חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תשע/ שיעור עשרים

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

תש"ע - חברה ומשטר ברפובליקה הרומית

חברה ומשטר ברפובליקה הרומית, תש"ע - סיכומי שעור

שיעור עשרים

הרחבת בסיס הגיוס הצבאי


בשלהי פגישתינו דיברנו על התהליך שמתרחש לאורך המאה השניה, שבו השלטונות הרומיים, המערכת הפוליטית הרומית לאט לאט מרחיבה את הבסיס של הגיוס לצבא, כדי לענות על הצרכים בשטח. ראינו גם בפלוטרכוס שיש מחסור בחיילים לצבא. מתוך המבנה ההיררכי שמבוסס על הון, היררכיה מעמדית אזרחית שמבוססת על הון, וראינו אותה, בטבלא של אסיפת הקנטוריות שמייצגת את המציאות של המאה השלישית לכל המאוחר, ומאריוס מחליט לגייס את כל מי שאפשר ורוצה. והוא,בזכות צירוף של גורמים, זוכה לפופולריות רבה, וראינו את הטקסטים- בזמן שהסיעה האופטימטית חושבת שהגיוס הזה יעורר עליו זעם, הוא מעורר התלהבות גדולה. האפשרות להנהיג צעד כזה, קודם כל נהנה מהעובדה שהמלחמה נערכה בארץ עשירה. אחד הגורמים המאפיינים לאורך המאה השניה (וגם במאה הראשונה) הוא שלמלחמה בצפון אפריקה או באסיה הקטנה (מערב תורכיה) אפשר לגייס חיילים די בקלות, כי שם יש הרבה מה לבזוז והרבה עושר. במלחמות בספרד הרבה יותר קשה לגייס צבא, כי שם הציוויליזציה הרבה פחות מפותחת, ההון שאפשר לטלטל פחות שם. והאויבים מדרך הטבע, ככל שתרבות פחות מפותחת חומרית, מצד אחד הציוד שלהם פחות מתקדם אבל הנפש יותר עזה. (איבן חלדון, העצביה, אבי מדעי המדינה) אומר שככל שאוכלוסיה יותר פראית ופחות שקועה בציוויליזציה, רוח הלחימה שלה יותר עזה. דבר שני ששיחק למאריוס זה שהוא מגיע מלמטה. החידושים שמאריוס מכניס לצבא נובעים מנסיון אישי. הוא עבר את דרגות הצבא, יודע מה זה להיות חייל בשטח, נלחם הרבה מאוד. ברומא מעריכים את זה, בייחוד שהניגוד, קיבל את הפיקוד בזכות אבות. היום, בחברה שלנו, יש מין דיבור כזה שהנוער של האליטה לא מתגייס בכלל לצבא או מוצא את עצמו לכל מני ג'ובים נוחים ומרופדים. אין אחוזים לזה.


ברומא, החבר'ה האלה וודאי לא משתמטים ולא מארגנים לעצמם תפקידי ג'ובניקים מהסוג של משק ממטרות, אבל הם מגיעים ישר לקצונה הגבוהה ועדיף שהיו מש"קי ממטרות. ללא נסיון בשטח, התוצאות יכולות להיות קטסטרופליות. מאריוס עשה את הקריירה שלו מלהיות הסגן של כאלה שאין להם מושג. ולכן, כדאי להסתמך על מישהו שכן מבין. מתקדם מלהיות מספר 2. לגאיוס מאריוס, הם ירצו להתגייס, כי הוא מפקד שהם רוצים לשרת תחתיו. הדבר השלישי, הוא שאנחנו עכשיו דור שלם אחרי המשבר של הגרכחים, שבעקבותיו הגיע טיהור יסודי של הפופולרים, והוא רואה במאריוס הגוף שייצג אותם כנגד האוליגרכיה. דווקא מתלוס היה מצביא מוכשר, שבא ועשה את העבודה שלו כמו שצריך, ולפחות לפי סלוסטיוס, המקור המרכזי לפרשיה הזו, כבר במשמרת שלו, יוגורטה התחיל למצוא את עצמו נלחץ. כי להבדיל מקודמיו לתפקיד, הוא ידע מה הוא עושה ועשה את זה במרץ, וכשמכונת המלחמה הרומית היא עם הנהגה טובה ומטרה, וכמו רבים לפניו, יוגורטה לא הצליח להתמודד איתה (לא מפתיע). מעבר לזה, המלחמה הזו, למרות שמתלוס מתחיל אותה, מאריוס מסיים אותה באורח מזהיר. הוא למעשה מבריח את יוגורטה ממלכתו נומידיה, בורח למאוריטניה (מרוקו), ליד. ונומידיה כולה נופלת בידי הרומאים. את יוגורטה מאריוס לא הצליח לתפוס, ומי שהצליח לתפוס אותו הוא השליש שלו, סולא.

סולא, ההיפך ממאריוס


סולא הוא ההפך הגמור ממאריוס, אם מאריוס הוא מנהיג פופולארי שצומח מלמטה, מהפריפריה, הוא היה אריסטוקרט של עיר קטנה בפריפריה. להבדיל ממאריוס, שהוא אדם חדש, הומו נובוס, סולא מגיע מהמשפחה הכי עתיקה שיש. הוא מהקורנלי, יש לו דם כחול, זו משפחה פטריקית. לקורנלי יש ענף פטריקי וענף פלבאי, הוא מגיע מהענף הפטריקי ולא יכול לכהן כטריבון בגלל זה. אבל הוא מאותן משפחות, שלא הגיע לאף הישג מרשים בפוליטיקה הרבה מאוד זמן. וזה אומר, שעל כתפיו יש הרבה מאוד לחץ. כמו זה שהיה על כתפי אביו וסבו, אך המצב הולך ומחמיר מדור לדור. סולא זה, שמיד נרחיב עליו בדיבור, יוצא למשימה סודית בעורף האויב, והוא עם ממש קבוצה קטנה של אנשים חותך את המדבר ומגיע אל בוכחוס מלך מאוריטניה. בחצר המלכות שלו מתחבא יוגורטה, הם היו קרובי משפחה מחיתון. אם אתה נותן מקלט מדיני ליוגורטה, נבוא לרדוף גם אחריך. יוגורטה הוא דרעק שמפריע, תן לי אותו ואתה תצא הכי בסדר בעולם עם רומא. זה עניין מסוכן, כי בוכחוס יכל לתלות את סולא אבל הוא החליט להסגיר את יוגורטה. סולא התלהב מזה שהוא זה שסיים את המלחמה, מאריוס התלהב מזה שהוא מפקד טוב אחרי שורה של מפקדים גרועים, ומתלוס כעס על מאריוס. מדרך הטבע, לפי שיטת אויב אויבי ידידי, נוצרת ברית בין סולא לבין מתלוס, וההגיון של הברית הזוף ואפילו חלק מהאישים הפועלים, תשתלשל לנו דור אחרי דור עד לסוף הרפובליקה. אנשי סולא ומשפחת המתלים. כשמאריוס מגיע לדרגים הגבוהים, משפחתו נהיית ראויה לחיתון עם הדרגים הגבוהים. משפחת יוליוס קאריוס(?) מתחתנת עם המשפחה של מאריוס. כל המשפחה הזו שמה את ההימור שלה דווקא על הסיעה הפופולארית ולא האופטימלית. בשנת 113, בדנמרק ובסביבה יש הצפות חמורות. ואז האוכלוסיה שגרה שם בורחת. שבטים של קימברים וטאוטונים שהטרידו עד אז רק את סביבתם הקרובה, מתחילים להסתובב ברחבי אירופה, עשרות אלפי גרמנים עם מעט ציוויליזציה והרבה עצביה, שבאיזשהו שלב, הם חודרים לאזורים בגאליה (דרום צרפת) שהם פרובינקיה רומית (פרובאנס) וגם מתחילים לעבור את האלפים.


הרומאים שולחים צבאות נגדם והגרמנים שוחטים ומשמידים צבא אחרי צבא, בין השאר כי המפקדים העליונים של הצבאות האלה הם בני אצולה עם מעט מאוד נסיון בשטח שנבחרו לא בזכות כישוריהם אלא בזכות קשריהם. יש להם הרבה מאוד גרזנים, זורקים אותם ומשמידים את הצבא הרומי. זו ההיתקלות הראשונה של רומא עם העמים הגרמאנים. תהיינה עוד הרבה היתקלויות כאלה, הרומאים ינסו מימי אוגוסטוס ואילך להשתלט על גרמניה ולא מצליחים. עליהם ועל האיראנים. בסופו של עניין, נסיונות הרומאים לכבוש את גרמניה יבלמו והם יתבצרו על הגבול. בהמשך מגייסים חיילים גרמנים ומשלמים לראשי שבטים גרמנים כדי שיכנסו לצבא ואחרי זה משלמים להם כדי שלא יתקיפו את רומא. ואז, במאה ה5 לספירה, הגרמאנים מחסלים את הקיסרות הרומית במערב. זה לא צחוק. מלחמה נגד הגרמאנים היא צו הגיוס שרומאים הכי פחות רוצים לקבל. אי אפשר לקחת מהם כסף, כי אין להם. המקסימום שאפשר להוציא מהם מבחינה כלכלית זה עבדים, נשים גבוהות ובלונדיניות- מצרך מבוקש. הם גם מפחידים מאוד, אחרי הצבא השני שמחוסל אתה חושב- רגע.. שלחנו עשרת אלפים איש, כולם מתו, אני לא רוצה להתגייס לעשרת אלפים האנשים האחרים שימותו.

הגנראלים חוששים


נוצר מצב בו אף אחד לא רוצה לצאת למלחמה, וכמעט אירוני- אף גנראל לא רוצה לקבל עליו את המשימה הזו. הפתרון היחיד שנראה בשטח. כשמתחילה מלחמה, כל ישראל מתאחדים. הרבה מאוד מהריבים האלה נדחקים הצידה כשהרומאים מסתכלים על הסכנה הזו ורואים צבאות כבירים של עשרות אלפי גרמנים שמסתובבים בדרום צרפת ויקרעונו לגזרים אם לא נזהר. בשנת 105, כשמאריוס עדיין באפריקה, הוא נבחר בהעדרו להיות קונסול, שוב, (נדיר שזה קורה), הנוהל הוא מועד שעד אליו צריך לבוא ולהבחר ברומא וכולי. לא קריטי, חוץ מזה שזה מדגיש את החירום. נבחר להיות קונסול ב104,103, 102, 101, 100.. במשך 5 שנים, מאריוס מכהן כקונסול כדי שהוא יסגור את העניין נגד הגרמאנים. מאז המלחמה הפונית השניה לא נראתה ברומא כזו תלות של המדינה במצביא אחד. הוא אכן מביס את הגרמאנים, וזוכה לתהילה כבירה. והפעם, להבדיל מבמלחמה הפונית השניה, המצב שאנחנו מוצאים את עצמינו בו הוא שמנהיג הסיעה הפופולארית הוא המצביא מספר אחד במדינה. תזכורת לאחים הגרכחים- אנו בחבית נפץ מה שלא מובן פה זה למה הוא לא נשאר להיות פרו קונסול, ואנשים אחרים יהיו קונסולים אבל יהיה לו אימפריום והוא יוכל להמשיך לפקד על צבא.

קונסול, פרו קונסול ומשפטנים


יש פה משהו מוזר, אין לנו מספיק פרטים כדי לברר את המניע לכך. העובדה היא שזה קורה ומשאיר רושם גדול מאוד. יש עניין, מהיכרות עם תקופות מאוחרות יותר, הילה שיש לקונסול ואין לפרו קונסול. זה מעמד מיוחד, כאילו יש דברים שבתור קונסול תוכל לעשות ובתור פרו קונסול לא, בתפיסה, או במחשבה הרומית (מתבסס על ימי אוגוסטוס). תסיסה, אלימות וחלוקת קרקעות אחד הכלים שמאפשרים את הרמת הראש של הפופולארים היא תביעות משפטיות. כשדיברנו על גאיוס גרכחוס שמכניס בתי דין ששופטים את נציגי המעמד הסנטוריאלי שכיהנו בפרובינציות, עכשיו, אם רוצים להוריד מישהו שהיה קונסול או פרייטור ואז נציב של פרובינקיה.. כשנגמרת התקופה שלו כנציב והוא חוזר לרומא, אין לו משרה ביד וחסינות, הוא נלקח לבית משפט. זה נהיה מנהג, אנשים צעירים ששאפו לקריירה פוליטית, תפסו מישהו שאפשר להתעלק עליו ותבעו אותו. הכל זה סיעות שונות ומשפחות מסוכסות..


יש לנו מעבר מסוים בתוך הרפובליקה, אנשים מתחילים להתבלט לא רק בשדה הקרב אלא גם בפורום במשפטים. הפוליטיקה מתמלאת משפטנים, ועורכי דין. עד עכשיו היו אלה גנראלים, והתווספו אליהם עורכי דין (מן הפח אל הפחת). בשטח, המתקפה הפופולארית מוצאת כמה דרכי ביטוי- כהונות גבוהות בממסד הדתי. משיטת חבר מביא חבר, כשאוגור מת האוגורים ששרדו החליטו מי יחליף אותו. זה יוצא עכשיו לבחירות והכל נהיה יותר דמוקרטי. חוק בעניין פגיעה בכבודו של העם הרומי. כל מני מקרים בהם מפקד יוצא לשטח ומקבל שוחד, זו פגיעה בכבוד העם הרומי. עד עכשיו זה היה נחשב בגידה. כדי למנוע הישנות של מקרים כמו במלחמ ת יוגורטה. יבוא יום (מחוץ לסמסטר) שטיבריוס יהיה קיסר, ובסוף ימיו נהיה שלטון טרור, וכשמישהו הלך וירק על הרצפה ליד פסל של טיבריוס ואוגוסטוס, והביאוהו לדין על פגיעה בכבוד העם הרומי. אבל פה, הכוונה היא לגנראלים שסרחו. עוד ועוד, אנו מוצאים טריבונים שכמו טיבריוס גרכחוס מתערבים בענייני החוץ באמצעות אסיפת העם. חוקים סוציאליים שונים ומגוונים, ירידה במחירי החיטה וכו'. מאריוס משתף פעולה עם כל המגמות האלה. כיוון שהוא מבין את הצורך הבסיסי, לא נולד עם קצפת בפה.. לא מגיע מלב הנוביליטאס, משתף פעולה והוא גם פופולרי בעצמו. אבל בייחוד, מה שמטריד אותו זה שעוד מעט הוא מפזר את הצבא הפרולטארי (חסר הרכוש) והוא רוצה להעניק להם חתיכת אדמה. זה מה שהפופולארים עושים לאנשיהם.

משבר ברומא וגאיוס

(טה טה טה)
סביב שנת 100, הסכנה הגרמאנית נגמרת, מתחיל משבר חריף ברומא עד כדי כך שאי אפשר לקיים בחירות. מועמדים שונים נהרגים. לפי המודל הרומי, תוך 18 שנה לא נוכל לעשות פה בחירות (33 שנה.) נוסף האלמנט האיטלקי, כל מני אנשים (טריבונים פופולאריים) דוחפים גם את המרכיב הזה למרק הגדול ומנסים לתת זכויות לאיטלקים, זוכה להתנגדות רחבה והאלימות גוברת. הפתרון של המשבר מגיע כשמאריוס מחליף צד, מזגזג, נוטש את חבריו הפופולאריים, מצטרף לאופטימטיים ויחד הם מחסלים פיזית את האופוזיציה. שוב. אפשר כבר להתחיל להבין איך המשחק הזה עובד ומי הצד שתמיד סובל את הטיהורים, כשכמעט תמיד הפופולארים מטהרים אותם. הם ייקמו את נקמתם, אבל בשבוע הבא. סנוב- בלי נוביליטאס. אנשים שאין להם נוביליטאס הם הסנובים. זה אומר שכשהם יתברגו לנוביליטאס, כמו שקורה למאריוס כשהוא נהיה קונסול, הוא מתחיל להתנהג בסנוביזם כלפי אלה שלא הצליחו. אחד הדברים הבסיסיים בנפש האדם. אתה מהפכן גדול עד לרגע שבו אתה משתחל לשורות האנשים שנגדם רצית לעשות את המהפכה, ואז אתה מגלה שבעצם הם אחלה אנשים עם א.ערב טובות, השמן והסולת של החברה. ואז אתה מעדיך שמן וסולת על פני מלח הארץ.


אם אנחנו רוצים לתת לגאיוס מרכוס קצת יותר קרדיט אישיותית, אפשר לנחש שאולי הוא הבין שאם הוא רוצה להמשיך את הקו הפופולארי מעבר למה שהוא כבר הגיע, צריך רפורמה מקיפה כמו זו שגאיוס מרכוש ניסה ונכשל. הוא מת מזמן, אז אי אפשר לשאול אותו. אפילו אם זה נכון, עדיין זה לא סותר את הסנוביזם, שהוא הסבר מקביל. למרות זאת, הסנאט נותר בחולשתו. אי אפשר היה לעשות טיהור כללי כמו קודם, וכדי לחסל את הסיעה הפופולארית הסיעה האופטימטית הייתה צריכה להיות מאוחדת וזה לא היה המצב. הבעיא האיטלקית: מימי הגרכחים, הולכת ומתבשלת ההכרה והדרישה בקרב האיטלקים שהם רוצים לקבל אזרחות רומית וזהו. כל סידור הברית הוא ארכאי ולא עונה על הצרכים. הרומאים לא מסכימים. הם עכשיו ראו את גאיוס מרכוס, שהגיע מהפריפריה והפך 6 קונסולאטים שהנוביליטאס לא קיבלה. הם לא רוצים שכל האצולה המוכשרת של הפריפריה תעלה לרומא ותהיה קונסולים (יהיו). האצולה לא רוצה מתחרים נוספים על משרות השלטון. חוזים ממשלתיים זה הדבר הכי טוב בעולם. מעמד הביניים חשש שיורע מצבו. הוא תמיד פוחד שיורע מצבו, כי הוא הראשון שמתקצץ. אין לו את הכלים של האליטה להתגונן מפני שינויים ויש מה לקחת ממנו תמיד.


העניים אומרים- אוקיי, בינתיים אנחנו מקבלים תבואה במחירים מסובסדים. אם יהיו יותר אזרחים, לא יהיה מספיק כסף ואנחנו נאכל אותה. לכל שכבה הייתה סיבה להתנגד. ואז פורצת המלחמה.

בינתיים במזרח

מיתרידטס השישי מלך פונטוס- הרקע היחיד בהיסטוריה בדברי ימי האנושות בו החוף הדרומי של הים השחור היה ישות תרבותית. חוץ ממיד לפני שהים עלה. כאן קמה ממלכה, שהיא אסייתית, זה אזור שאליו השלטון היווני לא הגיע. מיתרידטס הוא צאצא של הנציב הפרסי שהיה בשטח. הוא מקים ממלכה חזקה שעברה הלניזציה. יחד עם הרבה בני ברית יוונית טובח 80000 רומאים ואיטלקים ביום אחד. הוא ישר פולש ליוון כדי לשחרר את היוונים מהעול הרומאי. הסיסמא הזו היא אחת הסיסמאות השחוקות ביותר של מיש שרוצה לכבוש את האזור באופן חסר מצפון. בשנת 90, פרצה המלחמה האיטלקית באיטליה. תוך כדי המלחמה הפנימית הזו, הרומאים צריכים לשלוח צבא ליוון. הם שולחים את סולא, שכבר נבחר לקונסול בשנה הבאה. מאריוס הגיע עם אנשים חמושים, כינס אסיפת עם והעביר חוק שלוקח את הפיקוד מסולא אליו. הרומאים אוהבים לעשות הכל חוקי. סולא שומע את זה בזמן שהוא מנהל מצור על עיר בשם נולא. הוא מכין את עצמו לצאת לאסיה ולפתע מקבל את ההודעות האלה שלקחו לו את הפיקוד באסיה והוא לוקח את הצבא שלו, עולה על רומא וכובש אותה. יריביו בורחים, הוא מכנס אסיפת עם, מחזיר לעצמו את הפיקוד לפי חוק ויוצא ליוון ללחום במיתרידטס. עולה על רומא. מעלה רבעים שלמים של העיר שלו בלהבות, ששלחה אותו וגייסה את החיילים שעכשיו יורים עליה. אנחנו בשנת 88,


סולא יוצא למזרח, מנצח את הגנראל של מיתרידטס בקרב מכריע, מגיע עם מיתרידטס להסכם ורוצה לחזור הביתה ישר. החברים של סולא בורחים מרומא והחברים של מאריוס משתלטים על המדינה. מאריוס מרביץ עוד קונסולט ומת, ואז הבן שלו עולה לשטח (יש לו את אותו השם), הם משתלטים על השטח אבל כל הזמן חוששים שסולא יחזור מהמזרח. בשנת 83 הוא חוזר מהמזרח, כל החבר'ה שלו שברחו לכל עבר מתקבצים חזרה. יש לנו שני מחנות בפוליטיקא הרומית- התומכים של סולא והתומכים של מאריוס. רוב בעלי הברית התיישבו בצד וחיכו לראות איך זה יגמר. הסמניטים, אויבים ותיקים של רומא מדרום איטליה, סולא נלחם בהם לפני שיצא למזרח ודיכא את ההתנגדות שלהם באכזריות קיצונית מאוד. הם הצטרפו לשם. סולא מנצל את מלחמת האזרחים האגואיסטית שלו, הופך אותה למלחמה לאומית, מנצח את אויביו, ומחריב את סמניום לשנים רבות. סולא ממנה את עצמו להיות דיקטטור אחרי שהוא מסיים לחסל את רוב אויביו. דיקטטור לחקיקת חוקים ולייצור המדינה. זו הסמכות שהייתה לוועדת העשרה שנתנה את שנים עשר הלוחות. הוא מעמיד את עצמ ובאותה השורה עם רומולוס וסרוויס טוליוס, בא לייסד את המדינה מחדש. כדי להסיר התנגדות, הוא מתחיל שורה של טיהורים יסודים, לפי רשימה. הרשימה אומרת משהו פשוט מאוד- פונה לשאר הציבור ומסכמת איתו שאם הם מביאים את הראש של מי שנמצא ברשימה הם מקבלים חצי מהרכוש, והחצי השני עובר למדינה (לסולא וחבריו). הפעם, זה לא רק מתנגדים פוליטיים, הרבה מאוד אנשים נכנסו לרשימה כי היה להם רכוש רב וסולא ואנשיו רצו לשים את היד על הרכוש הזה. תחושת הביטחון של כולם מתחזקת, יש שמחה וששון במדינה. סולא משחרר הרבה מהעבדים של האנשים ברשימה (10000 איש) ומקים לעצמו משמר ראש. הוא מבין שבלי זה הוא לא מחזיק מעמד 3 ימים, ולכן בונה לעצמו צבא פרטי שיגן עליו, הקורנלי. סולא הוא אחת הדמויות הכי אירוניות בסיפור. הוא גם פותח ברפורמה חוקתית. צ'יק צ'ק.. הוא ממנה 300 סנאטורים חדשים, כי כל השאר מתו כמעט. ומיד נהיה לו סנאט של אומרי הן. הוא מגדיל את מספר הקוויסטורים משנים עשר לעשרים ומנהיג חוק שמי שנבחר לקוויסטור מתמנה אוטומטית לסנאט. קודם לכן, כל חמש שנים היו באים שני קנסורים, אומרים שיש 30 אנשים בסנאט שהם לא ראוים להיות ועוד 30 שמתו, וככה הם ממנים סנאטורים. מעכשיו, בכל שנה נכנסים עשרים סנאטורים חדשים שמתמנים באסיפת העם, אסיפת השבטים. במקום שקנסורים מהאליטה ימנו סנאטורים, המינוי של הסנאטורים יורד לידי העם. זה צעד דמוקרטי.

המטרה


המטרה היא לייצב את הסנאט על 600 איש. חשוב מזה, סולא עושה רפורמה במשרת הטריבון. הם יכולים להגיש חקיקה רק אם הסנאט אישר את זה קודם, או בכלל לא. מי שכיהן כטריבון, נאסר עליו לכהן במשרה אחרת אחרי זה. כבר לא קרש קפיצה פוליטי, אלא משרה ללא מוצא. אז אנשים עם שאיפות גבוהות לא ינסו להתמנות למשרה זו. מותר להם להמשיך ולהגיש סיוע לאזרחים נגד פקידים בעלי אימפריום. במידה מרובה, אנחנו חוזרים פה למצב שלפני ליקיניו סקסטאס, בשנת 367. אז הטריבונט הפסיק להיות מכשיר של הפלבס ונהיה מכשיר של המדינה. פה, סולא בא אחרי כמעט 300 שנה ומחזיר את הטריבונט למשהו הרבה יותר דומה למה שהוא היה מלכתחילה. את בחירות הכהנים הוא החזיר מבחירות לצירוף., הסדיר את עניין מסלול המשרות, קבע גיל מינימום למשרות מסוימות, משך זמן ארוך מספיק ממשרה למשרה, ומהאדמות שהוא החרים, הוא מחלק הרבה מאוד לחיילים שלו ששרתו תחתיו במלחמה נגד האיטלקים, ואז באסיה, ואז נגד רומא. מחלק להם אדמה ביד נדיבה. בסוף מלחמת האזרחים הזו, לאחר שסיים לטהר את אויביו, כשהוא דיקטטור עם צבא של 10000 איש, הוא החליט שהוא יוצא לפנסיה. יצא לחיים אזרחים. היה משתה, גרושה צעירה ויפת תואר נגשה אליו תוך כדי חגיגה גדולה, שומרי הראש נדרכו, הוא הרגיע אותם, היא נגשה אליו והתחילה איתו. תוך שבועיים הם היו נשואים, הוא פורש איתה לוילה שלו ובתוך כמה חודשים הוא מת. האם הותש למוות ע"י אשתו הצעירה והיפה? האם הורעל? יש מי שחושד שכן, אבל לא ראה בדל רמז שיגרום לנו לחשוד בזה. בשנת 78, כך או כך, נעלם סולא מהמפה ומה שנשאר מאחוריו זה הרפורמה החוקתית הקטנה שלו נשאר דבר קטן- תקדים קטן שאומר שאם אני גנראל רומי ויש לי צבא, ומשהו לא מוצא חן בעיני, אני לוקח את הצבא, עולה על רומא וכובש אותה. בשבוע הבא, אנו נראה את המאבק בין החוקה של סולא לתקדים שלו.