יוסף בן מתתיהו קדמוניות יא 302-347 טקסט

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

ביתנושׂאיםהקדמותהרומאנס היווניגביהא בן-פסיסאשמעון הצדיקיוספוסאבות כנסיה ושאר בֻּזנטיםהרומאנס הסוריהרומאנס העבריהגרסא השומרוניתמתוס והיסטוריא

כשנפטר יוחנן מן העולם ירש ידוע בנו את הכהונה הגדולה אחריו. גם לו היה אח ושמו מנשה. סנבלט, כותי לפי גזעו (וזה גם מוצא השומרונים), שנשלח כפחה לשומרון על־ידי דריוש המלך האחרון, ידע שירושלים היתה עיר מפוארת ומלכיה הסבו טרדות רבות לאשורים ולתושבי חילת־סוריה, ושמח לתת לו למנשה (זה) את בתו הקרויה ניקאסו לאשה, כי מאמין היה, שנישואים אלה ישמשו לו ערובה לחיבת עם היהודים כולו. באותו זמן מת באיגי פיליפוס מלך המוקדונים, לאחר שנרצח בצדייה בידי פאבסאניאס בן קראסטוס ממשפחת האורסטים. אלכסנדרוס בנו תפס את המלוכה, עבר את ההלספונטוס והתנגש עם שרי הצבא של דריוש על הגראניקוס וניצחם. לאחר שעלה על לודיה ושיעבד את יוניה ועבר את קאריה השתער על המקומות שבפאמפיליה, כפי שסופר במקום אחר. וזקני ירושלים התמרמרו על כך, שאחיו של ידוע הכוהן הגדול, שנשא נכריה, הוא שותף לכהונה הגדולה, ועוררו מהומה נגדו, כי סבורים היו, שנישואים אלה (עלולים) לשמש מעלת־סולם (לכל) אלה שירצו לעבור על חוקי נישואי־נשים, ודבר זה ישמש ראשית להתערבותם בנכרים. והרי גם הגלות הראשונה ופורענויותיה נגרמו להם על־ידי זה שכמה אנשים נהגו זלזול בעניין הנישואים ונשאו נשים שלא מבנות המ¬קום. הם דרשו אפוא ממנשה שייפרד מאשתו או שלא יקרב אל המזבח. הואיל וגם הכוהן הגדול התמרמר יחד עם העם ומנע את אחיו (מלקרוב) אל המזבח, בא מנשה אל סנבלט חותנו ואמר, שאמנם הוא אוהב את ניקאסו בתו, אלא שאין הוא רוצה להפ¬סיד בגללה את משרת הכהונה, הגדולה שבמשרות בעם ונחלת משפחתו מאז. הבטיח לו סנבלט, שלא זו בלבד שישמור לו את הכהונה, אלא גם ישיג לו את השלטון עם משרת הכהונה הגדולה וימנה אותו מושל על כל המקומות, שהוא עצמו שלט בהם, אם (רק) ירצה לדור עם בתו, ואמר שיבנה על הר גריזים, שהוא הגבוה בהרי שומרון, בית־מקדש הדומה למקדש שבירושלים, (והוסיף) והבטיח שיעשה זאת על דעת המלך דריוש. בגלל הבטחות אלה רמה רוחו של מנשה והוא נשאר אצל סנבלט בהאמינו, שיקבל את הכהונה הגדולה כמתנת דריוש; כי סנבלט כבר היה זקן. והואיל וכוהנים וישראלים רבים היו קשורים בנישואים כאלה, היו אנשי ירושלים שרויים במבוכה לא־קטנה. כי כל (אלה) עברו אל מנשה, וסנבלט סיפק להם כסף וחילק להם אדמה לעובדה ולשבת עליה והשתדל לגרום נחת־רוח בכל הדרכים לחתנו. באותו זמן שמע דריוש, שאלכסנדרוס עבר את ההלספונטום והתגבר על פחותיו בקרב על הגראניקוס והוא מתקדם והולך, ואסף חיל פרשים ורגלים והחליט לצאת לקראת המוקדונים בטרם יעלו ויכבשו את אסיה כולה. לאחר שחצה את נהר פרת וע¬בר את הר טאברוס שבקיליקיה, חיכה לאויב באיסוס שבקיליקיה, כדי להילחם בו שם. שמח סנבלט שדריוש ירד ואמר למנשה, שימלא את הבטחותיו מיד כשיחזור דריוש, לאחר שיכריע את האויב. כי לא הוא בלבד, אלא הכול באסיה בטוחים היו, שהמוקדונים אף לא יבואו כלל לידי תגרת־ידיים עם הפרסים בגלל רוב המונם. אך לא כאשר ציפו אירע. כי המלך התנגש במוקדונים ונחל מפלה וחלק גדול מצבאו אבד והוא (עצמו) ברח אל פרס, לאחר שאמו ואשתו וילדיו נלקחו בשבי. וכשבא אלכסנדרוס לסוריה כבש את דמשק והתגבר על צידון וצר על צור. ושלח מכתבים אל הכוהן הג¬דול של היהודים ודרש לשלוח לו חיל־עזרה ולהמציא מזונות בשביל הצבא ולהעלות לו אותן המתנות שהיו נותנים קודם לדריוש בתורת מס, ולבחור (בכך) את ידידותם של המוקדונים, והוא לא יתחרט על כך. ענה הכוהן הגדול לאנשים שהביאו את המכ¬תבים, כי שבועה נשבע לדריוש, שלא ירים זינו עליו, ואמר שלא יפר את השבועה הזאת כל עוד דריוש בחיים. כששמע אלכסנדרוס (את הדברים) נתמלא כעס. אמנם לא החליט להניח ידו מצור שעמדה להיכבש, אולם איים, שלאחר שיכניענה בכוח ייצא למלחמה על הכוהן הגדול של היהודים ויורה את כולם לקח, למי הם חייבים לשמור שבועתם. לפיכך עמל ושקד על מצור (העיר) צוד ולכדה. ולאחר שכלכל את העניינים בה עלה על העיר של אנשי עזה וצר עליה ועל מפקד המצודה, ששמו באבימסים.

וסנבלט חשב, שנזדמנה לו שעת־כושר לפעולה, התייאש מדריוש ולקזז שמונת־אלפים מנתיניו ובא אל אלכסנדרוס ומצאו כשהוא פותח במצור על צור, ואמר שהוא מוסר לו את המקומות שהוא מושל בהם וישמח לקבלו לאדון (לו) תחת המלך דריוש. מש¬קיבל אותו אלכסנדרום בסבר פנים יפות התחזק סנבלט במזימותיו, ואז הביא את טענותיו לפני המלך וסיפר (לו), שיש לו חתן מנשה והוא אחיו של ידוע הכוהן הג¬דול של היהודים; והואיל ורבים אחרים מבני עמו עומדים לימינו, הוא רוצה עתה לבנות בית־מקדש במקומות הנתונים לשלטונו. דבר זה הוא לתועלת גם למלך, שכו¬חם של. היהודים ייחצה לשניים, כדי שהעם לא יהיה בדעה אחת ומאוחד (כולו), אם יתמרד פעם, ולא יהיה קשה למלכים, כשם שהיה קשה קודם לשליט האשורים. ומשהסכים אלכסנדרוס הכניס, סנבלט את כל מרצו (בעניין) ובנה את ביתיהמקדש ומי¬נה את מנשה לכוהן, וחשב שתהיה זאת המתנה הגדולה ביותר לצאצאי בתו העתידים להיוולד. לאחר שעברו שבעה חודשים במצור על צור ושני חודשים במצור על עזה מת סנבלט וכשכבש אלכסנדרוס את עזה מיהר לעלות על ירושלים העיר. שמע הכו¬הן הגדול ידוע על כך והיה שרוי באימה ובפחד ואובד־עצות, כיצד יתראה פנים את המוקדונים בשעה שמלכם כועס בגלל מריו הקודם. וכן קרא את העם לתפילה והקריב עמו קרבן לאלוהים וביקש מלפניו, שיגן על העם ויחלצו מן הסכנות המתרגשות לבוא עליו. ואחרי הקרבת הקרבן שכב לישון, [ואז] הודיעו אלוהים דבר בח¬לום, שיתחזק ויקשט את העיר בזרים ויפתח את השערים ויקבל את פניהם כששאר האנשים לבושים לבנים והוא והכוהנים בבגדיהם כחוק, ולא יחששו פן תאונה להם רעה, כי עין אלוהים עליהם. כאשר קם משנתו שמח בנפשו מאוד וסיפר לכול את דבר אלוהים שהיה אליו, ועשה ככל אשד הוגד לו בחלום. וחיכה להופעת המלך.

וכששמע שהוא לא רחוק מהעיר, יצא עם הכוהנים והמון האזרחים וערך את קבלת־הפנים, בשוותו לה הוד קדושה שלא כפגישתם של שאר העמים, במקום אחד הקרוי צופים, פירושו של שם זה בתרגומו ללשון הלנית הוא מצפה, מפני שאפשר היה לראות משם את ירושלים ואת בית־המקדש. היו הפיניקים והכשדים, שהלכו אחרי המלך, סבורים שהוא יתן (להם) רשות לשדוד את העיר ולהרוג את הכוהן הגדול מתוך עינויים; דבר זה קרוב היה (להתקבל) על הדעת לפי הכעס שכעס המלך. אולם הי¬פוכו של דבר אירע. כי כשראה אלכסנדרוס עוד מרחוק את ההמון בבגדים הלבנים ובראשו עומדים הכוהנים בבגדי־הבוץ שלהם ואת הכוהן הגדול בבגד התכלת הרקום זהב ועל ראשו המצנפת ועליה ציץ־הזהב, שבו כתוב שם אלוהים, התקרב אליו לב¬דו וכרע והשתחווה לפני השם והקדים בשלומו של הכוהן הגדול. ובשבירכו היהודים כולם יחד בקול אחד את אלכסנדרוס והקיפוהו, נבהלו מלכי סוריה ושאר (האנשים) למעשהו זה וחשבו, שדעתו של המלך נטרפה עליו. רק פארמניון ניגש אליו ושאלו, על שום מה השתחווה הוא לפני הכוהן הגדול של היהודים בעוד שכל הבריות כור¬עים ומשתחווים לפניו; אמר לו: ׳לא לפניו כרעתי והשתחוויתי, אלא לפני האלוהים, שהוא נתכבד להיות כוהן גדול לו. כי את האיש הזה בדמותו של עכשיו ראיתי בש¬נתי, כשהייתי בדיאון שבמוקדון; וכשהייתי תוהה ומהרהר עם נפשי כיצד אשתלט על אסיה, זירז אותי שלא להתמהמה אלא להתחזק ולצאת לדרכי; הוא עצמו ינהג את צבאותי וימסור (לי) את מלכות הפרסים. מאז לא ראיתי שום איש אחר בבגד כזה. וכשאני רואה עכשיו את זה ונזכר במראה שבשנתי ובזירוז, סבורני, שבשליחותו .של אלוהים ערכתי את מסע המלחמה ואנצח את דריוש ואחריב את כוחם של הפר¬סים ואצליח בכל אשר יש בכוונתי (לעשות). אחר דבריו אלה אל פארמניון נתן את יד־ימינו לכוהן הגדול ובא אל העיר, והיהודים רצים על ידו. אז עלה אל בית־המקדש והקריב לאלוהים לפי הוריות הכוהן הגדול, וחלק כבוד לכוהן הגדול ולכוהנים כראוי (להם). וכשהראו לו את ספר דניאל, בו אמר (הנביא) שאחד מההלנים יהרוס את מלכות הפרסים, אמר בלבו שהוא האיש המיועד ושמח ושילח אותה שעה את העם. למחרת קרא ואמר להם לבקש (ממנו) מתנות כחפצם. אז ביקש הכוהן הגדול, שיורשה להם לקיים את חוקי אבותיהם ושתהא השנה השביעית פטורה ממסים; והוא נתן (להם) הכול. (ועוד) ביקשו ממנו, שירשה גם ליהודים שבבבל ובמדי לשמור את חו¬קיהם, והוא הבטיח בשמחה לעשות בקשתם. וכשאמר להמון, שאם יש בהם הרוצים לצאת אתו למלחמה וגם יוסיפו להיות דבקים במנהגי אבותיהם וחיים לפיהם, הריהו מוכן לקחתם אתו, בחרו רבים לצאת אתו למלחמה.

ולאחר שקבע אלכסנדרוס את העניינים האלה בירושלים יצא למלחמה על הערים הסמוכות. אך כל האנשים שבא אליהם קיבלו אותו בחיבה. והשומרונים, אשר המט¬רופולין שלהם באותו זמן היתה שכם החונה ליד הר גריזים והמיושבת אנשים שפר¬שו מעם היהודים, בראותם שאלכסנדרוס חלק ליהודים כבוד ויקר עד כדי כך, הח¬ליטו להכריז (על עצמם) כי יהודים הם. שכן מטבע השומרונים הוא, כפי שכבר אמרנו קודם באחד המקומות: כשהיהודים נתונים בצרה, הרי השומרונים מכחישים שהם קרוביהם ומודים אותה שעה על האמת1 אולם כשהם רואים, שהמזל מאיר להם (ליהודים) פנים.קצת, הריהם ממהרים להתחבר אליהם ואומרים שהם קרובים להם ומתייחשים על אפרים ומנשה, בניו של יוסף. וכן פגשו את המלך, במרחק קטן מאוד מירושלים, בפאר (רב) ובמראות של התלהבות גדולה למענו. וכששיבח אותם אלכסנדרוס ניגשו אליו אנשי שכם וצירפו גם את החיילים ששלח סנבלט אליו, וביקשו¬הו לבוא אל עירם ולכבד גם את בית־המקדש שלהם. והוא הבטיחם לראות את המקדש ההוא לכשישוב אליהם. ואולם משביקשו שיניח להם את המס בשנה השביעית, מפני שאינם זורעים בה, שאלם מי הם שהם מבקשים זאת, וכשאמרו (לו) שעברים הם, אלא שהם קרויים צידונים שבשכם, חזר ושאל אותם אם יהודים הם. אמרו לו, שאינם יהודים. אמר (להם): ׳הרי אני נתתי (זכויות) אלה ליהודים. ברם, לאחר שא¬שוב ותבררו לי ביתר דיוק, אחליט ואעשה׳. כך הפטיר את תושבי שכם. אך את חיילי סנבלט ציווה ללכת אחריו למצרים, כי יתן להם שם נחלות־אדמה. וכן עשה לאחר זמן קצר בתיבאים והטיל עליהם לשמור על הארץ הזאת.

וכשמת אלכסנדרוס נחלקה מלכותו בין יורשיו, ואילו המקדש על הר גריזים נשאר. וכאשר נאשם איש מאנשי ירושלים באכילת טרפה, בחילול שבת או בדבר־עברה אחר ממין זה, ברח אל אנשי שכם ואמר שגורש שלא כדין. באותו זמן מת הכוהן הגדול ידוע וחוניו בנו ירש את הכהונה הגדולה. כאלה היו אז פני הדברים בקרב אנשי ירושלים.

ביתנושׂאיםהקדמותהרומאנס היווניגביהא בן-פסיסאשמעון הצדיקיוספוסאבות כנסיה ושאר בֻּזנטיםהרומאנס הסוריהרומאנס העבריהגרסא השומרוניתמתוס והיסטוריא