מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 11

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

העולם הקלאסי והמונותאיזם

תרבות המערב, כפי שאנו מכירים אותה היום, עומדת על 3 רגליים. 2 מהרגליים פגשנו והכרנו במהלך הסמסטר: תרבות יוון ותרבות רומא. היום נראה כיצד נפגשות לראשונה שתי הרגליים האלה עם הרגל השלישית, כיצד מתנהל המשא ומתן בין העולם המונותאיסטי לבין התרבות היוונית-רומית ומה יצא מזה בסוף.

הקדמה

תחילתו של הרעיון המונותאיסטי במצרים במאה ה-14 לפנה"ס. פרעה בשם אחנאתון אימץ תיאוריה דתית-תיאולוגית מהפכנית: יש רק אלוהות נכונה בעולם והיא השמש, אתון. נהוג בדרך כלל למקד את הדיון באלוהות האחת וכך גם מהמילה מונותאיסמוס=חד אלוהיות, אבל לא פחות חשובה המילה "נכונה" - אחד המאפיינים הבולטים של התנועה המונותאיסטית, אם לא החשוב שבהם, הוא הרעיון לפיו יש בכלל אמונה נכונה.

עבור היווני או הרומאי יש שלל אמונות נכונות שאינן סותרות בעיקרון זו את זו - אפשר לסגוד לזאוס לפי השיטה היוונית או ליופיטר לפי השיטה הלטינית. יש מי שיזלזל באמונה זו או אחרת, אך אין אמונה אחת שהיא נכונה. זהו רעיון מונותאיסטי. במצרים חוסלה המהפכה המונותאיסטית בזריזות, אלא שהיא הספיקה להימלט החוצה בנתיבים ובזמנים שאינם ידועים לנו, אך אנו יודעים לבטח שהיא נקלטה בישראל הקדמונית. דרך תהליך של יציאת מצרים, דרך נביאים, דרך מלכים, נזנק מהר קדימה אל המאות ה-7-8 לפנה"ס, מה שביוון הוא העידן הארכאי, אל המלחים יאשיהו וחזקיהו מספר מלכים א' ו-ב'. שני המלכים הללו חוללו מהפכות דתיות וכל אחד העמיק את המונותאיזם שמצא לפניו.

הגל המונותאיסטי הראשון המלוכני מסתיים עם חורבן בית ראשון ב-586-587 לפנה"ס. האליטה של העם היהודי שיושב ביהודה יוצאת לגלות אצל הפרסים, אלא, וזה עניין חשוב להבנת המונותאיזם, לאחר זמן לא רב, שני דורות, נופלת האימפריה הבבלית ועל חורבותיה קמה האימפריה הפרסית של כורש שהיא חזקה מהאימפריה הבבלית. כורש מרשה ליהודים בבבל לשוב לציון, נותן אישור לבנות מחדש את בית המקדש ומתחיל תהליך ארוך של שיבת ציון ושל שיקום בית המקדש.

מבחינה רעיונית, מבחינת הלהט הדתי, מה שנתן כורש ליהודים הוא הידיעה שנבואות טובות - סופן להתגשם. אותם נביאים אמרו שהגולה היא אינה סוף פסוק אלא שצפוייה שיבת ציון וירמיהו הנביא בראש כולם. דברי הנביאים הללו הפכו להוכחה של המסר המונותאיסטי ולדחף לדורות הבאים - כל צרה שלא תבוא, תמיד יכולה לבוא ממנה גאולה.

התקופה הראשונה לאחר שיבת ציון שלאורכה מתנהלת שיבת ציון היא התקופה של ימי הפרסים.

הידיעות שיש לנו על היהדות ועל המתרחש ביהודה הן מעטות מאוד. למעשה זהו סוג של זמן חלום - אמנם זו תקופה שהיא בתוך ההיסטוריה, אך מצד שני מתבשלים בה תהליכים שרק לעיתים נדירות אנו מסוגלים לשים עליהם את האצבע ולהגיד "כאן קרה דבר כזה ואחר". התהליכים הללו שמתבשלים להם באיטיות מכינים את התנועה המונותאיסטית, מכינים את היהדות, מכינים את עם ישראל לקראת המפגשים הראשונים עם התרבות היוונית-רומית.

האותות הראשונים שיש לנו למפגש מובהק בין התרבויות הם מטבעות בשלל צורות, של אתונה. ההשפעה של מערכת הכסף האתונאית הייתה כה חזקה עד כי גם ביהודה במאה ה-4 לפנה"ס, בעוד היא תחת שלטון פרס, המטבעות הראשונים נטבעים לפי השיטה האתונאית. זהו המגע הראשון בין התרבויות, אבל לאו דווקא בין האנשים. ייתכן שהמטבעות הגיעו, אך לא ניתן להסיק מכך שהאנשים שטבעו אותם בירושלים פגשו יוונים ממש.

המפגש הראשון שמסופר לנו כסיפור מגיע מאריסטו דרך תלמידו קלארכוס מסולוי, אולי אותו קלארכוס שהביא את דברי דלפי לאיי-חנום. אותו קלארכוס סיפר כי אריסטו סיפר לו שהוא (אריסטו) פגש פעם חכם יהודי אחד ושהיהודים הם עם מופלא, אומה של פילוסופים. ברור שהסיפור הזה עבר כמה מסננות עד שהגיע לידינו ולא ברור איזו תמונה הציג אותו חכם יהודי לאריסטו ואם בכלל התרחש המפגש הזה, אבל בכל זאת, המינוח "אומה של פילוסופים" לא תלוש לחלוטין מהמציאות, הרי כבר בימי אריסטו, במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס, עומד ליהודים זיכרון ארוך ועומדת לרשותם ספרייה גדולה וכבירה ובה, בין השאר, גם הרהורים שחכם יווני יכול להגדירם כפילוסופיים.

ובכלל, אם נעשה סקר מי מהאומות של העת העתיקה השאירה ספרות שהשפיעה על התרבות העולמית ונשארה עד ימינו, הרי שהיהודים יהיו במקום הראשון. הביטוי "אומה של פילוסופים" אולי לא נכון לחלוטין, אך גם לא מנותק מהמציאות.

מאויב לאוהב: אלכסנדר בירושלים

המפגש הפוליטי-מדיני הראשון בארץ יהודה לבין העולם היווני מגיע עם אלכסנדר הגדול. כשליווינו את מסעו של אלכסנדר ראינו כיצד הוא צר על צור והיה גם מצור על עזה. אלה שני המאורעות המרכזיים וכמעט היחידים שנזכרים במקורות ביחס לשהייתו של אלכסנדר הגדול בארץ ישראל.

אין ספק שאיזושהי נציגות של היהודים בארץ ישראל פגשה את אלכסנדר או לפחות את אחד מאנשיו הבכירים ביותר. הארץ הרי עברה לשלטונו ואת התנאים שבהם תתקיים ירושלים וסביבתה היה צריך להסדיר איכשהו. אנו קוראים על שליטים מקומיים רבים הבאים לכלות את פניו של אלכסנדר בהגיעו למרחב שלנו ויש בהחלט מקום לראות ביניהם גם נציגים יהודים. עם זאת, המסורת שימרה עבורנו סיפורים מפורטים מאוד, מוזרים ומעניינים, על המפגש בין אלכסנדר הגדול לבין נציגם הבכיר ביותר של היהודים, האיש שעומד בראש האומה היהודית בארץ ישראל בתקופה ההיא - הכהן הגדול.

הסיפור שסיפר יוסף בן מתתיהו (היסטוריון יהודי עד 100 לספירה, תקופת האימפריה הרומית) בקצרה הוא כזה: בזמן המצור על צור היו דרושים לאלכסנדר חיילים ועובדים רבים, כוח אדם רב כדי לבנות את הסוללה שתחבר את האי אל היבשה. הוא פנה למושלים במקומיים בארץ וכולם שלחו מאנשיהם לסייע במלאכה ברצון, פרט לכהן הגדול של ירושלים. הכהן הגדול של ירושלים אמר שהוא נשבע למלך פרס שלעולם לא יעשה דבר נגדו ולכן הוא אינו מסוגל לתרום למאמץ הצבאי של אלכסנדר. אלכסנדר, כששמע את הסירוב הזה כעס מאוד ואמר "חכה חכה, אני מיד אבוא ואוכיח לך בדיוק למי צריך להיות נאמן". עובר הזמן, המצור על צור מסתיים, אלכסנדר עובר לעזה, מסיים לכבוש אותה ועולה לירושלים. בירושלים יש פחד גדול, הרי הם סירבו למלך והכעיסו אותו מאוד. הם חזו בחורבון צור ועזה, ראו כיצד נכבשה האוכלוסייה לעבדות, כיצד נצלבו אלפי מתנגדים - ומה יהיה עתה עליהם?

בצר לו, מתפלל הכהן הגדול, חוגר שק וצם. בלילה הוא הולך לישון ובחלומו מופיע בפניו שליחו של אלוהים ואומר לו "אל תירא עבדי יעקב, מחר בבוקר קום השכם, קשט את כל העיר, צווה על הכהנים והלויים ללבוש את בגדיהם היפים ביותר, לצאת אל מחוץ לגבולות העיר בכלי נגינה ובכלי הקודש, קבלו את פניו של אלכסנדר במלוא הדרת הכבוד - והשאר עליי". הכהן הגדול קם בבוקר, ממלא אחר ההוראות שקיבל בחלומו והנה מגיע אלכסנדר ואיתו צבאו, ובצבא סוחרי עבדים שהגיעו עם שלשלאות ברזל כדי שיוכלו לכבול בהן את שבויי המלחמה הירושלמים. אלכסנדר מתקדם קדימה, יורד מעל סוסו ומשתחווה בפני הכהן הגדול.

שקט גדול שורר, כולם משוכנעים שאלכסנדר השתגע. יד ימינו של אלכסנדר שואל אותו באוזנו "מדוע אתה משתחווה לכהן הגדול?". אלכסנדר אומר לו "לא בפניו אני משתחווה, אלא בפני האלוהות שהוא הכהן שלה, שהרי עוד בעודי במקדוניה לפני שיצאתי לדרך נגלה אליי בחלום אדם לבוש בדיוק כמו הכהן הגדול הזה והוא אמר לי לא לפחד, לצאת למלחמה, שהוא יילך איתי וינצח עבורי קרב אחר קרב". חצי עולם עברנו עד כה, ובשום מקום לא ראיתי כהן שלבוש כמו הכהן הזה. אין ספק, זהו הכהן של האל האמיתי." ומכאן, אהבה גדולה, שמחה גדולה, חגיגות ומסיבות. מערכת היחסים הזו שהייתה אמורה להתחיל באוייבות, כעס והרס, מתהפכת ולובשת פנים של שמחה, אהבה ושיתוף פעולה.

לא מפתיע לשמוע שהמחקר המודרני ברובו פוסל את הסיפור הזה, יש בו אלמנטים אגדתיים ובייחוד החלומות, אלא שבכל זאת, יש מאחוריו איזושהי מציאות - הפגישה הייתה צריכה להתנהל, אפילו אם לא באופן דרמטי שכזה, וגם לא מן הנמנע שמערכת היחסים אכן הייתה בעייתית מלכתחילה וחוותה איזשהו היפוך. כך או כך, המסר של הסיפור ברור - האמונה השוכנת בירושלים, האל של עם ישראל, הוא הוא לא רק האל המקומי של ירושלים, כוחו יפה לו גם ביוון, במקדון, בחלומו של אלכסנדר, וגם לאורך הדרך להבטיח לאלכסנדר את נצחונותיו. המונותאיזם, האמונה באל אחד, האמונה באל האחד השוכן בירושלים, היא עליונה, ואלכסנדר, כובש העולם כולו, מכיר בעליונות הזו.

עניין נוסף שלא נרחיב בו הרבה הוא היחס הרע של אלכסנדר לשומרונים - פלג אחר של התנועה המונותאיסטית אשר אינו יהודי, ועם זאת הוא חלק מעם ישראל, מחזיק בתורתו, שומר על הברית במספר מובנים ומתגורר סביב שכם, באזור שומרון. כיום, יש כ-700 שומרונים בעולם, אך בעת העתיקה מדובר באוכלוסייה גדולה שהתקרבה בארץ ישראל ולא נפלה בהרבה מאוכלוסיית היהודים אז. המסורת על המפקד של אלכסנדר הגדול והכהן הגדול לא מתמצה בסיפור של יוסף בן מתתיהו אלא מופיע במגילת תענית, בתלמוד הבבלי ואף ביצירות מאוחרות יותר של ימי הביניים.

חשוב לזכור שעל אף מסורת מקבילה של ניגוד, עויינות ועימות בין יהדות ליוונות, לצידה מתקיימת המסורת של אלכסנדר ומפגשו עם היהודים והמסורת הזו, כמעט כולה, מסופרת תמיד באור החיובי ביותר, כלומר - מרגע המפגש הראשון בין העולם היהודי לעולם היווני, יש פוטנציאל גדול לשיתוף פעולה וליחסי חיוביים.

יהדות והלניזם

הלניזם, כלומר התייוונות, אלא שהמונח עצמו, הלניזם, מתחיל לקפל בתוכו כמה מהסתירות הפנימיות ואת המורכבות של המפגש הזה, כי המילה הלניזם ביוונית מופיעה לראשונה דווקא בחיבור יהודי, ספר מכבים ב', שבא לספר את סיפורו של יהודה המכבי. אותו ספר שמספר לנו גם על רדיפות המלך אנטיוכוס, נכתב על היהודים, על גדולתם, על נצחונותיהם, אך הוא נכתב ביוונית. ספר שנכתכ ביוונית על יהודים ולמענם והוא מכיל בפעם הראשונה את המילה שפירושה התייוונות.

אנו חוזרים אחורה להיסטוריה של המפגשים בין שתי התרבויות הללו. ראינו שתחילת המפגש אצל אלכסנדר היא חיובית. ההמשך לא תמיד חיובי עד כדי כך. כאשר למדנו על העולם ההלניסטי על הדור שלאחר אלכסנדר, על מלחמות הדיאדוכים, ראינו כיצד עברה ארץ ישראל מיד ליד כמה פעמים, בייחוד בין פרדיקס ותלמי או אנטיגנוס פרדיקוס לתלמי. באחת מההזדמנויות הללו, כאשר כבש תלמי את ירושלים, אירע מקרה מוזר שמסופר על ידי אגתרכיס מקנידוס ומשתמר אצל יוסף בן מתתיהו. הוא מספר דבר כזה: תלמי הגיע לירושלים ובמקום לתקוף ולכבוש אותה הוא הציע להגיע ולהקריב בה לאלוהי ישראל. הכהנים בירושלים הסכימו לבקשתו והוא הגיע להקריב קורבן בשבת. כאשר נכנס לעיר, השתלט עליה באמצעות חייליו והיהודים, שלא רצו להילחם בשבת, לא התנגדו לו. כך, בגלל אמונה טפלה, אומר אגתרכידס, נפלה העיר החשובה הזו לידי תלמי ללא קרב.

אכן, בימי בית שני, ידוע לנו לפחות עד מרד המכבים, שהיהודים נמנעו מלהילחם בשבת. לצעד כזה יש משמעות מרחיקת לכת, כיוון שהיהודים בירושלים ששמרו על השבת מנעו את עצמם ממלחמות - אי אפשר לנהל מלחמה רצינית אם לא נלחמים יום אחד בשבוע. עבור היוונים, זה היה רעיון כל כך מופרך, עד שהוא עורר תמיהה ולעג והיה קשה להתייחס אליו ולהבין אותו.

כך או כך, ירושלים וארץ ישראל כולה עברו לידי התלמים, ולאחר התחלה בעייתית זו, עד מהרה החלה להתפתח מערכת יחסים חמה ואוהבת. מתיישבים יהודים רבים הגיעו למצרים והאוכלוסייה היהודית במצרים הלכה וגדלה עד שהפכה להיות אחת מהקבוצות האתניות החשובות במצרים כולה. פסגת ההישגים התרבותיים של הקהילה היהודית במצרים היא לא אחרת מתרגום ה-70 - תרגום של חמשת ספרי התורה ואחר כך התנ"ך כולו לשפה היוונית.

על פי הסיפור המקובל, התרגום הזה התבצע ביוזמת המלך תלמי השני באמצע המאה ה-2 לספירה. המלך, שרצה עבור ספרייתו באלכסנדיה, עותק של כל הספרים בעולם, החליט שכדי שיהיה אפשר להבין גם את הספר הזה של היהודים, ספר עתיק ומלא חוכמה שללא ספק צריך להיות חלק מהאוסף המלכותי, יש לתרגמו. הוא פונה אל הכהן היהודי הגדול ביהודה, אלעזר שמו, ומבקש ממנו 72 חכמים שיבואו ויתרגמו את הספר. הם מגיעים, יושבים באלכסנדריה בתנאים הטובים ביותר, אוכלים על שולחן המלך, מבצעים את עבודת התרגום ומעמידים לרשות המלך ולרשות העולם היווני כולו תרגום מוסמך של תורת היהודים.

ייתכן שהסיפור הזה מכיל בתוכו הרבה מאוד עובדות, ייתכן שהמלך תלמי אכן רצה שיהיה לו באוסף גם תרגום של תורת היהודים, אך סביר יותר או סביר גם שהיו כמה נימוקים מעשיים יותר ואקדמיים פחות. קודם כל,מעבר לרצונו של המלך שיהיה לו תרגום כזה באוסף, הייתה נחיצות בתרגום כזה על מנת שלפחות חלק מאנשיו יוכלו להבין את הציבור היהודי הגדול היושב במצרים. אך יותר מזה, הציבור היהודי הגדול שיושב במצרים, חלקו שכח את העברית שלו - חלקם שמרו על ארמית, ובין הארמית ליוונית שכחו את העברית, ולכן, וזו ההשערה המובילה במחקר, תרגום ה-70 נועד בראש ובראשונה דווקא ליהודי מצרים שנזקקו לתרגום יווני כדי להבין את התורה. אפשר להשות את הדבר ליהודים היום ברחבי העולם שיודעים לקרוא את התורה או התנ"ך אך ורק בתרגומים שנעשו לשפות השונות ולא בעברית המקורית.

נקודה מעניינת שמאפיינת את כל הפרוייקט הספרותי הזה ואת המציאות שסביבו היא שבאותה יצירה המספרת לנו לראשונה על תרגום ה-70, יצירה שנקראת איגרת אריסטיאס, נכתבה ככל הנראה במאה ה-2 לפנה"ס על ידי סופר יהודי עלום שם, ביצירה הזו מושווה אלוהי ישראל עם זאוס, אבי האלים ובני האדם, ראש הפנתיאון היווני, כלומר עבור אותו סופר שככל הנראה היה יהודי, זאוס ואלוהים לא היו אלא שני שמות שונים לאותה ישות.

במצרים, במאה ה-2 לפנה"ס ואולי אף קודם לכן, ניתן היה לטעון טענה כגון זו שזאוס היווני ואלוהי ישראל הם אחד. עוד בתקופה התלמית, בימי שלטון התלמים בארץ ישראל, בירושלים, אנחנו עדים לקשרים דיפלומוטיים בין ספרטה לבין הכהן הגדול הירושמלי. העדות מגיע מתוך מכתבים שהשתמרו בספר מכבים א' ומספרים כיצד אראוס, מלך ספרטה, אחד מהדמויות המרתקות במאה ה-3 לפנה"ס, משיט ידו בברכה לכהן הגדול הירושלמי, מציע לו לכרות ברית ויחסי ידידות, ובתור נימוק טוען ששני העמים רואים באברהם אב קדמון. קשה לדעת עד כמה התייחס אראוס ברצינות לאברהם כאל אב קדמון או מה בכלל התכוון אראוס כשאמר דברים כאלה, אך שוב אנו רואים כיצד יוונים ויהודים יכולים לתקשר ביניהם ואף לעשות שימוש בחומר השייך לעולם התרבות העברי הישראלי המונותאיסטי לא כדי להפריד ולבדל, אלא כדי לחבר ולגשר.

אם הכל כל כך טוב, מתי מתחיל הכל להתדרדר?

הסימנים הראשונים להחרפת היחסים ולהיווצרות עימות בין שתי תפיסות העולם והתרבויות הללו מגיע בשנים שלאחר המלחמה הסורית החמישית, אותו אירוע משיעור 6 או 8 שבו הועברה ארץ ישראל וסוריה כולה מממלכת בידי תלמי לידי הממלכה הסלאוקית. בעקבות הכיבוש הזה, נקלעת ארץ ישראל למצב לא נוח בין שתי המעצמות. לכאורה, השלטון הסלאוקי הוא השלטון המרכזי, אבל למעשה בגלל פרטים דקיקים של דיפלומטיה בינלאומית חלק מהמיסים זורמים עדיין למצרים. בין לבין, בתווך הזה, מתחולל מתח - מה יקרה אם תחזור הארץ לשלטון תלמי? האם התלמים ינקמו במי שעבר לשתף פעולה עם הסלאוקים? מי שרגיל לשתף פעולה עם התלמים, האם הוא ייקלע עכשיו לבעיות מול השלטון החדש? מתוך המתיחות הזו נוצרה כתובת שמפרטת כיצד המלך הסלאוקי, סלאוקוס ה-4, החל לערוך רפורמה בעולם הדת והמקדשים בארץ ישראל. הכתובת נמצאה ליד בית גוברין של ימינו. בספר מכבים ב', אנו פוגשים סיפור אגדתי עם מסר דומה - כיצד מנסה המלך סלאוקוס להניח ידו על כספים שהצטברו בקופת האוצר של בית המקדש הירושלמי. בתי מקדש בעת העתיקה הם לא רק מקומות פולחן, הרבה מאוד פעמים הם גם סוג של בנק, שהרי כל מקדש באשר הוא, יש עליו שמירה, יש כהנים רבים שנמצאים בו ויכולים להשגיח מפני גנבים, השליטים לעיתים נדירות בלבד יעזו לשלוח ידם לקופה שמוגנת על ידי אלוהות וכמובן - בנקים מסחריים עדיין לא באו לעולם.

כסף רב מצטבר באוצר בית המקדש, והמלך סלאוקוס, לפי ספר מכבים ב', מנסה להניח עליו ידו באמצעות שליחו הליודורוס, וברגע זה לפי מכבים ב', כשהליודורוס כבר עומד בפתח ומאיים, נפתחים השמיים, יורדים מהם שני פרשים שמגיחים מעולמות אחרות, מכים את הליודורוס מכות נמרצות עד שהוא מאבד את ההכרה, ולאחר שהוא מתעורר הוא מיד אוסף את אנשיו, עוזב את ירושלים, חוזר לאנטיוכיה ומיד מדווח למלך "את האדם שאתה ממש רוצה להעניש, שלח אותו שוב לגבות מיסים בירושלים". כך הסיפור בפתיחת ספר מלכים ב' - עימות בין השלטון המרכזי הסלאוקי לבין אלוהי ישראל, והעימות הזה נסב לא על עניין של אמונה, אלא על גישה לכסף.

קומפלקס חנוכה

מדוע זקוק סלאוקוס הרביעי לכסף בבית המקדש בירושלים? כל מלך זקוק לכסף תמיד, כל שלטון זקוק לכסף תמיד. זה לא מפתיע ולא מאפיין תקופה מסויימת. אלא שסלאוקוס הרביעי ירש מאביו אנטיוכוס ה-3 ירושה קשה - כזכור, בשיעור 8, אנטיוכוס ה-3 הוכה שוק על ירך ע"י הרומאים, ובין שאר התנאים שנכפו עליו לאחר התבוסה, נאלץ לשלם פיצויי ענק. ההשפעה של פיצויי הענק הללו זכורים לנו מרומא. על הממלכה הסלאוקית, השפיעו הפיצויים הללו באופן ברור: מחסור מיידי בכסף מזומן שהיה צריך להשלימו, ואחת הדרכים להשלים את המחסור הייתה פשוט לבזוז מקדשים.

על רקע זה ניתן לראות גם את הסיפור על הליודורוס ממכבים ב' וגם אולי את המציבה עם הכתובת המדברת על מעלליו של שליחו של הליודורוס.

אבל הכורח והצורך בכסף מזומן מיידי בחצר המלכות באנטיוכיה, יש לו גם השפעה על הזירה המקומית ועל הפוליטיקה המקומית, שהרי מיד לאחר הסיפור על הליודורוס מסופר לנו במכבים ב' כיצד טוענים ושואפים אנשים שונים למשרה כהן גדול בירושלים, משחדים את המלך על ידי כך שידיח כהן גדול שמכהן, וימנה אותם במקומו.

הראשון שעושה כך הוא ישוע, אחיו של הכהן הגדול, היה יכול להיות כהן גדול בזכות עצמו. השני שעושה כך הוא מנלאוס - כבר אינו חלק ממשפחת הכהנים הגדולים, כלומר באמצעות הכסף הזה שנמצא בבית המקדש, תחילה חלק ממשפחת הכהן הגדול ואח"כ מישהו מבחוץ קונים לעצמם את הכהונה, את השלטון, באמצעות ההון של בית המקדש עצמו. והנה לנו קשר מיידי בין הון ושלטון.

וההתיוונות, היכן?

על פי ספר מכבים ב', גם אותו ישוע, יאסון לפי שמו היווני, וגם מנלאוס (את שמו העברי אנו לא יודעים) הם מתייוונים, הלניסטים, כלומר שואפים לקדם את תרבות יוון בירושלים. הראשון שבהם, יאסון, קונה את הזכות להפוך את ירושלים לפוליס, עיר יוונית לכל דבר ועניין. הוא מכין בה גימנסיון והכהנים רצים להתאמן בגימנסיון בעירום משוחים בשמן כמו יוונים טובים. מנלאוס, לפי ספר מכבים ב', הולך צעד אחד קדימה - הוא רוצה לבטל את דת ישראל באופן כללי ולבסס בירושלים פולחן אלילי, פוליתאיסטי, יווני לכל דבר ועניין.

כעת, לכל הסוגייה הזו של הון ושלטון מצד אחד ושל מגמה הולכת וגוברת של התייוונות מצד שני, עלינו להוסיף גם את הגורם השלישי - הפוליטיקה הבינלאומית. דיברנו על מצבה הלא נוח והמתוח של יהודה בין בית תלמי לבית סלאוקוס. בכל מקום כאשר מדינה קטנה נקלעת לעימות בין שתי מעצמות, התוצאה המידית היא שהשסעים החברתיים

או חלק מהיריבויות הפוליטיות בתוך מדינת החיץ מוגדרים מחדש לפי היריבות הגדולה בין המעצמות. הרי לנו כל המלחמה הקרה בפסקה אחת.

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-2 לפנה"ס פורצת המלחמה הסורית ה-6 (שם שאנחנו נתנו לה, המודרנים). בתחילה מדובר במהלך של מצרים לנסות להשתלט חזרה על ארץ ישראל. אנטיוכוס ה-4 הוא עתה המלך של הממלכה הסלאוקית, הוא מסכל את הניסיון הזה באיבו, מתקפה משלו, והוא תופס את צפון מצרים, מגיע עד אלכסנדריה ממש ושם הוא פגש את הנציג הרומי ששרטט מעגל סביבו והשפיל אותו. השמועה על ההשפלה הזו התפשטה לכל עבר. עד שהגיעה לירושלים, היא כבר התרחבה, ובמקום "המלך הושפל והוכרח לחזור" שמעו בירושלים "המלך אנטיוכוס מת". ברגע ששמעו את השמועה הזו, מיד בירושלים התחילה התקוממות פרו-תלמית, נגד השלטון הסלאוקי, בראשותו של אותו יאסון שתפס את הכהונה הגדולה והודח ממנה כעבור זמן קצר. אלא שאנטיוכוס לא מת. אנטיוכוס הגיע לירושלים, החזיר את מנלאוס על כנו לתפקיד הכהן הגדול במקום יאסון. האומה שפוכה ואנטיוכוס יחד עם אותו כהן גדול מתייוון (מנלאוס), החל במה שנקרא היום רדיפות הדת.

מי האחראי לרדיפות הדת הללו? אנטיוכוס תרם את חלקו והמתיוונים הקיצוניים בירושלים ומנלאוס בראשם תרמו אף הם את חלקם. התוצאה היא ששורה של גזירות דת הועברו עד שלמעשה לא אפשרו עוד להמשיך להיות יהודי - אילו היו ממשיכות, היו סוגרות את הפרוייקט המונותאיסטי. בגזירות איסור על לימוד תורה, על שמירת שבת, על המילה - כל מרכיבי הברית שמחוסלים באחת. מצד שני, כפייה של פולחן השליט, פולחן לכבוד המלך שראינו באנטיוכוס ה-3 ולאודיקה (?) משיעור 6, כפייתו על האוכלוסייה ביהודה, הכרחת האנשים להשתתף בפולחן הזה שהופך אותם לדומים לשאר תושבי הממלכה. הפולחן גם כלל קורבן חזיר והשתתפות בסעודה לאחר מכן.

החברה היהודית סובלת מאוד. יש כאלה שמשתפים פעולה - ברצון או בכפייה, יש כאלה שבורחים למדבר - מסתתרים במערות, אבל החיילים מגיעים אליהם בשבת וכיוון שהם לא מוכנים להילחם בשבת, הם נלכדים ומוצאים להורג. האם זהו סופה של היהדות? האם כאן ייגמר הפרוייקט המונותאיסטי? כמובן שלא.

הסימן הראשון להתנגדות המונותאיסטית מגיע דווקא מתוך הסבל, מתוך המוות, והרי זהו אחד החידושים הגדולים של התנועה המונותאיסטית ואחת מהתרומות הגדולות לתרבות המערב - עיקרון השאהידיות, כלומר מתן עדות, ביוונית - מרטיריות. המרתיר הוא מי שמוכן למסור את חייו כדי לתת עדות על אמונתו. העיקרון הזה נכון לשני המינים והדוגמא המפורסמת ביותר בזמנו היא של האלמנה ושבעת בניה, אותה אם שמסרה 7 מבניה, אחד אחרי השני, למיתות אכזריות, רק כדי שלא ישתתפו בפולחן לכבוד אנטיוכוס. לבסוף, ראתה האלמנה את הבנים מתים ונפחה את נשמתה בעצמה.

מה מביא אם להקריב כך את בניה? לקראת השנים הללו, לא ברור בדיוק מתי, מתחיל לנבוט ולפרוח הרעיון של אמונה בתחיית המתים ובגמול בעולם הבא, כלומר - אם נחיה כמו שצריך בעולם הזה ואם נמות כמו שצריך בעולם הזה, מובטח לנו גמול בעולם הבא - אנחנו נחזור לחיים. במילים אחרות, המוות של האלמנה ושבעת בניה אינו באמת מוות. הוא שער לחיים הבאים שיהיו טובים יותר, הוא המפתח לחיים הבאים בעולם הבא הטוב יותר.

גורם נוסף שהביא לכך שהרעיון המונותאיסטי לא נכחד ושנותר מי שיעביר גם את מסר השהידיות לדורות הבאים, קשור פחות להקשר ההלניסטי אך עונה על התהייה והלעג של אגתרכידס (ההיסטוריון) - כאשר הבין כהן אחד במודיעין שסירב להשתתף בפולחן ושטבח את נציגו של המלך שהגיע לכפר הקטן שלו מודיעין וניסה להכריח את האוכלוסייה המקומית לסגוד לאנטיוכוס, כאשר הוא הבין שאם לא יילחם בשבת הרי הוא צפוי למוות בטוח, הוא תיקן תקנה. התקנה הזו זכתה לניסוח ברבות הימים - פיקוח נפש דוחה שבת. ברגע שתוקנה התקנה הזו, נפתח הפתח להשיב מלחמה. האיש הזה, מתתיהו החשמונאי, נמצא בתרבות המערב עד ימינו. תרומתו לתרבות היהודית היא שהוא פתח מחדש בפני היהדות את האפשרות לקיים מלחמה רציפה. את התוצאות של המהלך הזה נראה בהמשך.

המקורות שמהם אנו יודעים את כל הסיפורים הללו: כמעט כל מה שידוע לנו על מרד המכבים, על רדיפות הדת, על המדינה החשמונאית בראשית ימיה, מגיע מתוך ספרי המכבים א' וב'. ספרי המכבים השתמרו אך ורק ביוונית ואך ורק הודות לכנסייה הנוצרית שכן הם צורפו לתרגום ה-70. אם הדבר היה תלוי ביהדות הרבנית, לא היינו יודעים אפילו שהיה אדם בשם יהודה המכבי. כלומר, דרך הערוץ היווני, דרך התרגום של ספר מכבים א' ליוונית, שרד רוב המידע הקיים בידינו על מרד המכבים עצמו. הנה לנו עוד מורכבות המאפיינת את הנושא היום. על אף שרבים ניסו להצית את הספרים הללו וגם את המפגש בין יהדות ויוונות כמפגש שכולו עימות, הרי שגם ברגעים הללו, גם בעימות הזה שהצמיח תופעה קשה כמו השהידיות, אנו עדיין רואים המשך של שיתוף הפעולה לצד העימות האלים.

ריבונות יהודית

ראינו כיצד התקנה שתיקן מתתיהו מאפשרת מלחמה בשבת, אפשרה לו לחמש את בניו ואת תומכיהם, להשיב מלחמה לניסיון הסלאוקי לכפות עליהם דת אלילית ולחסל את דת ישראל.

הנס הגדול של חנוכה אינו התמלאותו של איזשהו פך שמן בבית המקדש. הנס הגדול של חנוכה הוא האופן שבו הצליחה חבורה קטנה מלכתחילה של כהנים בעיירת ספר, בשולי ארץ יהודה, לגבש סביבה צבא גדול שלא רק הצליח להתנגד למעצמה הסלאוקית, אפילו בימיה הקשים, אלא הצליח לגבור על הצבאות הסלאוקים לא פעם ולא פעמיים, ולבסוף לבסס לעצמו נחלה משלו ושלטון עצמי משלו. הניצחון הזה של יהודה המכבי שהיה הראשון על הצבא הסלאוקי, יש להשוותו לחשש שחשו הרומאים לפני הפעם הראשונה שהתעמתו עם צבאות סלאוקים - יריב שרומא חששה ממנו אפילו אחרי המלחמות הפוניות, יהודה המכבי במשאביו הדלים הצליח להתנגד לו זמן קצר לאחר מכן. להתנגד, אבל לא לנצח תמיד. יהודה המכבי נפל בקרב נגד צבא סלאוקי וממשיך דרכו הוא צעיר חמשת האחים החשמונאים - יונתן. הקריירה של יונתן מציגה שוב את השניות, עד כמה ההלניזם חלחל עמוק, אפילו לתוך המשפחה שהרימה את נס ההתנגדות לגזירות הדת של אנטיוכוס.

יונתן, בן מתתיהו החשמונאי, הפך ברבות הזמן לסטרטגוס ולרע המלך של מלכים סלאוקים שונים. זו התקופה בה נקלעת המלחמה הסלאוקית למלחמת אחים. יונתן, כחלק מההתפוררות הזו, מפלס את דרכו אל תוך המדינה הסלאוקית, הופך להיות אחד מאותם נסיכים לוחמים המשחקים את המשחק הסלאוקי הכללי, ובשלב מסויים הוא ואחיו שמעון אף מתמנים למושלים מטעם אחד המלכים הסלאוקים ברוב ארץ ישראל. אחד מהמינויים שמצליח יונתן להשיג לעצמו הוא מינוי להיות הכהן הגדול בירושלים, ובכך הוא פותח תקופה של כהונה גדולה חשמונאית.

לאחר מות יונתן מחליף אותו עוד אחד מהאחים החשמונאים, האחרון שנשאר בחיים, שמעון. הוא יורש אותו ככהן גדול ומכריז על עצמו ב-142 לפנה"ס כשר עם אל, נשיא ישראל. בשנת 142 לפנה"ס יש סיבה טובה לדבר על עצמאות מדינית של יהודה, לראשונה מאז חורבן בית ראשון, תימשך 79 שנים, והיא גם תהיה האחרונה בארץ ישראל עד 1948. לאחר שמעון מגיע לכהונה הגדולה בנו, יוחנן הורקנוס. הוא פותח במבצע כיבושים ומוסיף לארץ יהודה את הנחלה הדרומית - אדום ואת שומרון, ארץ השומרונים. השומרונים הם חלק מעם ישראל על אף שאינם יהודים, אך האדומים הם עובדי אלילים, ויוחנן מגייר אותם בכוח. הוא תפס אוכלוסייה שלמה וכפה עליה בכוח הזרוע להצטרף ליהדות.

בנו של יוחנן, אריסטובולוס, מולך לשנה אחת בלבד, אך במשך השנה הזו הוא מצליח לתפוס את הגליל ולגייר בכוח אוכלוסייה של יטורים - שבט ערבי שחי אז בגליל. יש לנו מגמת התפשטות טריטוריאלית של החשמונאים המנצלת את ירידת כוחו של בית סלאוקוס, וההתפשטות הטריטוריאלית הזו מלווה בגיור בכוח.

אלה גבולות יהודה אליהם מגיע ינאי אלכסנדרוס, בנו השני של יוחנן הורקנוס, שעולה לכס

המלוכה והכהונה הגדולה בירושלים

מאז ימי דוד המלך, אם בכלל, לא משלה ירושלים בטריטוריה כה גדולה. אם נשווה את הטריטוריה הזו לשטחי מדינת ישראל של ימינו, היא קטנה יותר מבחינת השטח שלה, אך אם נבדוק איזורים מאוכלסים ועשירים, ייתכן שיש לה אף יתרון על המדינה של ימינו. לאור ההישגים הללו של המדינה החשמונאית, נדבר בקצרה על ספר בתנ"ך שחשיבותו הולכת וגוברת - ספר דניאל. שני דברים חשובים עלינו להסיק ממנו:

  1. ספר דניאל התעצב באופן סופי ממש בזמן הרדיפות של אנטיוכוס או מעט אחריהן, כלומר - זהו ספר שמגיע מתוך התקופה עצמה, ואכן כשקוראים אותו בקפידה רואים שהוא תוצר מובהק של התקופה ההלניסטית.
  2. בספר דניאל קיים חזון משיחי ברור. סופו של אותו משיח למשול בכל העולם. כלומר, החזון שיוצא מכל התנ"ך, הספר הזה מבשר על שלטון עולמי של ישות לא ברורה לחלוטין, אבל הרעיון של שלטון עולמי שאמור לצאת מתוך המונותאיזם, במאה ה-2 לפנה"ס, הרעיון הזה חי, קיים ומניע חזק למאורעות.

האם הכוונה היא לכבוש את כל העולם ולגייר אותו בכוח? אלוהי ישראל שעזר ליהודה המכבי, שעזר לאלכסנדר הגדול, האם הוא מסוגל להגשים גם את החזון הזה?

עניין נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא ירושה גדולה של הפרוייקט המונותאיסטי לתרבות המערב בכלל. ראינו כיצד יונתן מקבל לעצמו את הכהונה הגדולה, מעביר אותה לאחיו, ואחיו מעביר אותה לבניו אחריו. ראינו כיצד בניו של יוחנן הורקנוס הופכים למלכים, שמים כתר מלוכה לראשונה. בעקבות השניות הזו של מלוכה וכהונה, נוצר מתח בתוך הציבור היהודי בארץ ישראל - האם ראוי שהמלך יהיה גם כהן גדול? האם ראוי שמי שמטמא ידיו במלחמה, יהיה זה שמקריב קורבנות בבית המקדש? המתח הזה בין דת למדינה יישאר עם הסיפור המונותאיסטי ויעבור דרך הנצרות אל רומא ומשם לעולם המערבי בכלל עד ימינו.

מקובל שהרביעית היא רומי...

המדינה החשמונאית הצעירה הולכת ומרחיבה את גבולותיה במקביל לירידה בכוחה של הממלכה הסלאוקית, אבל הרי כבר למדנו בשיעור 8 שאת מקומה של הממלכה הסלאוקית תופסת עד מהרה העוצמה הצבאית והפוליטית של רומא. זה הזמן לראות את מערכת היחסים בין יהודה ורומא מראשיתה.

ראשיתה של מערכת יחסים זו היא כבר בימי יהודה המכבי. בשנת 161 לפנה"ס או קרוב אליה כורת יהודה המכבי ברית עם רומא. המטרה היא להחליש את הממלכה הסלאוקית, לתת ליהודה המכבי ואנשיו יוקרה בינלאומי, ואולי אף תקווה לכך שהרומאים יוכלו להגיש סיוע כנגד הממלכה הסלאוקית, או לפחות ירגישו מחוייבות לערער את יציבות הממלכה הסלאוקית לתועלתה של יהודה.

הברית הזו עוברת בירושה מיהודה ליונתן ומיונתן לשמעון. אבל ראינו באימפריאליזם הרומי כיצד עובד העיקרון הזה מנקודת המבט הרומית - בעל הברית של אתמול, מי שאתמול כרתנו איתו ברית כדי להפיל אויב משותף שנמצא באמצע, למחרת נמצא אותו כשכן, ומחרתיים נמצא אותו כנתין.

בספרות היהודית החז"לית יש זיהוי בין מלכות רומא לבין אדום, אותו חבל ארץ מדרום ליהודה שנתפס על ידי יוחנן וגוייר בכוח. מדוע נוצר הזיהוי הזה בין הממלכה הים תיכונית, הכוח העולה הזה, לבין חבל ארץ או עם קטן שמופיע במקרא ובימי בית שני מגוייר בכוח? זהו תחילתו של סיפור סבוך שהשפעתו רבה. הסיפור מתחיל מיד לאחריו הגיור הכפוי ועם עליית משפחת אנטיפטרוס. חלק מהעסקה בגיור הוא הפיכת האדומים ליהודים לכל דבר, ולפיכך האריסטוקרטיה האדומית יכולה למצוא לעצמה מקום כחלק מהמדינה החשמונאית.

כך אכן קורה, וכאשר מגיע פומפיוס אל המזרח ב-63 לפנה"ס, הוא מוצא את יהודה שסועה בריב אחים בין שני אחים - יוחנן הורקנוס השני ואריסטופולוס השני, בניהם של המלך ינאי אלכסנדרוס והמלכה אלכסנדרה שלומציון, ולצידו של יוחנן עומד אותו אדם אדומי בשם אנטיפטרוס. אותו אנטיפטרוס מנצל את המצב כדי לגרום לפומפיוס להכריע בעד האח שבו הוא תמך, בעד האיש שלו - יוחנתן הורקנוס, שהיה נמרץ פחות מבין האחים ולכן עדיף מבחינת פומפיוס, מסדר עבור יוחנן הורקנוס את משרת הכהונה הגדולה, מגרש את אריסטובולוס מהזירה והופך למעשה לאיש החזק בארץ יהודה (אנטיפטרוס). ארץ יהודה ולא הממלכה, שכן חלק מההסדר של פומפיוס הוא שברגע שהוא עושה הסכם עם יוחנן השני, יוחנן כבר לא יהיה מלך מבחינת התואר. מנהיג היהודים יהיה מעתה ראש העם והכהן גדול. בכך למעשה תמה הריבונות של הממלכה החשמונאית והיא הופכת להיות מדינת בת של רומא תחת חסות המשפחה האדומית (אנטיפטרוס). והנה לנו הקשר בין רומא לבין אדום.

אנו חוזרים אל חזון דניאל: אם תמה המדינה החשמונאית, אם תמה ריבונותה, נשלל ממנה הכוח להשיג את השלטון העולמי בכוח הזרוע באמצעות כיבוש הולך ומתרחב, מה יהיה על החזון? ויותר מזה - בחזון דניאל, פרק ב', מדובר על 4 ממלכות גדולות שיקומו ויירדו, ובסופן הגורם החמישי שיגיע הוא הוא המשיח שיביא לשלטון העולמי. הספירה המקובלת שהייתה נהוגה עד אז ראתה ב-4 הממלכות הללו ובממלכה הרביעית ביניהן את מלכות יוון. והנה, מלכות יוון נפלה, ובמקומה באה מלכות רומא, ועתה הרומאים מושלים בכיפה ונראה שהם רק מצרים את צעדיו של החזון.

מה יעשו בעלי החזון, ממשיכי דרכו? הם יחשבו מחדש את מספר הממלכות ויכריזו על רומא כממלכה הרביעית החדשה. החזון הוא למעשה גמיש ומתאים את עצמו למרוצת הזמן ולהתפתחויות ההיסטוריות. אך מה אפשר לעשות כנגד העוצמה הצבאית של רומא? כאן נפתח ערוץ פעולה נוסף: לא חייבים להשתלט על העולם בכוח הזרוע, הסיכוי של כוח צבאי של יהודים מארץ ישראל להשתלט על העולם כולו הוא קטן. דרך אחרת להפיץ את התורה, את הרעיון, להגיע לכל מקום, היא לגייר אנשים, אך לא בכפייה. לשם הכפייה צריך כוח צבאי. הגיור הזה ייעשה בדוגמא אישית ובפיתוי - אם אנשים ירצו להפוך ליהודים, תוכל היהדות להמשיך להתפשט מבלי שיהיה צורך בחימוש צבאי.

הסיפור שמשתלב כאן ומדגים את העיקרון הזה מגיע אמנם מימי שלטונו של טיבריוס, מאוחר יותר, אך הוא ממחיש היטב את הנקודה. סיפור זה מדבר על אדם שנאלץ להימלט מארץ יהודה כיוון שהיה סוג של רמאי ונוכל, הגיע לרומא, וברומא המציא את עצמו מחדש כמפרש תורת משה. הוא פנה לקהל רחב ורכש לעצמו קהל מעריצים. בין המעריצים, מעריצה אחת מכובדת, מטרוניתה בשם פוליוויה, שאותה הוא פיתה להעניק לו סכום כסף גדול, לכאורה כדי שיוכל לקנות קישוטים לבית המקדש, אלא שאת הכסף הזה הא לא שלח לבית המקדש אלא השתמש בו לצרכיו. לרוע מזלו של אותו נוכל, פולוויה הייתה נשואה לאדם בכיר מאוד במערכת המשרות הרומית, קונסול לשעבר, חבר אישי של הקיסר טיבריוס. היא מתלוננת לבעלה, בעלה מתלונן לקיסר, והקיסר מגרש את היהודים מרומא ומגלה את חלקם לשירות צבאי כפוי באי סרדיניה.

הקהילה הרומית לא התחדשה מיד, הגירוש לא החזיק מעמד זמן רב, אנו רואים יותר ויותר יהודים ביותר ויותר מקומות ברחבי הים התיכון חיים, מתרבים ומפיצים את התורה. לא כולם מתגיירים ומצטרפים, אך חוגים רחבים יותר ויותר מחבבים את התורה, מכירים אותה, לומדים לשמוע את סיפורי האבות. דמות אברהם הופכת להיות מפורסמת לא רק בספרטה אלא גם במקומות אחרים. זוהי השיטה החדשה להפיץ את התורה לעולם כולו, זוהי הדרך החדשה להגשים את החזון העולמי של ספר דניאל. המשימה הזו הופכת להיות קלה ונוחה יותר כאשר העולם החדש שבורא אוגוסטוס פותח אפשרויות בלתי מוגבלות. כפי שראינו, כל אדם יכול לנסוע מכל מקום לכל מקום ברחבי הים התיכון האוגוסטאי, השלום הרומי מאפשר לו להגיע כמעט לכל מקום שהוא רוצה. בארץ

יהודה בינתיים, המלך הורדוס האדומי, עושה דברה של רומא, האיש שנועל באופן סופי את הקשר בין רומא לאדום, מפרסם את שמה של ירושלים, בונה מחדש ברוב פאר את בית המקדש, הופך אותו לאחד מאתרי התיירות המובילים בעולם כולו, מכל העולם באים יהודים וגם אנשים לא יהודים לחזות בפלא הזה, להתפלל, להעריץ את אלוהי ישראל - גם אנשים שסגדו לאלילים אחרים, הרי אלוהי ישראל הוא אל כה גדול וחזק.

לאחר מותו של הורדוס, יורש אותו בנו ארכלאוס שמושל זמן קצר, ואחריו הופכת ממלכת יהודה לפרובינקיה רומית. בין השאר, כיוון שיורשים שונים של המלך הורדוס מתקוטטים ביניהם והמלך ארכלאוס לא הוכיח את עצמו כשליט יעיל, אבל גם, בין השאר, כיוון שאנשים בתוך יהודה עצמה מבקשים מהרומאים "די לנו עם השלטון העצמי של בית הורדוס, אנא מכם - תנו לנו נציב רומי ונהיה חלק מהאימפריה", כלומר חלק מהרעיון היהודי, או לפחות פן אחד של היהדות בזמן הזה בארץ ישראל, אינו חפץ בריבונות כיוון שהמשיח עדיין לא הגיע. עד שיגיע - טוב להם בארץ ישראל שלטון זר מאשר שלטון עצמי.

חירות מדינית

הרעיון הזה היה נחלת חלק מהציבור. חלקים אחרים בציבור היהודי בארץ ישראל לא אהבו אותו כלל וכלל ושאפו לחירות מדינית. השאיפה הזו לחירות מדינית תוגברה משני כיוונים:

הכיוון האחד הוא תסיסה משיחית הולכת וגוברת שהעלתה משיח אחרי משיח וקראה תיגר על השלטון הרומי. אם סיפרו לנו שעדיין לא הגיע המשיח, זו טעות, כי אפילו בשני הדורות הקצרים בין כינון פרובינקיית יהודה לבין כינון המרד הגדול, הגיעו כמה וכמה משיחים, ובעקבות כל משיח כזה אסון גדול יותר מקודמו. גורם שני שדרבן את השאיפה הזו לחירות היה הכבדת עול המסים הרומי על ארץ יהודה והידרדרות עקבית באיכותם של הנציבים הרומים וביושרו וביעילותו של השלטון הרומי באופן כללי.

ראינו, כשדיברנו על קיסרות הים התיכון, כיצד לאורך תקופת הקיסרות היוליו-קלאודית יש ירידה מתמדת באיכות הקיסרים. אם אוגוסטוס היה העריץ הנאור, הדוגמא המובהקת לשליט יחיד שעושה את הדברים על הצד הטוב ביותר, וטיבריוס פחות אהוד ממנו אך עדיין יעיל, אבל אחריו קליגולה באסון נורא, וקלאודיוס משפר שוב את המצב, אבל אחריו נרון שהזניח לחלוטין את ענייני האימפריה - ההזנחה הזו, ההידרדרות הכללית הזו, ניכרת גם בפרובינקיות, ויהודה היא אחת הפרובינקיות הללו. המתח נצבר, הולך וגדל, עד כדי התפרצות של מרידה כללית ב-66-67 לספירה. האירוע הוא המרד הגדול שבסופו, בשנת 70 לספירה, חרב בית המקדש השני. המרד הזה הוציא מתוכו את יוסף בן מתתיהו, אחד גדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה, יהודי שכתב יוונית, אף הוא השתמר הודות לעובדה שכתב ביוונית, כתביו השתמרו בזכות הכנסייה.

יש נטייה לעיתים לראות במרד הגדול סוף פסוק, אך לא כך הדבר, למעשה המרד הגדול היה רק אות הפתיחה לשורת עימותים צבאיים כבירים בין היהודים בארץ ישראל ולא רק בארץ ישראל, לבין רומא.

אם היה רגע שבו עמד חזון דניאל הצבאי למבחן, הרי שניים-שלושה הדורות בין חורבן בית שני והמרד הגדול לבין מרד בר כוכבא=בר כוזיבא, זה היה הזמן. בשנות העשרה של המאה ה-2, בימי שלטונו של הקיסר טריאנוס, פרץ מרד גדול של יהודים בצפון אפריקה, במצרים, בקפריסין ובכריתים, והמרד הזה מתפשט אל יהודי בבל הרבים מאוד. הקיסר טראינוס הוא זה שניסה לספח את עיראק של ימינו אל האימפריה הרומית. המרד היהודי הגדול הזה סיכל במידה מרובה את המשך ההתפשטות של האימפריה הרומית מזרחה וייתכן גם שהוויתור הרומי על הפרובינקיות המזרחיות נבע לפחות במידה מסויימת מחוסר הרצון להכיל את האוכלוסייה היהודית העצומה שחיה בארצות הללו. אם נזכור מה הייתה חשיבות הבלימה של האימפריאליזם הרומי לבלימת האימפריה בכלל ולקריסתה מאוחר יותר, נוכל להעריך את החשיבות של מרד התפוצות.

הגרנד פינאלה של המרידות הללו הוא מרד בר כוכבא בראשית שנות ה-30 של המאה ה-2 לספירה, בימי הקיסר אדריאנוס. המרד הזה הסתיים בתבוסה צבאית, בחורבן גדול של היישוב היהודי בארץ יהודה, ואף נזקים חמורים לשומרונים בשומרון, וגם באבידות כבדות מאוד לצבא הרומאי. אחרי מרד בר כוכבא לא ניסו עוד היהודים בארץ ישראל במשך זמן רב וכמעט בכלל להתנגד צבאית לרומא. האם פירוש הדבר שכעת עברה היהדות לתהליך שקיעה ושמגמת ההתרחבות וההתפשטות ואף הגיור שלה נבלמו? כלל וכלל לא. דווקא בדורות שלאחר מרד בר כוכבא חווה היהדות תהליך של צמיחה מחדש, של התרעננות, של עלייה והתבססות של הזרם הרבני בתוך היהדות, והזרם הזה כורת ברית אמיצה עם רומא, עד כדי כך שבימיו של רבי יהודה הנשיא, הדור האחרון של המאה ה-2 לספירה ובדור הראשון של המאה ה-3 לספירה נרקם שיתוף פעולה פורה בין השלטונות היהודים בארץ ישראל לבין הקיסר הרומי, שיתוף פעולה פורה עד כדי כך שאגדות חז"ל מספרות על קיסר רומי בשם אנטונינוס ועל רבי יהודה הנשיא כעל תינוקות שהופרדו בלידתם. האם תצליח היהדות לאחר שנטשה את הנתיב האלים? האם היא תצליח בנתיב שיתוף הפעולה, הדוגמא האישית, הגיור, לכבוש את ליבה של הקיסרות הרומית? לא.

סיכום

המפגש הראשון המשמעותי בין התנועה המונותאיסטית לבין העולם הקלאסי מתרחש בעקבות כיבושי אלכסנדר. בדורות הראשונים, המפגש ענייני, לעיתים אף אוהד, ומוליד מתוכו מפעלי תרבות משותפים - הראשי והשורד שביניהם הוא תרגום ה-70 שהגיע עד ימינו והשפיע השפעה גדולה על חיי הדת בעולם כולו. שורש התפיסה שהעולם המונותאיסטי הוא מנוגד ועוין לעולם הקלאסי מגיע מתוך קומפלקס חנוכה, מתוך העימות המקומי מאוד שנוצר בימי אנטיוכוס הרביעי, על השלכותיו החריפות מאוד.

התוצר המרכזי שיוצר מתוך קומפלקס חנוכה ונמצא כחלק מתרבות המערב עד ימינו הוא עיקרון השאהידיות, כלומר מרטיריות - מוות על קידוש השם תוך מתן עדות על האמונה.

מתוך המפגש הזה, מתוך ספר דניאל שגם הוא תולדה של המפגש, נולד החזון העולמי והמיסיון - הרעיון להשתלט על העולם, בין אם בכוח הזרוע, בין אם, וזו הדרך שנראתה יעילה יותר ככל שהזמן עבר, בדרכי נועם.