מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 1

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הבא

העולם הקלאסי - שיעור 1 - הולדת תרבות יוון

הסיפור שלנו מתחיל באסון גדול. באלף ה-2 לפנה"ס היו במרחב שאנחנו חיים בו - האגן המזרחי של המזרח התיכון - איראן, מסופוטמיא, אנטוליא, הלבאנט, מצרים ויוון - מגוון גדול מאוד של תרבויות שהיה להן כתב, הישגים אמנותיים וספרותיים וכו'. קרתה בערך במאה ה-12 לפנה"ס, מסיבות שעד היום לא ידועות (אולי בגלל שינויי אקלים, אולי מגיפות, תנועות אוכלוסייה שאנחנו לא יודעים את הסיבות אליהן או אולי מדובר במכלול סיבות) קטסטרופה של ממש שהביאה לתנודות אוכלוסייה נרחבות. היה חורבן לפחות חלקי וירידה דרמטית ברמה התרבותית של כל המרכזים הללו. בחלק מהמקומות החורבן חלקי. במצרים העתיקה התרבות ממשיכה, הכתב ממשיך, הרצף התרבותי נשמר. במסופוטמיא, עיראק של ימינו, ממשיכה להתקיים תרבות. לעומת זאת, באזור שבו אנחנו נתמקד, כלומר האזורים שהם היום יוון, הים האגאי והאיים של הים האגאי ודרומה, בייחוד כרתים, במרכזים הללו יש חורבן כמעט מוחלט של התרבויות הקודמות.

באי כרתים קיימת התרבות המינואית כבר מלפני כ-4000 שנה, אולי יותר. תרבות מאוד מפותחת שהוציאה מתוכה יצירות אמנות מאוד גדולות, שידעה לכתוב בכתב שעד היום לא הצליחו לפענח. התרבות הזו, בסדרה של גלים, נחרבת, נעלמת, וכשחוזר הכתב לכריתים הוא חוזר כבר במתכונת אחרת לגמרי.

דבר דומה קורה גם ביוון האירופית. היו שם ארמונות גדולים, ידעו לייצר תכשיטים וכלי זהב ברמה מאוד גבוהה... המרכזים הללו דועכים, הכתב שלהם שנקרא לינאר B נעלם, השימוש בו נפסק ויוון שוקעת לתקופת האופל. מדוע תקופת האופל? כי בהיעדר כתב, אנשים לא יכולים לספר לנו את הסיפור שלהם, אנחנו לא יודעים מה קרה להם. באופן כללי רגע הכניסה שלנו להיסטוריה בכל הקשר הוא הרגע שבו תרבות מסוימת לומדת לכתוב. מאותו רגע אנחנו יכולים לדעת מה אנשים חשבו, מה עבר עליהם, מה הם סיפרו לעצמם. הם כתבו ואנחנו היום קוראים. כל מה שקורה לפני שכתבו זו התקופה הפרהיסטורית.

עידן האופל הוא עידן של נסיגה של יוון וחזרה אל הפרהיסטוריה. יוון חוזרת להיסטוריה בתום עידן האופל, סביב שנת 800 לפנה"ס.

כתב וכתיבה באופן כללי

מדוע אנחנו כותבים בעצם? כתב הוא תוצר לוואי של חברה שאמצעי הייצור שלה מאורגנים ומפותחים במידה כזאת שהיא מתחילה ליצור עודפים. עודפים, כלומר - הון. עודפי תבואה, עודפי שמן, יין, כלי עבודה, כלי בישול, כלי נשק וכו'. ברגע שיש עודף, מלאי שאנחנו שומרים עליו, אנחנו גם צריכים לפתח שיטה כיצד לנהל את המלאי. יש צורך בשיטה לדעת בדיוק מה יש לי ומה אין לי. ככה יודעים גם שאף אחד לא מרמה או גונב אותנו, וגם מאפשר לנו לתכנן קדימה, כי כדי להחזיק מעמד בחורף צריך כך וכך כדים של שמן למשל צריך לתכנן קדימה. ברגע שיש לנו ספירת מלאי מדוייקת אפשר לרשום גם מי שילם ומי לא שילם מס. עד כמה שאנחנו יודעים, המוטיבציה הזו של ניהול מחסן ורישום מיסוי, עומדת מאחורי שיטות הכתיבה שאנחנו מכירים היום. לינאר A ולינאר B - כתבים קוויים הם רק ההתחלה. במספוטמיא השתמשו בכתב יתדות, סימנים של קווים שעומדים במקביל או מאונך. במצרים היה כתב פיקטוגרמי של ציורים ותמונות.

מהפכה גדולה בתחום הכתב אירעה ככל הנראה בפעם הראשונה בסיני, במאות הראשונות של האלף ה-2 לפנה"ס, בשנת 1800-1900 לפנה"ס. אנשים שעבדו, אולי עבדים, במכרות הטורקיז בחצי האי סיני ולא הצליחו להשתלט על שיטת הכתב המורכבת של המצרים (ראו את המצרים כותבים ולא הייתה להם היכולת או הפנאי ללמוד את כל הצורות הרבות שהשתמשו בהן המצרים), הם רצו לפשט את הדברים, שכל צליל יסומן בסימן אחר. בעצם הם האנשים שהמציאו את האלפבית. מחצי האי סיני התפשט האלפבית לכל המרחב שבו אנחנו חיים היום בארץ - כנען, האזור הארמי של סוריה של ימינו ובייחוד יושבי החוף, האנשים שגרו בערים לאורך חופי הים התיכון - הפניקים. הפניקים היו יורדי ים והם מחברים אותנו שוב ליוון. דרכם יגיע האלפבית ליוון. זה קורה לקראת ובמהלך המאה ה-8 לפנה"ס. המספר 800 יכול לסמן לנו כסמל את התהליך הזה.

המפגש בין הפניקים ליוונים

הדבר המרכזי לזכור הוא שמדובר בשני עמים יורדי עם. גם הפניקים אוהבים לרדת לספינות ולשוט ברחבי הים התיכון וגם היוונים. המפגשים התרחשו בכל מיני מקומות. בגלל תחושה אנושית אנחנו תמיד רוצים למצוא את המקום הראשון שבו התרחש המפגש, אבל בעצם סביר יותר שהמפגש הזה התרחש כמה וכמה פעמים, במקומות שונים, לאורך תקופה. מקום ראשון שבו זה קרה נקרא אל-מינה=הנמל, אתר שנמצא היום בצ'ופצ'יק של טורקיה, יורד לתוך סוריה, ממש בפינה הצפון-מזרחית של האגן התיכון. אתר שנמצאו בו שרידים ארכיאולוגיים ובהם כמות אדירה של חרסים מיוון. הייתה שם מושבה יוונית, על החוף הזה, או שמא היה שם מרכז סחר שהגיעו בו כמויות גדולות של סחורות יווניות?

קשה לדעת. חשוב לזכור, חרסים הם לא אנשים, איפה שיש חרסים יווניים - לא בטוח שהיו שם גם תושבים יווניים. כך או כך, מקום שבו יש כמות גדולה של חרסים יווניים מלמד על כך שלפחות היה מגע אינטנסיבי בין תושבי הלבאנט לבין איזה שהם יוונים באיזשהו מקום וזה מה שחשוב. זה אתר אחד שבוא אנחנו רואים מפגש פניקים-יוונים. אתר נוסף, מערבה יותר - האי קפריסין. גם בתקופות מאוחרות יותר, האי הכיל אוכלוסייה מעורבת אתנית ולשונית - היו גם שמים, כלומר פניקים, וגם יוונים. האי הוא מקום שבו היה יכול האלפבית הפניקי לעבוד ליוונים. באותה מידה, האי כרתים, עוד מערבה, הוא אי שגם בו יש נוכחות של פניקים ויוונים. לבסוף, ביוון האירופית עצמה היה מפגש של פניקים יוונים - פניקים שהפליגו עד יוון אל האי תאסוס, לפעמים הקימו שם מקדשים ויש שרידים שלהם, ובכל המרחב הזה על כל תחנותיו היו יכולים להיפגש פניקים ויוונים.

מדוע האלפבית החליף את שיטות הכתב הקודמות?

האלפבית הוא צורת כתיבה חסכונית ביותר.

באלפבית השמי, העברי יש לנו בסך הכל 22 אותיות, 22 סימנים שכל אחד יכול לזכור. יוצא מכך שכמות המאמץ שאנחנו צריכים להשקיע בזכירה של מידע שהוא בעצם שרירותי יורדת ואפשר להפנות יותר מאמץ מחשבתי לניסוח של רעיונות, להבעה שלהם. אחד המאפיינים המיוחדים של היוונים הוא שהם לא הסתפקו באימוץ האלפבית השמי, הם גם שכללו אותו. אם נעיין באותיות פניקיות יהיה לנו קשה מאוד להבין במה מדובר כי אין בהן ניקוד ואין בהן כמעט אמות קריאה vowels. ככה אפשר לדעת בדיוק איך להגות כל מילה. המערכת הראשונה האלפביתית של אמות קריאה שהייתה שיטתית ובלתי נפרדת מהאלפבית היא המצאה יוונית.

הם הבינו את הקושי ואמרו לעצמם שיש סימנים שאינם משמשים אותם, למשל - השפה היוונית לא נדרשה לחלק מהצלילים כמו ע', אבל הסימן לאות ע' הוא עיגול (כמוO ). באין צורך בע' הגרונית, לקחו היוונים את הסימן ואמרו "הנה לנו סימן שימושי, נשתמש בו כדי לסמן את הצליל או". ככה ע' הפכה ל-O. לא נותר לנו אלא לשאול מה כתבו היוונים. הכתובות היווניות המוקדמות ביותר שבידינו מכילות שני סוגים של טקסטים: 1. אבגד - רשימות של אותיות לפי הסדר. ברור לנו שהרשימות האלה הוכנו לצורכי לימוד והוראה. הכתבים של היוונים נמצאו בדרך כלל על חרסים.

2. פסוקי שירה ובהם התייחסויות ישירות אל השירה ההומרית.



אחת הכתובות היווניות המוקדמות, המעידות כבר על תפיסה עמוקה של האלפבית, וכבר בתוספת היוונית המקורית, המלווה את תרבות המערב עד היום - אמות התנועה, ה-vowels. צולם ב-National Archaeological Museum, Athens.


צולם ב- National Archaeological Museum, Athens.


כתב יווני עתיק - הסבר קצר באנגלית


הומרוס עצמו, המשורר אשר לו מיוחסת השירה ההומרית. האם היה אדם כזה? האם הוא דמות היסטורית? או שמא מדובר במיתוס, בדמות שהמציאו היוונים לנוחותם?

השאלה הזו מורכבת מאוד ונתייחס אליה בשטחיות. במשך שנים רבות האמינו חוקרים שלא ייתכן שמשורר אחד המציא את כל השירה ההומרית מבלי להיות מסוגל גם לכתוב אותה. אלא שמחקר שנעשה בשנות ה-30 של המאה הקודמת ע"י מלומד צעיר מארה"ב בשם מילמן פרל מוכיח שלא רק שאפשר לזכור שירה ארוכה כזו בע"פ, אלא אפשר הרבה יותר מזה. איך הוא הוכיח זאת? נסע ליוגוסלביה בזמנו והקליט משוררים עממיים שזכרו פסוקי שירה בכמות גדולה בהרבה מזו של הומרוס, של האיליאדה והאודיסאה. לכן הוכח שהדבר אפשרי.

חלק מאותו קורפוס שירה, עושר אדיר של שירה יוונית, היה קיים כבר ביציאה מעידן האופל. אנשים שישבו והשוו את פסוקי השירה של הומרוס לממצאים ארכיאולוגיים ראו שבחלק מהמקרים משמר האפוס ההומרי זכר של תרבות חומרית מאמצע האלף ה-2 לפנה"ס. האפוס ההומרי לא הגיע במתכונתו שאנחנו מכירים היום מעידן האופל, אלא ברגע שחזרו היוונים לכתוב, הוא ממשיך להתעצב, לפעמים בע"פ ולפעמים בכתב. עד היום החוקרים חלוקים לגבי מתי הגיעו האיליאדה והאודיסאה פחות או יותר לצורה שאנו מכירים היום. יש כאלה שיגידו שנת 800, חלק יביאו אותנו לסוף המאה ה-8, יש שאומרים גם במאה ה-7 ואפילו אולי אמצע המאה ה-6, סביב שנת 550. הכל לפנה"ס.

ההימנונים ההומריים לא חוברו על ידי הומרוס, אלא בהשראתו הספרותית. חשוב להעיר שבמקביל לאודיסאה והאיליאדה נכתבה קבוצה של הימנונים הומריים שכנראה לא נכתבו ע"י הומרוס ההסטורי אם היה קיים אדם כזה, אבל מיוחסים לו. לפעמים מיוחסות יצירות היסטוריות לאמנים שלא כתבו אותן. לכן צריך תמיד לנהוג משנה זהירות בדברים הללו. עוד נקודה חשובה היא המשקל השירי, כיצד זכר הומרוס כמות גדולה כל כך של פסוקי שירה. אמצעי אחד שמשמש אותנו כדי לעשות את זה הוא העובדה ששירה מגיעה במשקל, משקל שנקרא הקסמטר. כל שורה באפוס ההומרי מופיעה פחות או יותר לפי אותו משקל או וריאציה עליו.

אפילו בתקופה הפרהיסטורית יכלו לזכור כך שירה, בגלל המשקל. כך יכלו השירים לעבוד מהפריהסטוריה אל ההסטוריה, מהתקופה בה הסתמכו על הזיכרון ועד התקופה שנעזרו בכתב. שתי היצירות המרכזיות שמיוחסות להומרוס הן האיליאדה (איל') והאודיסיאה (אוד').

האיל' היא סיפור של מלחמה כלל יוונית כדי לנקום נקמה מאוד ספציפית של מלך ספרטה בנסיך ספציפי טרויאני. טרויאנים אינם יוונים, הם ה"אחר", והיוונים מתקבצים יחדיו כדי להילחם ב"אחר". את האלמנט הספרותי של התקבצות היוונים על מנת להילחם באחר שנמצא במזרח נראה שוב גם כשנדבר על המלחמות הפרסיות וגם כשנדבר על אלכסנדר הגדול ומסעו למזרח.

האוד' היא סיפור החזרה מן המלחמה הזו, חזרתו של גיבור אחד, הלוא הוא אודיסאוס, חזרה שמשתבשת כבר בשלב מוקדם והפלגה שאמורה לקחת ימים ספורים מהחוף המערבי של טורקיה (שם נמצאת טרויה) ומשם לביתו של אודיסאוס, ההפלגה אורכת עשור שלם. בלב של שתי היצירות הקלאסיות הללו של ראשית תרבות יוון, אלו שני הנושאים שעומדים על סדר היום - מלחמה של כולנו כנגד אויב חיצוני משותף, ומצד שני הפלגות והרפתקאות בים.

מיהו יווני?

מי זה ה"כולנו"? חשוב לזכור שאין עם יווני אחד בעידן שבו אנחנו עוסקים. במהלך האלף ה-2 לפנה"ס יש גלים חוזרים ונשנים של הגירת אוכלוסייה מצפון אל תוך יוון הבלקנית. בתחילת האלף מגיעים אותם יוונים שאנחנו קוראים להם היוונים היונים, לקראת הסוף מגיעים הדורים, בין לבין מגיעות קבוצות נוספות. גם היו אוכלוסיות ששכחנו שם קודם, המשיכו לשכון שם וגם הם נטמעו בתרבות הכללית והשפיעו במידה זו או אחרת. יש הרבה קבוצות שונות מצד אחד, ומצד שני יש מכנה משותף - בתרבות ובשפה. האלים של כל היוונים הללו הם אותם אלים, השפה שלהם היא אותה שפה בסופו של דבר.

מדוע הם נקראים "יוונים"? במרחב השמי פגשנו לראשונה את אותה קבוצה מתוך היוונים שקראה לעצמו ה"איונים". בצד השני של העולם היווני הקדמון שכנה קבוצה בשם ה"גריואים". הגריואים היו העמים הראשונים שפגשו האיטלקים ומכאן השם גרייקים (greek). היוונים עצמם, כבר בעת העתיקה, קראו לעצמם הלני. עד היום יוון נקראת הלאס. ההלנים הם אך ורק חייליו של אכילס, הגיבור שסביבו נרקמת האיל', אבל רק אחד מקבוצה גדולה של אצילים, מלכים.

מתוך הסיפור של מלחמת טרויה, סביב אכילס, נוצר גרעין של יווניות. הגרעין הזה נוצר גם סביב מרכזים אחרים, אחד מהחשובים שבהם הוא טקס דתי פולחני ספורטיבי שהתקיים החל משנת 776 לפנה"ס, אחד מהתאריכים הבודדים והמועטים שצריך לזכור (!), האירוע המדובר הוא המשחקים האולימפיים. מהם המשחקים האולימפיים? כל האירוע מרוכז סביב פולחנו של זאוס אולימפיוס, אחד מהתגלמויותיו של זאוס, האל הראשי של הפנתיאון היווני. מעבר לפולחן עצמו, המשחקים האולימפיים הם המקרה הראשון הידוע לנו של תחרויות ספורט מאורגנות, גם זו המצאה יוונית שמתועדת כבר באיל'. מלכתחילה תחרויות ספורט כללו מספר מצומצם של אירועים, האירוע שהיה קיים מהיום הראשון ונשאר מרכזי עד היום הוא ריצת האצטדיון של כ-180-190 מ'. גם באולימפ' המודרניות ריצת ה-100 מ' הקצרה היא אחד האירועים שמגדירים את האולימפ'. אולימפ'=אולימפיאדה.

במהלך המשחקים האולימפ' מגיעים יוונים מכל רחבי יוון ומשתתפים יחדיו במשחקים האולימפ'. יש לזכור שמעט מאוד תחביבים היו ליוונים בעת העתיקה שהם אהבו יותר מאשר להילחם אלה באלה. ההסטוריה היוונית כולה רצופה מלחמות של יוונים ביוונים. פעם ב-4 שנים, לכבוד האולימפ', היוונים הפסיקו להילחם אלה באלה ונפגשו במקום אחד כדי להתחרות בספורט. כל מי שהיה חלק משביתת הנשק האולימפ' הפך לחלק מקולקטיב, מ"אנחנו". כל מי שהותר לו להשתתף במשחקים היה לפי ההגדרה "אחד מאיתנו". מי שלא היה יווני לא הורשה להשתתף. המצב הזה המשיך במשך מאות שנים וישתנה עם הזמן.

בנוסף לכך, המשחקים האולימפ' מעניקים לעולם היווני נקודת התייחסות כרונולוגית משותפת. האולימפ' נערכת אחת ל-4 שנים. פרק הזמן שעובר בין אולימפ' לאולימפ' נתפס כיחידת זמן אחת.

במאה ה-2 לפנה"ס יערוך ההסטוריון היווני פוליביוס את הכרונולוגיה של ההסטוריה העולמית שלו ביחידות של 4 שנים, מאולימפ' לאולימפ'. בסוף המאה ה-3-תחילת המאה ה-3 לספירה, הסופר הנוצרי אוסביוס יערוך את היצירה הכרונולוגית שלו לפי אותו עיקרון ממש, עיקרון האולימפ', עיקרון של 4 שנים. אמנם לכל עיר יוונית יש שיטת מניית זמן משלה, אבל האולימפ' משותפת לכולם. ישנו הסיפור של אודיסאוס שעם תום המלחמה יוצא להפליג הביתה אבל מתברבר בדרך, עוברות עליו הרפתקאות שונות, הוא מגיע לארץ אוכלי אדם, לארץ שבה מציעים לו את פרי הלוטוס, פוגש בדרך את הסירנות ושומע את שירתן, אבל יותר מכל מכוון אודיסאוס את הזמן להגיע הביתה כי הוא צריך להגיע ברגע ספציפי, להגיע כדי למנוע ברגע האחרון חתונה בין אשתו (שכבר מתייאשת) לבין מחזריה הרבים. זהו האתוס של האודיסאה.

הרבה מאוד מהיוונים אוהבים לצאת להפליג ולחזור הביתה, אבל האם הם תמיד חוזרים הביתה?

הקשר בין היסטוריה וגאוגרפיה

יוון האירופית היא ארץ הררית ביותר, פה ושם בין ההרים יש עמקים, אבל רובם עמקים קטנים שיכולים לקיים אוכלוסייה מצומצמת בלבד. בים האגאי פזורים מאות איים, חלקם גדולים שאפשר לקיים בהם יישוב אנושי, וחלקם קטנים שאפילו מי שתייה אין בהם. מכאן יוצא שהתחבורה בהרבה מאוד מהמקרים נוחה יותר דרך הים מאשר ביבשה, ועל כן הופכים היוונים לעם של יורדי ים. במאה ה-8 לפנה"ס ירידת הים הזו מקבלת משנה תוקף בגלל תהליך של ריבוי אוכלוסין. ככל שגדלה האוכלוסייה כך צריך יותר קרקע כדי לגדל מזון בשביל האוכלוסייה הזאת. בשנים של בצורת ובאיים מסוימים היה מחסור אפילו במי שתייה לפעמים. מצב כזה של חוסר במי שתייה מביא לתסיסה חברתית. ככל שמתרבים האנשים שאין להם, כך הם דורשים שינוי. אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם המשברים הללו הייתה לשלוח קבוצות מתוך העיר, מתוך הקהילה, על ספינות - לייסד קהילות חדשות במקומות חדשים.

מרסיי למשל, בצרפת, היא מושבה יוונית במקור. המושבות החדשות הללו פתחו בפני היוונים בארץ האם עולם חדש של אפשרויות. קודם כל, נפתחו אפשרויות לייבא כמויות גדולות של מזון מדרום איטליה, סיציליה, אוקראינה... כל אלה התחילו להעביר תבואה ליוון והפכו להיות חלק חשוב מאספקת המזון הבסיסי של ארץ האם היוונית. מאידך, ארץ האם היוונית הייתה יכולה לייצא מוצרים אחרים שהיה אפשר לגדל בה בקלות יחסית. שני מוצרי הייצוא המרכזיים של יוון האירופית הם שמן הזית והיין. עצי זית, כמו גם גפנים, אפשר לגדל גם על טרסות ואפילו על קרקע טרשית למדי, כמו שיש ביוון בשפע. אבל שמן ויין, כדי שיהיה אפשר לא רק לאחסן אלא גם לייצא, צריך לשמור בכדים ואז מתפתחת ביוון גם תעשייה של קדרות. הרבה מאוד מהכרונולוגיה שאנחנו מדברים עליה מבוסס על בדיקה של הכדים הללו ושל האופנים בהם הייצור שלהם השתכלל והתפתח, והאופי של הקישוט שמופיעים על הכדים הללו.

בנוסף, דבר נוסף שמיוצא מיוון הוא ידע ותרבות. כמה מן הכתובות היווניות המוקדמות ביותר שיש בידינו נמצאות על כדים שנמצאו בדרום איטליה, בסיציליה או במקומות אחרים.

פוליטיקה

מתוך תהליך הקולוניזציה היוונית מתרחשת תופעה נוספת: הקולוניזציה, ההתיישבות מעבר לים, מחייבת הקמה של קהילות חדשות, תושבות חדשות - נקראות אפויקיאה (apoikia), קהילה הרחק מן הבית. קהילה כזו צריכה לפי הגדרה סדר חדש כיוון שבקהילה הישנה היו מנהגים, כללים שנוצרו לאורך עשרות או מאות שנים וכולם ידעו אותם, אבל ההעתקה של מגורים למקום חדש, הבנייה של קהילה מאפס ובייחוד, כמו שקרה לא פעם, אם הקהילה החדשה קיבצה בתוכה מספר קהילות מארץ האם, דורשת כללים וארגון מחדש שלהם על פי איזשהו קוד. בתוך התהליך הזה התגבש המושג של עיר המדינה, ביוונית - פוליס.

פוליטיקה למעשה היא מילה יוונית, הפוליטיקה - הדברים ששייכים לפוליס, כל מה שהוא חלק מעיר המדינה. הכל פוליטי. רווחת האזרחית היא פוליטית, חיי התרבות פוליטיים, חיי הדת פוליטיים, כל מה שברשות הציבור הוא פוליטי. במסגרות פוליטיות שונות ביוון העתיקה אנחנו פוגשים חוקים שמטרתם לקבוע כמה כסף ואיזה הון יהיה מותר להוציא על חתונות ולוויות. עיר המדינה היוונית ראתה לעצמה זכות להגביל הגבלות כאלה. עד כדי כך הפוליטיקה מגיעה לכל תחום של החיים.

גורם נוסף שהיה חלק מהחברה היוונית בעקבות תהליך הקולוניזציה הוא מוביליות חברתית, כלומר היכולת לעלות מהתחלה צנועה ולהגיע לעושר גדול ולמעמד חברתי גבוה. כיצד זה קורה? כמו בהרבה מאוד חברות מהגרים - אם יצאתי מעיר מולדתי ואני אזרח דל אמצעים ומגיע ממשפחה לא מכובדת, אבל בכל זאת, אני מוכשר, נמרץ, מעז - ההזדמנויות החדשות במקום החדש פותחות לי פתח להצטיינות, פתח שבמסגרת החונקת של הבית הישן לא היו נפתחות בפניי. יוצא מזה שהקולוניזציה היוונית לא רק משנה או משפיעה על המבנה הפוליטי, לא רק מוצא פתרונות לריבוי אוכלוסין ומיעוט משאבים, אלא גם מעניקה כלי למוביליות חברתית.

ייסוד מושבה, אפויקיאה, קולוניה, היא פרוייקט, וכמו כל פרוייקט גדול, צריך אדם אחד שירכז את העבודה, שיהיה המנהיג המוביל. האדם הזה, האויקיסטס, מייסד הקולוניה, הפך להיות דמות חשובה ביותר בחיים של כל קולוניה חדשה. הוא כל כך חשוב שלאחר מותו הוענק לו פולחן משלו, לא פולחן כמו לאל אלא פולחן כמו לגיבור, כמו פולחן לדמויות של האיל', הפולחן לאודיסאוס, הפולחן להלנה... בכל אחת מהערים נוסד פולחן כזה עבור מייסד העיר. המנהג הזה לעשות פולחן לאדם בשר ודם כאות להכרת תודה משתכלל ומעמיק אצל אלכסנדר הגדול, העולם ההלניסטי והקיסרות הרומית. מלחמות וחוקים דבר נוסף שקורה בעקבות תהליך הקולוניזציה נוצרת תופעה של כתיבת חוקים על ידי מחוקקים. בחלק משמעותי מהמקרים התושבות הורכבו על ידי אנשים שהגיעו ממקומות שונים עם מסורות שונות. להם במיוחד היה חשוב לגבש חוק אחיד שכולם יכירו בו. הדרך שהיוונים אימצו לעצמם כדי להגיע לחוק כזה היא מינוי של מחוקק, אדם אחד שניתנה לו סמכות לקבוע חוק עבור כולם. האדם הראשון שאנחנו יודעים עליו שמונה כדי לחוקק חוקה עבור עירו הוא זלאוקוס מלוקרוי באמצע המאה ה-7 לפנה"ס בדרום איטליה. המחוקקים והחוקות הכתובות שראשיתן בפריפריה, באפויקיאה, התופעה הזו זולגת אל המטרופוליס, אל עיר האם, אל יוון. התושבות שנוסדו מעבר לים שמרו על קשר ישיר ורציף עם ערי האם שלהם. הם הגיעו חזרה להשתתף באירועים דתיים שונים והביאו איתם סיפורים. שמעו אנשי עיר האם על ההתפתחות הפוליטית בתושבה וחשבו שאולי גם להם מתאים לאמץ את החידושים הללו. זה אחד המאפיינים הבולטים של התרבות היוונית, הרצון ללמוד, היכולת להתחדש, לאמץ.

התוצאה היא גל מחוקקים ברחבי יוון ובמקביל מהלך גורף של כתיבת חוקים. עד למאה ה-7 לפנה"ס החוק היה זכור, היה נמצא בראשם של השופטים שניהלו את הקהילות וקל להבין בידם של מי נמצא היתרון - בידיו של המחוקק, "הזוכר". מרגע שנכתב החוק, נפתחת האפשרות בפני כל אדם בקהילה שיודע קרוא וכתוב (הולכים ומתרבים) לגשת לחוק באופן אישי ולדעת מה כתוב בו. תרומה נוספת חשובה ביותר של התרבות הקלאסית ובייחוד היוונית לעולם של ימינו היא החוק הכתוב וזכויות האזרח. היבט נוסף של התרבות היוונית שאנחנו מתחילים למצוא גם בתקופה הארכאית הוא סוג חדש של לחימה - לחימה הופליטית. ביוון העתיקה וגם ברומא הלוחם שיוצא לשדה הקרב מצטייד בציוד הלחימה שלו על חשבונו. ביוון העתיקה הנשק מגיע מהבית, על חשבון האזרח.

אצילים אוהבים להילחם מעל גב סוס, מלחמה כזו היא דבר נוח. יש יתרון גובה וכן במקרה של תבוסה ניתן להסתלק מהקרב במהירות גבוהה יותר. אפילו ההתניידות ממקום למקום קלה יותר כאשר אתה רכוב על סוס. הבעיה היא שסוס הוא חיה יקרה מאוד, חיה של האצולה, רק להם יש אמצעים לגדל סוס ולהילחם עם סוס. שאר האזרחים של הפוליס נאלצים להילחם ברגל. בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס ולתוך המאה ה-7 לפנה"ס אנחנו רואים התפתחות באופן שבו מתנהלת הלחימה. הציוד של חיל הרגלים הופך להיות כבד יותר.

ציוד: חנית, שריון חזה, קסדה, חרב ומגן - מעמד בינוני ומעלה יכול להרשות לעצמו. עשויים מתכת וחומרים כבדים אחרים. אם אני איני עומד לבדי אלא בשורה עם אנשים נוספים חמושים כמוני, שכל אחד מאיתנו מגן על יריבו והחניתות שלנו זקורות כולן קדימה, אל מעבר לקו המגנים ואחרינו שורות נוספות של חיילים, כולם צועדים קדימה באופן מאורגן כחלק מהפלנקס (phalanx) , קשה מאוד ואפילו בלתי אפשרי עבור הפרש להבקיע את חומת השריון שלנו.

בנוסף, עולה מצורת הלחימה הזו הערך של ערבות הדדית. כל מגן מחפה גם על החייל המחזיק אותו וגם על החיים העומד לצידו. כך אפשר להתנגד לאציל על הסוס. אם הוא יצליח לפלג אותנו - אנחנו אבודים. בעקבות פיתוח שיטת הלחימה הזאת, הלחימה ההופליטית או הפלנקס (הופליט=חייל בודד שעומד עם הקבוצהhoplit), קיבל חיל הרגלים הכבד כלים להתמודד מול לוחמת פרשים ושמר על עליונותו הצבאית במשך כל העת העתיקה. ביוון הארכאית, יוון הקלאסית, בתקופה ההלניסטית, רומא הגדולה - הצבאות מבוססים כולם על חיל הרגלים הכבד.

מסחר

הצורה הראשונה של מסחר הייתה סחר חליפין - תבואה מול גרזן למשל. היה צורך לקבוע יחידות ערך כי אולי לא תמיד שני הצדדים מעוניינים בדבר החלופי. לכן, כדי לפשט את העניין, עוד בימים קדומים מאוד, התחילו לערוך מסחר באמצעות קביעה של יחידות ערך. הדרך הנוחה והקלה ביותר לקבוע את היחידות האלה היא להתייחס לבהמות כיחידות ערך (כבשה היא יחידה למשל). לא פלא שבהמות, בעברית, נקראות "מקנה" מהשורש ק.נ.ה. הקשרים אחרים, למשל אם אני סוחר תבואה, אני נזקק לדרך נוספת להעריך את מה שבידי.

לכן נוצר צורך לקבוע יחידות מידה - כמה תבואה? כדי לפשט את התהליכים הבינו אנשים במקומות שונים שאפשר לקבוע יחידת ערך באמצעות מתכת יקרה, מתכת שלא תהיה נפוצה מדי כדי שערכה לא יהיה נמוך מדי, אבל שלא תהיה נדירה מדי כדי שיהיה מספיק ממנה עבור מסחר.

המתכת שנמצאה נוחה ביותר בעת העתיקה למטרה זו היא כסף ולפיכך המילה העברית עד היום היא כסף. אלא שכדי לדעת כמה כסף, צריך לדעת יחידות משקל מדויקות מאוד ולכן הרבה מאוד מהמסחר באלף ה-2 וה-3 לפנה"ס התנהל באמצעות שקילה של כסף, של מתכת יקרה. ביוון הייתה פחות נפוצה השיטה של שקילת כסף. כאמצעי חליפין סמליים שימשו בעיקר שלושה סוגי חפצים: קלחות (סירי ברונזה גדולים), טריפודים (כלים עם 3 רגליים מלשון טריפל עליהן היה ניתן להעמיד את הקלחת) ושיפודי ברזל גדולים שאורכם נע עד כ-2 מטר כמעט. אפשר להבין מתוך השלישייה הזו שמקורן של יחידות ההתייחסות הללו הן בעולם המעשי, הרי כל אחד מהשלושה הללו משמש בדרך זו או אחרת להכנת מזון.

באמצע המאה ה-7 לפנה"ס נפל דבר בממלכת לוד באיזור המערבי של טורקיה של ימינו. העופרות שנמצאו באופן טבעי על ידי כורים בעמקי הנהרות הגדולים שנשפכו לים התיכון, היו של סגסוגת, סגסוגת מעורבת של כסף וזהב, אלקטרו. כל המסחר התנהל בכסף ולא במתכת מעורבת. היה צורך לדעת כמה כסף וכמה זהב יש בכל גוש סגסוגת כזה, החליטו מלכי לוד להוציא מטבע רשמי, שבצד אחד שלו ראש של אריה ובצד השני חותמת המעידה על בעליה. זהו המטבע הראשון בהיסטוריה. הוא אבי השיטה המוניטרית הנהוגה היום בעולם כולו.

ההמצאה הזו של המטבע הראשון אירעה בסמיכות גאוגרפית גדולה ליוון. במקומות אחרים, ברחבי אנטוליה, טורקיה של ימינו, גם בלבאנט - ארץ ישראל וסוריה וכו' הייתה שיטה כלכלית מפותחת שעמדה על שלה ותפקדה היטב. הגעת לשוק, הוצאת חתיכות כסף מהארנק, אולי חלקן בצורת תכשיטים ואחרות בצורת שברי מתכת, הגעת למוכר, שקלת את הכסף (מכאן הביטוי "שקל כסף") וכולם ידעו מה ערך המתכת שבידך. אלא שביוון, בתקופה הארכאית, הכלים ששימשו למדידת ערך היו כאלה שקשה לטלטל ממקום למקום - קשה לסחוב קלחת גדולה מברונזה. נוצר מצב שהמטבעות הראשונים לפיכך נטבעו בסמיכות גאוגרפית גדולה לאוכלוסייה בעלת כלכלה לא מאוד מפותחת מצד אחד, ומצד שני - בעלת חוש לאימוץ של המצאות מועילות. היוונים אימצו את המטבע והפכו, בתוך זמן קצר יחסית, למקדמים של הכלכלה המוניטרית בים התיכון כולו וגם מעבר לו. ההמצאה הגדולה הזו הביאה לפריחה כבירה של הכלכלה היוונית ולפריחת התרבות היוונית.