מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 10

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

אוגוסטוס וקיסרות הים התיכון

ההסדר של אוגוסטוס - צעדים מיידים

בסוף השיעור הקודם שאלנו איך אפשר היה להתמודד עם המורשת המסוכנת של המאה האחרונה של הרפובליקה הרומית? איך יהיה אפשר לשבור את מעגל האלימות ולהחזיר את החברה הרומית, ולמעשה את רוב ארצות הים התיכון, לשגרה של חיים בלי מלחמת אזרחים בלתי פוסקת?

לאחר קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, עמד בפני אוקטבינוס אתגר משולש:

  1. הבראת נזקי מלחמת האזרחים. מלחמת אזרחים ארוכה כל כך, למעשה מ-49-31 לפנה"ס, דור שלם של מלחמה כמעט בלתי פוסקת, הסב נזקים אדירים מכל בחינה אפשרית בכל רחבי הים התיכון.
  2. אוקטבינוס היה צריך להתאים את המערכת הפוליטית הרומית למימדים החדשים. בסוף השיעור הקודם שאלנו במי נטיל את האשמה, מהן הסיבות לכך שהרפובליקה הרומית קרסה ואחד ההסברים היה שהמערכת הפוליטית העירונית לא יכלה עוד לשאת את הכובד האדיר של האימפריה. אורי הציע שאסור לנו להסתכל ולראות תהליכים כאילו שהם חייבים להתרחש, שום דבר לא חייב להתרחש, אבל עדיין חוסר ההתאמה של המערכת הפוליטית למציאות היא עובדה קיימת.
  3. כיצד אפשר להתמודד עם שני האתגרים שונים מבלי להיגרר שוב לסיבוב נוסף של מלחמת אזרחים. זו משימה כבדה ביותר.

אוקטבינוס=אוגוסטוס.

אוקטבינוס הוא האיש שהתמודד עם הבעיה.

המעשה הראשון שלו היה הפסקת המלחמה ושימוש באוצרות מצריים, הממלכה התלמית שנפלה לידיו זה עתה, על כל רזרבות ההון הכבירות שלה וההכנסות שהיא ייצרה משנה לשנה. שימוש בכל המשאבים הללו, גם החיסכון מהמלחמה שלא ממשיכה וגם הכסף ממצריים, כדי: א. לחלק הרבה מאוד תבואה חינם בעיר רומא. זהו מהלך ראשון שנועד להחזיר את הציבור הרומי למצב רוח טוב, לאמון ולתמיכה בו באופן אישי.

ב. הרבה מאוד אשראי זול שהועמד לרשות הכלכלה האיטלקית בפרט והממלכה הים תיכונית בכלל. בימות מלחמה, אחד הדברים שמאפיינים אותם, בייחוד בחברה הנשענת על כסף שעשוי מתכת, הוא הרושי לגייס אשראי. בעל הון שיש לו הרבה מאוד מטבעות כסף וזהב, הדבר ההגיוני מבחינתו הוא לטמון את כל הכסף באדמה ולחכות עד יעבור זעם, הרי כל עוד הכסף הזה מסתובב חופשי, נגיש, יש מי שירצה לקחת אותו בכוח. בכל מקרה להלוות אותו זו השקעה גרועה - אולי מי שילווה ממני ישתמש בכסף על מנת לגייס לגיון, ואולי הוא לא יחזור מהקרב? מי יחזיר את הכסף? לפיכך, אחת הבעיות בזמן מלחמה היא לגייס אשראי. לכן אוגוסטוס מעניק אשראי, מזרים חזרה כסף למערכת כדי להתניע מחדש את הכלכלה.

ג. שימוש נוסף להון שמתחיל להסתובב הוא גל אדיר של עבודות יזומות. בראש ובראשונה - בניית מקדשים, אבל לא רק. בניית מקדשים היא בעלת ערך כפול - מסמלת מצד אחד חזרה לרצונם הטוב של האלים, הרי האסון הגדול שפקד את רומא, מלחמת האזרחים הזו, היא בטוח חלק מתכנית האלים, תגובה של האלים למעשי בני האדם בעולם. איך אפשר לרצות אלים? בונים להם מקדשים. זה כמובן רק חלק אחד, התעמולתי. החלק הגשמי, המעשי והמיידי, החשוב יותר, הוא שכל מקדש כזה שהחלו לבנותו - נערך קודם כל מכרז, צריך למצוא חומרי גלם, להביא אותם לרומא, לשלם לפועלים, להאכיל את הפועלים.. כל מקדש שנבנה מרכז סביבו מעגלים הולכים ומתרחבים של פעילות כלכלית שבתורה מסייעת לכל המשק של רומא לחזור לפעילות נורמלית. זה המסר המרכזי של הצעדים הללו של אוגוסטוס - חזרה לנורמליות.

מטבעות של אוגוסטוס יצאו זמן קצר לאחר הניצחון הגדול באקטיום, שנתיים לאחר כיבוש מצרים, והעבירו לציבור ברומא ובכל העולם שישתמש במטבעות הללו את המסר - הנה אוגוסטוס, הוא ניצח את מצרים, הוא דואג לכך שיהיה לנו כסף.

שאלה נוספת שעלתה בעקבות המלחמה היא מה לעשות עם כל החיילים המשוחררים. בשלב האחרון של מלחמת האזרחים נמצאים בשטח 75 לגיונות. כמעט כולם לא נמצאים בסדר כוח מלא, אך גם כך אוגוסטוס שם לעצמו למטרה לצמצם את גודל הצבא הזה, הוא יעמוד בסופו של דבר על 28 לגיונות, כלומר אפילו אם נחשב את הלגיונות המדוללים מסוף המלחמה, יש כאן קיצוץ של כמחצית הצבא לפחות. קיצוץ של מחצית הצבא נועד כמובן לפנות כסף רב ששימש לפרנסת הצבא. מצד שני, שחרור חיילים בסדר גודל כזה מצריך בעצמו משאבים גדולים. ראינו בשבוע שעבר עד כמה השחרור של החיילים ומציאת סידור מתאים להם היא בעיה גם כלכלית וגם פוליטית. הפתרון המידי שמוצא אוגוסטוס לבעיית שחרור החיילים הוא הקמת קולוניות מחוץ לאיטליה.

ראינו כבר שגאיוס גרככוס ניסה להקים קולוניה מחוץ לאיטליה, כנראה הבחירה דווקא בקרתגו לתחילת הניסוי הייתה לא טובה. עובדה שגם לפני גאיוס וגם בזמן שבינו לבין אוגוסטוס לא נוסה המהלך הזה. מכאן ואילך, קולוניות של חיילים רומים משוחררים, יוקמו בכל מיני מקומות ברחבי הים התיכון ובשאר הארצות הרומיות הכבושות.

המחסום הפסיכולוגי, לפיו אזרחים רומיים ירצו להתיישב אך ורק באיטליה - נשבר.

בטווח הקצר יש פיתרון מיידי לבעיית האדמות. בטווח הארוך, מה שיוצר אוגוסטוס - הוא מכשיר לרומניזציה ולטיניזציה של כל רחבי האימפריה הרומית, של כל חופי הים התיכון. כל נקודות היישוב הללו שיש בהן אזרחים רומים שמתיישבים, הן מרכזים להפצת התרבות הרומית והסדר הרומי בכל מקום ומקום באימפריה.

ההסדר של אוגוסטוס - מרפובליקה למונרכיה

ראינו את הבעיות המיידיות שאיתן אוגוסטוס היה צריך להתמודד בתום מלחמת האזרחים. בעיה גדולה בהרבה הייתה כיצד לבנות מחדש את המערכת הפוליטית שלמעשה הפסיקה לתפקד בשנות ה-50 לפנה"ס. אחרי כ"כ הרבה זמן של כאוס פוליטי, איזו מערכת אפשר להעמיד כדי שתוכל לשאת בעול?

הדבר המרכזי שעלינו להבין כדי להבין את המהלך של אוגוסטוס הוא שלא היה כאן פיתרון קסם, לא היה "זבנג וגמרנו". היה תהליך הדרגתי של ניסוי וטעייה שהתקדם משלב לשלב, מכל שלב הופקו לקחים ורק כעבור דור שלם אפשר היה לומר שהתעצבה השיטה שאח"כ לוקחת את רומא מאות שנים קדימה. אוגוסטוס בעצמו, הייתה לו סיסמא "festina lente"="אם אתה רוצה להגיע מהר, לך לאט", כלומר - צריך לעבוד בהדרגה ולא להיחפז.

נקודה נוספת שאותה אפשר לראות באופן חד וחלק בדיעבד היא שאוגוסטוס, אולי בתחילת הדרך במקרה ומשלב מסויים בכוונה, מתעקש לשמור על מראית עין רפובליקנית, אבל משטר שהולך ונהיה ריכוזי יותר ויותר. התשובה לשאלה כיצד להימנע ממלחמת אזרחים נוספת הייתה להעמיד פנים שאין בעיה בכלל. אנשים בזמן אמת לא הבינו, לקח זמן עד שהחלו להבין, שהרפובליקה הולכת ונעלמת. כל זה כיוון שנעשו מאמצים גדולים להעמיד פנים כאילו היא ממשיכה לתפקד כרגיל.

והנה אנו מגיעים לסוגיית השם - נולד האיש בשם גאיוס אוקטביוס, מרגע שאומץ בצוואתו של קיסר הפך להיות גאיוס יוליוס קיסר אוקטבינוס, במהלך הזמן הוא אימץ לעצמו את השם אימפרטור = מפקד צבאי IMPERATOR, אולי כדי לכפות על העובדה שהוא לא היה חייל גדול אף פעם. אחרי שהפך את יוליוס קיסר, אביו מאמצו לאל באופן רשמי הוא החל להיקרא דיוויפיליוס, בן האל, וברגע נתון, בתחילת שנת 27 לפנה"ס, כאשר בישיבת סנאט דרמטית הוא החליט להתפטר מכל תפקידיו המיוחדים והסנאט התחנן בפניו שיישאר להיות הרועה שלהם, עלתה הסוגיה כיצד יקראו לאיש הזה. הכינוי מלך לא בא בחשבון, הפוליטיקה הרומית אינה סובלת מלכים. דיקטטור - אפשרי, אבל סולא היה דיקטטור והוא לא היה פופולרי בכלל, ויוליוס קיסר היה דיקטטור ונרצח, אז גם דיקטטור זה לא פתרון הולם.

היו כאלה שהציעו לכנותו רומולוס, כלומר מייסדה החדש של רומא, אלא שהאגדה סיפרה שרומולוס מצא את מותו יום אחד כשבא לישיבת סנאט והסנאטורים התנפלו עליו, הכו אותו וכל אחד הלך עם חתיכה קטנה ממנו. לעם שחיכה בחוץ סופר שהוא נאסף אל האלים. סיפור כזה נתן רעיונות לא טובים. לבסוף נמצאה פשרה - התואר שישמש מעתה ואילך הוא פרינקפס = princeps, כלומר הראשון - יהיה הסנאט, ויהיה ראשון האזרחים - זהו לא תואר רשמי, זהו תואר שמסביר את האדם במארג הכללי.

בנוסף לכך, נבחר השם אוגוסטוס, כלומר נעלה, אדם שהוא משכמו ומעלה, אבל יש כאן רמז לכך שהוא גם נעלה על סתם אנושיות, הוא לא סתם בן אדם, יש לו משהו מעבר לזה. נוסף לזה גם ניחוח דתי שרימז על כך שהאלים שמחים בבחירתו, שהם העניקו אותות מוצלחים למעמדו החדש, והנה קיבלנו שם שלא פוגע באף אחד ומספק לנושאו מגוון יתרונות.

על מה נשען כוחו של אוגוסטוס?

קודם כל, ולקח זמן עד שהגיע לפתרון הזה, אוגוסטוס מארגן לעצמו אימפריור פרוקונסולרה מאיוס = imperium proconsulare maius - פיקוד על תקן קונסול, אבל יותר גדול.

בשיעור הקודם דיברנו על פומפיוס ופיקודו כנגד שודדי הים. הטבע של הפיקוד גם דרש סוג של פיתרון מה יקרה כאשר ייפגש פומפיוס עם פרוקונסול או קונסול אחר של העם הרומי. הפיתרון היה שהפיקוד של פומפיוס יהיה יותר גדול, וגם היה צורך בריבוי חזיתות ולפיכך מותר לו למשול או לפעול באמצעות שליחים, לגאטים. העיקרון הזה שהומצא אד הוק, לצורך העניין, בשביל פומפיוס, אומץ על ידי אוגוסטוס והפך להיות אחד מעמודי התווך המרכזיים של שיטת השלטון שלו ושל שיטת השלטון לאורך כל ימי הקיסרות הרומית.

הפרינקפס, כלומר אוגוסטוס, הוא המפקד העליון של הצבא הרומי. יש לו פיקוד יותר גדול משל כל אחד אחר. כל משטר הפרינקיפאט נשען בראש ובראשונה על העובדה שהפרינקפס הוא המפקד העליון של הצבא.

כדי לשמור על מראית העין, חולקו הפרובינקיות ל-2 סוגים:

  1. חלק מהפרובינקיות, פרובניקיות לא בעייתיות שלא היו בהן צבאות גדולים או שלא היו בהן צבאות בכלל, נמסרו לידי נציבים מהמעמד הסנדוריאלי, כפי שהיה לאורך כל שנות הרפובליקה, כביכול לא השתנה דבר.
  2. רק הפרובינקיות החשובות, הבעייתיות, אלה שהיה צריך לשמור בהן צבא גדול למטרות ביטחון ובראשן ספרד, גאליה וסוריה, אלה הוחזקו על ידי הפרינקפס.

אבל איך יכול הפרינקפס גם למשול ברומא וגם לכהן בו זמנית כנציב ב-3 פרובניקיות מרוחקות זו מזו? הוא לא יכול, ולכן הוא מושל באמצעות שליחים, הלגאטים. והנה לנו שני העקרונות של פומפיוס מתממשים בדגם המדיני החדש של אוגוסטוס. עמוד התווך השני המרכזי של השיטה האוגוסטאית היה השימוש בסמכות הטריבונית. קודם כל צריך להבין שאוגוסטוס לא היה יכול להיות טריבון בעצמו מפני שהטריבון הוא משרה שהיא מלכתחילה של הפלבס, וירושה מאותם ימים קדומים בראשית הרפובליקה היא שפטריקים, אנשים ששייכים לקבוצה האריסטוקרטית הקדומה, לא יכולים לכהן לעולם כטריבונים. היו כמה משרות שהיו נחלת הפטריקים בלבד, הטריבונאט היה נחלת הפלבס בלבד.

גאיוס אוקטביוס, בלידתו, לא היה פטריקי. אלא שמרגע שאומץ על ידי יוליוס קיסר הפטריקי, הפך מתוקף האימוץ להיות פטריקי בעצמו ולכן לא היה יכול לכהן כטריבון. מדוע שבכלל ירצה להיות טריבון? התשובה נעוצה בתגלית של טיבריוס על כוחו האמיתי של הטריבונאט ובשימוש שנעשה בטריבונאט מטיבריוס ועד פרוץ מלחמות האזרחים. קודם כל, הסמכות

הטריבונית מעניקה תדמית פופולרית מובהקת. לאוגוסטוס היה חשוב לשמור על מעמדו כאהוב על הציבור הרחב. מעצם העובדה שהחזיק בסמכות טריבונית, כבר זכה להילה פופולרית. דבר נוסף - הוא קיבל עליו את הקדושה הטריבונית, זו שהופכת את מי שיעז לפגוע בו להומוסאקר, לאדם שדמו מותר. כמובן שמנגנוני האבטחה על גופו של אוגוסטוס לא הסתמכו רק על עובדת היותו קדוש באופן טריבוני, אך ההילה של הקדושה לא הזיקה והעלתה את מעמדו. אבל גם מעבר לתדמית או לקדושה, ראינו שבתוך הטריבונאט מגולמות גם סמכויות פוליטיות רבות עוצמה. קודם כל - סמכות חקיקה. לטריבון מותר לאסוף את אסיפת הפלבס, אסיפת השבטים (אותו דבר או לא?), להציע הצעת חוק ואם האסיפה מאשרת את ההצעה, הרי שהיא התקבלה. סמכות כזו מועילה מאוד למי שרוצה לשלוט במדינה.

סמכות נוספת, קריטית אף היא, היא היכולת והרשות לכנס את הסנאט. עד שנת 23 לפנה"ס, תמיד החזיק אוגוסטוס המשרה שהיה בה אימפריום. הוא התחיל את הקריירה כפרייטור, קונסול, טריומוויר, המשיך להיות קונסול... כל הזמן הייתה לו סמכות אימפריום, היה מותר לו לכנס את הסנאט כאשר רצה. כעת, ב-23 לפנה"ס, כאשר הוא מניח בצד את הקונסולט ומסתפק בפיקוד הפרוקונסולרי ובסמכות הטריבונית, הוא חייב לשמור לעצמו את הסמכות לזמן את הסנאט.

הסמכות הטריבונית מעניקה לו את הכוח הזה.

חלק נוסף מהסמכות הטריבונית שהוא יסודי מאוד ומאפשר שליטה במדינה הוא סמכת הווטו - "אינני מרשה", סמכות שהייתה לטריבונים להפסיק כל הליך פוליטי באמצע. זהו כוח שאפשר לטיבריוס גרככוס להפר את הסדר הקיים למשל. זהו כוח שאוגוסטוס כבר לא היה באמת צריך להשתמש בו, אבל יכול היה אילו היה צריך.

בעצם יש לנו סמכות טריבונית ללא משרת הטריבון, היכולת המעשית של הטריבון ללא הכבוד הרשמי של המשרה. את הכבוד הרשמי של המשרה אוגוסטוס לא היה צריך - הוא היה האדם החזק ביותר ברומא. הוא היה מעוניין בסמכויות, פוטסטאס. מכאן ואילך, השימוש בסמכויות ללא המשרה, potestas ללא dignitas, יאפיין צעדים נוספים בבנייה האיטית וההדרגתית של העוצמה הפוליטית, של הסדר החדש, ויעבור בירושה אל הדורות הבאים, אל הקיסרים הבאים, יהפוך להיות אבן יסוד של המשטר הקיסרי ברומא.

ואכן, הסמכות הטריבונית, הפכה לסממן חדש לשלטון. אם עד כה פסגת הפירמידה הפוליטית הייתה הקונסולט, כעת הפסגה הייתה היותך פרינקפס, אבל אם הוענתה לך הסמכות הטריבונית, הרי שהיה בכך כדי לסמן אותך כיורש. לסמכות הזו זכו תחת אוגוסטוס גם אגריפא, חברו הטוב שסומן כיורשו לתקופה קצרה שבה אוגוסטוס היה חולה והיה חשש לחייו, ואחר כך בנו המאומץ טיבריוס, מי שיהפוך להיות הפרינקפס השני של רומא. כך או כך, אוגוסטוס מוותר על הקונסולט, מתפטר מהשלטון באופן רשמי, ובמהלך ערמומי זה הוא מפנה את הקונסולט מחדש לחברים חדשים באריסטוקרטיה הרומית, הרי כל עוד המשיך לאחזור באחד משני הקונסולטים בעצמו, נוצר מצב שכל שנה התמנה רק קונסול אחד אחר. כעת, שחרור אוגוסטוס חלק מהלחץ ויותר מזה - לעיתים הוא אף הרשה ל-4 קונסולים להתמנות בשנה אחת, 2 בתחילת השנה שזכו לכבוד שהשנה תיקרא על שמם, ו-2 שהחליפו אותם כעבור זמן מה.

מדרך הטבע, ככל שנוהג זה הפך לרווח יותר, הכבוד, הדיגניטאס, שהתלווה לקונסולט, נשאר כמעט כפי שהיה, אבל הסמכות האמיתית של המשרה ירדה פלאים. (סמכויות הטריבון=potestas. הכבוד שהוא פועל יוצא של משרת הטריבון=dignitas.)

ההסדר של אוגוסטוס - היבטים נוספים

ההסדר המהפכני הזה שנשען על פיקוד צבאי בלתי מוגבל מצד אחד ועל הסמכות הטריבונית מצד שני, אומץ ב-23 לפנה"ס. באותה שנה מתפטר אוגוסטוס מהקונסולט וחוזר כביכול להיות רק ראשון האזרחים.

אלא שברומא נוצר גל תודעתי שציפה בחשש - מה יקרה עתה, כשאוגוסטוס השליט הנערץ לא מכהן עוד כקונסול? האם המדינה הרומית תוכל להמשיך לתפקד בלי האיש החזק הזה במשרת הקונסולט?

והנה, ממש כאשר עוזב אוגוסטוס את הקונסולט, בשנת 22 לפנה"ס, מתפתח משבר חמור ברומא בשוק התבואה - נוצר מחסור גדול, התבואה נעלמת מהחנויות, קשה להשיג את המנות המחולקות חינם, עוד מעט יפרוץ רעב ברומא וההמונים הרעבים צובאים על הארמון הקיסרי וקוראים לאוגוסטוס - מדוע הפקרת אותנו?

אוגוסטוס יוצא אל הקהל ואומר "לא אאחוז שוב ברסן השלטון, לא אקח שוב את הקונסולט, אבל כדי לסייע לכם, העם שלי, אני מוכן לקבל עליי תפקיד מיוחד, את הדאגה לתבואה - cura annonae". והנה, תוך שבועות ספורים לאחר שאוגוסטוס מקבל על עצמו את הדאגה לתבואה, שוב נפוצה התבואה בשווקים, המחירים צונחים ויש קמח לכל הרעבים. הרי זו הוכחה לאזרחי רומא - כל שעליהם לעשות הוא לשים מבטחם באוגוסטוס והכל יהיה בסדר. מלומדים בעת המודרנית הטילו ספק בסיפור הזה, ואכן סביר להניח שהחוסר הזה הונדס ואורגן מראש כדי לאפשר לאוגוסטוס את המהלך התעמולתי הזה.

כך או כך, מעמדו כאיש שבלעדיו אי אפשר להסתדר התקבע. מכאן ואילך, נראה שלטון יציב ומבוסס שמתחיל לקבל מידה מרובה של ביטחון.

אחד הדברים הבאים שעושה אוגוסטוס הוא לקחת על עצמו פוטסטס ללא דיגניטס, סמכות ללא משרה.

אוגוסטוס מקבל על עצמו את הסמכות הקנסוריאלית, סמכות של קנסור, הוא יכול לערוך מפקד של העם הרומי שלא נערך כבר זמן רב, דבר שמסייע למנהלה של המדינה, אבל במקביל סמכויות הקנסור מאפשרות לו גם להוציא מהסנאט אנשים שלדעתו אינם ראויים לכהן בו. כך "מטהר" אוגוסטוס את הסנאט מהרבה מאוד מתנגדים, ויותר מזה שהוא מרחיק אותם, הוא מעביר מסר ברור לכל מי שנשאר בסנאט - אתם כאן כיוון שאני רוצה שתהיו כאן. כשאפסיק לרצות, לא תהיו.

במקביל למהלכים הללו ובהמשך למהלכים מהמאה האחרונה של הרפובליקה ממשיך תהליך של פוליטיזציה של מעמד הפרשים. ב-2-3 הדורות האחרונים של הרפובליקה מעמד הפרשים עובר פוליטיזציה, אם מה שאפיין אותם בתקופה מוקדמת יותר הוא הון גדול אבל התרחשות מהחיים הציבורים, הרי שמגאיוס גרככוס ואילך הפרשים הופכים להיות מעורבים יותר בפוליטיקה בדרכים שונות.

אוגוסטוס לוקח את התהליך הזה ומעצים אותו באופן דרמטי. הוא למעשה פותח מסלול קידום פוליטי וצבאי שהוא מקביל למסלול הסנאטוריאלי - אם בימי הרפובליקה היה מסלול קידום אחד לעמדות ההשפעה החזקות ביותר, הרי שאוגוסטוס פותח כאן ערוץ נוסף. יחד עם הערוץ הזה, הוא פותח 2 מרכזי כוח נוספים שנמצאים לצד המערכת הקיימת:

  1. משרה אחת כזו היא נציבות מצרים. אוגוסטוס כבש את מצרים. חשוב לזכור שמצרים היא נחלתו הפרטית של הפרינקפס, היא אינה פרובינקיה רגילה, ולפיכך גם הנציב הממונה להיות בעל הבית במצרים הוא מינוי אישי של הפרינקפס והוא מגיע ממעמד הפרשים. הסיבה היא לא לאפשר לאדם מהאליטה הרומית לצבור מספיק כוח במצרים עד כדי כך שיוכל לקרוא תיגר על השלטון המרכזי ברומא. הלקח של אנטוניוס וקליאופטרה נלמד היטב.

כדי להדק עוד את אמצעי האבטחה הזה, מעביר אוגוסטוס חוק לפיו כל מי שמשתייך למעמד הסנאטוריאלי, אסור בכניסה למצרים, אלא אם כן קיבל אישור מיוחד קודם לכן.

  1. משרה נוספת במסלול הקידום (שלא מופיעה במצגת!!!) היא מפקד המשמר הפרייטוריאני. משמר פרייטוריאני הוא אותה קבוצה של שומרי ראש שהקיפה את המצביא הרומי בצאתו לקרב. אוגוסטוס, כדי לשמור על מעמדו, כדי להגן על שלטונו, יוצר יחידת עלית של הצבא, גודלה כגודל לגיון וחצי ואף יותר, והוא מציב אותה במקומות שונים ברחבי איטליה, כלומר הצבא היחיד שנמצא באיטליה תחת שלטונו של הפרינקפס הוא יחידה פרטית שיש לה תנאי שירות טובים יותר, שכר גבוה יותר, שירות קצר יותר והיא נמצאת תחת פיקוד מפקד שגם הוא מינוי אישי של הפרינקפס והינו חבר במעמד הפרשים, מישהו שניתן לקוות שלא תהיה לו תמיכה מספקת כדי לקרוא תיגר על השלטון המרכזי.

קו נוסף של פעילות שאוגוסטוס נוקט הוא רפורמה מקיפה בחיי הדת. דיברנו על בניית המקדשים המואצת, על ערכה הכלכלית וערכה החברתי-מורלי, אך לא די בכך. לקראת שנת 17 לפנה"ס מחשבים ומוצאים אנשיו של אוגוסטוס שהגיע הזמן לחגוג את המשחקים הסייקולריים, משחקי המאה. כנראה שהיה זיוף במספרים, אבל המטרה מקדשת את האמצעים. החגיגות הללו, מטרתן הייתה לסמל שעתה, כשהמדינה יציבה, כשכולם התרגלו למערכת החדשה, הגיע עידן חדש בדברי ימיה של רומא. המשחקים הללו נחגגו בפאר, הון כביר יצא כדי להפוך אותם לחגיגיים, והם אכן פעלו את פעולתם.

במקביל, וייתכן שזו דווקא יוזמה מהשטח, מתחיל לצמוח פולחן שליט לכבוד אוגוסטוס. פגשנו כבר את פולחן השליט בהקשר של אלכסנדר הגדול, פגשנו אותו בעולם ההלניסטי שם היה פולחן השליט אחד מאבני היסוד של המלוכה ההלניסטית. לא מפתיע שמתוך המזרח ההלניסטי, מאסיה, סוריה ומצרים, עולה דרישה לסגוד לאוגוסטוס כמו אל. במקומות שונים צצים מקדשים לכבודו ולכבוד רומא - שתי אלוהויות - אוגוסטוס הוא השליט שעומד בראש המערכת ורומא היא העיר או המדינה בה הוא שולט.

החברים של אוגסטוס

אמרנו כבר שאף אדם אחד לבדו אינו יכול למשול במדינה, יהא מוכשר ככל שיהא. כשאנחנו שואלים את עצמנו מה הפך את אוגוסטוס לאדם שהצליח במקום בו נכשלו רבים, מדוע דווקא הוא הצליח לייצב את המדינה הרומית, להפסיק את מלחמות האזרחים, לתת שיטה יציבה למדינה שלו?

אחת התשובות לשאלות הללו היא שהוא ידע היטב כיצד לבחור את חבריו.

בראשם עמד מרקוס ויפסניוס אגריפא. מה עשה אגריפא? קודם כל הוא היה המצביא הראשי של אוגוסטוס. אוגוסטוס היה חייל קטן מאוד, היה מפקד לא מוצלח, לא בכך היה כוחו.הוא הצליח לכפות על כך באמצעים אחרים, אך את המלחמות מישהו היה צריך לנהל - זה היה אגריפא. הוא האיש שניצח במלחמות האזרחים, הוא הכניע עבור אוגוסטוס את ההתמרדויות בספרד. אגריפא לא היה רק איש צבא מהמעלה הראשונה, הוא גם היה מנהלן מוכשר ביותר. לא הייתה משימה שהוא לא היה יכול לבצע על הצד הטוב ביותר, לא הייתה משימה שהייתה מתחת לכבודו. בשלב מסויים הוא הסכים לקבל עליו את משרת האיידיל, משרה לא מכובדת במיוחד שהייתה נהוגה בתקופת הפלבס וברפובליקה המתקדמת יותר הייתה נחלתם של אנשים שרצו להתקדם דרך טיפול בתשתיות העיר. אגריפא רצה לטפל בתשתיות העיר ולא רק בהן אלא גם בביוב הגדול של רומא. לצורך זה הוא התיישב בסירה, הפליג בכל הביוב של רומא. הוא לא פחד לקחת על עצמו עבודה כזו. לימינו של אוגוסטוס עמד אגריפא שמעבר לכשרונותיו המרובים, מעלתו הגדולה ביותר הייתה שהוא הסתפק במקום השני. ללא קרבות אגו, מתוך מוכנות להיות תמיד שני, הפך אגריפא למישהו וסייע לאוגוסטוס להיות מישהו.

אדם נוסף שעמד לצד אוגוסטוס והיה חשוב לא פחות הוא גאיוס קילניוס מאיקנאס. לעומת אגריפא שבא מרקע צנוע למדי, מאיקנאס הגיע מבית מלוכה אטרוסקי קדמון שברבות השנים ירד מגדולתו עם עליית האימפריה הרומית. מאיקנאס, כמו אגריפא, הוא חבר של אוגוסטוס עוד מהנעורים והוא לקח על עצמו במסגרת הסדר החדש המתהווה תפקיד שונה לחלוטין - הוא היה שר התעמולה והתרבות. כאשר היה צריך לעצב מספרים לקליטת ההמון, הוא היה האיש שדאג לכך, כשהיה צריך לתמוך כלכלית בסופרים ובמשוררים שיפארו את אוגוסטוס ואת העידן החדש, הוא ידע לזהות את הכישרון ותמך באנשים הללו. מוכר לנו ההיסטוריון הרומי הגדול ליביוס, מי שכתב את תולדות העיר מאז ייסודה ועד ימי אוגוסטוס, ב-150 כרכים, הוא היה אחד מאנשיו של מאיקנאס. מכירים את המורר וילגיריוס, האיש שנקרא הומרוס הלטיני - גם הוא היה אחד מאנשי מאיקנאס. הרשימה עוד ארוכה.

עד היום שרד שמו של מאיקנאס בגרסתו המגורמנת - מצנאט - בעל הון גדול שעוזר לאמנים, שנותן את כספו לתרבות.

במקביל לתעמולה ולתרבות, היה אחראי מאיקנאס גם על צד אפל יותר של השלטון - השירותים החשאיים. חשוב לזכור שברומא לא הייתה משטרה רשמית או שירותים חשאיים מודרניים, אך היו סוכנים חשאיים ומרגלים שתפקידם היה להעביר את המידע למאיקנאס כדי שהוא יוכל לדעת על מזימות, קשרים ובאופן כללי מהו הלך רוחו של ההמון ושל האצולה - אף שלטון לא יכול להתקיים לאורך זמן ללא איזשהו סוג של שירותים חשאיים.

עד כאן הנקודה הגברית. מכאן -

נקודת מבט נשית

אוגוסטוס החליף כמה נשים לפני שמצא את אשת חיקו וסודו - ליוויה דרוסילה אוגוסטה. כאשר מצא אותה, הייתה כבר אם לטיבריוס הצעיר, בהיריון מבעלה הקודם, ועדיין שניהם שמחו על ההזדמנות, היא התגרשה ונישאה לו כיוון שהם מצאו זה בזו וזו בזה בני ברית, בן או בת זוג שיוכלו לסייע לשני/יה להגיע אל הפסגה. ואכן, ליוויה, אחת הנשים המוכשרות והמרתקות, לקחה חלק חשוב במדינה הרומית גם כאשת סודו של אוגוסטוס וגם בעבודת המנהל. הביוגרף הלטיני מספר לנו שהם היו מתכתבים ביניהם על ענייני הבית כיוון שהיו חשובים כל כך ורצו שיישאר תיעוד על כך, הם היו מנהלים ביניהם ענייני מדינה.

בעידן המודרני, יצא לליוויה שם של מרעילה סדרתית שהחריבה שורה ארוכה של יורשים אפשריים לאוגוסטוס כדי שמי שיירש אותו בסופו של דבר בנה הבכור טיבריוס. שמועות מסויימות על כך הסתובבו גם בעת העתיקה. אי אפשר לדעת אם הן מבוססות, אבל היא ללא ספק הייתה אחת הדמויות החשובות ביותר בתקופת אוגוסטוס ונותנת לנו הזדמנות להאיר על תפקיד נשים במהלך הפוליטי הרומי. עד עתה ראינו שהמקום היחיד שהיה לנשים להתבלט בפוליטיקה הייתה כשאיזשהו טיראן השתמש בכוחו בשרירותיות כדי לאנוס אותן ולהביא למותן. עם ירידת הרפובליקה ועליית העיקרון המונרכי, מגיעה המשפחה ללב הזירה הפוליטית, וכאשר המשפחה נמצאת בלב הזירה הפוליטית, הרי אנו רואים יותר ויותר דמויות נשיות.

דמות נוספת מבין חבריו של אוגוסטוס היא הורדוס "הגדול", מלך יהודה. יהודה היא ממלכת לווין של רומא, יש לה תפקיד חשוב באבטחה על מצרים, אך יותר מזה - ההון הגדול שעומד לרשות הורדוס, הממלכה המשגשגת שלו שממנה הוא גובה מיסים גדולים, משמשת מקור למס לא ישיר לאוגוסטוס, כדי לפעול לטובת הציבור ולרווחתו גם מחוץ לארץ יהודה. הדוגמא הבולטת ביותר היא התפקיד ששיחק במשחקים האולימפיים. בתקופתו, האולימפיאדה שקעה כל כך עד שהמשחקים האולימפיים איבדו כמעט מחשיבותם. כדי לעורר את קרנם ולאחר התייעצות עם אוגוסטוס, השקיע הורדוס הון עתק והקים אולימפיאדה מפוארת מאוד כדי להביא אותה שוב לשורה הראשונה של אירועי התרבות בעולם היווני-רומי.

הנה, אם כן, החמישייה הפותחת של הים התיכון האוגוסטאי.

pax romana - השלום הרומאי

נעבור לדבר על כמה עקרונות כללים שנקבעים בתקופת אוגוסטוס וימשיכו ללוות את הקיסרות בימי גדולתה:

  1. pax romana - השלום הרומאי. לכאורה, לאור מה שלמדנו, פאקס רומאנה זהו אוקסימורון, הרומאים הרי חיים על מלחמה. מימי אוגוסטוס ואילך, השלום הופך להיות ערך מקודש, מוקמים מקדשים ומזבחות לכבוד השלום, כאשר המלחמות נדחקות החוצה אל הגבולות. בפנים, בים התיכון, שם אמור לשכון שלום גמור.

למעשה, בשטח, מנהל אוגוסטוס מלחמות כיבוש ללא הפסקה כמעט, הוא סיפח איזורים לרומא לאחר המלחמות: בצפון ספרד, יוגוסלביה של היום ובשלב מסויים הוא מנסה באמצעות בניו לדחוף קדימה את הגבולות הרומאיים אל מעבר לנהר הריין, לתוך גרמניה. המהלך הזה נקטע לצערו של אוגוסטוס בשנת 9 לספירה. שבטים גרמניים שמו מארב לנציב הרומי, כיתרו אותו עם 3 מלגיונותיו והשמידו את כולם. לאחר האסון הזה שפקד את אוגוסטוס בערוב ימיו והצער הגדול שהסב לו, הוא ציווה לא להמשיך במאמץ המלחמה הגרמני לבל הרחב עוד את גבולות האימפריה. בחזית הגרמנית רומא לא תתקדם עוד.

ובכל זאת, בשני אירועים שונים בהמשך ההיסטוריה הרומית, נעשו מאמצים להרחיב את הגבולות בניגוד להוראותיו של אוגוסטוס. הניסיון הראשון בוצע ע"י הקיסר קלאודיוס באמצע המאה ה-1 לספירה. 100 שנה לאחר יוליוס קיסר הוא פיקד על פלישה לבריטניה, פלישה שברבות השנים כבשה נתח נוסף מהאי הבריטי, והגיעה עד גבולות סקוטלנד של ימינו. אנגליה או בריטניה נשארה פרובינקיה רומית עד שלב מאוחר מאוד.

אדם נוסף שהיה עסוק באופן שיטתי בהרחבת גבולות האימפריה היא טריאנוס בתחילת המאה ה-2 לספירה, אחד מהקיסרים הנאורים. טריאנוס פעל ב-3 חזיתות: רומניה של ימינו, דאקיה כפי שנקראה אז. דאקיה הפכה לרובינקיה רומית להרבה זמן וההשפעה של רומא על רומניה ניכרת עד היום. חזית נוספת שבה הוא פעל היא החזית המזרחית - הפרובינקיה ערבייה - חצי האי סיני, הר הדרוזים, חלק מצפון-מערב סעודיה. חזית נוספת שבה הוא זכה להצלחה פחותה יותר היא החזית המזרחית - עיראק ואיראן. במהלך צבאי גדול טריאנוס הצליח להתגבר על הפרתים, אולי המצביא הרומאי היחיד שהצליח לעשות זאת, הקים 3 פרובינקיות חדשות: מסופוטמיא, ארמניה ואשור. רומא לא הצליחה להחזיק בפרובינקיות הללו לאורך זמן וחזרה לגבולותיה הישנים על נהר הפרת. כך או כך, המלחמות החיצוניות הללו, ההתרחבות הזו, היו חלק קטן מהסיפור. החלק העיקרי הוא הגנה על הגבולות המרחביים החיצוניים ובתוך הים התיכון - שלום פנימי, מסחר חופשי, שגשוג כלכלי, חופש תנועה מוחלט.

  1. ברומא העיר: לחם ושעשועים

עיקרון נוסף של רומא האוגוסטאית נקרא לחם ושעשועים. עיקרון זה נכון במלוא מובן המילה ברומא העיר, בלב הממלכה. למה רומז המשורר שכתב על הקולות שאינם נמכרים יותר? שככל שהתקדמה התקופה הקיסרית, איבדו הבחירות מכוחן, לאורך השנים לא מתקיימות עוד בחירות ברומא אלא רוב הפקידים ממונים באופן אישי ע"י הקיסר או ועדה מצומצמת. מה יעשה העם? להיכן יוליך את כל האנרגיה שהוליך בימי הרפובליקה אל הפוליטיקה? לקרקס, אל זירת השעשועים. ואכן, כמות המשחקים הציבוריים מסוגים שונים (מרוצי מרכבות, תיאטרון, פנטומימה, גלדיאטורים...) עולה, התופעה מתרחבת לכל רחבי האימפריה.

  1. עוד בעיר רומא, כדי לשמור על שביעות הרצון, חלוקה של תבואה חינם להמונים. התבואה שמחולקת חינם לא מבטיחה כלכלה גמורה, אף אחד לא יכול לחיות רק על תבואה או אפילו להתפרנס ממכירת חלק מהתבואה, אבל התבואה הזו, כמו קצבאות בעולם המודרני, יוצרת תלות אישית של דלת העם ברומא, בפרינקפס.

בין תחושת התלות והפטרונות הזו לבין השעשועים המסופקים תדיר, מוצא ההמון מקום לשחרר את המרץ שלו והוא מוצא דמות לקשור בה את גורלו באופן מחשבתי.

  1. בנוסף לזה, מתרחשת בנייה מסיבית של מרחצאות - עולם ללא מים זורמים, ופתאום בעיר נבנה בית מרחץ גדול ומפואר, פתאום יש מקום שבמחיר שווה לכל נפש אפשר להגיע ולצאת נקי, מבושם. האם לא נכיר טובה לאדם שיאפשר לנו את כל זה? כמובן שכן.

וכך, בין מתקני השעשועים לבתי המרחצאות, רואים תנופת בנייה כבירה בכל רחבי האימפריה - בנייה אזרחית, לא צבאית, שנועדה לשרת את הציבור הרחב.

תיאטרון על שם מרקלוס 11-13 לפנה"ס, הקולוסאום 80 לספירה, מרחצות קרקלא תחילת מאה 3 לספירה, מרחצאות רומיים בבית שאן, אמפיתיאטרון באל-דג'ם בתוניסיה...

המבנים הכבירים הללו הם המונומנטים הגדולים ביותר שנשארו לנו מהעת העתיקה ואם נערוך סקר של הבנייה המונומנטלית של העולם היווני-רומי ונחלק את המבנים המפוארים ביותר לפי תקופות, ללא ספק הקיסרות הרומית בשיאה תעמוד במקום הראשון.

ירושה ושושלתיות

תחת אוגוסטוס הכל טוב ויפה. המתנגדים חוסלו, מי שעדיין זוכר את הרפובליקה מאוד זקן וזוכר את ימיה האחרונים המרים של הרפובליקה. ביטויי השלום שכנעו את כולם. כמו שאמרנו אצל פסיסטראוס, אין טוב מעריץ נאור, אלא שכל שלטון אבסולוטי, מלוכני, יש לו נקודת תורפה אחת מרכזית, יהיה השליט טוב ככל שיהיה - נקודת התורפה הזו היא הירושה.

רמזנו קודם על בעיות הירושה של אוגוסטוס. מספר היורשים שהיו אמורים לתפוס את מקומו ומתו בנסיבות מסתוריות (מה שפתח מקום לתיאוריית הקונספירציה אודות ליוויה) התחלפו והתחלפו, ומי שהגיע בסופו של דבר לרשת את אוגוסטוס היה בנו המאומץ טיבריוס. טיבריוס היה אדם מוכשר מאוד, מפקד צבאי מזהיר, אדמינסטרטור מצויין, פרינקפס קמצן ששמר בקפדנות על אוצר המדינה ולא הוציא כסף שלא לצורך, מרכז אימפריה נבון שידע לנזוף במושלי הפרובינקיות לבל יגבו יותר מדי מיסים מהנתינים... אלא שטיבריוס הגיע לשלטון בגיל מאוד מתקדם, לאחר שראה שורה שלמה של יורשים פוטנציאלים שהועדפו על פניו, וכאשר הגיע לשלטון היה מריר מאוד ומיד הזדרז לנקום ולהוציא את מרירותו על מי שהבין כיריביו.

עד מהרה הוא מאס בשלטון ברומא, פרש לאי קפרי, שם חי חיי הוללות.

טיבריוס היה שליט יעיל כאמור, אלא שמסע הנקמה שלו כנגד בני שמפחה שהייתה לו טינה כלפיהם השאירה בתור יורש רק בחור אחד צעיר שעבר מגיל 10 ומעלה חיים קשים ובהם התעללות מינית בו ושלו באחרים, ולאחר מכן חשש מתמיד לחייו. זהו גאיוס שזכה לכינוי קליגולה=מגפיים קטנות. שנתיים הוא הסתובב במחנה הצבא על גבול גרמניה במגפי צבא קטנות, אביו היה המפקד הראשי. קליגולה הוא דוגמא לעומקים אליהם יכול העיקרון המלוכני להידרדר ולמהירות שבה ההידרדרות הזו יכולה לקרות. קליגולה כבר גדל בתוך הקשר שבו היה יכול להיות יורש, ועם זאת, האימה של מוות יומיומי ריחפה מעליו והוסיפו על כל אלה גם התעללות מינית. התקבלה אישיות מעורערת למדי.

את האישיות הזו שמו בראש האימפריה הגדולה ביותר, עשו ממנו מלך הים התיכון - צריך להיות אדם חזק מאוד כדי לשמור על עצמך במצב כזה. עם אישיות מעורערת כמו שלו, קשה לעמוד במצבים האלה. ואכן, בתוך כמעט 4 שנים הוא הספיק לבזבז את כל ההון האדיר שקיבל בירושה, להשאיר אחריו קופת אוצר ריקה, להשתתף בשורה ארוכה של סקנדלים ולהירצח בידי שומרי ראשו, הפרייטוריאנים, אותם חיילים שמונו כדי לשמור על הקיסרות ועתה לקחו את החוק לידיהם ורצחו קיסר.

לאחר מות קליגולה עלתה שאלה גדולה מי יתפוס את השלטון וכאן שוב רואים איך העיקרון השושלתי יכול לזמן לנו הפתעות בסיפור ההיסטורי, כי מי שתפס את מקומו של קליגולה היה דודו, הקיסר קלאודיוס. אנשי רומא פחות הכירו אותו, המשפחה הקיסרית שמרה עליו בעמדה אחורית יותר כי הוא היה מגמגם, רפה שכל, הגיר ריר מפיו לעיתים קרובות ולא היה יכול לשלוט בנפיחותיו - דמות שמביך מאוד להסתובב איתה בציבור. והנה, בעוד הצבא הפרויטריאני מחסל את הקיסר ומסתער דרך הארמון, רואה אחד החיילים מאחורי וילון 2 רגליים מבצבצות, מסיר את הווילון והנה דודו של קליגולה, נצר לאוגוסטוס וליוויה, עומד שם ורועד מפחד. מיד לקחו אותו הפרייטוריאנים אל המחנה שלהם מחוץ לעיר והמליכו אותו להיות פרינקפס. הרי זו שושלת לכל דבר ברומא, ולכן "המליכו". כאן נוצר תקדים לפיו הצבא החונה מחוץ לחומות רומא יכול גם להוריד קיסר ולחסלו וגם להעמיד קיסר אחר במקומו. התקדים הזה לא יישכח וימשיך ללוות את רומא עד אחרון ימיה.

ניתן היה לחשוב שקלאודיוס יהיה קיסר גרוע במיוחד, אלא שהתברר שעל אף בעיותיו הוא היה קיסר לא רע - אדמינסטרטור מוכשר, אדם שהתברר כאינטליגנט, וכיצד לא יהיה? הוא היה היסטוריון חובב לפני שהיה קיסר. בימיו הוא טיפל בכמה אתגרים קשים וכבדים שלחלקם נתייחס בשיעור האחרון. אנחו גם רואים בימיו תופעה נוספת בהתגבות מבנה השלטון: ראשית רואים את נשותיות ה-3 וה-4 שתופסות תפקיד חשוב יותר ויותר במערך הקיסרי, וכן את חשיבותם העולה של עבדים משוחררים, כלומר אנשים מוכשרים במיוחד שנרכשו ע"י הקיסר להיות רכושו הפרטי, שוחררו, הפכו לאזרחים רומיים והנה מצאו את עצמם כחלק מהמנגנון הקיסרי בעמדות מפתח. מיותר לציין שהאריסטוקרטיה הרומית לא ראתה זאת בעין יפה - לא את הנשים ולא את העבדים המשוחררים. מדובר בהיבטים חדשים של הפוליטיקה הרומית שימשיכו ללוות אותה מכאן ואילך.

קלאודיוס מוצא את מותו ככל הנראה בהרעלה. אשתו ה-4, כדי לפנות מקום לבנה מבעל אחר, נרון, מרעילה את קלאודיוס ומקווה למשול ברומא בעצמה באמצעות בנה הצעיר בן ה-16 בלבד. אלא שלנרון היו רעיונות אחרים. עד מהרה הוא מצווה על חיסול אימו ומקדיש את זמנו למשימה הגדולה, הכבירה האמיתית שעומדת בפני כל קיסר רומאי - להיות שחקן התיאטרון המפורסם בעולם. נרון חשב שהוא זמר גדול, היה שחקן, ראה בעצמו דרמטור, מחבר מחזאות וגם במאי. הדבר החשוב לו ביותר היה להיות הבדרן מספר 1 של העולם הרומי. הוא אכן הקדיש כל כך הרבה מזמנו לאמנויות הבמה השונות, עד כי לא ראה שבינתיים הקרקע בוערת תחת רגליו, ובסופו של דבר מתארגנת הפיכה להדיח אותו. נרון מוכרח להתאבד.

יורש נוסף מהשושלת היוליו-קלואודית לא נמצא עוד. זו השושלת היוליו-קלאודיוס - מאוגוסטוס ועד נרון. והנה התגלה אחד הסודות השמורים ביותר של הפרינקיפט, סוד שהשושלת שמרה במשך כ-100 שנה: לא צריך להיות בן לשושלת ולא צריך להיות ברומא כדי לתפוס את השלטון. כל שצריך כדי להפוך לפרינקפס הוא צבא אחד גדול נאמן. בעקבות מותו של נרון, פורצת מלחמות אזרחים שבמהלכה 4 מצביאים רומים שונים מכאיזים על עצמם כקיסרים ונאבקי אלה באלה כדי לתפוס את השלטון ברומא.

להבדיל ממלחמות האזרחים של סוף הרפובליקה, הפעם הסתיים הטורניר בתוך כשנה וחצי בלבד. הפעם לא היה צורך עוד להכחיד שכבות שלמות של האליטה הרומית, העיקרון עצמו היה ברור לכל - כולם ידעו על מה הם מתחרים והתחרות הייתה קצרה, מרה, אכזרית, אך יעילה.

המנצח הגדול בתחרות היה מי שהגיע עם צבאותיו מהמזרח - וספסיאנוס. מה עשה במזרח? נראה בשיעור האחרון. לנו הוא מוכר כאספסיאנוס, בייחוד בזכות בנו - טיטוס. וספסיאנוס, ברגע שצבאו מביא אותו לשלטון ברומא, לוקח לעצמו בבת אחת את כל מכלול הסמכויות שגיבש לו אוגוסטוס ושפגשנו בחלק הראשון של השיעור הזה. הוא מאמץ הכל בעסקת חבילה והופך לפרינקפס. מרגע זה, ברור לחלוטין שרומא היא מלוכה מאורגנת, גם אם הם לא נקראים בתואר "רקס", ברור לחלוטין מהו מצבור הסמכויות שמעניק לפרינקפס את מעמדו, וברור לחלוטין שיכולות לקום גם שושלות חדשות.

וספסיאנוס הוא שליט יעיל, הוא מת לאחר 10 שנים של שלטון מוצלח, ואת מקומו תופס טיטוס, בנו. הוא האיש שהביא את המצור בירושלים לסיום, התלמוד הבבלי סיפר עליו שהוא התגרה בריבונו של עולם ובתמורה שלח אלוהים יתוש שבא בעד חוטמו, אכל את מוחו מבפנים ולאחר מותו של הקיסר, כשנבקה גולגלתו, התגלה היתוש בגודל אפרוח. זו האגדה של חז"ל. העובדה ההיסטורית היא שהוא מת זמן קצר לאחר שעלה לשלטון, לא מבוגר, וכנראה סבל מאיזושהי מחלה בגולגולת כיוון שסבל מצלצולים באוזניו. בזמן ששמחו היהודים על מות טיטוס, שאר העולם אבל, שאר העולם קיווה ממנו לגדולות,

ודאי שנראה כך לאחר שעלה לשלטון אחיו הצעיר דומיטיאנוס, בנו הצעיר של וספיסיאנוס. הוא הפגין את כל תכונות השליט העריץ שניתן להעלות על הדעת, כולל רצח בני משפחתו, כולל דרישה להכיר בו כאל נגלה, כולל התאכזרות לנתינים ולמשרתים, גם בכירים, עד כדי כך גברו הפחד, החשש והשנאה כלפי דומיטיאנוס שכמה מאנשיו הבכירים בגיבוי אנשי צבא מחליטים להוציאו להורג, למחות את שמו ולהעלות במקומו שליט חדש.

מכאן מתחילה אחת תקופות הזוהר הגדולות ביותר של רומא, אם לא הגדולה שבהם, והעיקרון שעומד בבסיס התקופה הזו שתתפרס על פני רוב המאה ה-2 לספירה הוא הוויתור על השושלתיות הגנטית לטובת שושלתיות נעוצה באימוץ. הרי ראינו שאחד מהחסרונות המרכזיים של שושלתיות גנטית היא העובדה שאיננו יכולים להיות בטוחים לעולם בטיבו של שליט חדש - מי שגדל לתוך מציאות שבה הוא עתיד להיות מלך, עלול להיות מתנשא, לחשוב שיש לו את הזכות למלוך בלי חובות לציבור שבו הוא מושל... בעיה נוספת בשושלתיות הגנטית היא שבחלק מהדורות השליטים פחות מוצלחים. שושלת הבנוייה על ייד אימוץ מתמודדת עם שתי הבעיות הללו: מצד אחד יגיעו תמיד לשלטון אנשים שלא נולדו לשלטון אלא התאמצו להוכיח שהם ראויים לו, ומצד שני יגיעו לשלטון אנשים שייבחרו בדיוק כי הם הרשימו את בכירי הדור שהם ראויים להיות שליטים.

המאה הזו בה שומרת רומא על מראית עין של שושלתיות, אך למעשה כל קיסר מאמץ את הבא אחריו, השושלתיות הזו מעניקה לרומא תקופת זוהר חסרת תקדים.

למעשה, היינו יכולים להמשיך כך זמן רב, אלא שבשלהי המאה ה-2 לספירה, הפילוסוף מרקוס אורליוס, מחליט להעמיד בשלטון אחריו בן גנטי, ביולוגי, והבן הזה הוא הקיסרי קומודוס - הוא מפתח בעצמו את כל תופעות העריצות שהיו בעוכריה של השושלת היוליו-קלאודיות ובעוכרי כל השושלות באשר הן.

אתגרים בלתי פתורים

עם חזרת השושלתיות, אנו מקבלים שוב את הקיסרים המטורפים או הלא מוכשרים - מחלה קשה במדינה שבנוייה על דמות של קיסר. אתגר נוסף, שנוה במהותו, אך לא פחות חשוב, מגולם בשאלה מה עושה אימפריה שגמרה להתרחב. ראינו שמאז ימי טראינוס, עד תחילת המאה ה-2 לספירה, האימפריה הרומית לא מתרחבת עוד. במזרח, בסוף הרבע הראשון של המאה ה-3 לספירה, עולה כוח חדש באיראן - הסאסאנים, הם תופסים את מקומם של ממלכת הפרתים שירדה מנכסיה וכוחה, שושלת חדשה עם מרץ שנותנת מאבק לרומא שמקשה עליה מאוד, וכמובן על הריין והדנובה - עיסוק בלתי פוסק כנגד השבטים הגרמנים הרבים שרומא לא הצליחה להכניע מעולם.

להתרחב עוד - אי אפשר. מצד שני, בשנת 212 לספירה, הקיסר קרקלא סיים להעניק אזרחות רומית לכל תושבי האימפריה. ראינו בשיעורים הקודמים שהרומאים מרחיבים בהדרגה את חבר האזרחים - בתקופות הרפובליקאניות המוקדמות יותר היה זה חלק מהגניוס הרומי, הידיעה שהרחבת גבולות האזרחות הם יתרון ולא מכשול. כשהגענו למלחמה כנגד בעלות הברית האיטלקיות בתחילת המאה ה-1 לפנה"ס ההרחבה הזו נכפתה על רומא. מלכתחילה לא רצתה רומא להרחיב, אך כשראתה את תגובת הנגד של האיטלקים מיד חילקה אזרחות ותוך שנים ספורות איזרחה את כל איטליה. מכאן ואילך, הלכה האזרחות הרומית והתרחבה עוד ועוד, ככל שננטעו עוד קולוניות באימפריה היו נישואים בין אזרחים רומיים לנשים מקומיות, הצאצאים שנולדו הם אזרחים רומיים כמובן.

עבדים שנקנו בקולוניות ושוחררו ע"י אזרחים רומים הפכו גם הם לאזרחים רומים. אנשים בפרובינקיות קנו לעצמם אזרחות רומית כדי ליהנות מיתרונותיה ולפעמים קיבלו אותה בעקבות שירות טוב שעשו לממשל. פרובינקיאלים שהצטרפו לצבא קיבלו בתום שירות ארוך ומפרך אזרחות רומית כחלק ממענק השחרור שלהם. קהילות שלמות ששירתו את רומא בדרכים שונות קיבלו אזרחות במכה אחת. כך קרה שחבר האזרחים הרומי גדל מאוד עד כדי כך שבתחילת המאה ה-3 לספירה לא היה עוד טעם להמשיך את ההבדלה וקרקלא מעניק אזרחות גורפת, כלומר - גם כאן, בחזית האזרחית, הגיעה רומא אל גבול, לא ניתן עוד מקום להתפשט אליו, כלומר האימפריה שעצם קיומה הוא תמיד גדילה, התרחבות וצמיחה, לא יכלה עוד לצמוח לא מבחינת טריטוריה ולא מבחינת חבר האזרחים.

מצד שני, ההוצאות הציבוריות לא קטנו בכלל. הצורך להוציא עוד ועוד כסף, הצורך של כל קיסר להיות או להיראות נדיב יותר מקודמיו, הגדילו את ההוצאות מדור לדור, והרי זה דרכו של אדם - מה שהתרגל הציבור לקבל באופן חופשי, חינם, הופך כעבור זמן מה למשהו שנתפס כזכות, כמובן מאליו, וכדי להרשים את הציבור שהתרגל צריך לתת לו משהו חדש. כיצד אפשר להמשיך לחדר ולהתרחב כאשר אין אפשרות לצמוח עוד מבחינת טריטוריה? אמרו הקיסרים לעצמם "נפחית את המטבע, נוציא מטבעות ובהם פחות כסף ומעט יותר מתכת אחרת, לא ישימו לב", אלא שהציבור כן שם לב והתוצאה הישירה של פיחות מטבע היא אינפלציה. אנו פוגשים בפעם הראשונה בעיה אקוטית של אינפלציה, עליית מחירים ופיחות ערך המטבע מדור לדור באימפריה הרומית.

לכל אלה נוספים קשיים שושלתיים חוזרים, הסוד שמצביא יכול מכל מקום באימפריה לעלות לרומא ולהביא את עצמו לשלטון, וכל הגורמים הללו ביחד נותנים לנו את מה שנקרא במחקר "משבר המאה השלישית" - תקופה שבה האימפריה הרומית סובלת מצניחה, חוסר יציבות, ירידה ברמת החיים, משברים חוזרים ונשנים.

למעשה המשברים הללו מעיקים עד כדי כך על התנהלותה של המדינה הרומית עד כי בסוף המאה ה-3 ובתחילת המאה ה-4 לספירה קיסר בשם דיוקלטיאנוס מחליט על צעד מהפכני ויוצא דופן. הוא מחליט על חלוקה של האימפריה הרומית. החלוקה הראשית היא בין מזרח ומערב. החלוקה הזו הגיונית באופן בסיסי, המזרח דובר יוונית, המערב דובר לטינית. אבל עדיין, בתוך החלוקות הללו יש חלוקת משנה. גם המזרח וגם המערב מחולקים אף הם לשליט בכיר יותר שנקרא אוגוסטוס ולשליט בכיר פחות שנקרא קיסר, כלומר האימפריה מחולקת ל-4 חלקים.

למעשה, מודה החלוקה הזו בכך שרומא מתקשה להמשיך להיות ישות אחת, האימפריה הרומית הגיעה לאובדן דרך רעיוני.

סיכום

האדריכל של הקיסרות הרומית היה אוגוסטוס, לא בכדי הקדשנו לו זמן כה רב. אוגוסטוס הוא האיש שהפך את רומא מרפובליקה למונרכיה והניח את היסודות לכל מה שבא אחריו. המעבר מרפובליקה למונרכיה הושג באמצעות מהלך הדרגתי ששילב העמדת פנים רפובליקנית עם פיתוי במנעמי השלום, כלומר - היה נוח לאנשים להתעלם מהעובדה שהרפובליקה הולכת ונשמטת מבין אצבעותיהם, וכשהתעוררו, אם התעוררו, כבר היה מאוחר מדי. מצד שני, בזכות מאמציו של אוגוסטוס, בזכות השכנת השלום, הפך הים התיכון לאגם פנימי של הקיסרות הרומית, אגם שאפשר להפליג בו בבטחה ממקום למקום מבלי דאגה בכלל - mare nostrum (האגם הפנימי). הים התיכון הוא מקום שבטוח לחיות בו. לאחר מות אוגוסטוס, עם הורשת השלטון, רומא היא מונרכיה לכל דבר, השלטון עובר בירושה מאב לבנו או לפחות בתוך המשפחה והעיקרון השושלתי הוא המושל בכיפה.

במאה ה-2 לספירה, כאשר מוותרים הקיסרים על העיקרון השושלתי ומוכנים לאמץ קיסרים מחוץ למשפחה, הקיסרות יודעת תקופת זוהר חסרת תקדים שלא תחזור גם לאחר מכן.

במאה ה-3 לספירה, בשל הבלימה של כל החזיתות האימפריאליות, הטריטוריאלית והאזרחית, והמשך הציפייה לאותו פאר שיתגבר, נקלעת רומא למשבר חמור שנמשך קרוב ל-100 שנה ומעביר את המערכת השלטונית סדרה של זעזועים קשים. דיברנו על המשבר הרעיוני, על אובדן הדרך שפוקד את רומא במאה ה-3 לספירה. עד סוף הסמסטר, נקדיש את הזמן לבחינת התהליך שיספק לרומא את הדרך הרעיונית החדשה שלה.