Lag Baomer

מתוך Amitay.haifa.ac.il
(הופנה מהדף לג בעומר)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יח באייר – יום מים אחרונים

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ (בראשית ז, יא)

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וילינו וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהֹוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהֹוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהֹוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו תַלִּינוּ עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהֹוָה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהֹוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהֹוָה נִרְאָה בֶּעָנָן: וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ: וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה לָכֶם לְאָכְלָה: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: (שמות טז, א-טז)

ואזדו לטעמייהו, דתניא: בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש. רבי יהושע אומר: אותו היום שבעה עשר באייר היה, יום שמזל כימה שוקע ביום ומעינות מתמעטין, ומתוך ששינו מעשיהן - שינה הקדוש ברוך הוא עליהם מעשה בראשית, והעלה מזל כימה ביום, ונטל שני כוכבים מכימה, והביא מבול לעולם. רבי אליעזר אומר: אותו היום שבעה עשר במרחשון היה, יום שמזל כימה עולה ביום, ומעינות מתגברים. (בבלי ראה"ש, י"א ע"ב)

ירדו [גשמים] לצמחים אבל לא לאילן. ציבחד ציבחד [טיפה טיפה] לאילן אבל לא לצמחים. סגין סגין לזה ולזה אבל לא לבורות לשׁיחין ומערות: מתריעין עליהן מיד. תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. מעתה אפי' יותר מיכן יותר מיכן מעשה ניסים ואין מתריעין על מעשה ניסים /(ירושלמי תענית, פרק ג הלכה ב)

יום יהושע

[...אלין] צומ[י]ה דכ[ו]ל[ה] שתה[...
ניסן [...] כז בה
א[יר] יח בה כב בה
(כתובת מבית הכנסת ברחוב)

וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי
בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי
וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי
בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי.
(אלעזר הקליר, אהלי איכה גילו קדישים)

פָּסוֹחַ וְגָנוֹן טְמֵאִים בְּיַשְּׁבוֹ
צוֹם יְהוֹשֻׁעַ בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ
אִיָּיר / קֵרְבָם וְצִיוָּם מִלִּשְׁבּוֹר עֶצֶם בּוֹ
רִבְּקָם מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְרֺאשׁוֹ וְקִרְבּוֹ
(קידוש ירחים דרבי פנחס בן יעקב הכהן, חודש אייר)

צמו ביח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש (מן הגניזה הקהירית, מתוך "הלכות ארץ ישראל מן הגניזה הקהירית" של מרגליות)


אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו, שנאמר +יהושע כד+ ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שרגש עליהן הר להורגן (בבלי שבת קה ע"ב)

וזה דבר ה’ אשר דיבר מטט’, שר צבא ה’ באמת: "אפרים לא יקנא את יהודה, ויהודה לא יצור את אפרים, ועצת שלום תהיה בין שניהם". וכך השביעני מטט’, כי ביום אחד ועשרים לחודש הראשון יבוא מנחם בן עמיאל, בימי ארמילוס אשר תלד הצלם. מנחם ואליהו יעמדו על הים הגדול, ויקראו במבואיו, ויצאו כל פגרי ישראל שהשליכו עצמם בים מפני שוביהם בעמק יהושפט, כי שם יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים, בחודש השני, הוא חודש אייר. ואז תעל עדת קורח, ויבואו אצל משה, ויחיו מתי מדבר, ואסף דגל הקורחי אשר פצתה האדמה את פיה, ובלעה אותם ואת בתיהם ואת אהליהם בערבות יריחו על נחל השיטים. ובשמונה עשר בו, ירעשו ההרים והגבעות, ותתנודד הארץ וכל אשר עליה, והים וכל אשר בו. (ספר זרבבל)

מקדש יוליאנוס

משפינו את הריסות הבניין הקודם, הם חפרו באדמה ופינו את יסודותיו; נאמר כי למחרת, משהיו אמורים להניח את היסוד הראשון, התרחש רעש אדמה גדול, ובשל רעידת האדמה העזה הושלכו מעלה אבנים ממעמקים, ומהן נפצעו אותם יהודים שעסקו בעבודה, כמוהם כמי שצפו במתרחש. הבתים והאכסדרות הציבוריות ליד מקום המקדש, אשר בהם בילו, מטו לפתע; רבים נלכדו כך, כמה מתו לאלתר, אחרים נמצאו מתים למחצה ופגועי ידיים או רגליים, אחרים נפצעו בחלקי גוף אחרים.
(סוזומנוס, הסטוריה כנסייתית, ספר ה' פרק כ"ב)

תחילה, כשרצו להניח את היסודות למקדש ביום ראשון לפני רעידת האדמה, היו רוחות חזקות וסערות, והתוצאה הייתה שהם לא יכלו להניח את יסודות המקדש באותו היום. באותו לילה ממש התחולל הרעש הגדול, וכולנו היינו בכנסיית המוודים [=המרטירים?], שקועים בתפילה. לאחר זאת יצאנו כולנו אל הר הזיתים, הניצב ממזרח לירושלים, משם הועלה אדונינו אל אביו רב התהילה... והם, ברצונם לחקות אותנו, רצו אל מקום ההתאספות הרגיל של כנישׂתם, ומצאו את דלתות הכנשׂת סגורות. הם השתוממו מאד על שארע ועמדו סביב בדממה ופחד כשלפתע נפתחו דלתות הכנשׂת מאליהן, ומתוך הבנין יצאה אש שלחכה את רובם, ורובם קרסו ומתו מול הבניין. הדלתות נגרו מאליהן, בעוד העיר כולה מתבוננת במתרחש... מאורע זה התרחש ביום שני בשעה השלישית, ומקצתו בשעה התשיעית בלילה. היה כאן אובדן חיים כביר. [היה זה] ב-19 באייר בשנת 674 לממלכת אלכסנדר הגדול. בשנה זו מת יוליאנוס עובד האלילים, והוא שהסית במיוחד את היהודים לבנות מחדש את המקדש, כיוון שרחש להם טובה על שצלבו את המשיח.
(אגרת קיריליוס מירושלים, מתוך סעיפים 6, 7, 11)

בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יְהֹוָה בְּיֶרַח זִו: וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל משפטו מִשְׁפָּטָיו וַיִבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים (מל"א ו, לז-לח)

וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר אֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמִידוּ אֶת הַלְוִיִּם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית יְהֹוָה (עזרא ג, ח)

הפסקת האבלות בל"ג בעומר

י"ב אלף תלמידים היו לר"ע מעכו ועד אנטפריס וכולם בפרק אחד מתו, למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה, רבי מאיר, ורבי יהודה, רבי יוסי, ור' שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ור' אליעזר בן יעקב, ואית דאמרי ר' יהודה, ור' נחמיה, ורבי מאיר, רבי יוסי, ורשב"י, ור' חנינא בן חכינאי, ורבי יוחנן הסנדלר, א"ל בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם, עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה (בראשית רבה סא, ג)

אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א"ר נחמן: אסכרה. (בבלי יבמות, ס"ב ע"ב)

[כנראה מפי נטרונאי גאון:] וששאלתם למה אין מקדשי' ואין כונסין בין פסח לעצרת אם מחמת איסו' או לאו. הוו יודעי' שלא משום איסור הוא אלא משום מנהג אבלות שכך אמרו חכמי' שנים עשר אלפים זוגים תלמידים היו לו לר' עקיבא וכלם מתו בין פסח לעצרת על שלא נהגו זה בזה ותני עלה וכלם מתו מיתה משונה באסכרה ומאות' שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס בהן ומי שקפץ וכנס אין אנו קונסי' אותו לא עונש ולא מלקות אבל אם בא לשאול לכתחילה אין מורי' לו לכנוס ולענין קדושין מי שרצה לקדש בין פסח לעצרת מקדש לפי שאין עיקר שמחה אלא בחופה: (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן רעח)


ומנהג בכל ישראל שלא לישא בין פסח לעצרת ומשום אבילות הוא ולא משום איסור הוא שכך אמרו חכמיםכו) שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולן מתו בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה בזה וכולן מתו באסכרה ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהן שלא לישא אשה בימים הללו. ודוקא נשואין שעקר שמחה בחופה ובכניסה אבל לארס ולקדש ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו אבל אם בא לשאול לכתחלה מורין לו שלא לעשות ושלא לסתור מנהג ישראל וכן הורו הגאונים (יצחק אבן גיאת, שערי שמחה ב, הלכות חדש וספירת העומר, עמ' קט)

ואין מנהג לכנוס בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא למנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לר' עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה, אבל מקדשין שאין שמחה אלא בחופה ונשואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם, ואך מנהג בצרפת ופרובינצא לכנוס מל"ג בעומר ואילך, ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום ופלגא ט"ו יום וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר. (ספר המנהיג לר' אברהם בן נתן הירחי, הלכות אירוסין ונישואין, ס' ק"ו)


ותלמידים אלו הוזכר כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן (המאירי, בית הבחירה, יבמות ס"ב ע"ב)

ומנהגינו לומ' תחינות בערבי חנוכה ופורים ובימים שלאחריהם ובל"ג בעומר ובט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ובכ"ח בשבט שכלו בו הרוגי ביתר גזירות המ' אף כי עשאוהו ראשונים, חדש הוא ולא פשט, ובט"ו בשבט מנהג אשכנז ונהרא נהרא כפשטי. ובכל אלה אומר' בהם למנצח (סדר טרוייש סימן ג)


ל"ג בעומר לעולם הוא י"ח באייר. ובשחרית א"א תחינה. במגנצא ובוורמיישא אומרים תחינה בל"ג בעומר. אמר מהר"י סג"ל אף על גב דאיתא בגמרא דתלמידי ר"ע מתו מן פסח עד עצרת, מכל מקום עושין ביום ל"ג בעומר יום שמחה, משום דמתו רק הימים שאומרים בהן תחינה בשבעה שבועות העומר, וכל יום שא"א תחנה לא מתו, והשתא דל מן המ"ט יום של הספירה, ז' ימי החג, וג' ימים דחל בהן ר"ח, שנים לאייר ואחד לסיון, וז' שבתות, פשו להו ל"ב, נמצא דלא מתו רק ל"ב ימים, לכן כשכלו אותן ל"ב ימים שמתו עושין למחרתן שמחה לזכר. (מהרי"ל, מנהגים, דיני הימים שבין פסח לשבועות)

רשב"י במירון

"ויבואו ויחנו אל מי מרום להלחם עם ישראל" הוא הנקרא היום מירון, והוא מעיין של מים. ומספרים שהמים מתגברים שם בשביל עולי הרגל אחרי שהיו יבשים. ותראה אותו מקום שהיה מצוי בזמן קדום, אבל לא הזכירו בו מעולם את הנס הזה ולא אחר. (תנחום הירושלמי, המאה ה-13, כיתאב אלביאן לספר יהושע יא, ה)

במרון בם מערה לשמאי והלל ותלמידיהם, סך כולם שלשים ושנים. שם מתקבצין כל ישראל והישמעאלים בפסח שני, וישראל מתפללים שם ואומרים שם מזמורים, וכשהם יוצאים מים בתוך המערה, כולם שמחים, כי סימן הוא שתתברך השנה, והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים ובעת תפלתם היו נראים המים כהרף עין. ושם ר' שמעון בן יוחאי ועליו ציון נאה, וסמוך לו ר' אלעזר בנו, אומרים כי שם היה מדרשו של ר' שמעון בן יוחאי. ושם ר' יוסי בן קיסמא בין הכרמים. ועוד שם צדיק אחד, אומרים כי שמו ר' יהודה. ושם נחמן חטופה ור' יוחנן הסנדלר. ושם בית הכנסת לר' שמעון בן יוחאי, בנין מפואר מאד, ושם אבן גדולה חלולה מראשה עד למעלה קרוב לארץ, אומרים כי שם היה מזבח והדם היה שותת ויורד דרך אותו מקום חלול. (תלמיד הרמב"ן, ראשית המאה ה-14)

מטיברייא רחוק כמו י"ב מילין יש מקום נקרא מירוני, יש מערה אחת נקברו בה עשרה זקנים חשובים ובכללם שמאי והלל. מעט רחוק משם יש מערה אחרת, נקברו בה ר' שמעון בר יוחאי ובנו, ובתוך המקום יש בית הכנסת מר' שמעון בר יוחאי, ואין שם מים חיים כלל, עד שלא יוכלו לדור שם בני אדם מהעדר המים, אך יבואו העברים שלש רגלים לראות קבורות הצדיקים החשובים הנזכרים, ובייחוד קבורת ר' שמעון בר יוחאי, ויתחננו עם תפלות סליחות ותחנונים לאל יתברך שיתן להם מים שיוכלו לעמוד שם ימים אחדים, ומיד יבוא מטר, והישמעאלים ימלאו הבורות שלהם וכיליהם מים, אז יתנו ליהודים לאכול ולשתות כל מעדני מלך. (הנוסע מקנדיה, ה'רל"ג – 1473)

רבי חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי רב בשילהי הלוליה דר"ש בן יוחאי, א"ל: איעכב לי עד דאתי בהדך, לא איעכבא ליה. אזל יתיב תרי סרי שני בבי רב. עד דאתי אישתנו שבילי דמתא ולא ידע למיזל לביתיה. אזל יתיב אגודא דנהרא, שמע לההיא רביתא דהוו קרו לה: בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל. אמר: ש"מ, האי רביתא דידן, אזל בתרה. הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא, דל עינה חזיתיה, סוי לבה פרח רוחה. אמר לפניו: רבש"ע, ענייה זו זה שכרה? בעא רחמי עלה וחייה. רבי חנניה בן חכינאי עמד ללכת לבית רב בשלהי חתונתו של רבי שמעון בר יוחאי, אמר לו: התעכב לי עד שאבוא, לא חיכה לו. הלך ישב תריסר שנים בבית רב. עד שבא השתנו שבילי העיר ולא ידע ללכת לביתו. הלך ישב על גדת הנהר, שמע ילדה אחת שהיו קוראים לה: "בת חכינאי! בת חכינאי! מלאי את כדך ובואי נלך." אמר: מכאן למדים שבת זו שלנו היא. הלך אחריה. הייתה אשתו יושבת ומנפה קמח. נשאה עיניה וראתה אותו, הבין לבה ופרחה רוחה. אמר לפניו: רבונו של עולם, ענייה זו – זה שכרה? ביקש רחמי עליה, וחייתה. (בבלי כתובות ס"ב ע"ב)

קם רבי חייא על רגלוי ואמר עד השתא בוצינא קדישא מסתכל (ס"א משתדל) עלן, השתא לאו הוא עדן אלא לאשתדלא ביקריה, קם רבי אלעזר ור' אבא, נטלו ליה בטיקרא דסיקלא מאן חמא (ס"א ערעורא וערבוביא) ערבוביא דחברייא וכל ביתא הוה סליק ריחין סליקו ביה בפורייה ולא אשתמש ביה אלא ר' אלעזר ור' אבא, אתו טריקין ומארי תריסין דכפר וטרדא בהו (ס"א דצפרי וטרדיא והוו) בני מרוניא צווחין בקטירין דחשיבו דלא יתקבר תמן, בתר דנפק פורייא הוה סליק באוירא, ואשא הוה להיט קמיה שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (ישעיה נז) יבא שלום ינוחו על משכבותם, כד עאל למערתא שמעו קלא במערתא זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות כמה פטרין ברקיעא משתככין (ס"א ולא משתכחין) ביומא דין בגינך דנא רשב"י דמאריה משתבח ביה בכל יומא, זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה עליה אתמר (דניאל יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין: [קם רבי חייא על רגליו ואמר עד עכשיו האור הקדוש מסתכל עלינו, עכשיו איל הוא אלא לעשות לכבודו. קמו ר' אליעזר ור' אבא, לקחו אותו באפיריון (?) ומי ראה את מבוכתם של החברים, וכל הבית היה מעלה ריחות. העלוהו למיטתו ולא שימשו אותו אלא ר' אלעזר ור' אבא, ובאו תקיפים ובעלי חנויות מן הכפר (ציפורי) וטרדו בהם, והיו בני מרום מצווחים דקטירין? כי חשבו שלא יקבר שם. לאחר שיצאה המיטה הייתה עולה באוויר, והייתה אש לוהטת לפניה. שמעו קול: בואו והכנסו לחתונה של רבי שמעון... כאשר נכנסו למערה שמעו קול במערה "זה האיש מרגיז ארץ" וגו'] (זוהר - האדרא זוטא כרך ג (דברים) פרשת האזינו דף רפז עמוד ב)


ובט"ו באייר, שקורים לו פסח שני, עשו שם במירון השיירה גדולה, היו שם יותר מאלף נפשות, כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכל קהל לבוקיע, הוא כפר שיש בו המערה שנטמן בה רשב"י ובנו י"ג שנה כנזכר פ' במה מדליקין, ועדין המעיין שם, אפס האילן של החרובים איננו. וגם מכל הסביבות באו אז למירון. ועמדנו שם ב' ימים וב' לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם, כנזכר. (משה באסולה, ה'רפ"א-ה'רפ"ג)

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי [ברוכים] כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר: (חיים ויטאל, שער הכוונות, דרושי הפסח, דרוש י"ב, מתוך שמונה שערים בעריכת שמואל ויטאל)

בזמן הזה בענין ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי למורי ז"ל [=האר"י] זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם העיד לי הרי"ס [יונתן שׂאגישׂ] ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם. גם העיד לי הר"א [הרב אברהם] הלוי [ברוכים], כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון, וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל (פרי עץ חיים, בעריכת מאיר הכהן פופרש, שער ספירת העומר, ז)

שוב יום א' והם לומדים, א"ל הרב לחברים: תדעו שהרבנים נתקבצו במעמד היום והם רוצים לבטל הלולא דרשב"י כאמור, שלא ילכו נשים מקושטות למירון, ואם ילכו אפילו בבגדי חול לא ילינו שם אלא הזקנות. ואם ככה יעשו ח"ו יבוא המגפה הגדולה ויכלה רעים וטובים. והשיב הרח"ו ולמה לא יגלה להם מר את הדבר הזה להציל את ישראל. א"ל הרב אינם מאמינים בי. אמר הרח"ו אני אולך ואודיע להם. א"ל לך. והלך שם והודיע להם. מהם האמינו ומהם אמרו יבוא הרב פה ונראה דבריו. ושלחו אחריו ובא ודברו עמו שהם רוצים לעשות כן, לפי שבימים ההם יש שמחות וגילות ורננות במאכל ובמשתה, ואם עבירה יצאנו אין ראוי לעשות כן. והשיב להם הרב: אמת אתכם ומה נעשה והרשב"י מרוצה בזה. וכמה שנים נוהגים לעשות ען וח"ו יקפיד עלינו ויבא הנגף בעם יו"י. אבל אני אומר לכם דבר, אם תאמינו לי, שבאלו הימים במירון לא יש ערבות אלא החוטא ימות לבדו. ואז בשמעם דבריו נמנו וגמרו לבטל הסכמה זו ונתבטלה. (ס' תולדות האר"י, מהדורת בניהו, חלק שבחי האר"י, סי' ד')

למעלה מערת אדונינו התנא האלה"י ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר, ור' יצחק תלמידו בפתח המערה. ועל המערה עצמה בית גדול, ושם הולכים בכל שנה כל יושבי עיר הקודש צפת תוב"ב אנשים נשים וטף ביום ל"ג לעומר, ונשארים שב שבעה ימים ואין אומרים בהם תחנון והם נקראים הלולא דבי ר' שמעון. (שד"ר צפת שמעון בר יעקב, אגרת מספרת יחסותא דצדיקייא די בארעא דישראל, 1694)

מצאתי כתוב בספר הקדמונים שיום ל"ג בעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא, ונוהגים לקבוע בליל זה לימוד ברזין דחכמתא דיליה ובאדרא זוטא, וששים ושמחים בהילולא דיליה, אשרי אנוש יעשה זאת (חמדת ימים, חלק מועד, פרק ב ליל חג)

וביום ל"ג... סמך אז חמשה תלמידים אחרים ובסוד הדעת דגדלות שבו למד להם תורה: ועל ידם ועל ידי ר' שמעון בן יוחאי שהיה אף הוא תלמידו נתקיים העולם לפיכך אין להתאבל ביום זה כלל על החרבן שלא יענש אלא מצוה לשמוע שמחת ר' שמעון בן יוחאי ואם דר בא"י ילך לשמוח על קברו: ושם ישמח שמחה גדולה וכל שכן אם הוא פעם ראשונה שמגלח ראש בנו ומניח הפאות שהיא מצוה ויזהר שאפילו בהיות שם החכמי' הלומדי' שלא ילך ללמוד על הציון שלו או של בנו לבדו אם לא יהיה צדיק גמור כי השד ששמו תני יכול לכופו להחטיאו: (עמנואל ריקי, משנת חסידים, אייר סיון, ד-ז)