תפקיד מרכזי יותר. ברי שבזמן חקיקת תריסר הלוחות התבססה הכלכלה הרומית על יחידות ארד שנשקלו ונחתמו באופן רשמי. הדבר עולה גם מהשימוש הנרחב בטקסי שקילת ארד המופיעים בתריסר הלוחות (VIII.3-4) ובמקורות אחרים. מטילי ארד כאלה עלו לרוב בממצאים ארכיאולוגיים מרומא הארכאית וממקומות אחרים באיטליא של אותה התקופה. לפי ההיסטוריון היווני-סיציליאני טימאיוס היה זה סרוויוס טוליוס שהכניס לשימוש ברומא את הכסף.[3] כיון שמטבעות ממש הופיעו לראשונה ברומא רק סביב שנת 300 BC, סביר להניח שהחידוש של סרוויוס היה בהעברת הכלכלה הרומית מבסיס מקנה לבסיס מטילי הארד.

  1. תאור זה נשען במידה מרובה ובמוצהר על תורתו של מוזס פינלי.
  2. מאידך, אין להסיק מכך שלרעיית עדרים לא היה מקום בכלכלה הרומית. לולי היתה קיימת בקנה מידה משמעותי, לא היה צורך בתקנות המסדירות את זכויות החקלאים והבוסתנאים מול צרכי הרועים.
  3. Timaeus FGrH 566 F61 = Pliny NH 33.43. מראי מקום נוספים והפניות למחקר אצל קורנל 1995 455 הע' 55.
לדף הבית


החוקים: אבחנות חברתיות

אחת הסיבות ליצירת מערכת מוניטרית על ידי סרוויוס טוליוס היתה הרצון לסווג ולחלק את אזרחי רומא למעמדות על פי רכוש. האבחנה המרכזית הייתה בין בעלי אדמה (adsidui), אשר היו זכאים וחייבים לשרת בצבא, לבין ה-proletarii, חסרי האדמה והרכוש, שהוּדרוּ משורות הצבא למעט מצבי חירום. בתריסר הלוחות (I.4) נקבע שרק בעלי אדמה יכלו לשמש ערבים לבעלי אדמה אחרים. לפרולטארי כל אזרח רומאי המסכים יוכל לשמש כערב.

המחקר חלוק בשאלה האם ההבחנה בין adisudui ל-proletarii זהה להבחנה שבין ה-classis (המעמדות העליונים) ל-infra 'classem (המעמדות התחתונים). סביר להניח שהתשובה היא שלילית מכיוון שההבחנה בין המעמדות העליונים לתחתונים מייצגת שתי דרגות שונות של בעלי קרקעות המשרתים כולם בצבא, בעוד שה-proletarii מוּדרים לחלוטין מהמערכת הסרוויאנית, האזרחית והצבאית כאחת. סביר שברפובליקא המוקדמת היו הפרולטארים מיעוט שבמיעוט, שקולם לא נשמע באסיפת הקנטוריות, ושבאסיפת הפלבס התבטלה השפעתם מפני זו של בעלי הרכוש בשבטים הכפריים. אם כך, הרי שסביר להניח שהפלבס התבסס מתחילה לא על הפרולטריאט אלא על ה-infra classem.

אבחנה מעמדית נוספת המופיעה בתריסר הלוחות (VIII.21) היא בין פטרון (patronus) לקליינט (cliens): אם פטרון יפגע בקליינט, יהא הוא מקולל/מוחרם. סעיף זה קשה להבנה, כיון שנהוג להניח שיחסי פטרון-קליינט התבססו על אמון הדדי (fides) ולא על מחויבות חוקית. יש לציין שהחוק הוא חד צדדי, כלומר רק הפטרון מחויב לשמור על הקשר, והסיבה ברורה: הפטרון היה בעמדת הכוח, והעונש נגד קליינט סורר היה ביטול חסותו של הפטרון. מעניין בהקשר זה שהסנקציא המצויינת בחוק הינה דתית באופיה, ואינה כרוכה בעונש או בקנס מוגדרים. יתכן שהכוונה בחוק זה היתה להזכיר לפטרון את חובתו המוסרית לדאוג לקליינטים שלו. מצד אחד לא היה צורך בקללות ובחרמות כדי לאכוף נאמנות של הקליינט לפטרון. מצד שני, אם נוכח קליינט שהפטרון שלו נוהג בו דרך מרמה, רק האלים יוכלו לעזור לו.

זו דעתו של קורנל. אלא שהסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם השימוש החמור והיעיל בעקרון ה-homo sacer שעשׂתה התנועה הפלבאית. אם נעשׂה גזירה שווה מה-tribunicia sancrosanctitas לסעיף זה בחוק, הרי שהאיום על פטרונים רמאים היה גדול וחמור עד מאד. מאידך, יתכן גם שעקרון זה ביחסים בין פטרון לקליינט הוא שסיפק את ההשראה והרעיון לסנקציא שנקטה ההתארגנות הפלבאית, כאשר כוחה הופך למשמעותי ויעיל מתוקף עקרון הערבות ההדדית בין קליינטים – מימד שנעדר לגמרי ממערכת היחסים הפרטית בין פטרון וקליינט.

יחסי פטרון-קליינט קיימים בחברות רבות ומגוונות, והם תוצאה טבעית של אי-שוויון כלכלי ומעמדי. הפטרונים היו אנשים בעלי עוצמה שפרסו את חסותם והגנתם על אלו שחפצו ביקרם. הקליינטים החזירו טובה באמצעות כבוד, ציות, נאמנות ותמיכה פוליטית בפטרון, שמצדו סיפק להם הגנה פיזית ומשפטית. למעשה ישנה מערכת חליפין של שירותים בבסיס הקשר שבין הפטרון לקליינט.

בתקופה הארכאית ברומא היה ליחסי פטרון-קליינט מקום מרכזי במארג החברתי. עם זאת, אין מקום לגישה העולה מן המקורות, והמופיעה גם בספרות המחקר, המציירת את החברה הרומית כמערכת בינארית מחולקת באופן חד ונקי לפטרונים וקליינטים. שגויה גם הגישה המציגה את כל הקליינטים כבני-חסות של המשפחות הבכירות ברומא, שלא היוו חלק מגוף האזרחים הרומאי. המציאות ברומא הארכאית היתה מורכבת בהרבה, והיו בה מצבים רב-שכבתיים של פטרוֹנוּת, בהם נמצאו אזרחים ממעמד הביניים תחת חסותם של אזרחים בעלי עוצמה רבה, ובמקביל פרסו את חסותם על אזרחים במעמד נחות יותר. האבחנה בין פטרונים-עשירים לבין קליינטים-עניים היא פשטנית וחוטאת למציאות. הקליינטים לא היו אזרחים חסרי כל, והיו גם קליינטים אמידים. סביר גם להניח שקליינטים מוצלחים זכו לַחֲסוֹת תחת יותר מפטרון אחד, ויתכן אף שפטרונים שונים התחרו על לבם ונאמנותם.

התפקיד המסורתי של הקליינט הוא לברך את אדונו בבוקר וללוותו בדרכו לפורום. בזמנים מוקדמים יותר היה לתפקיד אופי צבאי, כשחבורה של קליינטים חמושים היוו מעין צבא פרטי של הפטרון. מציאות זו משתקפת מתוך הסיפור על המלחמה הפרטית ה-gens Fabia כנגד העיר האטרוסקית Veii בשנת 479. הפאביים יצאו לקרב שלא במסגרת המדינה, אלא רק בכח החמולה והקליינטים שעמדו לרשות החברים בה. דוגמא נוספת היא של סיפוח ה-gens Claudia לרומא. במקרה זה הביא עמו אפיוס קלאודיוס כנדוניא לא רק את בני-החמולה אלא גם את הקליינטים שלהם, 5000 במספר לפי המקורות.

מאידך יכלה סמכותו של הפטרון להתבסס לא רק על אמון הדדי אלא גם על הרתעה ושימוש בכוח. התועלת שניתן להפיק מיחסים אלו יכול להיות חומרית גרידא, כאשר הפטרון מספק את המינימום שהקליינטים זקוקים לו כדי להתקיים, בעוד הקליינט מחויב לעבוד בשרות הפטרון. בשלב זה הקליינט דומה יותר לעבד מאשר לבן חסות וסביר להניח ששעבוד הגוף (nexum) היה למעשׂה מצב קיצוני של יחסי פטרון-קליינט.

יחסי פטרון-קליינט הינם קריטיים להבנת הסעיף היחידי בתריסר הלוחות (XI) המתייחס למלחמת המעמדות בין הפטריקים לפלבאים – האיסור הידוע לשמצה על נישׂואי תערובת בין שתי הקבוצות. לכאורה נדמה שזהו ניסיון למנוע מזרים לזכות במעמד של פטריקים דרך נישׂואין – פרשנות מתקבלת על הדעת לאור ההנחה שכל אזרח רומאי שלא היה פטריקי היה פלבאי לפי הגדרה. כיון שדחינו טענה זו, יש צורך בהסבר נוסף. הדומיננטיות הפטריקית, שהלכה והתחזקה בעשׂורים הראשונים לקיום הרפובליקא, היתה תלויה בתמיכתם של בעלי-ההון הלא-פטריקיים, שמצדם מצאו עניין ותועלת במצב הקיים. המנגנון החברתי שאפשר וארגן תמיכה זו התבסס על יחסי פטרון-קליינט. הקליינטים האמידים, שלא היו פטריקים, לבטח לא היו פלבאים. נהפוך הוא, תמיכתם בפטריקים העמידה אותם בעימות ברור מול הפלבס. התנועה הפלבאית, מצידה, קידשה את עקרון העזרה-העצמית (self-help), ובססה את כוחה על אותו ציבור שהוּדָר על-ידי הברית בין הפטריקים לבין בעלי-היכולת הלא-פטריקים. יוצא, אם כן, שאיסור הנישׂואין לא נועד להגן על הפטריקיאט מפני חדירה מבחוץ, אלא מגן דוקא על האינטרסים של הקליינטים האמידים הלא-פטריקים. כל עוד העלית הפלבאית אסורה בנישׂואין עם הפטריקיאט, מובטח מעמדם של הקליינטים הלא-פטריקים האמידים כמאגר הפנויים-פנויות המרכזי עבור הפטריקיאט.

ניתן להבחין בשני תהליכים מקבילים שהתרחשו בחברה הרומית במאה ה-5. מחד, ההתפתחות והשׂגשׂוג של התנועה הפלבאית ושל המנגנון הציבורי שהעמידה משכו את תשׂומת לבם של אזרחים שאפתניים מקרב הלא-פטריקים, שראו בפלבס דרך לרכוש עוצמה פוליטית עצמאית, שנמנעה מהם על-ידי המונופול הפטריקי על משׂרות השלטון. במקום להיות קליינטים של אדונים פטריקים, נפתחה להם האפשרות להפוך למנהיגים פוליטיים בזכות עצמם. התפתחות זו שינתה את פני המאבק הפלבאי, והביאה לראשונה לדרישה לפתוח בפני מנהיגי הפלבס את הקונסולאט. אין בטחון מתי בדיוק הופיעו דרישות אלה, אבל יתכן בהחלט שהן הפכו לחלק מהמשׂחק הפוליטי עוד לפני אמצע המאה ופרשת הדקמווירים.

במקביל הפגינו הפטריקים התנגדות לתהליך זה, והתאמצו להביא לנידויה של התנועה הפוליטית, וביחוד של הנהגתה. לפי פרשנות זו כֻּוַּן הסעיף האוסר נישׂואין בין פטריקים לפלבאים למנוע מההנהגה הפלבאית ליצור בריתות משפחתיות בתוך הציבור הפטריקי. איסור זה נועד להרתיע את האמידים הלא-פטריקים (מי שראו עצמם כמועמדים לנישׂואין עם הפטריקים) מלעבור לשורות הפלבס.

פרשנות זו נותרת אמנם בגדר השערה, אך לפחות יש בכוחה של השערה זו להסביר גם את האיסור עצמו, המופיע בלוח ה-XI, וגם את ביטולו ב-Lex canuleia משנת 445. מלכתחילה הועבר האיסור בידי הדקמוויראט השני, שבשורותיו היו גם פטריקים וגם לא-פטריקים. דומה שבשני החוגים היו גורמים קיצוניים, שרצו להגביל ולעקר כל שתוף פעולה או ערבוב של הפטריקיאט והפלבס. מאידך היו גורמים מתונים יותר בפטריקיאט, שפעלו יד ביד עם מנהיגי פלבס שאפתנים בהתנגדות לחוק. ראינו לעיל שברית כזו, בין פטריקים מתונים לפלבאים שאפתנים, היא שעמדה מאחרי הקואליציא שהפילה את הדקמווירים בשנת 449. סביר להניח שאותה הברית היא שהביא לביטול האיסור בשנת 445. ההוכחה לכך היא שה-Lex Canuleia, שהחלה את דרכה בתור plebiscitum, לא היתה יכולה להפוך לחוק ללא תמיכה פטריקית משמעותית.

(Canuleius)