טקיטוס, דברי הימים 5.3

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים ט

טקסט

ג רוב הסופרים מסכימים, כי שעה שפקד את מצרים נגע ממאיר (צרעת, ר' להלן פרק ד') המשחית את גוף האדם, והמלך בוקכוריס (מלך במאה השמינית לפנה"ס) דרש באל אמון (אמון היה אל מצרי שזוהה עם זאוס, והאורוקולום שלו עמד בנווה מדבר המרוחק מהלך ימים אחרים מערבית למצרים) ושאל ממנו מרפא, צווה לטהר את ממלכתו ולהרחיק לארצות אחרות גזע זה, כיוון ששנוא הוא על האלים. אז תרו אחרי המון עם זה ואספוהו יחדיו. לאחר שנעזבו הגולים במדבר, היו כולם בוכים והמומים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צפות לעזרה מידי אלים או בני אדם, שהרי אלה ואלה נטשום, אלא לבטוח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם זו. הללו הסכימו עמו ובלא דעת דבר החלו עושים דרכם באקראי. אך דבר לא הציקם כמחסור במים; וכבר היו מוטלים על פני המישור כולו והם קרובים למות, והנה יצא עדר חמורי בר ממרעהו אל סלע המוצל בחורש. משה הלך אחריו וכפי ששיער על פי האדמה המכוסה עשב גילה מקורות מים גדולים. כך הייתה להם רווחה; אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש.

ד למען קיים את כוחו באמונה זו לדורות, התקין משה פולחנות חדשים הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני תמותה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם, ואילו הטמא בעינינו מותר בקרבם; בדביר (בקודש הקודשים) הקדישו את צלמו של בעל החיים (החמור) אשר נחם והושיעם מנדודיהם ומצמאם, (...)

הערות

טאקיטוס, דברי הימים, בעריכת ש.ה. ברגמן. הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלם בשותפות מוסד ביאליק. עמ' 200-201.

נמצא בשימוש ב...

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

קישורים נוספים

ב