מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 12

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודם

הפער העדתי

בפעם הקודמת דיברנו על הצד היהודי בסיפור, אבל עניין אחד חשוב מאוד השמטנו. ניתן היה להתרשם כאילו יש דבר כזה יהדות, וברור לכולם מהי אותה יהדות, עבור כל האנשים בכל מקום היא אותו דבר שהוא מובן מאליו. אין דבר רחוק יותר מהאמת. לפי הבדיחה "כמה בתי כנסת צריך יהודי על אי בודד?" - 3 בתי כנסת.

the mosaic distinction: האבחנה של משה, מונח שאינו מיתרגם טוב לעברית. את המונח הזה תבע יאן אסמן, היסטוריון תיאולוג גרמני, שכתב על המהפכה הדתית של אחנתון. הוא תבע את המונח הזה כדי לציין את הרעיון לפיו יש נכון ולא נכון בדת. למעשה, הוא הגדיר את האמת הדתית: יש דת אמיתית ודת שהיא שקר.

ברגע שהעיקרון הזה קיים, הוא מוליד מתוכו, ללא יוצא מן הכלל ובאופן בלתי נמנע, את עיקרון הפלגנות. נניח שאני מחזיקה בידיי את האמת האחת והיחידה בכל ענייני הדת והאמונה, ואנשים אחרים חולקים עליי בעניין פעוט, נניח חלוקה של הכנסות מהמיסים שאנו אוספים יחד. מדרך הטבע, אי ההסכמה תמצא את דרכה גם לתחום האמוני, כלומר "אני יודעת שאני צודקת, גם בעניין המיסוי וגם בעניין האמונה. אני גם יודעת שהאנשים האחרים ודעותיהם שגויות, הרי האמת אצלי." הבעיה היא שהאחרים יודעים שהם צודקים, ואילו הם חושבים שאני הכופרת, השקרנית - אני חושבת שאתם טועים, אתם חושבים שאני טועה - נפערת תהום גדולה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי לגשר עליה, כל צד מתבצר באמת שלו.

עיקרון הפלגנות הוא כה חזק שהוא זלג גם לאידיאולוגיות אחרות נטולות אלוהים שיש בהן אבחנה של משה, למשל הנרקסיזם והקומוניזם שהתפצלו לפלגים ולתת פלגים שכל אחד מהם מחזיק באמת היחידה. העיקרון הזה פועל באופן נחרץ ונמרץ על היהדות בימי בית שני. כאשר אנו קוראים את יוסף בן מתתיהו הוא מציג בפנינו תמונה יפה ומסודרת כאילו הציבור היהודי בארץ ישראל נחלק ל-3 פילוסופיות. הוא מדבר על הצדוקים, האיסיים והפרושים - הקבוצות הללו, לפי יוסף, נבדלות במספר היבטים חשובים מאוד בינן לבין עצמן.

ראשית, לגבי ענייני חברה וכלכלה: הצדוקים הם החוג שחי במקדש ובסביבתו, רבים מהם כהנים או לויים, מדובר בדרך כלל בשכבות המבוססות כלכלית של החברה, והרי הרבה יותר קל להיות מבוסס כלכלית כאשר אתה מנהל בית מקדש גדול. האיסיים חיים באורח חיים שהוא ההפך הגמור, הם הקומוניסטים הקדומים הראשונים - חיים בקהילות קטנות, לפעמים בבידוד במדבר ולפעמים בתוך ערים וכפרים, אבל אין להם רכוש פרטי, יש להם רכוש קהילתי, ממש כמו קיבוץ. הם נמצאים בצד השני של המפה הכלכלית. באמצע נמצאים הפרושים, שיש להם מכל וכל.

נושא נוסף שעליו נחלקים כולם הוא הלכות בית המקדש: לצדוקים הלכות משלהם, לפרושים הלכות משלהם ואילו האיסיים מביטים בבוז בבית המקדש ואומרים "כולו טמא, עדיף שייחרב".

נושא נוסף, מורכב יותר ובעל השלכות ארוחות טווח יותר הוא הרחבת הקדושה: הצדוקים רוצים לראות את כל הקדושה מרוכזת בבית מקדש אחד בירושלים, כך נראה להם נכון מבחינה תאולוגית - משכן אחד לאלוהים אחד. זה מועיל להם גם כלכלית - ככל שבית המקדש ירכז יותר פעילות, כל הם יתעשרו יותר. זרמים אחרים רוצים לפתוח את הקדושה, להרחיב אותה. פרושים ואיסיים כאחת שומרים על טומאה וטוהרה שלא על מנת להקריב בבית המקדש אלא באופן כללי, כחלק מחיי היומיום שלהם. התפילה האישית הופכת להיות אף היא סוג של תחליף לקרבנות בבית המקדש.

הזרמים הללו נבדלים גם בתורה שבעל פה: הצדוקים משליכים רוב יהבם על התורה כפי שאנו מכירים אותה ומנסים לקיים אותה ככתבה וכלשונה. הפרושים, להם יש תורה שבעל פה, לפיה הם מפרשים ופוסקים הלכה. גם האיסיים מקיימים לעצמם עולם שלם של הלכה משלהם. עניין נוסף הוא תחיית המתים: אפשרות אחת היא "אין עולם הבא, אין תחיית מתים, אדם חי פעם אחת ומת פעם אחת וזהו זהו". אפשרות נוספת מדברת על העולם הבא ועל שכר ועונש - גן עדן וגיהנום. אפשרות שלישית מדברת על גיהנום לרשעים, אבל תחיית מתים לצדיקים, כלומר הם יחזרו לחיות בעולם האמיתי ולא רק יקבלו גמול בגן עדן.

ראינו עד כמה חשובה האמונה בגמול לעולם הבא, בחיים אחר המוות, לעיקרון השהאידיות שישחק תפקיד חשוב בשיעור היום. נקודה נוספת במחלוקת הגדולה היא משיחיות: עבור הצדוקים, להם יש כהן גדול והוא סוג של משיח בעצמו בבית המקדש, כל עוד בית המקדש מתפקד באופן תקין - הכל בסדר. פרושים ואיסיים מדברים על משיח שעתיד לבוא, הם מחכים לקראת עתיד משיחי, הם אלה שהולכים ומרבים את המתח המשיחי שדנו בו בשיעור הקודם.

עד כאן על יוסף בן מתתיהו.

התגלתה כמות גדולה של טקסטים יהודים עבריים וארמיים מימי בית שני - המגילות הגנוזות. אין ספק בקרב חוקרי העולם העתיקי שהתגלותן של המגילות הוא הגילוי הגדול ביותר של תרבות המערב במאה ה-20. מתוך עיון במגילות הגנוזות, מתוך היכרות מעמיקה עם הדקויות של זרמים שונים, התחדדה התפיסה המודרנית של החלוקה המשולשת של יוספוס. ייתכן שאפשר היה לחלק את מגוון הכתות והזרמים ביהדות ל-3 הזרמים המרכזיים הללו, אך ברור לנו היום שהזרמים היו רבים ביותר , הצטלבו, חתכו זה את זה, התמזגו והתפצלו. יש היום חוקרים שלא מדברים על יהדות, אלא על יהדויות - המגוון האמוני ביהדות בית שני היה עצום ועשיר מאוד.

ישוע מנצרת

אחד מאותם משיחים שהושפע מכל מני כתות, זרמים ורעיונות שהסתובבו ב"סופרמרקט הרעיוני" של יהדות בית שני, הפך להיות אחד מהדמויות המפורסמות ביותר והמשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית - ישוע מנצרת.

מלכתחילה, לפי כתבי הבשורה שהשתמרו בברית החדשה, ישוע הוא משיח יהודי שפועל בחסות התורה. הוא עצמו מצהיר "לא באתי לשנות אות מן התורה". המשנה הכלכלית-חברתית שלו מושפעת במידה רבה מהזרם האיסיאי (איסיים), אין לנו עדות לכך עדות שישוע חי בקהילה קומוניסטית, אך יש התבטאויות רבות שלו בכל כתבי הבשורה בברית החדשה על כך שעושר אישי הוא מכשלה בדרך לגאולה האישית.

בשלב מסוים מסופר הסיפור שאיש עשיר מגיע לישוע ומבקש להשתתף בגאולה שלו, וישוע אומר לו "בשמחה, מכור את כל רכושך וחלק את הכסף לעניים". האיש העשיר שאוהב את רכושו הולך בצער וישוע מתבונן בו ואומר "קל יותר לגמל לעבור דרך קוף מחט מלאיש עשיר לבוא בשערי שמיים". כאשר הוא שולח את תלמידיו בשליחות ברחבי הארץ הוא אומר להם "אל תקחו איתכם ארנק. בכל מקום שבו תלכו יימצא מי שידאג לכם" - מצד אחד ניתן להבין זאת על ידי אמונתם באלוהים, אבל הדברים משיקים וזהים למה שאומר יוסף בן מתתיהו על האיסיים שנעים ממקום למקום ובכל מקום שאליו הם מגיעים ובו חברה איסיית הם מתקבלים בברכה ויש להם מקום לאכול כמה שירצו.

יחסו של ישוע למקדש ולעבודת הקרבנות נעוץ כבר בדברי הנביאים מהתנ"ך. ישוע הוא אחד מאותם נביאים, שייך למסורת ארוכה שרוצה להתרחש מעבודת המקדש, שרואה בקרבנות גורם משחית. הגאולה, העבודה האמיתית, נעשית בין האדם לבין אלוהיו. התיווך הגשמי של בית מקדש הוא מזיק יותר מאשר הוא מועיל.

בשלב מסוים מתנבא ישוע על חורבן בית המקדש ואומר "אני אישית אוכל לבנות משהו טוב יותר בתוך 3 ימים מאשר המבנה המפואר הזה" והוא מדבר על המבנה של הורדוס, אחד מפלאי העולם העתיק, אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם. לפי כתבי הבשורה, המורה הרוחני, האיש שמטביל את ישוע ומכניס את אלמנט הטבילה החזק כל כך בנצרות, הוא יוחנן המטביל. יוחנן המטביל לא היה נוצרי, אך נחשב כמבשר הנצרות בבחינת אליהו הנביא שמגיע לפני המשיח, יוחנן הוא כאילו האליהו שמגיע לפני המשיח שהוא ישו. גם יוחנן המטביל הוא מן דמות שנעה במרחב האיסיי, גם אם הוא אינו איסיי בעצמו. הוא חכם שחי חיי סגפנות, מסתובב באזור שבו נמצאו המגילות הגנוזות - כיכר הירדן, אזור ים המלח. יש לו תלמידים רבים ובשורת הטבילה שלו נפוצה גם מעבר לגבולות ארץ ישראל. כאשר ייצאו השליחים בדרכם לאחת מות ישוע, הם ייתקלו במקומות שונים, באסיה הקטנה למשל, באנשים שכבר נטבלו בטבילת יוחנן, ועדיין לא פגשו את בשורת ישוע.

יוחנן הוא סוג של אבי רוחני, מפלס הדרך לישוע, וברגע שבו הוא מטביל את ישוע, נפתחים השמיים ורוח קודש נחה על המשיח האמיתי.

כתבי הבשורה מדגישים ומקפידים לחזור על כך שיוחנן מכיר בישוע כמי שבא אחריו ועולה עליו. הסיבה להתעקשות הזו של כתבי הבשורה היא שבעת העתיקה היו רבים שראו דווקא ביוחנן את דמות הגואל המושיע, את הדמות שאמורה לעמוד באמצע תנועה דתית חדשה. כך או כך, מעמדו של ישוע כמשיח החדש פותח שני ערוצים חדשים שמהם אפשר לבחון את משיחיותו: ערוץ אחד הוא ערוץ הכהונה הגדולה, ואכן ניתן לראות משא ומתן של ישוע עם משרת הכהן הגדול. מצד אחד הוא תוקף את בית המקדש כפי שהוא מתנהל, ומצד שני הוא עצמו מבצע נסים ששייכים לבית המקדש. למשל, הסיפור המוכר הוא על נס הלחם והדגים: הנס שבאמצעותו לקח ישוע כמות קטנה של לחם, חילק אותה לאלפי מאמינים, והלחם הספיק לכולם. נס כזה, לפי הסיפורים, התבצע בבית המקדש באמצעות לחם הפנים, שהיה בסך הכל שתי חלות שחולקו להמונים.

היבט נוסף בכהונה של ישוע הוא עובדת היותו מרפא ובייחוד מרפא של מצורעים: אם נביט בספר ויקרא, נראה שהטיפול בחולים ובמיוחד במצורעים הוא נחלת הכהונה, כלומר מהבחינות הללו, ישוע הוא סוג של כהן גדול, מחליף של הכהן הגדול. מצד שני, מקפידים כתבי הבשורה לומר לנו שישוע הוא נצר ישיר לבית דוד, כלומר יורש למלוכה הישראלית הקדומה. לפיכך ישוע הוא גם מגשים של כל נבואות המלוכה המקראיות התלויות באופן ישיר בבית דוד. על החשיבות של בית דוד ניתן ללמוד מהעובדה שכתבי הבשורה מתעקשים כל כך על הקשר הזה, ויותר מכך - אם נקרא בכתבי בשורה שונים, בפרק הראשון אצל מתי ובפרק השלישי אצל לוקאס, נראה שיש לישוע שתי שושלות יוחסין שונות שכל אחת מקשרת אותו לדוד. הימצאותן של שתי שושלות שונות והעובדה ששתיהן נכנסו אל תוך הברית החדשה, מעידה על החשיבות של קיום קשר כזה מלכתחילה.

אם ישוע הוא מלך, האם הוא גם מורד במלכות? האם על רומא לראות בו גורם פוליטי שמסכן את מעמדה? שאלה זו היא שאלה פתוחה במחקר. בשנים האחרונות רואים עלייה של התיאוריה המפרשת את ישוע כמנהיג של תנועה פוליטית שמטרתה להתנגד לשלטון ברומי ובכך הוא מעין סולל הדרך לקראת המרד הגדול, חלק מהתנועה שהובילה למרד הגדול. בברית החדשה עצמה ניתן לראות פסוקים ובראשם "תנו לקיסר את אשר לקיסר" - פסוק שבימי הביניים תהיה לו חשיבות גדולה בהגדרת מערכת היחסים בין דת למדינה.

כך או כך, קשה לנו לדעת מה היו דעותיו הפוליטיות המדיניות של ישוע ההיסטורי. הסיבה לכך היא שכמו בעניינים רבים אחרים, ישוע ההיסטורי נבלע במארג של סיפורים ואגדות סביבו, עד כדי כך שקשה לנו מאוד היום להגיע אליו ולהבין אותו באופן אישי. למעשה, כל מי שכותב על ישוע, ממציא ובורא ישוע חדש משלו, ויש כאלה שאפילו טוענים שלא הייתה דמות היסטורית כזאת מעולם. לפי ספרי הבשורה, בתחילת השליחות של ישו, השטן ניסה לפתות אותו באמצעות כהונה גדולה, באמצעות מלוכה עולמית. הרי לנו שני הסמלים הגדולים של יהדות בית שני - מצד אחד בית המקדש, ומצד שני חזון דניאל. אלא שישוע, שמבין שהוא נושא של משימה חדשה, אחרת, שונה מכל מה שהיה עד כאן, בוחר בנתיב הקשה, בנתיב הייסורים, הנתיב הזה מביא אותו אל הצלב. באמצעות המוות על הצלב מכפר ישוע על עוונות האנושות כולה. זוהי נקודת יסוד בתיאולוגיה הנוצרית. כלומר, יש לנו כאן אימוץ של עיקרון השאהידיות, שילוב שלו בעיקרון הגמול, אבל יש לנו כאן גם אדם אחד או משיח אחד שנושא בעצמו את עוון הכלל ואת גאולת הכלל.

האפשרות התיאולוגית הזו נפתחת בעקבות האמונה במחילת עוונות ובתחיית מתים. אלא שישוע משלב בתוך המארג התיאולוגי שלו גורמים נוספים בעלי חשיבות מכרעת. ישוע הוא לא רק בן יוסף הנגר מנצרת והוא לא רק נצר לשושלת דוד, אלא הוא גם בן של אלוהים. פה ושם, במסורת המקראית והיהודית, אפשר לראות רמזים לכך שחלק מהגיבורים הגדולים הם אולי נצר לאלוהות באופן זה או אחר, אלא שהמורשת העברית והיהודית עברה על הטקסטים וטשטשה את המקורות האלוהיים הללו של הגיבורים שלה והפכה אותם לבני אנוש רגילים, ורק השאירה רמזים עדינים פה ושם.

פריצה של הגדרות הללו מתחוללת כאשר סביב ישוע נרקמת המיתולוגיה שהופכת אותו לבן האלוהים. המיתולוגיה הזו צבועה כולה בצבעים של תרבות יוון. כאשר אנו בודקים באופן קרוב ומדוקדק את הסיפורים סביב הולדתו, את עיבורה של מרים (מריה), אלה סיפורים שמזכירים לנו את דיוניסוס אל היין ויותר מכל את אלכסנדר הגדול. כלומר, יש לנו כאן שרשרת מתוך המיתולוגיה היוונית אל תוך דמות היסטוריות לחלוטין - אלכסנדר הגדול, אבל כזו שחיה בזמן מיתולוגי וארגה סביבה הילה מיתולוגית על אנושית עוד בחייו של אלכסנדר ובמיוחד לאחר מותו, והדמות הזו של אלכסנדר, עם ההילה המיתית שלה, עם המיתוס בן האלוהים שהופך לאל בעצמו, שבגיל צעיר נגזל מהאנושות ועולה לשמיים והופך לאל, הדמות הזו, שהתקבלה באופן חיובי כל כך במסורת היהודית, מצמיחה מתוכה ומסייעת למשיח בן דוד להפוך להיות גם הוא בן אל אשר נגרע מהעולם בגיל צעיר - מי יודע, אולי גם יחזור? זוהי לפחות ההבטחה.

לפיכך, מה שיש לנו כאן הוא מסורת חדשה שמשותפת למונותאיזם ולעולם הקלאסי. מהצד המונותאיסטי - אלכסנדר מסייע למיתוס של בן האלוהים לחזור לקדמת הבמה, מסורת שטושטשה לאורך שנים רבות. מבחינת העולם הקלאסי, האלמנטים המוכרים הללו של הרקלס, דיוניסוס ואלכסנדר, כפי שהם מתבטאים אצל ישוע, מסייעים לאנשים שאינם חלק מהעולם התרבותי המונותאיסטי, לאמץ לליבם את המשיח הזה ואת הגאולה שלו.

כיפא-פטרום ושאול-פאולוס

ישוע מצא את מותו על הצלב. לפי כתבי הבשורה, כעבור 3 ימים הוא חזר לחיים, התגלה לתלמידיו ונעלם שוב עם הבטחה לחזור שוב באחרית הימים. אילו נשארו הדברים כך, הרי שלא הייתה נולדת הנצרות לעולם, ישוע היה נשאר בזיכרון כעוד אחד מאותם משיחים שפקדו את עם ישראל בשלהי ימי בית שני ותו לא.

את העבודה האמיתית בהפיכת תורתו של ישוע לדת חדשה וקביעת מעמדו כמשיח כלל עולמי, עשו ממשיכי דרכו - השליחים. השליחים היו רבים במספר. אנחנו נדבר על שניים מהם, השניים שהיו החשובים מכולם - כיפא פטרוס ושאול פאולוס. הסיפור הראשון שנתמקד בו כדי להסביר כיצד נראה וכיצד התנהלה הכנסייה בימיה הראשונים, הסיפור הזה הוא על זוג יהודים בארץ יהודה - חנניה ושפירה. חנניה ושפירה שמעו על ישועתו של ישוע זמן קצר לאחר מותו ורצו לקחת בה חלק. הם הגיעו אל השליחים ואל הכנסייה הקטנה שלהם שניסתה למצוא לעצמה מקום בירושלים של בית המקדש. הם התקבלו בברכה, וכתנאי קבלה, כמנהג האיסיים, אומר להם כיפא פטרום "מכרו את כל רכושכם והעמידו אותו לרשות הכנסייה". השניים מוכרים את רכושם ומביאים מחצית ממנו אל הכנסייה. את המחצית השנייה הם מחביאים בצד ליתר ביטחון. פטרוס, שיש לו ראייה מעמיקה וחודרת לב בזכות ההשגחה העליונה, יודע מיד על מעשה המרמה של השניים.

כאשר חנניה מגיע אליו, הוא שואל אותו "באיזה מחיר מכרת את השדה?" וחנניה עונה לו "כך וכך". אומר לו פטרוס "שקרן! מהשמיים יבוא עונשך!" וחנניה צונח ומת. החבר'ה הצעירים קוברים אותו בחצר, הרי אם ימצאו את הגופה תהיה חקירה. כעבור כמה שעות מגיע שפירה ושואל אותה פטרוס "בכמה מכרתם את השדה שלכם?" והיא שוב נותנת את אותה תשובה, היא מגלה לו רק חצי מהסכום, והוא אומר לה "שוטה שבעולם, הרי בעלך היה כאן ואמר אותו דבר, וראי איפה הוא עכשיו מת" - היא שומעת את זה ומתה גם היא. הצעירים לוקחים את גופתה אל החצר, קוברים אותה ליד בעלה. בעל מעשה השליחים שמספר זאת בתחילת פרק ה' - פחד גדול נפל על הקהילה כולה.

יש כמה לקחים יש מהסיפור הזה:

  1. יש קווי דמיון ברורים בין הקהילות האיסיות כפי שמתאר אותן יוספוס לבין הכנסייה הקדומה הראשונה הזו. הנוצרים הראשונים לא היו איסיים, אך דפוס ההתנהגות הזה שמחייב את הפרט לתת את רכושו לכלל, במעשה השליחים שהוא חלק מהברית החדשה. גם הנוצרים הראשונים היו קיבוצניקים קומוניסטים.
  2. אם ניקח את הסיפור הזה ונוציא ממנו את ההשגחה העליונה, הרי שאנו מקבלים קבוצה שמוכנה להשתמש באלימות כדי להגשים את מטרותיה ולהטיל פחד על המאמינים. הרי אם אכן קרה סיפור כזה, לא ייתכן ששני בני הזוג צנחו סתם כך ומתו. כלומר, לא רק קהילה קיבוצית יש לנו כאן, אלא גם כזאת שמטילה איום על מי שמנסה או חושב להשתייך אליה מבלי לשחק לפי הכללים.

כיפא פטרוס הוא אבי הנצרות גם במובן אחר: בשלב מסויים הוא יוצא בשליחות אל הקהילה הנוצרית ביפו, שם הוא מתאחסן בבית מלון ועולה לגג להתאוורר בגלל החום. שם, באמצע היום, יש לו פתאום חיזיון פלאים: מפרש גדול יורד עליו מהשמיים, המפרש נפרש ומתוכו נשמטים סוגי מזונות שונים, חלקם בלתי כשרים. כיפא נבהל, אבל אז הוא שומע כל מהשמיים שאומר לו "כיפא, קח ואכול" והוא אומר לעצמו "אם בת קול משמיים מאשרת לי לאכול אושר לא כשר - למה לא?". בעוד הוא חוזה את החזון שלו ביפו, העלילה עוברת לקיסריה, העיר שהקים הורדוס כבירתו שאמורה לשתף פעולה ולחבר את ארץ יהודה אל הים התיכון הרומי.

בקיסריה יושב קנטוריון, שר מאה בשם קורנליוס - אחד מאותם רומאים גויים שיש להם זיקה וקרבה לדת ישראל, יראי שמיים. אותו קורנליוס מקבל השראה להזמין אליו את כיפא פטרוס וכאשר כיפא מגיע אליו הוא מתרועע עם קורנליוס ואנשיו ואף סועד עימם. כאשר הוא חוזר לירושלים, באים אליו האחים בטענות - "כיצד אתה מתרועע עם אנשים ערלים וכיצד אתה אוכל אוכל לא כשר?" - כיפא אומר "אנחנו והם - חלק שווה לנו בגאולה של ישוע. אנחנו אמנם שומרים על כשרות ונימולים והם לא, אך הגאולה היא כלל עולמית, בין אם לנימולים ובין אם לערלים, בין אם לשומרי הכשרות ובין אם לאלה שלא שומרים כשרות" - מסופר במעשה השליחים בברית החדשה. המסר מאחורי הסיפור עמוק מאוד.

בשיעור הקודם שאלנו איך קרה שלא דווקא היהדות היא זו שהצליחה לפתות את הקיסרות הרומית. ליהדות היו שני מכשולים קשים מאוד:

  1. המילה: יהודים נימולים בגיל 8 ימים, אף אחד לא שואל אותם, ההורים מחליטים לימול את הילד. אבל להמיר אנשים ליהדות זו כבר בעיה. בימינו יש ניתוחים בהיגיינה מלאה ובהרדמה איזורית או כללית אפשר לבצע ברית מילה גם אצל אדם בוגר וההליך הזה נסבל. לעומת זאת, ברית מילה באדם בוגר בעולם עם תנאים סניטריים ירודים וללא משככי כאבים מודרניים היא בעייתית. זה מכשול אחד שעומד בפני אנשים שרוצים להצטרך ליהדות. לא מפתיע שחלק גדול מהסיפורים על עניין של גויים ביהדות הוא דווקא עניין של גויות - רבים הסיפורים בספרות חז"ל על מטרוניתה רומית המגלה עניין ביהדות. המטרוניתה הזו, הגברת הרומית, כדי להפוך להיות יהודייה, אמנם אינה צריכה לעבור מילה, אבל צריכה לשנות מהיסוד את כל הרגלי התזונה שלה. שמירת כשרות היא עניין מורכב למדי.
  2. כשרות

כאשר הנצרות מסירה את שני המכשולים הללו, את המילה ואת הכשרות, היא למעשה

פותחת בפני עצמה כרים חדשים לעבודת מיסיון שיהיו סגורים לנצח בפני היהדות. כמות האנשים שעשויים להפוך להיות נוצרים גדלה פתאום באופן דרמטי.

שני העניינים הללו, המילה והכשרות, הם גם חלק מהותי ובסיסי משנאת ישראל שמתחילה להתפתח בדורות הללו. ככל שהיהדות מתפשטת, ככל שיותר ויותר אנשים מגלים עניין ביהדות, כך מתעורר בקרב אומות העולם גם רגש שלילי כלפי הדת הגדלה והמתפתחת הזו. ההיסטוריון הרומי טקיטוס שחי ופעל בשליש האחרון של המאה ה-1 לספירה, בספר החמישי שלו, הוא מקדיש כמה פרקים להציג לקוראיו את היהדות כהכנה לסיפור על המרד הגדול של היהודים ברומא, אותה מלחמה שבה וספסיאנוס עולה לגדולה. החלקים הללו שמספרים על דיכוי המרד מנקודת המבט הרומית אבדו, אבל הפרקים שהקדיש להסבר על היהדות שרדו עד ימינו. כאשר הוא מסביר את מקורות השנאה שהוא עצמו חש כלפי היהודים, הוא מציין שני עניינים באופן מובהק:

  1. העובדה שהיהודים אינם מוכנים לסעוד בסעודות משותפות עם מי שאינו אחד מהם.
  2. היהודים נמנעים ממגע מיני עם אומות העולם ומסמנים עצמם לצורך בזה באמצעות המילה.

כלומר, הנה לנו עדות חיצונית שאינה קשורה ליהדות ולנצרות, שמעמידה את שני הגורמים הללו בלב השנאה של ישראל בעולם העתיק. לא פלא, אפוא, שהנצרות עברה מהצד היהודי אל הצד הנוצרי ואף הצטרפה לשנאת ישראל, הגבירה אותה והעצימה אותה.

השני מבין שני השליחים החשובים ביותר הוא שאול פאולוס. דרכו של שאול אל הבשורה של ישוע הייתה שונה מזו של כיפא פטרוס. פטרוס היה אחד מאנשי ישוע עוד בחייו, הוא הכיר את המשיח באופן אישי. שאול לא הכיר את ישוע, אלא נהפוך הוא, עוד זמן קצר לאחר מותו הוא השתתף ברדיפות של הממסד הכהני בירושלים את הנוצרים החדשים. אלא שבעודו בדרכו לעיר דמשק כדי לרדוף שם נוצרים, יש לו התגלות, הוא רואה את האור מילולית, האור כל כך חזק עד שהוא מוכה עיוורון, ורק כאשר הוא מגיע לדמשק ומקבל עליו את בשורת ישוע, מוסר העיוורון ממנו והוא חוזר לראות.

מאותו רגע שאול פאולוס לא נח לרגע - הוא מסתובב בכל רחבי הים התיכון: בקהילות ביוון, ברומא עצמה, באסיה הקטנה, בחזרה ליהודה... בכל מקום שבו יש אנשים שמוכנים לשמוע את דבריו, הוא מטיף. מסייעת לו העובדה שהוא עצמו אזרח רומי, האזרחות הרומית שלו נקנתה בכסף רב. האזרחות הרומית שלו, יחד עם חופש התנועה הבלתי מוגבל ברחבי הים התיכון, מאפשרים לו להגיע לכל מקום ולשאת את דברו.

למי מכוון פאולוס את דבריו? לפי הצהרתו שלו, והברית החדשה שומרת מקבץ לא קטן על אגרות שמעידות על עצמן שהן פרי עטו, השליחות שלו מכוונת לאותם גויים שרוצים לקחת חלק בגאולת ישוע מבלי לשמור תורה ומצוות - הוא נוזף בו כאשר הם מנסים לשמור תורה ומצוות, אומר להם שהם אינם זקוקים לזה, מספיק שהם יקבלו את בשורת ישוע, ייטבלו, יחדלו מעבודת האלילים, והגאולה מובטחת להם.

פאולוס מרצה לכל האנשים כמעט, אך חלק משמעותי מהקהל שהוא דובר מולו הוא לאו דווקא השכבות הגבוהות של החברה. מדרך הטבע, דת כזו שמציע גאולה גדולה כל כך במחיר נמוך כל כך, יש לה קסם מיוחד דווקא עבור השכבות הנמוכות יותר של החברה. עבור כל השכבות, קסם נוסף הוא הארגון הקהילתי של הנוצרים הראשונים. לא בכל מקום מתקיים אותו משטר של חלוקת רכוש, אבל כן מתקיים מבנה קהילתי שמעניק משמעות וחברה לקבוצת אנשים. בתוך קבוצת האנשים הזו, כולם שווים, בין אם עבדים, בין אם בני חורין, עשירים או עניים, לפחות מבחינת הגאולה - מעמד אחד לכולם.

עניין נוסף שמאפשר את התפוצה הבינלאומית הזו של הדת החדשה הוא העובדה שכתבי הקודש, על אף שיש להם ככל הנראה שורשים בארמית, מתורגמים או נכתבים ביוונית ומופצים ביוונית. זו השפה המרכזית הבינלאומית במחצית המזרחית של הים התיכון, היא היא שפת הקודש של הדת החדשה.

עניין נוסף שעלינו להזכיר בקשר לימיה הראשונים של הנצרות ותחילת ההתפשטות העולמית שלה הוא המס היסודי, הפיסקוס יודאיקוס. אחרי חורבן בית שני, מחליף וספסיאנוס את מס מחצית השקל, כלומר התרומה של כל יהודי העולם שעלתה לבית המקדש, במס שכל יהודי העולם צריכים להעלות מעתה למקדש יופיטר קטוליניוס ברומא. המס הזה הכניס כסף לא מבוטל לקופת האוצר הרומית. מנקודת המבט היהודית מדובר במס כואב ומשפיל, שכן לא רק שהוא גוזל כסף, אלא הוא מחדד את העובדה שאין עוד בית מקדש בירושלים ושרומא האלילית ניצחה את ירושלים האמונית.

אבל המס הזה יוצר עוד מציאות בשטח שלא יכול להיות שהייתה אליו כוונה, אך ברבות הימים תהיה לו השפעה גדולה - נוצרים שאינם נימולים, שלא שומרים כשרות, ששומרים על מרחק בטוח ביניהם לבין היהדות, אינם חייבים במס הזה, כלומר - נוצר תמריץ מתוך מדיניות המיסוי של רומא לא להיות יהודי. כך קורה שהתנועה הנוצרית שבראשיתה היא חלק מהיהדות, מקבלת את התמריץ החיצוני הראשון שלה לתפוס נתיב חדש המתרחש מהיהדות. תהליך ההתרחקות של שתי הדתות הללו זכה במחקר לכינוי היפרדות הדרכים=the parting of the waze.

עיקרון השאהידיות

אבל הנצרות כמובן לא הייתה סוגה בשושנים.

כבר במאה ה-1 לספירה אנו שומעים על רדיפות של נוצרים - לא רק רדיפות כמו אלה של שאול שמוגבלות בארץ יהודה, אלא רדיפות מטעם השלטון הרומי. נרון קיסר, אותו חובב תיאטרון גדול אך קיסר גרוע, ניסה להפנות מעצמו את זעם ההמונים כאשר שריפה גדולה ברומא כילתה חלקים של העיר ודעת הקהל הפופולרית סברה שהוא עצמו ציווה להצית את השריפה כדי לפנות איזורים שלמים לבניית ארמונו הגדול והמפואר. הדרך שלו להתמודד עם אותן שמועות הייתה להאשים את הנוצרים בהסתה, וכך הוא אסף נוצרים אל הזירה, גרם להם להילחם בחיות טרף ולמצוא כך את מותם, כאשר חלק מאחיהם נמשחים בזפת ומוצתים, משמשים כלפידים אנושיים להארת האירוע המזעזע הזה.

דור לאחר מכן, בימי הקיסר דומיטיאנוס, אחד הקיסרים הגרועים של אותה תקופה, שומעים על גל נוסף של רדיפות כנגד נוצרים וגם כנגד יהודים הפעם. הרי לנו עדות לא רק לעובדה שעיקרון השאהידיות נכנס לפעולה כבר בשלב זה, אלא לעובדה שהנוצרים, אפילו כבר בימי נרון, דור ארוך אחד אחרי מות ישוע, כבר מהווים ציבור מספיק גדול ברומא כדי להוות שעיר לעזאזל יעיל.

וכאן, על אף הרדיפות של דומיטיאנוס, עלינו להבחין בין היהדות לבין הנצרות. היהדות, על אף המרידות התכופות שחוזרות ונשנות של היהודים משנת 66-67 עד 132-מרד בר כוכבא, היהדות אינה נרדפת כדת, היא דת מותרת. לעיתים אמנם מגורשים יהודים מרומא, אך עד מהרה הם חוזרים, ובכל מקרה לא נאסר עליהם להיות יהודים. הנצרות, לעומת זאת, בהיותה דת חדשה שאין לה את העבר העתיק שאותו סוחבים איתם היהודים ושאותו מכבדים הרומאים כפי שהם מכבדים תרבויות אחרות, ואולי גם מכיוון שהנצרות טומנת בחובה פוטנציאל מסוכן יותר בכך שהיא מסוגלת להיות מופצת לכל האנשים, גם לאלה שלא מוכנים להצטרף ליהדות בגלל הקשיים המיוחדים שבה, ואולי בשל סיבות נוספות - הנצרות נרדפת על ידי הקיסרות הרומית באופן פעיל.

במאות ה-2-3 לספירה הרדיפות הללו הן ספורדיות, רוב הזמן וברוב המקומות נוצרים אינם נרדפים. הספרות הנוצרית אוהבת לספר לנו על מקרים בהם כן נרדפו הנוצרים מכיוון שאלה הסיפורים המעניינים יותר שנותנים דוגמא, ועם זאת, פה ושם יש גם עדויות מהצד הרומאי לרדיפות הללו. אחת המפורסמות ביניהן היא בחלופת מכתבים בין פליניוס, מושל באסיה, לבין הקיסר טריאנוס בתחילת המאה ה-2. פליניוס שואל את טריאנוס "כיצד בדיוק עליי לרדוף את הנוצרים הללו?" וטריאנוס עונה לו "עד כמה שצריך, על תיזום את זה יותר מדי, ואם הם מוכנים לחזור בהם מהנצרות - עזוב אותם". אלא שלפחות חלק מהנרדפים, בין בהזדמנות הזו ובין אם ברדיפות אחרות, לא רק שאינם מוכנים לוותר על הנצרות ולהשתחוות לפסל של אחד

הקיסרים או האלים ובכך להיפטר מהרדיפה, אלא הם ששים אל השהידיות, הם שמחים למות על קידוש השם, להפוך להיות שהידים, מרתירים, כדי להעיד על אמונתם. ניתן לחשוב בטעות שהרדיפות החלישו את הנצרות והפריעו לצמיחתה. האמת היא שככל שהנצרות נרדפה יותר, כך גברה עוצמתה, וזהו כוחה של השהידיות, שהרי אם מישהו מוכן למסור את נפשו על איזשהו עיקרון, סימן שהעיקרון הזה - יש בו משהו. אם האיש הזה מוכן למסור את נפשו בקלות ובשמחה כזו למען גאולה ותחיית מתים, אולי באמת תגיע תחיית המתים וכדאי להצטרך למהלך הדתי הזה, ולא להימנע ממנו?

המצב הזה של רדיפות מקומיות שמחזקות את הנצרות ולא מחלישות אותה משתנה מהקצה ממש בתחילת המאה ה-4 לספירה. הקיסר דיוקלטיאנוס שחילק את האימפריה הרומית, יוזם רדיפה יסודית של הנוצרים באשר הם:

  • הוא הורס כנסיות.
  • אוסף כתבי קודש נוצריים ושורף אותם.
  • פקידי מדינה נוצרים שהצליחו למצוא את מעמדם בתוך המערכת השלטונית הרומית מפוטרים לאלתר.
  • הנוצרים לא יכולים להתגונן עוד בבית דין - כל מי שתובע נוצרי בבית המשפט זוכה באופן אוטומטי.
  • הנוצרים מאבדים את הזכות לתבוע בבית דין מי שמתנכל להם, והרי לנו הזמנה פתוחה להתנכל לנוצרים באשר הם.
  • אפילו עבדים משוחררים נוצרים בדתם, ניתן לכבוש אותם בחזרה לעבדות.

במילים אחרות, ההתקפה של דיאוקלטיאנוס על הנצרות זהה בעוצמתה ואולי אף במטרתה להתקפה שראינו בימי אנטיוכוס ומנלאוס על היהדות. דיוקלטיאנוס אינו פונה ליהודים, אך הוא נחוש לחלוטין לחסל את הדת החדשה הזו שאותה הוא רואה משגשגת בכל רחבי האימפריה. הפער, הרדיפות הללו, גורמות נזק אמיתי, נוצרים רבים יורדים למחתרת, רבים אחרים מוותרים על נצרותם. בשנים שיבואו לאחר מכן תצוץ שאלה גדולה - מה יהיה דינם של אותם נוצרים שסירבו לשאת את אמונתם בעוז ולמות, אלא בפחדנות ובחוסר אמונה ירדו למחתרת והתכחשו לגאולה האמיתית?

מה היה קורה אילו המשיכו הרדיפות הללו, אילו המשיכו החוקים הללו עוד כמה דורות בודדים? אין לדעת.

המהפך של קונסטנטינוס הגדול

בתוך זמן קצר ביותר התהפכה מדיניות הרדיפות של דיוקלטיאנוס והתהפכה לכיוון שונה לחלוטין. 10 שנים בלבד לאחר מכן, קיסר המערב קונסטנטינוס וקיסר המזרח ליקיניוס מבטלים את הרדיפות באופן גורף ומוציאים את מה שנקרא האדיקט של מילאנו, הצו של מילאנו, ובו הכרזה על מדיניות של סובלנות דתית כללית: כל הדתות מותרות ואיש לא יירדף בגלל אמונתו.

שנים ספורות לאחר מכן, במהלך מלחמת אזרחים שמציבה את הקיסרים השונים אחד מול השני, משתלט קונסטנטיניוס על הקיסרות כולה. בשנה לאחר מכן, ב-325 לספירה, הוא מכנס ועידה של גדולי הבישופים הנוצרים מכל רחבי הקיסרות הרומית בעיר ניקאה שבאסיה הקטנה. האסיפה הזה, הקונסיל של ניקאה, הוא אחד האירועים החשובים ביותר בדברי ימי הנצרות, אירוע מכונן שהשפיע על כל התפתחות הנצרות בעידנים לאחר מכן. בקונסיל ניקאה נקבע ה"אני מאמין" הנוצרי, נקבע עיקרון מונותאיסטי לפיו יש "אני מאמין" אחד נכון. נקבעה האורתודוקסיה=דעת הישר, ההבחנה המשה-ית, בין הנכון לבין הלא נכון, ובאותה ישיבה התעצבה באופן סופי הברית החדשה, נקבע אילו ספרים ייכנסו לתוך הברית החדשה ובאיזה נוסח ניתן לומר שהנצרות הקיסרית, הנצרות שנמצאת בשלטון, דמותה החלה להתעצב באופן המובהק בפעם הראשונה באירוע זה מתוך שיתוף פעולה של גדולי חכמי הנצרות עם קיסר רומי.

בעקבות המהלך הזה, ככל שנוקפות השנים, הקיסרות הרומית הולכת ומתנצרת. אפילו קונסטנטינוס בערוב ימיו מקבל עליו את כל הנצרות, נטבל והופך להיות נוצרי לכל דבר.

מה הביא את קונסטנטינוס למהלך הדרמטי הזה ששינה באופן כה יסודי את מהלך ההיסטוריה?

הגרסה הרשמית האמונית אומרת שהמהלך הזה נבע מחוויה אמונית דתית שעבר ערב אחד הקרבות החשובים במהלך העלייה שלו לשלטון - הקרב על גשר נהר מילוויוס בצפון איטליה ב-312 לספירה. לפי הסיפור, בערב הקרב ראה סימן צלב בשמיים ושמע קול שאומר לו "בסימן זה תנצח", כלומר - בכך הוא הפך להיות יורשם של מלכי עולם אחרים שזכו לנצחונותיה בזכות אלוהי ישראל הקדמון, כמו כורש לפי ספר ישעיהו, כמו אלכסנדר הגדול לפי הסיפור אצל יוספוס. באמצעות החסד האלוהי זכה לנצחונותיו בשדה הקרב, ובזכות כך הוא נטה חסד לנצרות. זו הגרסה הרשמית ויכול להיות שהיא עובדתית, שאכן בבסיס ההחלטה של קונסטנטינוס להטות חסד לנצרות, יש גם חוויה דתית אישית.

מעבר להסבר זה, בין אם נקבל אותו ובין אם לא, ייתכן מאוד שקונסטנטינוס רצה להפיק תועלת מהנצרות בעולם המעשי, ברמה המעשית, הפוליטית. למשל, לנצל את הרשת של הקהילות בעולם הנוצרי כעמוד שדרה רעיוני וארגוני כאחד לקיסרות הרומית. הרי ראינו בשיעור על הקיסרות הרומית כיצד כחלק ממשבר המאה ה-3, כגורם למשבר, אובדן הדרך הרעיוני של רומא ובלימת התהליך האימפריאליסטי מציבים בפניה שאלות - לאן עתה? מה עכשיו? כיצד עוד ניתן להמשיך את התנופה? להיכן יש לנו עוד לשאוף? אזרחות כבר אין לנו למי לתת, אין לנו יכולת להרחיב גבולות - אולי דת חדשה תוכל להוות דרך חדשה - הרי כל עוד אפשר להמשיך ולנצח את האימפריה, וכל עוד התהליך הזה זוכה לתמיכה, לעידוד וליוזמה מערי הבירה, הרי שיש לנו תחושה של התקדמות, תחושה של צמיחה.

ייתכן גם שקונסטנטינוס הבין שהנצרות היא כוח עולה, העריך שאין בכוחו לבלום אותה, והימר על הנצרות כעל כוח שבאמצעותו אפשר לא רק לתפוס את השלטון, אלא גם להתבסס בו ולצמוח לעתיד. ההיסטוריה מוכיחה שאם זה אכן היה שיקול שלו והוא הימר על הנצרות, הרי שההימור הזה היה ההימור הזוכה.

רומא הנוצרית

והנה, עם התנצרותה של הקיסרות, מגיע הסמסטר לסיום. הניסיון האחרון של העולם מרובה האלים למנוע את המתקפה הנוצרית מגיע בשנות מלכותו הספורות של הקיסר יוליאנוס "הכופר" - 361-363 לספירה. יוליאנוס מבטל את המעמד המיוחד והמיוחס של הנצרות ביחס לקיסרות הרומית, מנסה להחזיר את הדת הפוליתאיסטית, נוטה חסר ליהדות, שמועות מדברות אפילו על כך שהוא רוצה לחדש את בית המקדש בירושלים כתגובת נגד לדת המונותאיסטית העולה - הנצרות, אבל הוא נכשל באותו מקום בו נכשלו קיסרים רומיים רבים לפניו ואחריו - הוא יוצא למלחמה במזרח כנגד הפרסים, ניגף ובמהלכה מוצא את מותו, אולי בקשר של קציניו הנוצרים.

כך או כך, לאחר יוליאנוס אין לרומא עוד קיסרים שאינם נוצרים. הקיסרות הרומית פותחת במהלך נרחב של מיסוי שמטרתו לתעדף את האזרחים הנוצרים ולעודד את אוכלוסיית האימפריה להתנצר. בין השאר, עבדים נוצרים של אדונים שאינם נוצרים, משוחררים אוטומטית לחופשי - הרי זהו תמריץ לשני הצדדים. עבד שאינו נוצרי של אדון שאינו נוצרי ירצה להתנצר על מנת להשתחרר, ואדונו ירצה להתנצר כיוון שאם יתנצר ראשון, החוק לא יחול עליו. התעדוף הזה של נוצרים גם מבחינת מיסוי וגם מבחינת מעמד אזרחי, השתתפות במנגנוני המדינה וטובות הנאה אחרות, מגבירות את מספר הנוצרים ואנו עדים למעשה לתהליך הדרגתי שפוגע מצד אחד בדתות המונותאיסטיות האחרות, ומצד שני בעולם הפוליתאיסטי.

חלק מהפגיעה בעולם הפוליתאיסטי, בתרבות יוון ורומא הקלאסית - נסגרים מקדשים ומפוזרים המרכזים הדתיים של יוון ורומא, הם הופכים לכנסיות או ננטשים לחלוטין. המשחקים האולימפיים שראינו בשיעור הראשון, אחד מהניצנים הראשונים של זהות יוונית משותפת, אחת מנקודות ההתחלה הראשונות המוקדמות ביותר של העולם הקלאסי - הם נסגרים ומבוטלים לאחר 1200 שנה כמעט של קיומם על ידי הקיסר תאודוסיוס הראשון.

במקביל, נפתחים אופקים חדשים מעבר לגבולות האימפריה. מיסיונרים יוצאים אל מחוץ לגבולות האימפריה הרומית, מעבר לריין ולדנובה, ומתחילים לנצר את העמים הגרמנים. התחושה של התפשטות, של צמיחה, האופקים האימפריאליסטיים, מוצאים באמצעות הנצרות אמצעי לעבור מעבר לגבולות העולם הרומי, האימפריה הרומית. הדחף האימפריאליסטי נשאר, אבל הוא מאומץ על ידי התנועה המונותאיסטית שמרחיקה לכת מעבר לגבולות רומא. הרי לנו אחד הסממנים של המעבר מהעת העתיקה לימי הביניים. במאה ה-5 נחלש כוחה של רומא במידת מה ומערך ההגנה על הדנובה והריין נבקע על ידי השבטים הגרמנים, ובמהלך המאה ה-5 גליה, ספרד, איטליה ואפילו צפון אפריקה, נופלות בידי אומות גרמניות האחת אחרי השנייה. למעשה, הקיסרות הרומית במזרח קורסת ומפסיקה להתקיים.

עם זאת, כל אותן אומות גרמניות כבר עברו ניצור והמרחב של מערב האימפריה הרומית לשעבר, המרחב הלטיני, על אף שאינו שייך יותר לרומא, שומר על הנצרות שלו. והנה לנו מאפיין נוסף של ימי הביניים - הנצרות המונותאיסטית שמחליפה את המבנה הרומי של העולם העתיק.

והנה לנו סיום הסיפור במעין פרדוקס: הקיסרות הרומית, הממלכה הרומית, ממשיכה להתקיים ותמשיך להתקיים עוד 1000 שנה אחרי נפילת המלכות במערב, אלא שמלכות רומא שממשיכה להתקיים היא דוברת יוונית, הלוא היא האימפריה הביזנטית, ואילו המרחב המערבי שאובד למדינה הרומית הרשמית, ימשיך לדבר את שפתה של רומא - הלטינית, והשפות הלטיניות מדוברות בה עד ימינו. והנה הגענו לסוף הסיפור, כאשר דת מונותאיסטית משתלטת על הים התיכון כולו, הים התיכון מחולק למזרח דובר יוונית ולמערב דובר לטינית, הרעיון הרומי ימשיך להתגלגל במזרח, ובמערב ובצפון אירופה צומחים לנו ימי הביניים.