מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 3

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא


הולדת הדמוקרטיה האתונאית

הרקע

מה הרקע ממנו צמחה הדמוקרטיה האתונאית?

בתחילת הדרך אנחנו מסתכלים על אתונה ורואים תמונה דומה למדי לזו שאנו רואים באיזורים אחרים של יוון. באתונה יש מלך, בדילאוס, יש מועצת זקנים - גרוסיה, יש אספת עם - אקלסיאה.

אתונה מתקדמת באופן דומה למדינות אחרות ביוון. בנוסף, שוב בדומה למדינות אחרות ביוון, במאה ה-7 לפנה"ס רואים גל תהפוכות חברתיות ופוליטיות, תוצר של ההתעוררות הגדולה של המאה ה-8 לפנה"ס.

התהליך שמתרחש באתונה וגם במקומות אחרים ביוון הוא של התערערות הדרגתית והיחלשות הדרגתית בכוחה של המלוכה. מלוכה, כפי שאנחנו מכירים אותה, כוללת שליט יחיד שהוא חלק משושלת, יש לו סמכות אבסולוטית על המדינה. כיצד מתערער כוחה של המלוכה? כאשר מתחילים להתגבש מעמדות חברתיים שיש להם הון, השפעה ולפיכך גם כוח פוליטי והם נוגסים יותר ויותר בכוח של המלוכה המרכזית.

התהליכים הללו מתרחשים במאה ה-8 לפנה"ס, מתעצמים לתוך המאה ה-7 לפנה"ס וכך רואים באתונה שהמלוכה מפסיקה להיות תורשתית ומתחילה להיות נבחרת. קודם כל עיקרון המלוכה מאבד את הרשות להוריש את השלטון לדור הבא. כאשר בוחרים כל פעם מלך חדש, ניתן לחלק את המלוכה בין משפחות אריסטוקרטיות שונות. ככל שעובר הזמן, חל פיחות נוסף במעמד המלוכה - במקום מלוכה נבחרת לכל החיים, מוצאים פתאום מלוכה נבחרת לשנה אחת בלבד. השלב הזה מתרחש באתונה בסוף שנות ה-80 של המאה ה-7 לפנה"ס.

השלב הבא בהיחלשות המלוכה הוא התווספות של בעלי תפקידים נוספים לצד המלך. אם בהתחלה יש לנו באתונה בסילאוס, בשלב מסוים מתווספים לצידו עוד שני ארכונטים, כלומר מנהיגים, ואחד מהם נקרא הארכון בסילאוס, אלא שעכשיו הוא אחד מ-3. החבר הזה של 3 הופך עם הזמן להיות חבר של 9. ממצב שבו יש שושלת עוברים למונרכיה נבחרת לכל החיים, ממנה עוברים למונרכיה נבחרת לשנה וממנה עוברים לחבר פקידים הנבחר כל שנה. יש התרחבות הדרגתית של בסיס השלטון.

האנשים שנבחרים למשרה הזו נבחרים מתוך מעמד אצולה מוגבל יחסית בהיקפו, הם נקראים האאופטרידיי, כלומר האנשים שיש להם אבות טובים. הם נבחרים על ידי מועצה מוגברת ששמה האראופגוס. זהו שם גאוגרפי, שם של מקום ספציפי באתונה. ניתן להניח שהאסיפה זכתה לכינוי הזה כי היא התכנסה על אותה גבעת טרשים באתונה.

כיצד מורכב האראופגוס?

הוא מורכב מכל מי שהיו ארכונטים וסיימו את שנת כהונתם, כלומר - כעבור כמה שנים מרגע כינון מוסד הארכונטים, נוצר מצב שאותה מועצה אריסטוקרטית אוליגרכית קטנה בוחרת את הפקידים העליונים של המדינה, וכיוון שהם בתום כהונתם מתמנים לאסיפה, יוצא שהיא בוחרת בעצם את החברים הבאים שלה, כלומר זהו מועדון סגור בשיטת חבר מביא חבר.

התהפוכות החברתיות והכלכליות שערערו את מעמד המלוכה והרחיבו את בסיס השלטון ממשיכות ואף מחריפות. בעיה ראשונה שאנו שומעים עליה לא רק באתונה היא בעיית החובות. בעולם חקלאי לגמרי אפשר להגיע בקלות רבה יחסית ממצב שבו אתה עיקר שיש לו נחלה המקיימת אותך ואת משפחתך, למצב שבו אתה הופך למשועבד. שנתיים-שלוש של בצורת, אולי מחלות של התבואה, מלחמות לא מוצלחות וכו' ובסוף האדם צריך לשעבד את אדמתו לאחד מהעשירים שיש לו מספיק הון כדי להתגבר על מכשולים זמניים שכאלה. לאחר ששקעת פעם אחת בשעבוד, קשה מאוד לצאת ממנו.

חלק מהמשועבדים הללו הוצמתו לאדמותיהם ונאלצו לשלם שישית מכל הייבולים שלהם

לאדונים של האדמות. הם צמיתים או אריסים או הקטומורוי, בעלי החלק השישי, האנשים שמחלקים שישית כמס. ככל שהם הלכו והתרבו, המתח החברתי הלך וגדל.

טיראניה

מקור נוסף למתח חברתי שונה לחלוטין הגיע מכיוון מעמד ביניים הולך וגדל שחלק ממנו הם אפילו אמידים ועשירים. בני הטובים הם השולטים. מה עם אנשים שאף הם עשירים, שאורח החיים שלו אינו שונה משמעותית מהשולטים, אבל לא יכולים לקחת חלק מהשלטון כי הם לא נולדו למשפחה הנכונה? מה עם אותם אנשים שיש להם כסף לקנות ציוד צבאי כהופליטים בפלנקס? האנשים הללו קונים נשק מכספם, יוצאים למלחמות עבור המדינה, מסתכנים עבורה - האם לא מגיע להם חלק בשלטון?

החוגים הללו תוססים ומחפשים מישהו שיוכל להעלות אותם כמה מדרגות במדרג הפוליטי ולהעניק להם כוח פוליטי של ממש. בדרך כלל, ולא רק באתונה או ביוון, הדמות שמבצעת את המהלך הזה היא אציל, מישהו מתוך האוליגרכיה, מתוך האאופטרידיי, שהוא ממורמר מדי בשביל שלטון יחיד, ירד מנכסיו ורוצה לחזור שוב לחיים של עושר וכו', והוא פונה כנגד המעמד שלו אל מעמד הביניים, אל העשירים החדשים, ובעזרת הכוח שלהם ולעיתים גם בעזרת ההון שלהם ושכירי חרב, הוא תופס בכוח שלטון יחיד. ביוונית, הוא מכונה טיראן.

המגמה הזו של שלטון טיראני עברה כמעט על כל ערי יוון העתיקות, אבל בדרך כלל הגורמים שהעלו את הטיראניה היו אותם גורמים שפורטו עכשיו. הרבה מאוד פעמים תפיסת השלטון נעשתה בכוח, לעיתים נעשתה בעורמה, תמיד הטיראן מצא את עצמו מעל החוק. הטיראניה, כשיטת ממשל, זכתה לשם רע. (טירן בעברית הוא עריץ, רודן. השימוש בה שלילי.) הסיבה לכך היא שאת ההסטוריה כתבו בדרך כלל אנשים שהגיעו מחוגי האריסטוקרטיה, ואם היה מישהו ששנא את הטיראנים, הרי אלה הם האריסטוקרטים - הרי הטיראנים בגדו בה.

אחת מהטענות שמופנות בדרך כלל כנגד הטיראנים היא שהם מנצלים את שלטון היחיד שלהם, הם מנצלים את מעמדם מעל החוק, כדי לספק את תאוותיהם המיניות בדרכים שונות ומשונות המסבות נזק לבנות ולבני טובים. אלה הן הטענות המופנות בדרך כלל כנגד הטיראניה. החשש מפני הטיראניה והניסיונות של אצילים לחולל לעצמם שלטון טיראנים לא פסח גם על אתונה. המקרה המפורסם הראשון שמוכר לנו התרחש בשנת 632 לפנה"ס והוא מדבר על אדם בשם קילון שניסה באמצעות חבורה של מומחים לכונן לעצמו שלטון טיראני. המעשה לא צלח כיוון שאציל אחר בשם מגקלס שהיה שייך למשפחה האלקמיונידים (משפחה חשובה), הוא אסף תומכים וחמושים, שם מצור על קילון ותומכיו, ובסופו של דבר הבטיח להם שיוכלו לעזוב את העיר בשקט אם ייכנעו ויניחו את נשקם. הסיעה של קילון שניסתה לתפוס את השלטון הטיראני הבינה שהניסיון לא צלח, הניחה את נשקה, ואנשי מגקלס טבחו בהם בכל מקרה.

העם האתונאי, שראה בהפרת השבועה הזו מעשה של חרפה, מעשה שהכעיס את האלים, הטיל קללה על המשפחה האלקמיונידית ואף דרש להוציאה לגלות. הם אכן יצאו לגלות וחזרו, שוב יצאו לגלות וחזרו, והקללה הזו רדפה אותם במשך 120 שנה ויותר.

איך אנחנו יודעים תאריך כמו 632 לפנה"ס?

אחד מהארכונטים האתונאים נקרא הארכון נותן השם, הארכון האפונימי. כל שנה התחלף הארכון והשנה נקראה על שמו. העיקרון הזה, לפיו השנים נקראות על פי אחד מנושאי התפקידים של אותה שנה, מוכר לנו מאתונה העתיקה וממקומות אחרים ביוון וגם ברומא. ההסטוריונים המודרניים שהגיעו לידיהם רשימות ארכונטים, הצליחו לחשב איזה ארכונט כיהן באיזו שנה ומכאן יש לנו, לפחות בחלק מהמקרים, תאריכים די מדוייקים.

כעשור לאחר אותו ניסיון כושל לכונן טיראניה, אנחנו פוגשים באתונה את החוק הראשון הכתוב. בעקבות אותן מושבות חדשות, שלא הייתה להן חוקה שעברה מדור לדור, אלא חוקה חדשה.

חוק

הם היו צריכים לכתוב את החוקה. האתונאים קינאו ורצו גם הם לנסח חוקה. והנה החוק האתונאי הכתוב הראשון שאנחנו מכירים שייך בערך לשנת 622 לפנה"ס.

החוקים קרואים על שמו של דראקון, האדם שכתב אותם. הוא כתב אותם ואנחנו מכירים עד היום את הביטוי "חוק דרקוני", ביטוי לחוק אכזרי במיוחד. הסיבה היא שהרבה מאוד מהעבירות לפי חוקי דראקון כללו עונשים מאוד קשים. עם זאת, אבחנה אחת שקיימת בחוק הדרקוני קיימת בכל מערכות החוק המשפט המודרני עד היום, והיא ההבחנה בין הריגה בשוגג לבין רצח בכוונה תחילה. יכול להיות וכך אנחנו יודעים, שחוק דרקון, ברבע האחרון של המאה ה-7 לפנה"ס, הוא הראשון שעשה את ההבחנה הזו, שהיום היא מובנת מאליה.

מה התועלת בחוק כתוב לקראת עלייתה או היווצרותה של דמוקרטיה?

כל עוד החוק לא כתוב, הוא נמצא אך ורק בזיכרון של האאופטרידים, רק הם רואים מהו החוק והם המסוגלים שמסוגלים לפרש אותו. מדרך הטבע הם גם מחליטים מה יהיו גזרי הדין ואיך יבוצעו. כלומר, כל המערכת המשפטית תלוייה ברצון הטוב של חוג מצומצם מאוד של משפחות. ברגע שהחוק כתוב, כל אחד יכול לבוא ולקרוא אותו, כל אחד שיודע קרוא וכתוב, אבל גם אם לא יודעים קרוא וכתוב - אתה בטח מכיר מישהו שכן.

ממה שאנחנו יודעים על חוקי דראקון, הם לא היו מתקדמים במיוחד. הם קיבעו בעיקר את המצב הקיים. עם זאת, ברגע שהמצב הקיים מקובע, הרי שכוחות מתקדמים אחרים במדינה יודעים מול מה הם עובדים.

סטאסיס: פירושו היעמדות פתאומית של אדם יושב. מדוע אדם שיושב לו בנחת פתאום נעמד? אולי כיוון שהגיעה איזושהי צרה, ואכן סטאסיס, פירוש המילה ביוונית הוא ריב אזרחי, משהו שמתחיל במחלוקת פוליטית עזה ויכול להגיע לכדי מלחמת אחים. אנרכיה: מונח שמגיע היישר מתוך הפוליטיקה היוונית ופירושו שנה שבה אי אפשר היה לקיים בחירות למשרד הארכון ולכן ברשימות הארכונטים אין שם. אנ-ארכיה, רגע שבו אין ארכונט. אנרכיה היא היעדר שלטון, או בכלל או ברגע נתון.

סולון: מחוקק בעל כורחו

זו הדמות הראשונה שלוקחת אותנו בצעד הראשון אל עבר היווצרות הדמוקרטיה האתונאית. האיש נקרא סולון, הוא הסטורי, אין מחלוקת אם הוא היה קיים או לא, הוא מופיע ברשימות האתונאיות ומתוארך בשנת 594 לפנה"ס. מיהו אותו סולון? לפי התנהגותו וחינוכו הוא היה אחד מטובי העיר אתונה. מבחינת הונו האישי, כנראה שהיה שייך למעמד הביניים האמיד. סולון, שגדל והתבגר בתוך מדינה שהייתה שרוייה לא פעם במצב של סטאסיס ואנרכיה, בלט לראשונה בתור מנהיג צבאי. לקראת שנת 594 לפנה"ס, ומתוך דאגה עמוקה לגורל עירו, פצח סולון במסע תעמולה שיביא לבחירתו לארכונט. הוא הבטיח שאם וכאשר ייבחר, הוא ינקוט בשורת צעדים שיביאו מזור לבעיותיה של אתונה.

איך הוא ניהל את התעמולה הזו? הוא ניהל את התעמולה שלו באמצעות שירה. הוא הסתובב וחיבר שירים, בשירים הללו הוא הסביר מהי תכניתו הפוליטית, והנה קטע קטן מתוך אחד משירי התעמולה שלו שהשתמרו בחיבור מדינת האתונאים שנכתב או לא נכתב על ידי אריסטו: "רוב לבבכם כי עז נא הרגיעו, אתם רמי לב/רוב עשרכם וטובכם עד לזרא כבר שבעתם; (כמה עשיר כבר אפשר להיות?)/ברך לכם לא נכרע, כל לא יצלח בידכם (כלומר שיש עוד מעמדות שרוצים לקחת חלק בשלטון)". הוא פונה לאריסטוקרטים.

השימוש בשירה לצורכי תעמולה יעיל מאוד בזמן אמת. קודם כל, אמנם החברה היוונית יודעת קרוא וכתוב כבר למעלה מ-100 שנה ואולי אפילו 200, אבל אחוז יודעי הקרוא וכתוב, אפילו באתונה המתקדמת, אינו מאוד גבוה. ישנם עדיין ציבור לא מבוטל שאינו יודע קרוא וכתוב. לאנשים הללו קל לזכור בעל פה שירים כיוון ששירים מלווים לא רק במנגינה אלא גם במשקל ובקצב. אילו כתב כתב תעמולה בפרוזה מנומק היטב, אולי היה אפשר לקרוא ולהקריא אותו,

אבל היה קשה להנחיל אותו לציבור. לעומת זאת, עקרונות שמנוסחים במקצת, במשקל וכנראה גם עם מנגינה, קל מאוד לזכור ולהעבירם הלאה. (ג'ינגל בחירות.)

לתעמולה השירית הזו יש יתרון גדול אחר עבורנו כהסטוריונים לאחר 2500 שנה. שירה נתונה בכבלים של משקל עבורנו, קשה לשנות אותה ויש לה נטייה להתקבע, וככל שקשה לשנות אותה וככל שיש לה נטייה להתקבע, כך גדלה האמינות שאנו יכולים לנכס למידע שנשמר בה. ולכן רוב החוקרים כיום רואים בפסוקי השירה הללו פסוקי שירה מקוריים של סולון, מקור ראשון למעשיו של סולון עצמו.

התעמולה הפואטית של סולון עבדה היטב והוא נבחר להיות ארכון בשנת 594 לפנה"ס. הוא אף הצליח לשכנע את בוחריו שיוענקו לו זכויות וסמכויות בלתי מוגבלות כמעט כדי לכונן חוקה חדשה במדינה. העיקרון הראשון הוא מהחשובים ביותר שכונן סולון, העיקרון הטימוקרטי.

הטימוקרטיה של סולון

טימו=הון, רכוש, קרטיה=הון, שלטון; כלומר שלטון המוגדר לפי רכוש. לנו העיקרון הזה יכול להיראות שלילי, אך יש לזכור שלפני סולון מערכת השלטון הייתה מבוססת על ייחוס ומערכת שלטונית המבוססת על הון מתקדמת יותר מזו המבוססת על ייחוס. הון לפחות אפשר לרכוש. ישנם 4 מעמדות ולכל אחד מהם שם שונה. זו חלוקה מעמדית שהנהיג סולון בחברה האתונאית.


שלושת השמות הנמוכים בטבלה הם מילים שהיו קיימות בשיח האתונאי לפני כן.

תטים - פועל שכיר יום. המושג הזה מופיע כבר באוד' של הומרוס.

זוגיטים - כנראה הכוונה לחיילים הופליטים שנלחמים צמוד בסח זה לצד זה. המילה זוגיטים כנראה באה מלשון המילה זוג.

פרשים - אלה שאמידים יותר, שיכולים לקנות סוס ולקיים אותו, להילחם על סוס.

ובראש הפירמידה - פנטקוסיומדימנוי - פנטקוס=500, מדימנוי=יחידת נפח שמכילה בערך 50-52 ליטרים של חיטה. כלומר, מי שהנחה שלו מעמידה שווה ערך ל-500 כפול 50 ליטר של תבואה, כלומר 500 מדימנוי ומעלה, אדם כזה שייך למעמד הגבוה ביותר. מי שנחלתו תניב משהו בין 500 ל-300 מדימנוי יהיה שייך למעמד השני. מי שנחלתו מעמידה 200-300 יהיה במעמד השלישי, ומי שנחלתו פחות מ-200, או שפרנסתו היא שוות ערך לפחות מ-200, שייך למעמד הנמוך ביותר.

מתוך החלוקה הזו אנחנו יכולים ללמוד כמה דברים. קודם כל, המעמד העליון הוגדר עתה מחדש. שלושת המעמדות האחרים כנראה היו קיימים קודם בצורה זו או אחרת. המעמד העליון הוא זה שזכה למילה שנגזרת מתוך השיטה עצמה. מה שהוחלף כאן הוא האליטה ברמה הגבוהה ביותר שלה. מסקרנה נוספת מהטבלה הזו היא שאנחנו עדיין נמצאים בחברה שלפני המצאת הכסף. אילו היו מטבעות כסף רווחים בחברה האתונאית בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ניתן לשער שהחלוקה המעמדית הייתה מתבצעת לפי מטבע, אבל לא כך היה הדבר. החלוקה הזו מתבצעת לפי שווי ערך של נפח של תבואה וכאן יש הרבה מקום לחישוב ולפרשנות, כי איך נשווה יצרן כדים ביחס לתבואה? נקודה נוספת שעולה מן הטבלה היא הפערים הקטנים יחסית בין הדרגה הגבוהה ביותר לבין

הדרגה הנמוכה ביותר. כדי לבצע את המעבר מהרמה העליונה של התטים אל הנקודה התחתונה של הפנטקוסיומדימנוי, אדם צריך להכפיל את יכולת ההשתכרות שלו פי 2.5 וקצת. זו בהחלט משימה אפשרית עבור אדם חרוץ ומוכשר והמשמעות היא שמערכת המעמדות של סולון מניחה מראש, כחלק בלתי נפרד ממנה, מידה גבוהה מאוד של מוביליות חברתית. העמודה האחרונה בטבלה של הזכויות: הפנטקוסיומדימנוי נעים על פסגת העולם, הם יכולים לעשות הכל - לבחור ולהיבחר לכל המשרות.

הפרשים יכולים להיבחר לחלק מהמשרות אבל כמובן לבחור.

הזוגיטים כבר אינם נבחרים אך יכולים להשתתף בכל בחירה שהיא.

התטים, לפחות בהתחלה, משתתפים אמנם באסיפות העם, באקלסיאה, אך לא בבחירות.

פירושו של דבר, שרוב האזרחים האתונאים הם אמנם חלק מן הפוליטיקה האתונאית, אבל הם לא חלק מתהליך הבחירה, כלומר - אין לנו דמוקרטיה, אלא טמוקרטיה. עדיין, רוב הכוח נמצא בידי האנשים שבידיהם רוב הכסף.

הרפורמה של סולון הייתה נרחבת יותר ממבנה פוליטי, כללה הרבה יותר משינוי המבנה הפוליטי של החברה. מייד עם היבחרו התחיל להתייחס סולון לסוגיות החברתיות והכלכליות של ימיו. הוא ארגן שמיטת חובות כללית (סייסכטיאה), כלומר - כל אותם אנשים שאדמתם הייתה משועבדת עבור שישית מהייבול, קיבלו חזרה את אדמתם עם זכויות מלאות וחובותיהם נשמטו. ניתן לשער שתגובת בעלי החוב לא הייתה חיובית. מצד שני, בקרב בעלי החוב והעניים, שררו תקוות שייתכן שסולון ליבה אותן בתעמולת הבחירות - אולי לא רק שמיטת חובות תהיה, אלא גם החרמה של אדמות וחלוקתן מחדש. סולון אכזב גם את העשירים וגם את העניים. כדי למנוע הישנות של הבעיה, הוא אסר להבא על הלוואות בשעבוד הגוף. האיסור הזה מנע כמובן מצב שבו יחזור המצב הקודם, אבל מאידך גם יצר קושי בלקיחת הלוואות.

בתחום המשפטי כונן סולון מספר רפורמות מרחיקות לכת שבחיבור מדינת האתונאים יוחס להן ערך רב בדרך אל הדמוקרטיה. העיקרון המרכזי שכונן סולון הוא סוג של שוויון בפני החוק. השוויון הזה התבסס על שני חידושים גדולים: חידוש אחד הוא האפשרות לתבוע תביעות צד ג'. עד לאותם ימים, במערכת המשפט האותנאית יכול היה אדם לתבוע אדם אחר רק אם נגרם לו נזק באופן אישי. סולון פתח את האפשרות לתבוע גם עבור נזק שנגרם לצד ג', כלומר אדם עני או לא משכיל שלא היה יכול להגיש תביעה בעצמו כיוון שהיא דרשה ממנו לקום ולשאת נאום משפטי, היה יכול לפנות לאדם משכיל שכן היה מסוגל להגיש תביעה ולבקש ממנו לעשות זאת עבורו.

יותר מכך, התביעות הללו היו יכולות להיות מוגשות לא רק עבור אזרחים פרטיים, אלא גם כנגד מעשים שנתפסו כמאיימים או מזיקים למדינה. הדמוקרטיה האתונאית אימצה בחום את העיקרון הזה ונראה התממשות טראגית ודרמטית שלו בשיעור הבא.

עיקרון נוסף הוא זכות הפנייה לבתי המשפט בעקבות החלטות או מעשי של נושאי משרה. עד לאותו רגע, נושא משרה לאותה שנה היה יכול לעשות מה שבגדר סמכותו, וככל שהדבר השפיע על אזרחים, לא היה להם מסלול חוקי לערער על דבריו. מסולון ואילך, היו יכולים אזרחים לפנות ולערער על מעשים כאלה של נושא משרה שלטונית בפני פורום משפטי, ככל הנראה בתחילה ההראופוגוס ולאחר מכן כנראה בפני אספת העם המצומצמת.

סולון עומד באמצע. הוא לא טיראן, הוא לא תופס שלטון יחיד אלא משתמש בסמכויות שלו כדי לשנות את החוקה. בטח ובטח שהוא לא מנסה להוריש את השלטון הלאה. הוא גם לא פוסק באופן נחרץ לטובת העשירים או לטובת העניים. הוא עומד באמצע, כמתווך והוא עושה את כל מה שהוא עושה ללא הפעלת אלימות.

והנה הגורם השלישי - אחרי שסיים סולון לאכזב את כולם, כלומר לעשות מספיק עבור כל אחד מהצדדים כדי לעזור לו אך לא כדי להכריע את הכף לגמרי, הוא אורז את מטלטליו ומסתלק מאתונה למשך עשור כשהוא אוסר על האתונאים לשנות משהו בחוקה. מדוע הוא נוקט בצעד מוזר כזה? אולי מעניינים אישיים של עייפות ומרירות, קריעה תחת העול, אבל גם כדי להכריח

את האתונאים להתמודד עם החוקה שלו מבלי שיוכלו לבוא אליו לפרשנות, ודאי מבלי שיוכלו לבוא אליו בטענות שיש לשנות משהו. זוהי החוקה - עכשיו תתמודדו.

האם סולון ראוי להיקרא אבי הדמוקרטיה?

מצד אחד - לא, השלטון שסולון כונן הוא לא דמוקרטיה. בסופו של דבר, כשנבדוק מי יכול היה להיבחר למשרות ומי היה יכול לבחור, מדובר רק בחלק קטן מהעם. מצד שני, סולון קידם את המדינה האתונאית, את החברה, את החוקה והניח תשתיות שברבות הימים היוו את הבסיס לדמוקרטיה האתונאית. אז האם הוא אבי הדמוקרטיה? אפשר לומר שכן ואפשר לומר שלא, תלוי בנו, אבל אולי המורשת המפוארת ביותר שהוא השאיר אחריו היא כישלון מפואר. כפי שנראה, הרפורמה של סולון לא הצליחה לייצב את המדינה האתונאית. סטאסיס ואנרכיה נשארו גם אחריו וכך, במקום להשאיר מערכת מתפקדת או מקרטעת שצריך להתמודד איתה ברמה המעשית יום-יום ולפעמים משאירה טעם חמצמץ או מר בפה, סולון השאיר זיכרון של כישלון מפואר, משהו שראוי היה לעשות, שנותן השראה, ושמתוך אי ההצלחה שלו הוא מדרבן את הדורות הבאים לעשות משהו טוב עוד יותר.

פיסיסטראטוס טראנוס - ההסתערות על השלטון

השנים שלאחר הרפורמות של סולון התאפיינו לצערו הגדול שוב בסטאסיס ובאנרכיה. סטאסיס=ריב אזרחים, אנרכיה=השנים שבהן אי אפשר לבחור ארכון, אין שלטון רשמי.

מתוך המצב הזה של אנרכיה ושל סטאסיס הגיע תורה של אתונה שוב להתנסות בהרפתקה הטיראנית. האיש שניהל את הסתערות הזו על הטיראניה האתונאית היה אדם בשם פיסיסטראוס. על פי מוצאו, וכרגיל אצל טיראנים, הוא היה אציל שבאצילים, אלא שמסיבותיו שלו הוא פנה כנגד המעמד שלו וניסה להשתמש במעמדות אחרים, למשל עשירים שאינם אצילים ונושאי הנשק ההופליטים, הלוחמים בפלנקס, כדי לתפוס את השלטון.

בפעם הראשונה שניסה לתפוס את השלטון הוא ביים ניסיון התנקשות כנגדו. הוא התייחס בפני אסיפת העם וסיפר כיצד ניסו יריביו לרצוח אותו. הוא שכנע את האסיפה שירשו לו להעמיד להגנתו משמר אישי של נושאי אלות. אחד המאפיינים של משטר הטיראניה ביוון היה קיום של חיל משמר אישי של הטיראן.

חיל המשמר הזה של פסיסטראטוס נועד לכאורה להגן עליו, אלא שהוא השתמש בו מיד כדי לתפוס את השלטון ולכונן לעצמו משטר טיראני. השנה ככל הנראה 561 לפנה"ס. אלא שהניסיון הזה לא החזיק הרבה זמן מעמד ופיסיסטראטוס נאלץ לוותר על מעמדו כטיראן ועל חיל המשמר האישי שלו.

אלא שהוא אדם ערמומי ורב מעללים, הוא לא הפסיק בניסיונותיו לתפוס שלטון יחיד באתונה. בפעם הבאה הוא כרת ברית עם מגקלס, האלקמיונידי, אולי נכדו של אותו מגקלס שפגשנו בהקשר של מרד קילון. הוא כרת ברית בין שתי משפחות אצולה באתונה, לקח לו לאישה את בתו של מגקלס, וכדי לסמל את כינון השלטון שלו באתונה הוא בנה מרכבה יפה, שכר אישה טובת מראה וגבוהת קומה, הושיב אותה במרכבה והוביל אותה אל תוך העיר אתונה כשהוא מספר לכולם שזוהי האלה אתנה שבאה להציב אותו בשלטון.

הרודוטוס שחי יותר מ-100 שנה לאחר המאורעות תהה כיצד האתונאים שהיו חכמים נפלו בתחבולה טיפשית מסוג זה. ניתן לשאול למול שאלת של הרודוטוס גם על פוליטיקה של ימינו, האם גם הציבור המתוחכם בימינו שמכיר אמצעים מורכבים כמו רדיו, טלוויזיה ואינטרנט לא נופל מדי פעם בתחבולות ערמומיות שונות.

אפשר ואף פורש המעשה הזה של פסיסטרטוס לא כתחבולה שמטרה להציב את האלה אתנה כמי שמלווה באופ אישי את הטיראן לעירו, אלא נהפוך הוא, כטיראן המבסס את שלטונו באמצעות תהלוכה דתית שמביאה את האלה אתנה כמסמלת של השלטון החדש ללב העיר. כך או כך, גם הפעם שלטונו של פסיסטראטוס כטיראן לא היה יציב והפעם הסיפור מגיע מחדר המיטות.

הסיפור

כפי שראינו, הוא נשא לאישה את בתו של מגקלס. אלא שהוא כבר היה אדם בוגר והיו לו בנים זכרים בוגרים. ייתכן שהוא לא רצה להעמיד יורש שעלול להתחרות בהם. אלא שהוא נשוי לאשתו הטרייה והצעירה. בצנעה, בחדר המיטות, הם עשו מה שעשו ונקטו בפעילויות שלא ייוולדו מהן ילדים. עבר זמן, ועוד זמן, ואמה של הכלה רואה שהיא לא נכנסת להיריון ואומרת לה "בתי, האם הכל בסדר?" הבת עונה שכן, "אז איך את לא נכנסת להיריון?", "מה זאת אומרת?", "מה אתם עושים שם בעצם?", "אה... ככה וככה".האמא מבינה שפסיסטראטוס לא מתכוון בכלל להכניס את בתה להיריון והיא מספרת זאת לבעלה. מפה לשם הברית מתפרקת, הנישואים מתפרקים ושלטונו של פיסיסטראטוס נגמר שוב.

אלא שהוא אדם שאפתן שלא מוכן לוותר. הפעם הוא יוצא לגלות, מסתובב באזורים שונים בצפון יוון, מחפש ומוצא מכרות כסף והפעם כבר הומצא הכסף, הוא המצאה טרייה, והוא מתחיל לטבוע מטבעות. מטבעות, ובייחוד הראשונים, מקנים למי שמשתמש בהם כוח רב הרבה מעבר למה שניתן להשיג רק באמצעות סחר חליפין. מה שהוא עושה באמצעות הכסף הוא לרכוש שכירי חרב ואיתם הוא נוחת במרתון, שם נמצאו נחלות משפחתו, מתאחד עם תומכיו הרבים שהמתינו לו שם ותופס את השלטון בעיר בכוח הזרוע. השנה היא 546 לפנה"ס וכעת מכונן פיסיסטראטוס את שלטונו לבטח.

הנה הוא תפס את השלטון וחולל שלטון טיראני. ניתן היה לצפות שהדבר הראשון שיעשה יהיה נקמה נרחבת באויביו, טבח המוני, החרבת אדמות וכו', אך לא כך הדבר. למעשה, בדיוק ההפך הוא הנכון. בתור צעד ראשון הוא מוחל לכל יריביו לשעבר ועובר לשתף פעולה עם כל מי מהם שמוכן לכך. אדמות הוא לא מחרים, אלא נוקט בשורה של פעולות כלכליות כדי לבסס את מעמד הביניים בכפר ובעיר. המנהג של טביעת מטבעות נמשך, הכלכלה האתונאית מואצת, מתחיל תהליך של צמיחה, ואת פירותיו, ובכסף החדש שנכנס למערכת, משתמש פסיסטראטוס כדי לתת אשראי, הלוואת קטנות, בעלי אדמות ולאנשים שלא היו להם אדמות עדיין, על מנת שיכשירו איזורי בור בייחוד לגידול זיתים. כך יוצא שהחנק הכלכלי שהחל בימי סולון משתחרר וכמות האנשים שיכולה גם להפיק פרנסה מעבודת אדמה, גם להפוך אדמות שהיו אדמות בור למטעי זיתים רווחים וגם להקים תעשיות אחרות, הציבור הזה גדל, מעמד הביניים ומעמד הביניים האמיד בייחוד גדל אף הוא.

מה שעוד מאוד מסייע למדינה האתונאית בכל היבט שהוא היא העובדה שפסיסטראטוס אינו יוצא למלחמות. במקום לכלות את הונו ואת הונה של המדינה, את הזמן של כולם ואת חיי האזרחים במלחמות חוץ, פסי' שומר על השלום ולהבדיל ממה שנהוג לחשוב, שלום טוב לכלכלה הרבה יותר ממלחמה.

האנרגיה הזו שלא מופנית החוצה למלחמות, מופנית פנימה, אל תוך החברה האתונאית. ראינו שהשנים של פסי' רואות עלייה משמעותיות בגידול הזיתים ובייצור השמן. כל זה קורה באמצעות האשראי, הרי להיכנס לעסקים בגידול מטע זיתים לוקח כמה וכמה שנים. המרווח הזה של כמה וכמה שנים התאפשר באמצעות הלוואות. אלא שכמה שמן אפשר לצרוך? בסופו של דבר מייצרים יותר וצריך להתחיל לייצא. ייצוא אפשר לעשות אך ורק בכדים, רק כך אפשר לשנע שמן ממקום למקום. כך, בד בבד עם תעשיית השמן, מתפתחת ועולה באתונה תעשייית הקדרות. הקדרות האתונאית משתכללת ועד מהרה אתונה מפסיקה לייבא כדים והופכת להיות גם יצואנית של כדים, לא רק של שמן.

במקביל לתהליך הזה של ייצור כדים, מתפתחת לא רק האומנות של הקדרות, אלא גם האמנות של הקדרות. הרי כד אפשר לא לקשט, אבל אם הוא כבר שם - לא נקשט אותו?

והנה באתונה פורחת ועולה האומנות של ציורים על כדים.

במקביל יש פריחה תרבותית באתונה גם בתחומים אחרים. מימים ימימה פולחן דיאוניסוס באתונה כלל תהלוכות לכבוד אל היין. בימיו של פסי' חל צעד קדימה. עד לימיו, התהלוכות הללו כללו שירה של מקהלה. בימיו של פסי', הופרד התפקיד של האל דיאוניסוס מתפקידה

של המקהלה. אחד מחברי המקהלה קיבל תפקיד סולו. מתוך המהלך הזה שבו איש אחד קיבל תפקיד שבו הו משחק דמות, נולד התיאטרון היווני, נולדה הדרמה היוונית כפי שאנחנו מכירים אותה עד היום. למעשה, כל מסורת התיאטרון ולאחר מכן הקולנוע המודרנית, נגזרת באופן ישיר מההתפתחויות הללו בימי פסי', שבדורות הבאים הולידו את הטרגיקונים היוונים הגדולים. טרגיקונים=יוצרי טרגדיות. המילה טרגדיה, גם היא מקורה בתהלוכה הזו שבה ליוו תיישים את מצעד דיאוניסוס, טראגוס הלוא הוא תיש.

סוגיה שעולה בהקשר של פסי', כפי שעולה בכל הקשר של כן טיראן בכל מקםו ביוון, היא מה ייעשה עם מות הטיראן. תכונה היא של החיה האנושית שכאשר מגיע לשלטון שליט יחיד הוא רוצה להעביר את השלטון בירושה לצאצאיו.

ביוון מה שקרה בדרך כלל הוא שהטיראניה החזיקה 2-3 דורות לכל היותר. בדרך כלל בניו של הטיראן או נכדיו כבר סולקו מן השלטון. ומדוע? הטיראן שרכש את כוחו בעורמה ובכישרון ידע כיצד לאחוז בו. צאצאיו שגדלו פעמים רבות עם השלטון סביבם, ירשו את האכזריות ואת השרירותיות שמלווים את היותם מחוץ לחוק, אבל לא היו להם האמצעים והחוכמה והמשאבים להמשיך לאחוז בשלטון.

במקרה של הטיראניה האתונאית לא זה היה המקרה. בנו הבכור של פסי', היפיאס, ירש את אביו בשנת 527 לפנה"ס, המשיך את אותה מדיניות בדיוק - מדיניות של שיתוף פעולה עם האריסטוקרטיה, תמיכה במעמדות הביניים, התחשבות בחוק כל אימת שאפשר, הימנעות כללית משרירות לב ואכזריות. אלא מה? היפיאס לא היה בן יחיד. היה לו אח בשם היפרכוס, והוא חשק בנער צעיר שהיה לו מאהב מבוגר. (אהבה הומוסקסואלית בין גברים הייתה מקובלת לגמרי ואף הסתכלו עליה בעין חיובית במעמדות הגבוהים באתונה העתיקה.) אולי הוא אף הפעיל כלפי הנער הצעיר ההוא אלימות. אותו נער ומאהבו המבוגר קיבלו החלטה לרצוח יחד את היפרכוס שפגע בכבוד שניהם. הם אורבים לו ורוצחים אותו. ברגע שרואה היפיאס כיצד נרצח אחיו, הוא משנה את עורו ומשליט עריץ נאור הוא הופך להיות עריץ פרנואיד ובצדק. בסדרה של מעשים הוא מגלה יריבים פוליטיים, מפעיל כלפיהם אמצעי כפייה ובאופן כללי מאבד את כל הרצון הטוב שהיה לו עד אז.

קלייסתנס והשיטה הדמוקרטית

רוצה עוד הגורל, ובמחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס קמים לטיראניה אויבים גדולים בספרטה. הספרטנים הם סוג של חלופה לטיראניה. במהלך המאה ה-6 ובייחוד במחצית השנייה שלה, לא רק שהשיטה הספרטנית היא חלופה עקרונית לטיראניה, אלא גם ספרטה כמדינה פועלת להוריד טיראנים מן השלטון בערים שונות ברחבי יוון. מדוע? כיוון שטיראניה היא סוג של מחלה מדבקת. ברגע שהיא עולה לשלטון בעיר אחת, האצילים והטיראנים הפוטנציאליים בעיר אחרת מתחילים לקבל רעיונות. ועוד יותר מזה - טיראן בעיר אחת יכול לעזור לאציל בעיר אחרת להפוך לטיראן וכך הם הופכים לבעלי ברית ובאים זה עם זה בקשרי נישואים.

הספרטנים, שרצו להימנע בכל מחיר מטיראניה אצלם, ראו כי אחת מהתרופות לכך היא הסרת הטיראנים באשר הם. ואכן, בשיתוף פעולה עם גולים אתונאים הם מסלקים את היפיאס מאתונה בשנת 510 לפנה"ס.

מי ישלוט כעת באתונה? שוב, האריסטוקרטיה ככל הנראה, אלא שהיא נחלקה ל-2, בראש שתי הסיעות עומדות שתי דמויות: האחת קלייסתנס, בנו של מגקלס, האח של אותה אחות שהתחתנה עם ההוא למעלה ולא עשו לה ילדים, זו הסיעה האלקימיונידית, אותה משפחה שיש עליה קללה. מולם עומד אדם בשם איסאגורס ולו בעלי ברית רבים. הוא נמצא במיוחד בקשרים טובים עם מלך ספרטה שסייע בגירוש הטיראנים, קליאומיניס.

היריבות בין השניים מגיעה לכלל סטאסיס ובמהלך הסטאסיס הזה מגיע המלך הספרטני, חובר לאיסגוראס, והם מגלים את קלייסתנס ו-700 מחבריו הקרובים בטענה הוותיקה שהאלקמיונידים מטילים כתם על המדינה האתונאית בגלל אותו מעשה 120 שנה קודם לכן בימי מרד קילון.

אלא שכאן קורה דבר בלתי צפוי. קלייסתניס גורש, 700 מתומכיו גורשו, אבל אסיפת העם מסרבת להכיר בשלטון האוליגרכי שאיסאורס מנסה לכונן באמצעות בעלי בריתו הספרטנים. באופן שהוא כמעט ספונטני, מגיעים אנשים מכל חבל הארץ שבו המדינה האתונאית, הם מגיעים אל אתונה ומגרשים את איסאגורס ואת הספרטנים. זאת, חשוב לציין, אחרי שהסיעה של קלייסתנס גורשה כמעט כולה, כלומר, כל אותן שנים ארוכות של שלום, שלווה וגיבוש אזרחי תחת ימי הטיראניה, הימים הללו השאירו אחריהם חבר אזרחים מגובש עם תחושה פוליטית ערה כזו שהייתה יכולה להוביל למהפכה עממית ולגירוש פולש זר.

קלייסתנס נקרא לשוב הביתה ועם שובו הביתה הוא פוצח ברפורמה פוליטית מרחיקת לכת שפרטיה נמצאים לפנינו. בשלב הראשון הוא מגייר או מאזרח שורה ארוכה, קבוצה גדולה של גרים, של אנשים שמתגוררים באתונה, שנמשכו לחיים הכלכליים והתרבותיים התוססים שלה, אך אינם אזרחים. ביוונית המילה היא מטאויקוי, האנשים שגרים יחד=מטה, איתנו בבית=אויקוס. בכך הוא יורש לסולון ואף לפסי' שפתחו גם הם במדיניות כזו אך הוא הופך אותה לרשמית ובקנה מידה גדול, כלומר חבר האתונאים גדל בצורה משמעותית.

את כל האזרחים הללו מחלק קלאי' ל-10 שבטים. במקום 4 השבטים המסורתיים שהגדירו את החברה האתונאית מימים ימימה, הוא מארגן יחידות אזרחיות חדשות שטורפות את הקלפים ומערבבות את כל חבר האזרחים. כיצד הוא עושה זאת? אתיקה כולה מחולקת ל-3: הראשון, העיר אתונה עצמה. השני, רצועת החוף שסביב אתיקה. השלישי, פנים הארץ. (חבל ארץ.) בכל אחד משלושת האיזורים הללו מוגדרים 10 שלישים, 10 יחידות שכל אחת מהן נקראת שליש. מדוע שליש? כיוון שיחידה אחת מן העיר, יחידה אחת מן החוף ויחידה אחת מפנים הארץ, כל אחת מהן היא שליש של שבט. כלומר, יש לנו 30 שלישים שיוצרים יחד 10 שבטים. ב-10 השבטים הללו נרשמים כל האזרחים האתונאים וכל שבט, יש בו ייצוג גם לעיר, גם לחוף וגם לפנים הארץ. זה קצת מסובך.

דרך אחת להתמודד עם הסיבוך היא לעיין בספרו של אפריים דוד ברשימה הביבליוגרפית.

מדוע העיקרון הזה מסובך? הסיבה לכך, להערכת חוקרים מודרניים, היא שדווקא המערכת המורכבת הזו סייעה לקעקע את הסדרים החברתיים הוותיקים באתונה , אלא שהיו תלויים בחברה האריסטוקרטית, ולבנות מחדש, להגדיר מחדש, את המבנה האזרחי של העיר ולמצוא בתוכו מקום לכל האזרחים החדשים.

דווקא הכורח להתמודד עם מערכת מורכבת כזו הכריח את חבר האתונאי האזרחי לחשוב מחדש מה מקומו במדינה, מה מקומו בשיטה החדשה. בנוסף לשלישים ולשבטים, חולקה אתיקה חלוקה נוספת ליחידות קטנות עוד יותר: ליחידות הללו קראו דמוס. דמוס היא מילה שמשמשת גם לכל חבר האתונאים יחד, כל הציבור האזרחי, אבל גם כל אחת מהיחידות הקטנות הללו. אותה מילה, שתי משמעויות. אותם דמוסים היו יחידות מנהלתיות בגדלים שונים (הדמוסים הקטנים ביותר מנו כ-100 איש והיו כאלה שמנו 1000 ואולי יותר). הדמוסים הללו היו יחידת הרישום הבסיסית שעליה נשענה כל הדמוקרטיה האתונאית. מה זאת אומרת? אדם זיהה את עצמו לפי שם הדמוס שלו. למעשה, במשך זמן קצר לאחר הרפורמה של קלי' נמנעו אנשים מלציין את שם אביהם כפי שהיה נהוג עד אז וקראו לעצמם רק בשמם הפרטי ובשם הדמוס שלהם, עד כדי כך היה הזיהוי בין האדם לבין הדמוס אליו השתייך.

בכל אחד מהדמוסים הללו הייתה מערכת דמוקרטית פנימית. כל שנה נבחר הדמרכוס, שליט הדמוס, ראש הדמוס, בתהליך בחירות פנימי שהיה שייך לאותו דמוס. היה לדמוס גם מרכז קהילתי משלו, לעיתים מקדשים משלו, לפעמים אפילו תאטראות פרטיים. בכל אחד מהדמוסים התנהלו חיים פוליטיים עצמאיים. החיים הפוליטיים הללו שמהם באמת היה קשה להתחמק היו בית הספר לדמוקרטיה. מתוך ההתנסות בחיים הפוליטיים בכל אחד מהדמוסים הללו, רכשו האזרחים האתונאים את ההרגלים, הלך המחשבה, שאפשר להם להתנהל בחיים דמוקרטיים גם במדינה ככלל. מוסד נוסף שכונן קלאיסתנס ותפס מקום חשוב ביותר בחיים הפוליטיים האתונאים הוא הבולה - מועצה של 500 איש. BULE. המוסד הזה של 500 איש כיהן בתור המועצה המייעצת והמתדיינת (זה המקום שבו נחתכים הרבה מאוד מהעניינים החשובים ביותר). המועצה הזו התכנסה מדי פעם במלואה, 500 איש כל פעם, אבל 500 איש כל השנה לא יכולים להתפנות מעיסוקיהם, ולכן כל אחד מהשבטים שלח 50 איש כדי שיאיישו את מועצת החירום העומדת במשך עשירית מן השנה.

לפי חישובים של העת המודרנית, כל אזרח אתונאי, היה לו סיכוי של שליש-שני שליש לכהן בבולה לפחות פעם אחת בחייו! אם ניקח בחשבון שחלק מהאנשים לא גילו שום עניין בפוליטיקה וניסו להתחמק ממנה, יוצא שפחות או יותר כל מי שרצה להיות חבר בבולה, היה חבר בבולה במשך שנה אחת מחייו.

פעילויות מרכזיות שאירעו בבולה מעבר להתייעצות היו קבלה של משלחות זרות שהגיעו, טיפול בעניינים שוטפים שונים (תקציביים למשל) והכנת הצעות להצבעה באסיפת העם.

כל הדברים הללו נותנים לנו את מה שנקרא דמוקרטיה ישירה. כלומר לא הדמוקרטיה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, הנציגותית, שבה כל הציבור בוחר פעם בכמה שנים את מי שינהל עבורו את העניינים באופן גמור במשך שאר הזמן. בדמוקרטיה הישירה רוב הציבור מעורב ברוב העניינים, רוב הזמן. כמובן, לא ייתכן שכולם יעשו הכל כל הזמן, אבל כל אחד עושה משהו מתישהו, בין אם אתה מעורב בדמוקרטיה המקומית, בדמוס שלך, שיכול למנות אפילו 100 אנשים, ובין אם אתה יושב בבולה או רק מגיע להצבעות הגדולות של אספת העם, ולפעמים בשנים מסוימות תהיה פעיל יותר ולפעמים פעיל פחות בשנים אחרות. אבל כמעט כל אזרח אתונאי מעורב באיזשהו אופן בדמוקרטיה באופן ישיר באיזשהו שלב בחייו.

אנחנו מדברים בלשון זכר על אזרח אתונאי. אזרחית אתונאית קיימת, אך אינה מעורבת כלל בחיים הפוליטיים. נשים, להבדיל מספרטה, לא היו מעורבות בחיים הפוליטיים של אתונה העתיקה. כלומר, בהשוואה לדמוקרטיה של ימינו, הדמוקרטיה האתואנית הרבה יותר ישירה אך סגורה לחלוטין בפני כל הנשים באוכלוסייה. היא סגורה גם בפני אותם גרים, מטויקוי, גם עבדים. כלומר, הדמוקרטיה האתונאית הייתה הדמוקרטיה הכי דמוקרטית שיש מבחינת מעורבות הציבור, אלא שהציבור עצמו היה מצומצם למדי, הוא לא כלל עבדים, לא כלל תושבים גרים, לא כלל נשים.

מדי פעם בשיח המודרני ניתן לראות את ציוני העובדה הזו כחלק מביקורת על הדמוקרטיה האתונאית, אבל צריך לזכור שאת הדמוקרטיה האתונאית יש להשוות לא לדמוקרטיות המערביות של ימינו, אלא למשטרים מקבילים בעת העתיקה. כל המשטרים בעת העתיקה, ביוון, ברומא או במקומות אחרים קיימו משטר של עבדות, אתונה לא הייתה יוצאת דופן מהבחינה הזו, וכל המשטרים בעת העתיקה, אולי מלבד ספרטה, הדירו נשים לחלוטין מהחיים הפוליטיים. בהתחשב בנתונים הללו, הדמוקרטיה האתונאית היא ללא ספק אחד המשטרים המתקדמים ביותר, אם לא המתקדם ביותר מבין כולם.

סיכום

נקודת המוצא של אתונה במאה ה-8-תחילת ה-7 לפנה"ס דומה לגמרי לערים רבות ואחרות ברחבי יוון.

מי שמבצע את המהלך הראשון ששולח את אתונה בדרך לדמוקרטיה הוא סולון.

מה שסולון עושה - קודם כל הוא חותר תחת הבסיס האריסטוקרטי, הוא מבסס את הטימוקרטיה, שלטון המגדיר את זכויות האזח לפי כסף, אבל כבר לא לפי מוצא. הוא מאפשר

מידה רבה של מוביליות חברתית, מתחיל מהלך של הרחבת הבסיס האזרחי באמצעות מתן אזרחות, ובייחוד הוא מספק כישלון מפואר שייתן השראה לעתיד.

הרחבה בסיס האזרחים ממשיכה גם אצל פסיסטראטוס וגם אצל קלאיסתנס. השאלה עד כמה מוכנה מדינה להרחיב את בסיס אזרחיה תהיה שאלה קריטית מאוחר יותר כשנראה מדוע מדינות מסויימות הגיעו לגבול קצה גידול מסויים, בין השאר אתונה וספרטה, ומדוע מדינה אחת, רומא, תפרוץ את כל הגבולות.

אחרי סולון מגיעה תקופה של טיראניה באתונה. פסיסטראטוס, למרבה האירוניה, משתמש בכוח הטיראני שלו דווקא כדי לבסס את המעמד הבינוני ולפתח עוד יותר את התשתית שעליה תוקם הדמוקרטיה האתונאית בעתיד באמצעות פיתוח הכלכלה, באמצעות הזנקת החברה האתונאית קדימה, באמצעות גיבוש של חברה אזרחית, הוא מניח את היסודות שמתוכם צומחת המהפכה העממית שמגרשת את הספרטנים, ועל בסיסם בונה קאליסתנס את הדמוקרטיה האתונאית בצורתה הראשונית.

דמוקרטיה שהיא לא נציגותית כפי שאנחנו מכירים היום, אלא ישירה, כזו שכמו בעת המהפכה העממית, האנשים ברגע שצריך אותם, מתייצבים באופן אישי, בהמוניהם, לטובת המדינה.