מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 2

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

זוהי ספרטה

בעניין ספרטה, יותר מלגבי כל נושא אחר בתקופה המדוברת, יש מחלוקות במחקר אפילו על הנושאים הבסיסיים ביותר, על עובדות וכרונולוגיה. כל אחד נותן תרחיש אחר ושונה.

המלומד הצרפתי פרנסואה אולייה כתב לפני שני דורות ספר וקרא לו "לה מיראז' ספרטיאט" - חזיון התעתועים של ספרטה, כיוון שהמקורמות מהתלים בנו, וכיוון שכבר בעת העתיקה לא ברור מה בדיוק קרה בספרטה ומה רצו הספרטנים שאחרים יחשבו שקורה בספרטה, ומה ידעו אחרים על מה שקורה בספרטה, ומה הם אמרו שהם יודעים על ספרטה. צריך לקחת את הדברים שנאמרים בעירבון מוגבל.

ספרטה אצל הומרוס: כבר באיל' ובאוד' אנחנו פוגשים את ספרטה. אמנם הומרוס אינו משמש לנו מקור היסטורי, אי אפשר להתייחס אל העלילות המופיעות אצלו כי אלה לא עובדות, אך למרות זאת, אי אפשר להתעלם מכך שספרטה עומדת בלב הסיפור של מלחמת טרויה. הלנה היפה, הנסיכה שהושיעה אישית 1000 ספינות מגיעה מספרטה. מנלאוס, בעלה, שמכנס את כל היוונים למלחמה משותפת כנגד טרויה, כדי להחזיר את אשתו אהובתו, הוא מלך ספרטה. הוא היה חלק מכל המחזרים שחיזרו אחריה והוא זה שזכה בה. כל המחזרים שהתקבצו כדי לחזר אחרי הלנה כולם הגיעו אל ספרטה.

בשירה ההומרית, באוד', כאשר טלמכוס בנו של אודיסאוס יוצא בהתחלה לבקש עצה היכן אביו שעדיין לא חזר הביתה מן המלחמה, נוסע לספרטה. אם כן, כבר בשירה ההומרית שמגיחה מתקופת האופל, במאה ה-8 או ה-7 לפני הספירה, ספרטה הינה כבר מרכז גדול וחשוב שאין דרך להביט בה במרכז הסיפור.

פלישת הדורים

המיתוס שסופר כבר בעת העתיקה מדבר על הגעתם של הדורים בראשות ההרקליטיי, הבנים של הרקלס. הרקלס, לפי המיתוס, חי בדור שלפני מלחמת טרויה, צאצאיו נעדרים מסיפור מלחמת טרויה כיוון ש, כך מספרת האגדה, הם קיבלו דבר נבואה מהמנבאה בטלפי, שאמר להם לצאת ולחזור רק כעבור 3 דורות. כעבור 3 דורות הם חוזרים מגובים באוכלוסייה יוונית מעט שונה, יוונית דורית. ולכן, כבר בתקופה ההסטורית יש הבחנה ברורה בין עדות שונות של יוונים: דורים, יולים ויונים. העדות השונות הללו הן בעלות ארגון חברתי שונה, מנהגים שונים, שפה מעט שונה. כולם מסוגלים לתקשר, הם מסוגלים להבין את המנטליות אלה של אלה, אבל יש פער עדתי.

הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על כך שאכן אי שם במאה ה-10 לפנה"ס מגיעה אוכלוסייה חדשה אל הפלופונז. זו אוכלוסייה שאנחנו רואים בה את הפלישה הדורית. פרשנות אחת לממצאים הארכיאולוגיים גורסת שהאוכלוסייה הזאת הגיעה לאורך החופים המערביים של יוון. הם התיישבו בשטח החדש ומשעבדים את האוכלוסייה הקודמת, ירדו עד לספרטה. השעבוד הראשוני הזה של אוכלוסייה מקומות הוא הוא התחלתו של מוסד חברתי ספרטני, אולי המוקדם מכולם ואולי החשוב מכולם והוא ההלוטים.

מהם ומיהם ההלוטים? ההלוטים הם אוכלוסייה של עבדים, אלא שכמקובל בעת העתיקה הם לא רכוש פרטי של אנשים, ההלוטים הם עבדים של המדינה, הם משועבדים כציבור, והמדינה, כיישות, מחוייבת לשעבודם. סביר להניח שבשלב הראשון הזה, מצב העניינים היה הרבה פחות ברור מכך.

ההלוטים התרבו והפכו להיות אחד מעמודי התווך עליהם עומדת החברה הספרטנית.

מושג נוסף הוא מושג היושבים סביב=הפריאויקוי. כמו במילה פריפריה. אויקוס=בית. מיהם היושבים סביב? קהילות אשר אינן חלק מלא מן המדינה הספרטנית, אך הן במעמד של בני חורין. הם אינם הלוטים אבל הם מחוייבים לצאת למלחמה ברגע שיש קריאה מספרטה.

שני מלכים לספרטה

בראש המדינה הספרטנית עומדים שני מלכים: אחד מהדברים שמבחינים את ספרטה כמעט מכל הקהילות האחרות.

איך קורה שיש למדינה שני מלכים? ביוון הקדומה, ודאי בשלהי תקופת האופל ואל תוך המאה ה-8 לפנה"ס, כשיוון חוזרת להיסטוריה, בהתחלה צורת השלטון שאנו רואים היא מלוכה תורשתית - היא מאבדת בהדרגה מדור לדור את כוחה. בדרך כלל מפנה המלוכה התורשתית את מקומה קודם כל למלוכה נבחרת ובנוסף, או בהמשך, ממלוכה לכל החיים למלוכה מוגבלת בזמן, אפילו בשנה. המעמד שתופס את הכוח הוא בדרך כלל האריסטוקרטיה או האולוגרכיה, תלוי בנקודת המבט.

בספרטה קרה ככל הנראה דבר אחר. סביר להניח שראשית המהלך שהוביל לשני מלכים הוא באיחור של שתי קהילות, שתי קבוצות, שלכל אחת מהן היה מלך אחד. תהליך כזה נקרא סינויקיסמוס=synoikismos. אויקוס=בית, סין=ביחד, כמו במילה סינרגיה. איחוד של שתי קהילות הוביל, כנראה, לדגם שלטוני שבו שני השליטים של שתי הקהילות שמרו על מעמדם והמשיכו לכהן זה לצד זה בשתי שושלות שונות.

הספרטנים סיפרו לעצמם ולמי שהיה מוכן לשמוע ששתי השושלות הללו, שתיהן מקורן באותם בנים של הרקלס, הרקליטים, שחזרו ליוון בראש הדורים. ייתכן שכן, אך ייתכן שזהו רק מיתוס, זה מה שהאמינו הספרטנים עצמם.

מלוכה כפולה היא דבר לא שגרתי. מדוע שני שליטים? מה היתרון של שני שליטים?

המודל הזה של דיארכיה, מלוכה כפולה, נותן הזדמנות להימנע מכמה וכמה רעות חולות שרודפות אל כל המונרכיות באשר הן, בכל זמן ובכל מקום. למשל, שיטה דיארכית מעניקה מידה של איזונים ובלמים בזמן אמת. כאשר יש שליט יחיד, וכל הכוח נמצא בידיו, הוא עלול לקבל החלטות פזיזות שתמתנה אסון על המדינה. כאשר יש שני מלכים, יש תמיד איזון בין שניהם, או לפחות יכול להיות איזון כזה, והאיזון הזה יכול לנטרל מהלכים שאולי מוטב שלא ייעשו. את העיקרון הזה של איזון בין שני נושאי משרה בכירים נראה שוב, וביתר שאת, כאשר נדבר על הרפובליקה הרומית.

יתרון נוסף שיש למלוכה הכפולה הוא סוג של ביטוח. לא מלא, אבל טוב יותר משום דבר. סוג של ביטוח כנגד כשלים שושלתיים. למשל, יכול להיות, ואכן קורה בכל שושלת מלוכה שמגיע הדור ובו היורש המיועד למלוכה אינו מוכשר במיוחד לשלטון - יכול להיות חלש, לא חכם במיוחד, אופיו גרוע, אכזרי במיוחד, הססן במיוחד, לא מוכשר... בנוסף, קורה לא אחת בשושלות מלוכה שעולה לשלטון מלך צעיר מדי, למשל כאשר אביו מת בגיל צעיר יחסית. לפעמים עולה לשלטון ילד. בספרטה העתיקה דבר כזה לא קרה. גם כאשר אחד מבתי המלוכה העמיד מלך שלא היה מספיק מוכשר או שהיה צעיר מדי, בית המלוכה השני נשא בעול במקומו. כך, השיטה הדיארכית, לא רק מעניקה לנו איזונים ובלמים, אלא גם מספקת ביטוח מסויים מפני הכשלים השושלתיים המקובלים בשלטון מונרכי.

התוצאה של השיטה הספרטנית היא שגם בזמן שהמלוכות בשאר יוון ירדו מן הבמה, פינו את מקומן, התמוססו לכלל משרות שהיו חלק ממשטרים אוליגרכיים ואפילו דמוקרטיים, בספרטה המשיכה שיטת המלוכה הכפולה מאות שנים, לאורך כל התקופה הארכאית, כל התקופה הקלאסית, ואפילו אל תוך התקופה ההלניסטית, לאחר אלכסנדר הגדול.

למעשה, המלוכה הספרטנית שרדה תהפוכות רבים, גלגל שלם של חילופי שלטון ביוון, והמשיכה לתפקד בתקופה שבה המלוכה ההלניסטית חזרה אל העולם היווני. מה עשו אותם מלכים, מה היה תפקידם? תפקידם המרכזי של המלכים היה להיות המצביאים של עירם. כבר בעת העתיקה הם נקראו "מצביאים לכל ימי חייהם". בדרך כלל התארגנו הנסיבות כך שבכל זמן עמד לרשות ספרטה לפחות מצביא מוכשר אחד שהוכן כל חייו לעמוד בראש צבא. ואכן, לאורך כל ההיסטוריה הספרטנית, אנחנו שומעים על מלחמות ולעולם איננו שומעים על היעדר מנהיגות ראוייה בספרטה.

כיבוש מסניא

המלחמה הגדולה של ספרטה שעיצבה את החברה הספרטנית בדרכים רבות.

אזור מושב ספרטאני - לקוניה. לקוניה נמצאת בפינה הדרום-מזרחית של הפלופונז.

בפינה הדרום-מערבית, משמאל ללקוניה, נמצא חבל ארץ נוסף - מסניא. התושבים המסנים היו דומים למדי לספרטנים. גם הם, ברובם, דורים, גם הם חולקים אותה תרבות חומרית, אותו ניב, חיי דת דומים למדי, ועם זאת, דווקא שתי האוכלוסיות הללו, הקרובות כל כך זו לזו, נועדו להן תפקידים היסטוריים שונים מאוד.

ישנה בעיית מקורות גדולה וקשה, נגיעה נוספת במיראז' הספרטני. אנחנו רוצים לנסות לברר מה היה הסיפור של המלחמה של הספרטנים נגד מסניא. עומדים בפנינו מספר מכשולים:

קודם כל, כל המסורת שהגיעה לידינו רואה את הסיפור דרך עיניים ספרטניות. המלחמה מוצגת כמלחמה שבה ספרטה כבשה את מסניא. מצד שני, הרבה מאוד מהסיפורים, מקורם בתקופת הכיבוש הארוכה שהצמיחה סיפורים שחלקם מבוססים על עובדות וחלקם מבוססים על דמיון ומשאלות לב. המסורות הללו, על ההתנהגות המסנית, עברו מדור לדור והשפיעו על הזיכרון הקולקטיבי של שתי הקהילות. כעבור מאות שנים, קרה מקרה והקהילה המסנית השתחררה לבסוף מעול הכיבוש הספרטני. השחרור הזה בא בשנים 369-370 לפני הספירה, מאות שנים לאחר הכיבוש הראשוני.

לאחר השחרור המסני, ומתוך הבנייה מחדש של ישות עצמאית, החל תהליך של כתיבה ההיסטוריה, שכתוב ההיסטוריה. כל אותן מסורות שהתגבשו בעל פה מדור לדור על התנגדות , עלו עכשיו לכתב. כשאנו באים לקרוא את הדיווחים על המסורות הללו ממקורות מאוחרים בהרבה, שמקורם מאות שנים לאחר מכן, בדרך כלל בתקופה הרומית הקיסרית, אנחנו באים למקורות שהם כל כך מרוחקים מהאירועים הראשוניים, עד שקשה לנו להבין בין עובדה לבין מיתוס.

לפיכך, המחלוקות על המלחמה המסנית הראשונה ועל המלחמות המסניות שבאו אחר כך, עזות, וקשה לנו להכריע לגביהן. אנחנו נציג תמונה כללית.

מדוע בכלל לכבוש ולהילחם? ראינו בשיעור הקודם שהמאה ה-8 היא מאה של התעוררות, גידול אוכלוסייה, תחילת הכתב, המשחקים האולימפיים ותהליך של קולוניזציה, שליחת מתיישבים מערים ביוון לאיזורים אחרים. הספרטנים, במהלך שהוא יוצא דופן, הפנו הרבה מאוד מהמשאבים שלהם לא לשליחת מתיישבים הרחק מעבר לים, אם כי גם זה קרה, אלא לכיבוש חבל ארץ סמוך. כיבוש של חבל ארץ סמוך, יש לו יתרונות - האזרחים הספרטנים, תושבי לקוניה, לא חייבים לעבור למקום חדש וזר מעבר לים, הם יכולים להישאר קרוב לבית. בנוסף, כנראה בשלב זה כבר היה לספרטנים או ללקונים ניסיון חיובי עם שעבוד אוכלוסיות אחרות. "מה שעבד לנו בדורות הקודמים עם שעבוד ההלוטים בלקוניה, יעבוד גם אם נשעבד אוכלוסייה גדולה נוספת. אנו יכולים למשול בהם והם יעבדו עבורנו. נישאר קרובים לבית והבעיות שלנו, של מחסור בקרקע, ייפתרו מאליהן". האם עוד יוונים ניסו את השיטה הזו? ייתכן, איננו יודעים. הספרטנים ניסו והצליחו.

המלחמה המסנית הגדולה הראשונה אירעה בשליש האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס, 715-735 (דור שלם). כמובן שמדובר בתאריכים משוערים. מה שברור הוא שהמלחמה הזו ארכה דור שלם. לא מדובר בכיבוש מהיר, חד וחלק, שמגיע אחרי תבוסה צבאית אחת או שתיים, אלא בתהליך ארוך של כיבוש והכנעה של קהילה אחרי קהילה.

פרט מעניין שהשתמר במסורת וייתכן שיש לו גם תימוך ארכיאולוגי הוא שהספרטנים עשו במלחמה שימוש בחיילים שכירים נושאי קשת מן האי כריתים. האי כריתים גם היו היה מאוכלס באוכלוסייה דורית, היו לו קשרים תרבותיים עמוקים עם ספרטה. אם אכן כך, העובדה הזו יש לה ללמד על עומק המעורבות הספרטנית והמחוייבות הספרטנית למלחמה הזו. זהו

אינו אירוע מקומי שמתרחש במקרה, זוהי מלחמה מאורגנת שכדי להכריע אותה מובאים שכירי חרב מארץ מעבר לים. ייתכן גם שהמלחמה המסנית הראשונה הייתה חלק משורה שלמה של עימותים שאירעו בדור האחרון של המאה ה-8 לפנה"ס במקומות שונים ביוון. כאשר שתי קואליציות של ערים יווניות מתגבשות נלחמו אלו באלו. כלומר, ייתכן שמדובר פה בחלק מ"מלחמת עולם" זוטא "יוונית".

פרטי המלחמה עצמה לא ידועים לנו. תוצאות המלחמה אינן מוטלות בספק. הניצחון הספרטני בסוף דור שלם של מלחמה היה גורף. האוכלוסייה המסנית, חלקה, הכירה בכך שאסון גדול נפל עליה, נשא רגליים וברח. חלק ברחו לקהילות בצפון הפלופונז, בייחוד להרי ארקדיה, ומסנים אחרים עלו על ספינות והפליגו למערב.

ההקבלות בימינו אנו היא לשיבת ציון ולגעגועים למולדת - המסנים, חלקם עברו לאיזור סיציליה והתגעגעו למסניא, למולדת. לפי המסורת הגברים הספרטנים שיצאו למלחמה נשבעו שעד שלא יסיימו לכבוש את מסניא כולה - לא יחזרו הביתה ויתייחדו עם נשותיהם. ייתכן שהם המתינו למלחמה קצרה כשהם נשבעו. המלחמה התארכה, כפי שראינו, במשך דור שלם. על אף שהספרטנים נמנעו מנשותיהם במשך שנות המלחמה, בכל זאת נולד דור שלם של ילדים בתוך שנות המלחמה הללו. מי היו האבות של אותן ילדים אם הבעלים החוקיים היו במלחמה? שאלה מעניינת. כך או כך, היה ברור שעם אותם אנשים צריך לעשות משהו. אותם אנשים נקראים באגדה partheniai=בני הבתולות. הפתרון שמצאה המדינה הספרטנית לאותו דור שהוטל ספק במוצאו היה לשלוח אותם מעבר לים להקים תושבה.

ואכן, קבוצה כזו יוצאת לדרום איטליה ומייסדת את התושבה הספרטנית הגדולה המרכזית טאראס. זוהי האגדה. המציאות שעומדת מאחוריה מדברת אולי על בעיות של חלוקת אדמות ואולי גם על מתחים שנותרו מתוך תהליך הסינאויקיסמוס, קהילה שאיכשהו עדיין לא מצאה את מקומה בתוך איגוד הקהילות שיצר את ספרטה.

פרט מעניין שהשתמר בסיפור הוא שאם לא תצליח ההתיישבות מעבר לים, יקבלו הפרת'ניאיי אדמות במסניא, כלומר ייתכן שחלק מהעניין גם היה מעורב בריב על חלוקת האדמות הכבושות.

כך או כך, המושבה מעבר לים הצליחה הצלחה כבירה וזוהי תרומתה הגדולה של ספרטה למפעל ההתיישבות, לקולוניזציה היוונית. תוצאה כלכלית בולטת של הניצחון הספרטני וכיבוש מסניא הוא גידול אדיר, ולמעשה הכפלה, של האדמות הפנויות לעיבוד שעמדו לרשות האוכלוסייה בספרטא, ולפיכך גם גידול בעושר. הכוונה היא לא לעושר שמתבטא בכסף, כסף עדיין לא היה ידוע ביוון במאה ה-8 לפנה"ס, הוא לא הומצא. העושר התבטא באדמות ובתוצרים שלהן. התוצרים, בעיקר תבואה, זיתים, העשירו מאוד את אוכלוסיית ספרטה ומרגע זה ואילך אנחנו רואים זרימה של מוצרי מותרות אל תוך החברה הספרטנית.

אנחנו רגילים לחשוב על ספרטה כחברה שבה המותרות אינן קיימות, בזים להן, חברה שבה כולם חיים חיים ספרטניים, מסתפקים במועט. הממצאים הארכיאולוגיים, ודאי מהתקופות המוקדמות יותר, מדברים על תרבות מותרות מפותחת למדי. תרבות זו התאפשרה במידה רבה בזכות העושר הגדול הזה. העושר הזה, בעקבות הכיבוש, אפשר לספרטנים לייבא הרבה מוצרי מותרות שהיו חלק מהשוק הבינלאומי במהלך המאה ה-8 לפנה"ס, במהלך ההתעוררות הכלכלית הבינלאומית. בנוסף, יש מגמה של בניית מקדשים, כמה מהמקדשים המפורסמים של ספרטה נבנים מתוך ההון שנוצר בגלל הניצחון, ויש תופעה של שגשוג=prosperity. האוכלוסייה המסנית משועבדת כמעט כולה (מיעוט ברח). צורת השעבוד, כפי שראינו, היא הפיכת המסנים להלוטים. מספר ההלוטים מזנק. אחרי כיבוש מסניא, סביר להניח שמספר ההלוטים עלה בצורה משמעותית על מספר הספרטנים. ההלוטים עבדו עבודה קשה ובעבודתם אפשרו לספרטנים פנאי.

פנאי, ביוונית, סכולה (sxole בתעתיק פונטי). כמו school. מה הקשר בין בית ספר לזמן פנוי? ההקשר הוא שעד לתקופה המודרנית ממש בה נכנסו רעיונות מתקדמים של חינוך לכל, החינוך היה מנת חלקם של מי היה להם הפנאי. השאר נאלצו לעבוד, כולל ילדים. למי היה פנאי, סכולה, לחינוך, סקול? לעשירים בלבד, לשכבה האריסטוקרטית המצומצמת, לאליטה, לאוליגרכים.

המצב של שעבוד האוכלוסייה המסנית ושל ציבור הלוטי גדול שעושה את כל העבודה ומשאיר לכל החברה הספרטנית פנאי, יוצר מצב נדיר שבו כל הקבוצה האזרחית, כל אזרחי ספרטה, בעצם שייכים לסוג של אריסטוקרטיה, אליטה, שיש לה פנאי. אבל לפנאי הזה היה גם מחיר. כיבוש צריך לתחזק, על אחת כמה וכמה אם יש אוכלוסייה כבושה גדולה, ואם האוכלוסייה הגדולה הזו משועבדת, וגם כפי שנראה - שעבוד אכזרי מאוד. כדי לתחזק את הכיבוש ואת השעבוד, צריך לקיים משטר בטחוניסטי מיליטריסטי חסר פשרות. היבט אחד של המשטר הזה הוא קיום של מערכת בריתות עם השכנים. אחת הדאגות המרכזיות היא בריחת הלוטים ואחד הדברים שמדיניות החוץ של ספרטה חייבת להבטיח היא שהקהילות השכנות לא יקבלו הלוטים בורחים. קהילות אשר עוברות על התנאי הספרטני הזה, מוצאות את עצמן בדרך כלל במלחמה עם ספרטה.

דבר נוסף, התחזוק דרש גם הוויי או אורח חיים צבאי בקרב כל האוכלוסייה הספרטנית. כל אורח החיים הספרטני נועד להכשיר את החיילים הטובים ביותר. התהליך הזה גבה מחיר כבד מאוד גם מהספרטנים וגם מהאוכלוסייה ההלוטית. המהות הזאת של החברה הספרטנית, של ההווייה הספרטנית, נובע באופן ישיר מתוך הצורך לתחזק את הכיבוש.

לקורגוס (likurgus)

אדם בשם לקורגוס. אם יש סוגיה אחת שאפילו בתוך המיראז' הספרטני היא סבוכה וקשה במיוחד, לא רק לנו אלא אפילו למלומדים של העת העתיקה, הרי היא דמותו של לקורגוס.

לפי הסיפור היה מחוקק אגדי ממוצא הרקלידי, מצאצאי הרקלס, שפעל בחסות המנבאה (אורקל) בדלפי ונתן לספרטה לא רק חוקה, אלא אורח חיים שלם. על זה אין מחלוקת, לפחות לא במקורות העתיקים. בנוסף, נשאל במקורות העתיקים האם מדובר בכלל באדם או בדמות מיתית ואולי אפילו אלוהית? בתקופות שלאחר מותו, קיבל לקורגוס פולחן אלוהי בספרטה, סגדו לו כאילו היה אל. ואולי לא היה בכלל, אלא היה מלכתחילה דמות אלוהית?

מאחורי הסוגיה הזו עומד רצון אנושי בסיסי למצוא עבור כל תופעה אדם ראשון, מייסד, ממציא. מדובר בטבע אנושי בסיסי, אנחנו רוצים לדעת מי אחראי למה. אבל הרי זו בדיוק השאלה שעומדת לפנינו. הרפורמות שהונהגו בספרטה, שעיצבו את אורח החיים הספרטני שאנו מכירים, האם הם תהליך או שמא מדובר במהפכה חד פעמית שבה חוקה שלמה הורדה כביכול כמו תורה מסיני? האם זו אבולוציה, או רבולוציה? ואולי מדובר במיזוג של השניים. ההיסטוריון היווני טימאיוס שיער שאכן החוקה הספרטנית מגיעה מלקורגוס, אם כי יש לא לקורגוס אחד אלא שניים, והם שניהם נתנו כל אחד חוקה בזמן אחר והמאוחר הוא פיתוח של המוקדם.

אנחנו, כאמור, מתקשים להכריע בין הסיפורים השונים. כך או כך אפשר לומר במידה מסוימת של ביטחון שבעקבות הכיבוש הראשוני של מסניא מתחילים בחברה הספרטנית תהליכים שמתגבשים ומתעצמים במהלך המאה ה-7 לפנה"ס והם מולידים מתוכם את ספרטה של לקורגוס, את אורח החיים הספרטני המפורסם.

בסוף המאה ה-8 לפנה"ס ובמהלך המאה ה-7 לפנה"ס מתרחשים תהליכים בכל יוון של ירידת המלוכה לטובת האריסטוקרטיה ובתוך האריסטוקרטיות הללו שהן אצולות ייחוס, עלייה של

מעמד של עשירים חדשים ואפילו של מעמד ביניים. התהליכים הללו כמובן לא פוסחים גם על ספרטה. השאלה שעומדת בלב העניין היא שאלה של הון ושלטון. אחד הכללים הגדולים הוא שקשה לשמור את בעלי ההון הגדולים מחוץ לשלטון. ככל שמתרבים בעלי ההון הגדולים, ככל שנוצרים מעמדות שבאופן קולקטיבי יש להן חלק מההון הציבורי, כך באופן טבעי גדל הרצון שלהם בחלק מן השלטון או לפחות בהשפעה עליו. ברחבי יוון, הובילו התהליכים הללו לעלייה של טיראנים. מהותו של הטיראן היא שהוא שליט יחיד שתופס את השלטון בניגוד לחוק, מה שנקרא אוזורפציה, תפיסת השלטון בניגוד לחוק, לרוב בכוח, והימצאותו של הטיראן מעל החוק. התהליך הזה כאמור מתרחש בכל יוון וההתבטאות שלו בספרטה, שמונעת עליית טיראניה בספרטה, היא החוקה של לקורגוס. הגיע הזמן לשאול - מה בחוקה של לקורגוס? וזו הזווית הפוליטית.

בלב הרפורמה של לקורגוס יש רטרה, אמירה. הרטרה, או הרטרה הגדולה כפי שהיא נקראת, היא מן חוקה פוליטית שמגיעה לספרטה בחסות האל אפולון במנבאתו שבדלפי, בצפון יוון, מעל הפנלופונז.

מה יש לנו ברטרה הזו של לקורגוס? קודם כל מוכר מעמד של שני המלכים - נקראים שם הארכיגטי (archegetai), העומדים בראש, ואת התפקיד הצבאי שלהם.

בנוסף לשני המלכים, מוכר באופן רשמי מעמדה של מועצת הזקנים. מועצת הזקנים, ביוונית, גירוסייה (כמו גריאטריים). במועצת הזקנים נמצאים שני המלכים ועוד 28 אזרחים ספרטנים מעל לגיל 60 מטובי העיר ספרטה. הגרונטס, החברים בגרוסייה, מתמנים לכל ימי חייהם ונבחרים בתהליך. עם מות אחד החברים, עמדו מספר מועמדים לגרוסייה והוצגו בפני הקהל. הקהל, בראותו כל אחד מהמועמדים, השמיע רעש בצעקות, רקיעות, מחיאות כפיים ואמצעים אחרים. שופטים שנמצאו מאחורי פרגוד החליטו מי מהמועמדים שהם הכירו רק לפי מספר זכה לרעש הגדול ביותר ואת המועמד הזה מינו להיות חבר במועצת הזקנים. בנוסף לגירוסייה הזו, היה גם מוסד של אסיפת עם כללית. באסיפת העם הכללית השתתפו כל האזרחים הבוגרים של ספרטה. כיצד מתפקדים שני המוסדות הללו אחד מול השני? יש מחלוקות רבות, אבל הדבר שנראה ברור והגיוני הוא שהאסיפה הגדולה יותר, זו שבה נכחו כלל האזרחים, היה לה תפקיד של אישור, אשרור ומתן תוקף. האסיפה הקטנה יותר, היה לה תפקיד של התייעצות, גיבוש ודיון. מדרך הטבע, הכוח נמצא באסיפה הקטנה יותר, שהרי תהליך הדיון, ההתייעצות, הוא התהליך שמביא בסופו של דבר לגיבוש של המדיניות. האסיפה הגדולה יותר דוחה את המדיניות או מקבלת אותה. כך ככל הנראה התנהלו הדברים גם בספרטה.

ברבות השנים נוסף מוסד נוסף - האפורים (eforim). 5 פקידי מדינה שהיו בעלי סמכויות ביצועיות. התוספת הזו של 5 פקידים למערכת חוקתית שאמורה להיות יציבה ובלתי משתנה היא אחד הנימוקים שהביאו חלק מהחוקרים בעת העתיקה ובחדשה או כדי לומר שהיו שני לקרגוסים או כדי לומר שהיו שני שלבים במהפיכה הלקורגית, החוקתית של ספרטה.

הביוגרף פלוטרכוס, בן המאה הראשונה לספירה, לאחר האירועים, כתב בביוגרפיה של לקרגוס את המשפט "ובאמת, מתוך שהסתלקה מיתר שלטון וסילקה את הקנאה, ניצלה המלוכה בספרטה מהסכנות הכרוכות בה, ולא נתרגשו על מלכי ספרטה אותן צרות צרורות שהמסנים והאגיווים גלגלו על מלכיהם...". למעשה, מתייחס כאן פלוטרכוס לא רק אל הארגיווים והמסנים, בניהם של ספרטה ממערב ומצפון-מזרח, אלא למלוכות ביוון כולה. האמירה הזו של פלוטרכוס מביאה אותנו אל מחשבה פוליטית נרחבת בהרבה, הרבה מעבר לספרטה והרבה מעבר למאה ה-7 לפנה"ס. יציבות פוליטית נתפסה בעולם העתיק כערך חיובי מאוד שיש לשאוף אליו. אלא שמדרך הטבע ההסטוריה האנושית מלאה בתהפוכות.

כיצד אפשר לשמור על יציבות שלטונית במציאות כזו?

אחת התשובות, התשובה המקובלת ביותר, היא יצירה של שיטת משטר ממוזגת. ממוזגת, כלומר, לא רק מונרכית, לא רק אוליגרכית ובהמשך לא רק דמוקרטית, אלא שיטה שבה כל אחת מהמערכות התפיסתיות הללו, יש לה תרומה כלשהי לכלל. את המיזוג הזה, את העירוב הזה, אנחנו רואים באופן מובהק בפעם הראשונה בחוקה הספרטנית. גם שלטון של מלוכה לא חייב להיות מונרכי אלא גם דיארכי והם מפנים מקום זה לזה. יש לנו אלמנט אוליגרכי, הגרוסייה המצומצמת מאוד. בסך הכל, עוד 30 איש, ויש לנו אלמנט הכל את כלל חבר האזרחים, אסיפת העם הכללית. מתוך כך ש-3 השיטות הללו באים לידי ביטוי בחוקה הספרטנית, היא זוכה ליציבות. זוהי כמובן תמונה פשטנית מאוד, אבל יש בה מידה מסויימת של התאמה למציאות. אבל, הרפורמה הלקורגית התבטאה בהרבה יותר מפוליטיקה בלבד.

חברה וכלכלה

קרו בספרטה תהליכים יוצאי דופן ומעניינים.

דבר ראשון, נקבע חבר אזרחי של 9000, יש שיאמרו 6000 ואפילו 3000 בשלב מאוחר יותר. כך או כך, המספר הסופי הוא 9000 אזרחים ספרטנים "שווים" (homoioi). מה זאת אומרת שווים? שווים פירושו הוא שהם כולם אזרחים שווי זכויות בפני החוק. לכולם יש חוק אחד, לכולם יש מקום באסיפת העם. מוסד האזרחות, כפי שאנו מבינים אותו היום, מתחיל להתגבש בדיוק בתקופה הזו וייתכן שספרטה הייתה אחד המקומות הראשונים שהובילו את הניסוי האזרחי הזה.

אלמנט נוסף של שוויון הגיע בחלקת נחלות אדמה. כפי שראינו, הכיבוש של מסניא הביא לרשות המדינה הספרטנית כמות גדולה מאוד של אדמות. חלק מהאדמות הללו חולק לנחלות שוות בגודלן ואלו חולקו אחת לכל אזרח. מעשה כזה, מותר לנו להניח, שמקורו במהפכה. חלוקה כזו של האדמות, נראה שהוא תוצאה של החלטה רגעית. החלטה כזו שמגיעה ברגע נתון מלמדת אותנו גם על כוחו של הציבור הרחב לדרוש חלוקה כזו של קרקעות.

חלוקה של קרקעות ונחלות שוות לכל האזרחים, אין פירושן שיש לנו בספרטה העתיקה חברה שוויונית מלאה שבה לכל האזרחים רכוש זהה. כלל וכלל לא. אנחנו יודעים היטב על קיומים של פערים חברתיים בספרטה העתיקה - אנשים שהיו עשירים בהרבה מהאחרים. התדמית הזו של חברה בה לכולם יש רכוש זהה ובה כולם חיים אותם חיים חומריים שייכת למיראז' הספרטני לא פחות משהיא שייכת להיבטים מסוימים של ההיסטוריה הספרטנית. אנחנו בהחלט יודעים כאמור על כך שחלק מהספרטנים החזיקו באדמות ולפעמים בהרבה אדמות מעבר לנחלות השוות לכל אזרח ואזרח.

מה קיבלנו, אם כן? לא חברה שוויונית מלאה, אבל בהחלט חברה שבה קיימת רשת ביטחון, חברה שבה אפילו הספרטנים העניים ביותר מחזיקים לכל הפחות בנחלה שמבטיחה להם קיום בכבוד. הנחלה הזו, מבטיחה כפי שראינו, גם את הפנאי הספרטני. כל אחד ואחד מן האזרחים הספרטנים לא חייב באמת לעבוד למחייתו.

אלמנט נוסף של השוויון הוא השוויון בחובות של הפרט לחברה. בשיח המודרני, בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על אזרחות ושוויון, אנחנו מדברים על זכויות. אבל זכויות נולדות באופן טבעי מתוך החובות וחובות היו הרבה מאוד בחברה הספרטנית. חובה בסיסית הייתה להילחם עבור המדינה. החובה היא, בין השאר, למות עבור המדינה ולשמוח במוות הזה. המשורר הספרטני פרטאיוס קורא לבני עירו היוצאים לקרב להביט בחיים כבחשיכה גדולה ועל המוות כעל אור גדול. כאשר הם יוצאים לקרב ונמצאים בעיצומו, עליהם לשאוף להגיע למצב שבו אם ימותו, אפילו טוב. ספרטני טוב, לפי האמירה העממית, חוזר משדה הקרב עם המגן שלו או עליו, מנצח או מת. אבל לא רק במוות היה מחויב האזרח הספרטני באופן מלא למדינה שלו אלא גם בחיים. החברות במועדון הספרטני הייתה כרוכה באורח חיים שלם שהחל כבר מרגע הלידה.

אורח החיים הספרטני

אם יש פרט אחד שכמעט כולם יודעים ויודעות על אורח החיים הספרטני, אולי זה הפרט של המתת התינוקות. כאשר נולד תינוק הוא ישר הועמד למבחן - אם התינוק לא קיבל ציון מספיק

גבוה במבחן הזה, אם היו פגמים בגופו, אם זקני העם לא חשבו שהוא יגדל להיות מבוגר בריא, הפקירו אותו למות ימים ספורים לאחר שנולד. יש לחשוב על המיחר הרגשי שיש בחברה שבה כל תינוק צפוי בימיו הראשונים למבחן שבו יוחלט אם יזכה לגדול ולהפוך להיות אדם בוגר, או שמא יופקר ויהיה טרף לחיות. אם זכה התינוק וניתנו לו חייו, בילה את 6 השנים הראשונות שלו עם אמא שלו, עם המשפחה. בגיל 6 הוא נלקח מהבית ועובר להתחנך במה שבמונחים של ימינו ניתן לקרוא לו מערכת חינוך פנימיתית. היא נמשכה עד גיל 18-20 ובמהלכה נחשפו, בהתחלה הילדים ואז הנוער הספרטני, לתנאים קשוחים מאוד, יותר מאשר כל פנימייה מודרנית. למשל, כדי להזין את עצמם היו צריכים הילדים והנערים לגנוב את האוכל שיאכלו. לא הצליחו לגנוב? נשארו רעבים.

במערכת החינוך הייתה ענישה אלימה על כל טעות. מי שרגיל לקבל מכות באופן תדיר כל כך רגיל לסבול אותן ויודע כיצד להתמודד עם הכאב. בשדה הקרב מדובר ביתרון, אך מה היא עושה לנפש?

היבט נוסף של מערכת החינוך הספרטנית היה מתן שירותי מין לנערים המבוגרים יותר. צריך לתאר לעצמנו איך נראים החיים כשבגיל 6 אנחנו נגזלים מהורינו ומועברים לגור עם אוכלוסייה של ילדים ונערים גבוהים ומבוגרים ממך שאת חלקם אתה משרת מינית. היו גם טקסי חניכה אכזריים.

אנחנו מתחילים לקבל תחושה מה המשמעות להיות אזרח ספרטני, מה החובה הציבורית הזו שגם היא היבט של השוויון האזרחי. אחד ההיבטים הבולטים של האכזריות בחינוך הספרטנית מגיע לשיאו באחד מטקסי החניכה החשובים. לקראת ההפיכה לאזרח מלא בגיל 20. שנה-שנתיים לפני כן בילה המתבגר שנה של חניכה מחוץ לחברה, חיים בטבע, התקיימות על ציד ועל גניבה, ניתוק מהמוסדות החברתיים ובייחוד קיום משטר טרור בהלוטים. ההלוטים צריכים שיטור מתמיד. אחד מהתנאים שבהם הם חיו היה עוצר לילה קבוע. הלוט שנמצא מחוץ לביתו הומת. אותם חניכים, תפקידם היה לסייר בלילות ולהרוג את ההלוטים שהעזו לצאת מהבית בלילה. המילה הראויה לסוג כזה של התנהגות חברתית היא טרור, אימה. קודם כל, כלפי ההלוטים, אבל גם כלפי מי שצריך להפעיל את משטר האימה הזה.

והנה סוף סוף בגר הצעיר מן המערכת האיומה הזו והפך להיות אזרח מלא. כאזרח מלא, הוא מצטרף לסיסיטיון, חדר אוכל לקבוצת אחווה, שמגדירה את השייכות שלו, את החוג החברתי שלו, למשך שאר חייו. במשך הדור הקרוב, עד שיהפוך להיות אדם בגיל העמידה, הוא יאכל את כל ארוחותיו לא בבית עם משפחתו אלא בחדר האוכל עם החבר'ה. לחדר האוכל הוא חייב לספק באופן קבוע אספקה. איתם הוא מבלה את שעות הפנאי, איתם הוא יוצא גם למלחמה. מותר לו להתחתן, אבל בשנים הראשונות הוא יפגוש את רעייתו רק בלילה ויחזור לחיות בקסרקטין עד הבוקר.

כתוצאה מכך, לנשים בספרטה הייתה מידה גדולה מאוד של חירות שלא נהוגה בשום מקום אחר ביוון ובכלל בעת העתיקה. אם הגברים בילו עד גיל 30 את כל חייהם בקסרקטינים, נשים צעירות, מיד לאחר חתונתן, בילו את השנים הראשונות ברשות עצמן. וגם לאחר מכן, בזמן שהגברים בילו עם החבר'ה, הנשים נותרו בבית. בקרב יוונים בערים אחרות ביוון העתיקה, אכן היה נהוג לומר שבספרטה הנשים הן המנהלות את העיר. קשה לנו לדעת עד כמה זהו חלק מהמיראז' הספרטני ועד כמה האמירה הזו משקפת מציאות, אבל לפי מה שאנחנו יכולים לדעת, הטענה הזו סבירה. ולכן, דווקא משטר שכל כולו כיבוש, טרור והכפפה של הפרט לטובת הקולקטיב, לנשים יש חירות שהיא יוצאת דופן ולא שגרתית כמעט בכל תקופה בהיסטוריה.

היבט נוסף של הרפורמה של לקרגוס הוא חיי הצניעות והימנעות ממותרות. קשה לנו לומר אם זו עובדה. דבר שכן ברור לנו, גם אם הספרטנים לא חיו חיי צניעות כפי שאמרו שחיו, זה ללא ספק חלק מהתדמית שרצו להקרין כלפי חוץ. אין לנו ספק לגבי כך שהיו חיים תרבותיים מפותחים מאוד בספרטה. חלק מהחינוך הספרטני

הבסיסי כלל השכלה מוזיקלית נרחבת בנגינה ובריקוד. לכאורה ההיבטים הללו נועדו למטרות צבאיות, הלחימה בפלנקס חייבה מידה רבה של התאמה בין החיילים. המידה הזו של התאמה הושגה במידה רבה על ידי אימונים בריקוד. אבל לא יעלה על הדעת שחברה שלמה שמתאמנת בריקוד ובמוזיקה לא תפיק משהו גם מההיבטים התרבותיים של תרבות כזו. בנוסף, ידוע לנו, בייחוד במאה ה-7 לפנה"ס, על פעילות משוררים בספרטה. חלקם בני ספרטה וחלקם הגיעו מבחוץ כיוון שידעו ששם יש חברה שמעריכה שירה. אין ספק שאילו נשתמרו בידינו יותר כתבים מהעת העתיקה היינו יודעים על משוררים נוספים.

הברית הפלופונזית

בפלופונז היו 4 איזורים: ארגוס בפינה ימנית-עליונה, לקוניה בפינה ימנית-תחתונה, מסניה בפינה שמאלית-תחתונה, ארקדיה בפינה שמאלית-עליונה.

ארגוס היא כנראה המעצמה הצבאית הגדולה ביותר בפלופונז בתקופה הזו. מלחמה בין לקוניה לארגוס, שתי מעצמות צבאיות גדולות, היא דבר הגיוני, ידוע לנו על שורה שלמה של מלחמות כאלה.

תבוסה לארגוס של ספרטה היא אפשרית, אבל אפילו אם תתרחש, אסור שתהיה מוחלטת, שלא תעלה לספרטנים בהמשך קיום כל המערכת שלהם. תבוסה כזו לארגוס מתרחשת בזמן 669 לפנה"ס. אחד הקרבות המפורסמים ביותר מגיע ב-669 לפנה"ס, קרב היסיאיי. הצבא של ארגוס מנחיל תבוסה גורפת לצבא הספרטני. חלק מהמיראז' הספרטני הוא שהספרטנים לא מובסים לעולם. אורח החיים הספרטני מושתת על כיבוש מסניא, כיבוש מסניא התרחש שני דורות לפני התבוסה הזו, ואכן ברגע שהמסנים שומעים על התבוסה שנחלו, הם פורצים במרידה.

התבוסה הזו מלווה במרידה משמעותית במסניא כולה, שזכתה לכינוי "המלחמה המסנית השנייה". המרידה הזו דרשה מהספרטנים שורה של מערכות צבאיות, קודם כדי להחזיר את מסניא למצב של כיבוש והכנעה מלאים, ולאחר מכן כדי לשקם את מערך ההרתעה של ספרטה. אחד מהאמצעים ששימשו להחזרת ההרתעה היה יצירה של ברית צבאית שכללה חלק מערי ארקדיה וככל שעברו השנים, ערים נוספות מחוץ לפלופונז. הברית הזו זכתה במחקר לכינוי "הברית הפלופונזית". המשמעות של הברית הזו היא שכאשר ספרטה יוצאת למלחמה היא רשאית לזמן את בעלות בריתה ולדרוש מהן להצטרף אליה. בעלות הברית, מצידן, אף הן יכולים לבוא בדרישות לספרטה והתמיכה שלהן אינן אוטומטית, צריך לשכנע אותן בצדקת המלחמה בתהליך התייעצות.

הברית הזו הביאה לכך שככל שעבר הזמן הצבא של ספרטה, שהיה גדול ומיומן מאוד, ובגיבוי של הצבאות של בעלות הברית שלה, הפכו את ספרטה ואת הברית הזו לכוח הצבאי החשוב ביותר ביוון. באמצע המאה ה-6 לפנה"ס, קרויסוס מלך לוד (שם הומצא הכסף), נושא עיניו מזרחה ורואה את האיום ההולך וגובר של האימפריה הפרסית. הוא נושא מבטו מערבה ליוון ורואה שני כוחות גדולים ביוון: אתונה וספרטה. הרודוטוס - ההסטוריון שכתב על כך.

הספרטנים פצחו בשורה של מערכות צבאיות לשיקום ההרתעה הצבאית. אחת הבעיות המרכזיות הייתה שמסנים שנמלטו, הלוטים שנמלטו, מצאו מקלט בערים השונות של ארקדיה ולפעמים אף קיבלו בהן אזרחות. הספרטנים באו בדרישות לערים הללו, מדי פעם הן נענו לספרטנים, ומדי פעם לא הסכימו. התוצאה הייתה בדרך כלל מלחמה כנגד ספרטה. אלא שוב, גם במלחמות הללו הספרטנים לא תמיד היו בלתי מנוצחים. ידוע מקרה שבו הם ניסו לכבוש את אחת מערי ארקדיה, הגיעו לשדה המערכה על שלשלאות כדי לקשור את השבויים, אלא שבשדה הקרב הם נחבלו עצמם על ידי השלשלאות והוכרחו על ידי הארקדים לעבוד את האדמות שלהם כשהם כבולים בשלשלאות. עם השנים הבינו הפסרטנים שיהיה קשה מאוד לכבוש את הערים הארקדיות הללו ולהמשיך בו בעת את המאמצים הכרוכים בהמשך הכיבוש במסניה ובמקביל להמשיך לנהל את העימותים מול ארגוס. עודף משימות.

הפיתרון שנמצא כדי להתמודד עם המצב הזה היה כינונה של מה שנקרא במחקר הברית הפלופונזית.עצם העובדה שספרטה עמדה במרכז הברית הזו העמידה אותה במצב שהיא לא תצטרך יותר להתאמץ לשמור על הכיבוש במסניא, היה לה כוח הרתעה.

סיכום

- המיראז' הספרטני - קשה להבחין בין עובדות ותדמית.

- ספרטה כמרכז חיוני ומיוחד.

- עיצוב ההיסטוריה וההוויה הספרטנית כתוצאה מכיבוש מסניא.

- המחוקק האלוהי כאבי הסדר החברתי-פוליטי.

- האפלת החברה על הפרט באופן מלא. החברה היא חסות הכל, הפרט הוא חלק ממנה.

- העליונות הצבאית של צבע מקצועי.

- חשיבותה של ברית-ערים צבאית בעולם מפורר פוליטית.