ליוויוס 2.1-2

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מקורות ראשוניים ועתיקים ל

טקסט

((1.1)) העם הרומאי שהיה לבן-חורין, ועסקיו לעת שלום ומלחמה, משׂרות בנות-שנה ושלטון חוקים, שגדול כוחו משלטון אנשים - אלה יהיו ענייני מעתה. (2) חירות (Libertas) זו היתה רצויה משנה-רצון בשל יהירותו של אחרון המלכים. שהרי קודמיו כלכלו כך את מלכותם, שלא בכדי נחשבים הם כולם כמייסדי העיר - מכל מקום מייסדי חלקים, שהוסיפום לעיר, להיות מקומות מושב חדשים להמון העם שהרבוהו בידיהם. (3) ואין ספק בדבר, שזה האיש ברוּטוּס עצמו, אשר זכה לכל אותה תהילה בגירוש המלך היהיר (superbus), היה מביא במעשׂהו זה רעה גדולה ביותר על הציבור, אילו בשל תשוקת-חירות טרם זמנה היה קורע את המלוכה מיד אחד המלכים הקודמים.

(4) כי מה היו פני הדברים אילו בחסות מקדש בל-יחולל ניתנה ביד אותו ערב-רב של רועים וזרים פליטי-עמיהם חירות, או מכל מקום פטור מעונש, ולאחר שהתפרקו מפחד מלכים היו הללו נסערים בסערות הטריבונים, ובעיר זרה היו יוצאים לריב עם הסנאטורים (5) בטרם נתקשרו לבותיהם בחבלי נשים ובנים, ובעצם האהבה לאדמתם, אשר לא במהרה תיכּוֹן? המחלוקת היתה מחריבה את המדינה בטרם בגרה, (6) ואילו מתינותו הנוחה של השלטון יפה היתה לזה, וזנה אותה עד שהבשילו כוחותיה ויכלה לשׂאת את פריה הברוך של החירות.

וכן יש לראות את מקור החירות בצמצום השלטון שבידי הקונסולים כדי שנה אחת, יותר מבמיעוט כלשהו מכוח המלכים. (7) שהרי כל זכויותיהם של אלה וכל סמליו שלטונם נתקיימו בידי הקונסולים הראשונים, ורק לאחת ניתנה הדעת: שלא יחזיקו שניהם כאחד בשבטים (fasces) לבל תוכפל אימתם על הבריות.

(8) ברוטוס החזיק בשבטים ראשון בהסכמת בן-זוגו, וקנאותו בשמירת החירות לא נפלה מקנאותו בהצלתה. (9) ראשית לכל השׁביע את העם, שהיה דבק בחירותו החדשה עמו, שלא יניח לאיש למלוך ברומא, לבל יהי בתחינות או במתנות-מלכים כדי להטות את לבו לאחר מכן. (10) אחרי כן ביקש ברוטוס לחזק את כוחו של הסנאט גם על-ידי גידול מניינו של מעמד זה, ובבחרו מבין הראשונים שבבעלי דרגת הפרשים מִלֵא את מכסת הסנאטורים, שנידלדלה מחמת רציחות המלך, והעמידהּ על שלוש-מאות. (11) אומרים שמכאן המנהג לזמן לסנאט את שהם patres ואת שהם conscripti, כלומר בשם ״קונסקריפטי״ כונו מי שנחברו לסנאט. הדבר היה יפלא להפליא לאחוות המדינה ולקישור לב הפלבס בסנאטורים.

((2.1)) אז שׂמו ליבם לעסקי הקודש. מקצת קרבנות הציבור היו מובאים על-ידי המלכים עצמם, ולבל יהי כל מקום לגעגועים על המלך, העמידו (Rex Sacrorum) ״מלך קרבנות״. (2) כהונה זו עשׂאוה כפופה לפונטיפקס (pontifex), מחשש שמא יווסף הכיבוד על השם, ויהיה למפגע-מה לחירות, שהיתה אז ראש עניינם. ואיני יודע אם בביצורה מכל עבר, לכל פרטיה ודקדוקיה, לא הגדישו את הסאה. (3) שהרי שְׁמוֹ של אחד הקונסולים היה שׂנוא על אנשי העיר, אף כי כל עוון אחר לא נמצא בו: ״גדול מדי ההרגל של הטארקוויניים בשלטון״ - אמרו האומרים - ״פָּתַח בדבר פריסקוס; אחריו מלך סרוויוס טוליוס; ולמרות רווח-זמן זה לא שכח סוּפֵּרבּוּס טארקוויניוס את המלוכה ולא ראה אותה כנחלת זולתו, אלא שב ונטלהּ בפשע ובחמס, כמו מורשת אבות היא לו; ומשגורש סופרבוס, נתון השלטון ביד קוֹלאטינוס. אין הטארקוויניים יודע לחיות כאנשים הדיוטות. אין שמם חביב על הבריות, וסכנה בו לחירות!״.

(4) בדרך זו פשטו תחילה שׂיחות אלה, שביקשו לבחון מעט-מעט את הלבבות בחרבי המדינה כולה, ומשהחריד החשד את המון העם, זימנוֹ ברוטוס לאסיפה. (5) ראשית לכל קרא שם את שבועת העם, על פיה ״לא יניח לאיש למלוך ברומא ולא לאיש שסכנה בו לחירות להיות בה״. ״דבר זה״, אמר, ״עליהם לשמור מכל משמר, ואל להם לזלזל בכל הנוגע בו״. בלא חמדה הוא אומר את הדברים מפני האיש, ולא היה אומרם, לולי יכלה לו אהבתו למדינה; (6) אין העם הרומי מאמין, כי חירות גמורה שב וקנה לו; בית המלכים, שם המלכים, לא במדינה בלבד אלא אף בַּשִלטון הם מצויים, ומכשול הוא לחירות, אבן-נגף הוא לה. (7) ״פחד זה״, אמר, ״הסירנו אתה, לוּקיוס טארקוויניוס,[1] מרצונך שלך. זוכרים אנו, מודים אנו: גרש גירשת את המלכים. השלם אפוא את מעשׂה טובתך והרחק מכאן את שם המלכים. רכושך לא זו בלבד שיחזירוהו לך האזרחים, בשידוּלִי שלי, אלא אם יימצא חסר, ביד נדיבה ימלאוהו. כידיד לֵך מאתנו; העבר מן העיר פחד, שאולי פחד-שווא הוא; תקועה בלב אנשיה הדעה כי רק בפרוש ממנה בית-טארקוויניוס תפרוש ממנה המלוכה.״

(8) תחילה, כיד תדהמתו מפני מעשׂה פתאום מוזר זה, נעתקו מילים מפי הקונסול. אחרי כן, כשאמר לפתוח בדברים, הקיפוהו ראשוני העיר ובהפצרות רבות בִּקשוּהוּ אותה בקשה עצמה. (9) כל השאר לא עשׂו עליו רושם רב, אך משקם ספּוּריוס לוּקרֵטיוס, שהיה גדול ממנו בשנים ובכבוד, ומלבד זאת גם חותנו היה, והחל פונה אליו בדרכים מדרכים שונות, פעמים מבקשו ופעמים משדלו שלא יסרב להכנע להסכמת כל המדינה, (10) עלה פחד בלב הקונסול שמא בשובו להיות אדם הדיוט תפקודנה אותו כל אותן רעות, ועמהן אבדן רכושו, וכן גם מיני קלון אחרים. לפיכך, פרש מן הקונסולאט, העתיק את כל קנייינו לְלאוויניום (Lavinium), ויצא את רומא. (11) על-פי החלטת הסנאט הציע ברוטוס לעם לגזור גלות על כל בני-בית-טארקוויניוס, ובאסיפת הקנטוריות העמיד כבן-זוג (collega) לו את פּוּבּליוס ואלֶריוס, אשר בסיועו גירש את המלכים.

הערות

תרגום: שׂרה דבורצקי

  • ליוויוס, טיטוס. תשל״ב. תולדות רומא: ספרים א, ב, כא, כב, ל. תרגמה שׂרה דבורצקי. ירושלם: מוסד ביאליק.
  1. הוא הוא קולאטינוס, שנזכר זה עתה.

נמצא בשימוש ב...

קישורים נוספים

לטקסט באנגלית (עם קישור ללטינית) באתר פרסאוס