מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 4

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

היסטוריה, אימפריה, טרגדיה

סיפורה של אתונה במאה ה-5 לפנה"ס

האימפריה הפרסית:

פרסיס=פרס, ממנה יצאו במהלך המאה ה-6 לפנה"ס לוחמים על גב סוסים, אוחזים בחנית וכבשו אחת אחרי השנייה את הממלכות הגדולות של המזרח הקדום.

השם המפורסם בסיפור הזה הוא שמו של כורש, המלך הגדול של פרס, אותו אנחנו מכירים מהתנ"ך, האיש שסיים את גלות בבל והתיר לגולי בבל לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש.

בהנהגת כורש כבשו הפרסים קודם כל את מדאי (צפון איראן-צפון עיראק-מזרח טורקיה של ימינו), לאחר מכן כבש את ממלכת לוד ששם הומצא הכסף, הוא השתלט כמעט על כל אסיה הקטנה. הוא גם כבש את ארץ ישראל ובנו, קמבוזי, כבש גם את מצרים. כך הפכה פרס במהלך המאה ה-6 לפנה"ס ממדינה קטנה וכפופה למדים, ליורשת של הממלכות האימפריאליות של המזרח הקדום. במהלך הכיבושים הללו נפגשו הפרסים לראשונה עם היוונים. המפגש התרחש באיוניאה, החופים המזרחיים של הים ההגאי, וגם באיים היווניים הסמוכים לחוף הזה. המפגש מצטייר לרוב במקורות המאוחרים בצבעים קודרים, אבל המצב בפועל היה שונה מזה שאנחנו מכירים מהמקורות הסיפוריים.

ערים שונות פרחו ושגשגו דווקא תחת השלטון הפרסי. אנחנו יודעים על אומנים יווניים שהרחיקו לכת עד לבירות פרס, פרספוליס ופסגדאי, שם מצאו עבודה בסחר טוב בבנייה, באדריכלות, בקישוט ובפיסול. גם בבתיהם, זכו האיונים הללו ויוונים אחרים שישבו גם הם בחופים המערביים של אסיה הקטנה, טורקיה של ימינו, לשלטון מרכזי חזק יחסית שהשליט שלום יחסי, ערים רבות זכו לאפשרות לשגשג.

אלא מה? השיטה הפרסית למשול בערים הללו בדרך כלל הייתה להעמיד בראשם שליט יחיד שביוונית נקרא טיראן=שליט שנמצא מעל החוק. הכינוי הזה מגיע מאותם חוגים אריסטוקרטיים, אוליגרכיים, שהשלטון שלהם בערים הללו הסתיים ברגע שהגיעו הפרסים לזירה. מובן כיצד אותם אריסטוקרטים שראו שליטים יחידים מטעם מלך פרס משתלטים על עירם, פיתחו גישה עויינת לשלטון הפרסי.

האירוע הראשון מתרחש בשנות העשרה של המאה ה-6 לפנה"ס, לקראת סוף העשור. המלך דריווש, המלך שהקים את שושלת ששלטה בממלכת פרס רוב ימיה, גם הוא מופיע בתנ"ך, החליט שלא די לו בשלטון באסיה, הוא רוצה לעבור ולכבוש גם חלקים מאירופה. אחד ההיסטוריונים מספר לנו שהלך דריווש תכנן מסע גרנדיוזי שירדוף וינצח את הסקיטים, אותם תושבים רוכבי סוסים שחי ברומניה ובדרום אוקראינה של ימינו, יכבוש את כל הארצות סביב הים השחור ויחזור לאסיה תוך כדי חציית הקווקז. כך יהפוך הים השחור לים פנימי של הממלכה הפרסית.

אלא מה? אותם סקיטים נקטו בפעם הראשונה בהיסטוריה המתועדת "אסטרטגיית האדמה החרוכה", כלומר - הם שרפו את שדות התבואה שלהם והסתלקו על סוסיהם. כך נאלץ הצבא הפרסי לרדוף אחריהם כשהוא עובר בארץ שממה ולא יכול למצוא לעצמו צידה לדרך. המשימה הגדולה הזו של דריווש לא הצליחה להגיע למטרתה, הוא לא הצליח לעשות את הסיבוב הזה ולספר את כל הארצות סביב הים השחור לאימפריה הפרסית.

בינתיים על נהר הדנובה ישבו הטיראנים שגויסו מטעם המלך הפרסי, דריווש, והתלבטו האם כדאי להם לחכות למלך כפי שהצטוו ולהעביר אותו חזרה לצד השני, או שמא כדאי להם להסתלק ולהשאיר אותו תקוע באירופה עד שצבאו ימוגר לחלוטין בידי הסקיטים. מילטיאדס מאתונה הציע לעזוב את דריווש לגורלו ולהיפטר אחת ולתמיד מהשלטון הפרסי. אבל היסטיאיוס, הטיראן של מלטוס, שאל "אם ניפטר מהפרסים, מה עלינו הטיראנים? מי ישאיר אותנו בשלטון?". הדברים שלו חתרו עמוק היטב ללבבות, הטיראנים נשארו במקומם, סייעו לדריווש לחזור לביתו וההרפתקה נגמרה בנזק שולי יחסית.

כעבור חצי דור בערך המרמור בערים היווניות שלחופי הים ההגאי כנגד השלטון הפרסי עולה וגובר, עד כדי כך שהוא מתפרץ סביב שנת 500 לפנה"ס במה שאנחנו קוראים לו היום "המרד האיוני", המרד של היוונים האיונים שגרים בחוף המערבי של טורקיה. האיונים שהתמרדו כנגד מלך פרס הבינו שהצלחות ראשונות בצד, הם יזדקקו לעזרת מאחיהם היוונים שבאירופה אם ברצונם להמשיך להתנגד למלך הפרסי ולצבאו. הם שלחו שליחים לבקש עזרה בספרטה ונדחו. הספרטנים לא היו מעוניינים בהרפתקאות מעבר לים. שלחו שליחים לבקש עזרה באתונה ושם הם נתקלו בסבר פנים אוהד יותר והאתונאים שלחו להם עזרה מסוימת. לא כוח גדול מספיק כדי לשנות את גורל המערכה, המרד דוכא באכזריות, הערים האיוניות חזרו להיות תחת שלטון פרס.

אלא מה? בינתיים הבין המלך דריווש שכל עוד הוא שולט בערים היווניות שנמצאות באיוניה, יש צורך לתת את הדעת גם על אתונה, שכן האתונאים התערבו במרד הזה. הוא שולח מפקד מטעמו שייצא אל העיר אתונה ויעניש אותה. ניסיון הנחיתה של הצבא בוצע ליד מישור מרתון. יחד עם הצבא הפרסי היה גם היפיאס, בנו של הטיראן פסיסטראטוס, שגורש כ-20 שנה לפני כן על ידי הספרטנים בתמיכת האריסטוקרטיה האתונאית. האתונאים שלחו עזרה לספרטה והספרטנים הבטיחו לבוא לעזור אבל לפני כן היה עליהם לחכות שצורת הלבנה תגיע למילואה הנכון. הימים נוקפים, הצבא הפרסי מאיים והנה נאלצו להתייצב האתונאים לשדה הקרב במרתון ללא העזרה הספרטנית. הצבא האתונאי צעד מהעיר אל מרתון, נפגש בצבא הפרסי פנים אל פנים וניצח. חיל הרגלים היווני, הפלנקס, ניצח את הצבא הפרסי והדף אותו חזרה אל הספינות.

הצבא הפרסי ניסה לנצל את ההזדמנות שכל החיילים האתונאים נמצאים ליד מרתון, הפליג מיד אל עבר העיר אתונה. הצבא האתונאי צעד מהר הביתה, הגיע אל העיר בזמן, המתקפה נכשלה ויחד איתה הוכתר בכישלון כל הניסיון הפרסי הזה להכניע את אתונה.

1. המרחק בין מרתון ואתונה הוא 38 ק"מ. 42.95 ק"מ שמוכר לנו מהמרתון הוא זה שרצו באולימפיאדה המודרנית הראשונה בלונדון ב-1928.

2. הסיפור שאולי מוכר לנו על הרץ שרץ ממרתון חזרה לאתונה, בישר "ניצחנו" ומיד מת - הסיפור הזה מוכר לנו רק ממקורות מאוחרים הרבה יותר, מאות שנים אחרי. בזמן אמת כמעט מוכר לנו סיפור על רץ אבל הוא רץ מאתונה לספרטה בכלל והיא לקחה לו מעט יותר מיום.

דמוקרטיה בנקודת מבחן

העימות בין פרס ליוון מאחורינו. אך באתונה היה ברור לכולם שזה לא סוף דבר, למעשה זו רק ההתחלה. והנה, המדינה הדמוקרטית הצעירה הזו, שהרפורמה הדמוקרטית שלה התחילה בסך הכל סביב שנת 507 לפנה"ס, מוצאת את עצמי ב-490 ולאחר מכן במשבר גדול, בנקודת מבחן - כיצד היא תתמודד ותגייס את המשאבים כדי להתמודד עם האיום הפרסי?

רצה הגורל ובשנת 483 לפנה"ס, אולי מעט קודם, התגלו בלאוריון שבאתיקה, כלומר חבל הארץ שבו נמצאת אתונה, מרבצי כסף אדירים. הכלכלה היוונית למדה מהם מטבעות לפני זמן לא רב והסתגלה אל השיטה הכלכלית החדשה בקצב הולך וגובר והנה אל תוך השיטה החדשה שעוד נעשו בה ניסויים, הוזרמה פתאום כמות גדולה מאוד של מתכת כסף, משאב כלכלי נע שאפשר לנצל בכמות גדולה. ואם לנצל, נשאלת השאלה - כיצד? הצעה אחת אותה הציע אריסטידס, הייתה לחלק לאזרחים שאינם בעלי רכוש גדול כסף מזומן, באמצעות הכסף הזה הם יהפכו להיות בעלי אמצעים, יוכלו להצטייד בציוד הופליטים והצבא האתונאי יכפיל את עצמו ואף יותר. צעד כזה היה הופך את אתונה למעצמת חי"ר מובילה ביוון אם לא ה-מובילה. אלא שמול אריסטידיס עמד פוליטיקאי אחר, מוכשר וערמומי מאוד, תמיסטוקלס.

הוא אמר "לא בחיל רגלים עלינו להשקיע אלא באוניות מלחמה", ולא סתם באוניות מלחמה אלא באלה החדישות והטובות ביותר. אם יש איזשהו סיכוי לגבור על הפרסים, הסיכוי היחיד נמצא בים. וכך ניהלו השניים מאבק פוליטי ביניהם שמצד אחד הוא בין שני אנשים ומצד שני הוא בין שתי גישות שונות לדאגה לביטחון המדינה, מצד שלישי הוא מאבק שיש לו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת. וכאן, כדי להסביר כיצד נפתר המאבק, עלינו להכניס לזירה גורם נוסף - האוסטרקיסמוס=משפט החרסים. פעם בשנה התאספה אספת העם האתונאית, האקלסיאה, והצביעה האם יש לקיים את ההליך המשפטי התחוקתי אוסטרקיסמוס באותה שנה. אם החליטה האספה שכן, היו מתכנסים כעבור כמה שבועות ומצביעים איזה מאזרחי אתונה יצא עכשיו לגלות ל-10 שנים. בכל שנה יש לאזרחי המדינה היכולת להגלות אדם אחד ל-10 שנים. הגליה שאין עימה קלון, זוהי לא הגלייה של מי שנתפס ברצח או נחשד באיום על המדינה. רכושו של המוגלה נשמר לו והוא יכול לחזור לאתונה כעבור 10 שנים עם זכויות מלאות. השיטה הזו נועדה לפשר לזרם אחד בחיים הפוליטיים להמשיך קדימה במלוא הקיטור ולסלק הצידה דמות מפתח מזרם מתנגד. בתוך המערכת הזו של דמוקרטיה ישירה היה כאן אמצעי להגברת המשילות.

לפי המקורות השיטה הזו שייכת כבר לחוקה של קלאיסטנס. עם זאת, אנחנו יודעים שעד 488-487 לפנה"ס, 20 שנה אחרי החוקה הזו, לא נעשה שימוש באוסטרקיסמוס אפילו פעם אחת, לא ידוע לנו. האם הגיוני שכלי נשק פוליטי חזק כזה עמד לרשות הפוליטיקה האתונאית במשך 20 שנה ולא נעשה בו שימוש? ייתכן. דעה נוספת גורסת שהאוסטרקיסמוס נכנס לשימוש רק בסמוך לזמן שבו נעשה בו שימוש לפעם הראשונה, כלומר זמן קצר לאחר קרב מרתון, ושהוא יוחס אחורה לקלאיסתנס על ידי מקורות מאוחרים מתוך הנחה מוטעית. בין שתי האפשרויות הללו קשה להכריע. אין ספק שבעשור הזה בין מרתון לבין הפלישה השנייה של הפרסים, אז החלו האתונאים להשתמש בכלי הזה במרץ.

בכל אחד מהחרסים החזיק אזרח אתונאי שרצה להגלות את אחד מהפוליטיקאים ששמם היה רשום על החרס.

השנה היא שנת 483-482 לפנה"ס, נתגלה הכסף בלאוריון, איך ננצל את הכסף הזה? הדעה שניצחה היא דעתו של תמיסטוקלס, הם החליטו להשקיע בצי ספינות. אריסטידיס יצא לגלות.

הטרירמה=הספינה. טרירמה=תלת סיפונית. החותרים ישבו ב-3 מפלסים שונים. מירב התנופה של הטרירמה הגיעה מהעבודה של החותרים. צריך לזכור ששימוש יעיל במשוטים, מתוזמן, שיאפשר לסימן לנוע אחורה וקדימה, הצריך כוח חותרים מיומן ביותר, כושר גופני יוצא דופן ובעיקר רוח צוות ורוח לחימה. מצד שני, הציוד שנדרש הה מינימלי: אם כדי ללחום מעל גב סוס צריך קודם כל לקנות סוס, כדי להיות הופליט צריך חנית ומגן, כדי להיות חותר צריך רק זוג זרועות וגב איתן. כך נפתח פתח גם לעניים שבעניים של אתונה לשרת בצי. עם הפיכתו של הצי לגורם הצבאי מספר 1 של אתונה, העניים בני העניים מצאו את עצמם בחלק החשוב ביותר של הצבא. הגנה פעילה על המדינה מקנה וגוררת כוח פוליטי. ככל שהתחזק מעמדה של אתונה כמעצמה ימית, כך העמיקה הדמוקרטיה שלה וגבר הביטחון העצמי של כל שכבות האוכלוסייה, כולל העניים.

פלישת כסרכסס והולדת ההיסטוריה

והנה מגיעה הפלישה שהיוונים חששו מפניה. המלך דריווש מת בינתיים ואת מקומו תפס בנו כסרכסס, המוכר לנו ממילת אסתר, אחשוורוש. הצבא שאסף כסרסס כדי להעניש את האתונאים על התבוסה במרתון ואת כל ערי יוון שיעיזו לעמוד לצידם ולא יקבלו את הדרישות של מלך פרס להכיר בשלטונו העליון, הצבא הזה מנה מספר כולל ברוטו של למעלה מ-5 מיליון איש. מספר קצת מופרז, מתייחסים אליהם בחשדנות. יש הטוענים שכאשר רואים מספר כזה הדבר הנכון לעשות קודם כל הוא להוריד 0. אבל גם אם נוריד 0 נישאר עם 0.5 מיליון איש ברוטו, כוח ענק.

ביוון היו מי שקידמו את פני הפרסים בשמחה. היו מי שחשבו שיוכלו להימלט מרוע הגזירה או לפחות להיות ניטרלים. והיו מי שלא התכוונו לוותר אלא להתנגד.

בראש המתנגדים עמדו הספרטנים. הם הקימו את הברית הפלופונזית שלהם, האתונאים צורפו לברית הזו ויחד הם הקימו את הברית ההלנית, הברית של היוונים, ב-481 לפנה"ס.

מעבר לעובדה שהייתה בכך הרחבה של הברית הקיימת, כאן נבנה בפעם הראשונה שיתוף פעולה בין ספרטה ואתונה, אשר יגדיר את הפוליטיקה הבינעירונית של יוון במשך כל המאה ה-5 לפנה"ס. מכאן ואילך הופכת שאלת היחסים בין אתונה וספרטה לשאלה המרכזית במשך כל המאה ה-5 לפנה"ס. הסיסמא של בנות הברית הייתה "חירות היוונית". מלך פרס דורש שייתנו לו אדמה ומים, יכירו בשלטונו העליון, ואילו הספרטנים, האתונאים, הקורינתים ובעלי בריתם השיבו בשלילה, הם רצו להיות בני חורין, לא יהיו עבדים למלך. הנה מגיע כסרכסס אל הזירה. הסרט 300 מתרכז בקרב הגדול תרמופלאי. זה היה בעיקרון קרב בלימה של המלך ליאונידס שהניח לבעלי בריתו לשגת בזמן ממצר ההרים שבו התכוונו לבלום את הפרסים. במידה מסוימת היה כאן עניין של מצ'ואיזם, גאווה גברית שלא הניחה לליאונידס ואנשיו לשגת. המחיר - 300 איש מתו באותו יום.

הספרטנים סיפרו בימים מאוחרים יותר שהיה להם דבר נבואה שאמר שספרטה תאבד אחד ממלכיה בשדה הקרב או תפסיד במלחמה. ליאונידס, אם ידע על סיפור כזה, ניתן לומר גם שהקריב את עצמו כדי שהמלחמה תניח לעירו לנצח במלחמה כולה.

אבל תרמופלאי היה רק ההתחלה. משם המשיך הצבא הפרסי לאתיקה עצמה, כבש את אתונה והחריב את המקדשים שבה. האתונאים ידעו על בוא הפרסים מבעוד מועד, העלו את הנשים והילדים לספינות, פינו אותם אל הפלופונס, ולמעשה המדינה האתונאית עזבה את אתיקה והמשיכה להתקיים כולה בגלות, בפלופונס. הדבר מלמד גם על הגודל של עיר-מדינה אתונאית, אפילו גדולה כמו אתונה, היה אפשר לפנות את כולה למקום אחר. וגם מלמד על העובדה או התפיסה היוונית לפיה היחידה הפוליטית, הפוליס, אינה שטח מסויים, אלא היא סך האזרחים. ואכן האתונאים העתיקים לא קראו לעצמם או לעירם "אתונה" אלא "האתונאים".

האתונאים יצאו לגלות בפלופונס והקרב הגדול אליו כולם התכוננו נערך במצב בין אתיקה לבין האי סלמיס שנמצא מרחק קטן משם. הספרטנים, בעלי בריתם, היססו אם להצטרף לקרב, אבל תמיסטוקלס האתונאי הערמומי איים עליהם שאם לא יצטרפו אליו למערכה הזו, הוא ייקח את כל האתונאים, יפליג איתם לאיטליה וישאיר את הספרטנים ובני בריתם לבד. האיום הצליח ובעלי הברית נשארו. בתכסיס מקביל גרם תמיסטוקלס לפרסים לחשוב שעוד מעט בעלות הברית כן עוזבות אותם לבד במערכה ושאם רוצים הפרסים לתפוס את היוונים לפני שיימלטו, כעת הזמן לתקוף. אלא שבמקום לסגת הוא הטמין מארב, הצי הפרסי הפליג כולו אל תוך המצר הצר, שם חיכו לו אוניות של אתונאים, קורינתים ועוד כמה ערים, וניגחו את הספינות הקלות מעט יותר של הצי הפרסי, רובן ספינות פיניקיות או יווניות. הספינות היווניות החדשות מילאו תפקיד חשוב במיוחד והיו יעילות מאוד כיוון שהיו גדולות וחזקות. בתנאים של מצר קטן שאין בו מקום לתמרן, פשוט ניגחו והטביעו ספינה אחר ספינה של הפרסים. המלך אחשוורוש ישב על גבעה נישאה באתיקה וצפה על הקרב, צפה בצי שלו טובע בים.

בשנה לאחר מכן, יש עוד קרב יבשה בפלטיאה בשנת 479 לפנה"ס. הצבאות היווניים (ספרטנים, אתונאים ואחרים) מנצחים ניצחון מוחץ על הפרסים ובעלי בריתם.

קרב ימי נוסף שנערך, זוכה שוב הצי הפרסי להפסד והמשלחת הצבאית האדירה, הפלישה האדירה של פרס לאירופה נבלמה באופן סופי. האימפריה הפרסית לא ניסתה עוד לכבוש חלקים באירופה בכוח הזרוע.

שנים ספורות לאחר הניצחון הגדול הזה העלה הדרמטורג, הטרגיקון אייסכילוס, את המחזה "הפרסים". המחזה הוא הטרגדיה היוונית הראשונה שהשתמרה במלואה והגיעה עד ימינו. סמלי מאוד שלא רק את הטרגדיה הראשונה שהגיעה עד ימינו הולידה המלחמה הזו בפרסים, אלא גם את ספר ההיסטוריה הראשון. ספר ההיסטוריה הראשון נכתב על ידי הרודוטוס, איש

הליקרנסוס (עיר באסיה הקטנה). הוא כתב היסטוריה כדי לספר על המלחמה הגדולה של היוונים בפרסים וכיצד הגיעו אליה. אבל כשהוא ניגש לעשות זאת הוא גם תבע את המונח "היסטוריה". היסטוריה ביוונית פירושו "המחקר ופירותיו (הטקסט שיצא ממנו)". מתוך הכתבים שהגיעו אלינו מיוון העתיקה, זהו הטקסט הראשון מסוגו שמספר סיפור כרונולוגי שרוצה לספר על מאורעות, סיבותיהן ותוצאותיהן ועוסק בפרוזה, לא בשירה. עד היום ניתן לראות במקומות רבים את הרודוטוס מכונה "אבי ההיסטוריה".

אימפריה

שתי בעלות הברית שהביאו את הניצחון על פרס, ספרטה ואתונה, פונות לכיוונים שונים. הספרטנים, ככל הנראה, בשל בעיות פנימיות וחיכוכים בתוך הברית הפלופונסית, מסתגרים להם. הם משאירים את האתונאים להמשיך לנהל את המאבק כנגד הפרסים. האתונאים מקבלים עליהם את המשימה בשמחה ומקימים ברית משלהם, "האטית-דלית". אטית=מרכזה האמיתי הגיע מאתיקה, שם שכנה אתונה, דלית=על שם האי דלוס בים ההגאי, שם נמצאה קופת האוצר של הברית הזו. השנה היא 478 לפנה"ס, מיד לאחר הניצחונות הגדולים על הפרסים.

מלכתחילה מטרת הברית הייתה להמשיך ולהדוף את הפרסים, לשחרר את היוונים באשר הם מעול פרס. לפי חוקת הברית הראשונה, כל אחת מהערים החברות שלחה אוניות לצי המשותף. עיר גדולה שלחה יותר ספינות, עיר קטנה שלחה פחות. אתונה כמובן שלחה הכי הרבה אוניות. אלא מה? כעבור שנים לא רבות החלו חלק מהערים להחליף את האוניות עצמן בכסף. הרי "למה לנו תושבי עיר קטנה לשלוח סירות שנה אחרי שנה למלחמה? אנחנו יכולים להעמיד כסף, לתת לאתונאים, הם יציידו בספינה משלהם והם ישברו את הגב ויכלו את זמנם בשיט בים ההגאי ובמלחמה בפרסים, עדיף שהם יילחמו ולא אנחנו". אבל כאן יש מלכוד כמובן: כפי שאמרנו, מי שמעמיד את הכוח הצבאי הוא זה שמחזיק בעוצמה הפוליטית ועד מהרה הפכה הברית האטית-דלית למכשיר בידי אתונה. מברית צבאית, היא הפכה אט אט לאימפריה אתונאית.

בתוך זמן לא רב אנחנו מוצאים קהילות שונות באיים בים ההגאי שמתמרדות כנגד הכורח להיות חלק מהברית ולהמשיך לשלם מיסים לאתונאים. אנו רואים את המרידה בנכסוס, 470-471 לפנה"ס, אח"כ באי תאסוס בים ההגאי. המרידות הללו היו סימן לבאות, הן דוכאו ביד קשה ונהיה ברור שהמשחררים האתונאים שבאו להפיל את שלטון העריצות הפרסי תפסו לעצמם שלטון עריצות משלהם. ובינתיים בספרטה, באמצע שנות ה-60, אותו עשור שרואה מרידות כנגד האימפריה האתונאית, בפלופונס מתרחשת רעידת אדמה גדולה, חזקה, בלתי צפוייה. הספרטנים חשבו במהלך התקופה הזו אולי לצאת לעזרת המורדים כנגד האתונאים, אלא שרעידת האדמה הפחידה אותו ושכנעה גם את ההלוטים המסנים (אוכלוסייה משועבדת שאפשרה את הפנאי הספרטני ואת המדינה המיליטריסטית, חיה חיי טרור). כאשר הם ראו את רעידת האדמה וידעו כמה הנפש הספרטנית נוטה לאמונות תפלות, הם פרצו בהתמרדות גדולה וניסו שוב לזכות בעצמאות. והנה הספרטנים, שרגע קודם לכן חשבו אולי לצאת ולעזור למורדים כנגד האתונאים, שולחים מהר משלחת לאתונה ומזמינים את האתונאים לסייע להם לדכא את המרד ההלוטי.

באתונה הפוליטיקאי המוביל הוא קימון, בנו של מילטיאדס, מי שניצח את קרב מרתון וסייע בזמנו לדריווש על הדנובה. קימון היה עשיר שבעשירים, מקורב מאוד לספרטנים. הוא מוביל את צבאו, 4000 חיילים הופליטים אל ספרטה, ושם מתרחש אחד האירועים שיעצבו את ההמשך של מהלך המאורעות עד לתומה של המאה ה-5 לפנה"ס. האתונאים מגיעים לעזור לספרטנים לדכא את ההלוטים המורדים ואז הם מבינים פתאום מה פירוש הדבר להיות הלוטי. האתונאים לא היו תמימים לחלוטין, הם כפו על בעלי בריתם להיות חלק מהברית, אבל הם לא שעבדו אותם באופן אישי, לא הענישו אותם פיזית, לא צדו אותם באישון לילה בשעת העוצר. החיילים האתונאים שכבר הפנימו את הדמוקרטיה הזדעזעו לראות כיצד נוהגים יוונים ביוונים אחרים. הספרטנים, שראו את הזעזוע שלהם, הזדרזו בעצמם לבקש מהאתונאים שיחזרו הביתה.

החיילים שחזרו הביתה חזרו עם מסר כפול. מצד אחד, הזעזוע מהיחס להלוטים. מצד שני, העלבון על כך שהם זומנו לעזרה ושולחו כלאחר יד.

קימון מצא את עצמו במצב פוליטי קשה מאוד. הוא הוצא לגלות (בתהליך עם החרסים) בעקבות הכישלון שלו בספרטה והסיעה הפוליטית שתפסה את העניינים בידיה קידמה את הדמוקרטיה האתונאית באופן משמעותי.

מאותו הרגע שבו גורשו האתונאים חזרה לבתיהם, הורעו היחסים בין אתונה וספרטה והידרדרו עד מהרה לכדי מלחמה כוללת, המלחמה הפלופונסית הראשונה. היא התרחשה באמצע המאה ה-5 לפנה"ס, 461-446 לפנה"ס. לרוע מזלה של המלחמה הזו שהייתה עמוסה במהלכים מעניינים, אין לה היסטוריון שסיפר את סיפורה באופן מדוקדק ולכן אנו יודעים עליה מעט יחסית והיא שולית יחסית בספרי ההיסטוריה שלנו.

עם זאת, דבר אחד מרכזי וחשוב ידוע לנו - שנים ספורות לאחר שפרץ העימות בין אתונה וספרטה התקבלה החלטה באתונה לחדש ולבנות נמל גדול בפיראוס, הנמל הגדול של אתונה עד היום, ולבנות חומות ארוכות בין העיר אתונה, ששכנה קצת פנימה אל תוך היבשת, לבין פיראוס. כלומר, החומות הללו הדביקו את העיר אתונה אל הים ובעולם שבו מכונות מצור כמעט לא היו ידועות, הפכה את העיר אתונה לבלתי ניתנת לכיבוש כל עוד הצי האתונאי משל בים. שנים ספורות לאחר מכן, האתונאים, מטעמי ביטחון לכאורה, מעבירים את קופת הברית האטית-דלית לעיר אתונה עצמה. מעכשיו, הופכת האימפריה האתונאית לאימפריה לכל דבר ועניין. האתונאים מספחים אליה קהילה אחר קהילה, גם מחוץ לים ההגאי, כל הקהילות הללו מחוייבות בתשלום מס, אסור להן לפרוש, והכסף זורם כולו לאתונה. בינתיים, בעוד האתונאים מנהלים את המלחמה כנגד הספרטנים, הם גם ממשיכים במאבק צבאי בלתי פוסק בעימות שלהם כנגד פרס. באמצע המאה בדיוק, נוחלים האתונאים ניצחון ימי גדול ליד קפריסין ולאחר מכן חותמים על הסכם שלום עם האימפריה הפרסית שקובע עד להיכן מותר לצי הפרסי להפליג בים ובאיזה איזור יש השפעה אתונאית שבו אסור לפרסים להפליג.

משלב זה ואילך הובטחה חירות היוונים למעשה. לא היה עוד צורך בברית האטית-דלית. אלא שהיא לא פורקה. מדינה שהתרגלה לאימפריה שלה, שלמדה לנצל אותה, שהפכה את ההכנסות ממנה למשהו שנלקח כמובן מאליו, למדינה כזו קשה מאוד להתפרק מנכסיה.

דמוקרטיה

ככל שהדמוקרטיה האתונאית הפכה להיות מעצמה ימית חזקה יותר ויותר, ככל שהצי האתונאי הפך להיות חלק חשוב יותר ויותר במדיניות של אתונה ובחיים היומיומיים שלה, כך הלכה והעמיקה הדמוקרטיה. ההעמקה הזו מצאה סימנים גם בשטח. לאחר ההגליה של קימון, מעביר פוליטיקאי אתונאי בשם אפיאלטס שורה של רפורמות שהעמיקו מאוד את הדמוקרטיה.

הסוגיה של רפורמות אפיאלטס היא סבוכה ביותר, המקורות לא בהירים לגביה וההשערות במחקר יכולות להבחן רק על סמך סבירותן. מהלך ראשון ברפורמה של אפיאלטס היה צמצום כוחה של האריופאגוס=אותה מועצה אריסטוקרטית של ארכונטים לשעבר שעמדה במקום גבוה וחשוב במדרג הפוליטי של אתונה.

האספה הזו הייתה אריסטוקרטית או לפחות טימוקרטית במהותה, היא אויישה על ידי ארכונטים, לשם היה אפשר להיבחר רק אם היה לך הון גדול. מכאן יוצא שלאסיפת האריופגוס הגיעו אותם פקידים שנבחרו בזכות הונם הגדול. אפיאלטס ואנשיו גזלו מן האריופגוס כמעט את כל סמכויותיה והעבירו את חלקן לבולה, המועצה של 500 איש, וגם לאסיפת העם הגדולה=אקלסיאה שמי שהיה בה החליט באותו יום להשתתף בה או לא וגם לבתי הדין העממיים, כלומר בתי משפט שהיו בכל אחד מהם מאות שופטים ומושבעים שקיבלו טיפול בעניינים רבים לידיהם. כלומר, המועצה האריסטוקרטית מאבדת את רוב כוחותיה והם עוברים למוסדות דמוקרטיים.

צער נוסף הוא תחילת מתן תשלום על כהונה פוליטית. זהו עניין חשוב מאוד. היום מובן מאליו שפוליטיקאים מקבלים שכר, אלא שעד לשלב זה באתונה לא היה נהוג כך, הם עסקו בפוליטיקה בהתנדבות, על חשבון זמנו הפנוי. זמן פנוי היה רק למי שהיה לו כסף. ברגע שהחלו האתונאים לשלם לפוליטיקאים שלהם, יכול היה כל אחד מהם לעסוק בפוליטיקה. נהפוך הוא, פוליטיקה הפכה להיות סוג של פרנסה, גם אם לא פרנסה שאפשר לחיות ממנה ברווחה, לפחות אפשר להתפרנס ממנה בצמצום.

אבל מאיפה הכסף?

גורם נוסף משורת הרפורמות הוא התחלה של מינוי למשרות בגורל. עלולים להגריל גם אנשים לא מוצלחים. באמת קרה מדי פעם, אבל כיוון שההשתתפות בחיים הפוליטיים הייתה כל כך גדולה וערה, נקודת המוצא של הפוליטיקה האתונאית הדמוקרטית, הייתה שהמסה, שחוכמת ההמון, תחפה על בחירות לא מוצלחות מדי פעם. הגורל הפך את המשרות הללו לא רק לנחלת הכלל אלא לדבר שקשה מאוד לשחד כדי לזכות בו - איך אפשר לשחד גוף בוחרים אם אלמנט של מזל, של הגרלה, מעורב בבחירה? הבחירה של פקידים בגורל העמיקה את הדמוקרטיה והפסיקה את השפעת העשירים להיבחר באמצעות כספם. מעולם לא נבחרו בגורל פקידים למשרת הסטראטגוס, אסטרטג בעברית, מפקד צבא. כל שנה נבחרו 10 כאלה שלא נבחרו בגורל. ואכן, החשיבות של המשרה הזו עלתה בעקבות הרפורמות הללו באופן משמעותי מאוד.

סעיף נוסף ברפורמה הוא אאפונה=euthyna. זהו הליך של דין וחשבון שניתן על ידי כל נושא משרה בדמוקרטיה האתונאית עם עזיבתו את השלטון. עד לשלב זה, הייתה מתנהלת חקירה לגבי הפקיד היוצא אך ורק אם עלו תלונות לגביו. מכאן ואילך, ההליך הזה, בו כל מי שעוזב את שירות המדינה חייב לתת דין וחשבון בפני בית דין עממי, הפך להיות חלק מהשגרה הפוליטית הדמוקרטית. פקידי המדינה באשר הם היו חייבים לתת דין וחשבון בפני העם ומעמדו של העם בתור הריבון התחזק באופן מעשי ובאופן סמלי בעת ובעונה אחת.

זמן קצר לאחר שהתחיל את המהלך הפוליטי הזה והעביר את החוקים שלו, נרצח אפיאלטס בנסיבות מסתוריות. את מקומו תפס פריקלס. מרגע זה ואילך, הופך פריקלס במשך שנות דור לאיש המוביל של הדמוקרטיה האתונאית. הנה לנו עוד אחת מהאירוניות של החיים - דווקא המערכת הדמוקרטית האתונאית הישירה כל כך, שבה שלטון העם ברור ועמוק כל כך, דווקא המערכת הזאת בתקופת השיא שלה מבליטה איש אחד על פני כל השאר.

אחד מהדברים שפריקלס מפורסם בהם מאוד הוא שהוא מנהיג שורה של מפעלי בנייה בעיר אתונה כדי לבנות ולשחזר את כל המקדשים שנשרפו בעת המלחמות הפרסיות ואף להחליף אותם בבניינים גדולים ומפוארים הרבה יותר.

מאיפה הכסף? '

תחום שבו אתונה פורצת בשיאים חדשים הוא הדרמה, הטרגדיה, ועכשיו גם הקומדיה. הטרגדיות והקומדיות האתונאיות הגדולות נכתבו בתקופה הזו שאנו דנים בה, בדור של פריקלס ובדור וחצי שאחריו. ההצגות הללו הוצגו ומומנו (עלו הרבה) בשורה של פסטיבלים שנחגגו באתונה שמהם נהנו לא רק האתונאים אלא גם התושבים הזרים של העיר ואפילו מבקרים מבחוץ. ההצגות התחרו אלה באלה, השחקנים קיבלו משכורות יפות, הדרמטורגים קיבלו פרסים, הכניסה לפעמים אפילו הייתה בחינם.

אבל מאיפה הכסף?

הכסף לתאטרון, למפעלי הבנייה, לתשלום לאותם פוליטיקאים חובבים, הכסף שמימן את הטרגדיה, את הדמוקרטיה - הגיע מהאימפריה. לכאורה הכספים הללו שולמו על ידי בעלות הברית כדי לממן ספינות, אבל ככל שהאיום הפרסי הלך ודעך לא היה יותר צורך להגדיל את הצי האתונאי והכסף הזה זרם היישר לקופת המדינה האתונאית ושימש לרווחת בני העיר ולפיתוח חיי התרבות שלהם.


אלא שהחגיגה לא יכול להימשך לנצח.

המלחמה הפלופונסית השנייה (404-431 לפנה"ס)

בעלות הברית של אתונה, האטית-דלית במקור והן עכשיו מדינות נתינות, זועמות. הזעם הלך והצטבר. ניסיונות התמרדות פה ושם דוכאו, אך ברור שכדי להחזיק באימפריה צריך להפעיל יותר ויותר כוח.

מצד שני, בספרטה יש חשש הולך וגובר מפני האימפריה האתונאית. הספרטנים ראו את אתונה הולכת ומתעצמת, מספחת אליה עוד ועוד אזורים. בעלות הברית הימיות של ספרטה ובעיקר קורינתוס בראשן, ראו כיצד הצי האתונאי הולך ודוחק את הצי הקורינתי מזירות אלו ואחרות בים התיכון. העוינות בין שתי המדינות הלכה והעמיקה ולבסוף הגיעה לכדי מלחמה - המלחמה הפלופונסית השנייה. מלחמה זו, להבדיל מהמלחמה הראשונה, מצאה סופר מוכשר שיספר את הסיפור שלה ובמידה רבה הסיבה שהמלחמה הזו מטילה צל גדול על ספרי ההיסטוריה של יוון העתיקה והתקופה הקלאסית היא שסופר כל כך מוכשר כתב עליה בפירוט רב.

הסופר הזה נקרא תוקדידס. הוא כתב את תולדות המלחמה הפלופונסית השנייה. זהו ספר שהוא אינו קליל לקריאה, הוא קשה לקריאה, מרוכז תיאורטי, ממוקד היטב במטרתו. במחקר המודרני ניתן לראות לעיתים קרובות שתוקדידס נקרא ההיסטוריון הריאליסט הראשון, כלומר שאם אצל הרודוטוס יכולים האלים לשחק תפקיד מדי פעם, הרי שאצל תוקדידס כמעט ולא נמצאה התייחסות לרגשות דתיים או לדת בכלל. ההיסטוריה לפיו היא דבר שמתרחש אצל בני אדם, על ידי בני אדם.

זהו ההיסטוריון הריאליסט. לצידו יש פן נוסף והוא ההיסטוריון הטרגיקן. במידה מרובה, כשהוא מספר את הסיפור של המלחמה, הוא מספר לנו גם סיפור טרגדיה של אתונה. לא טרגדיה אתונאית, אלא הטרגדיה שהתרחשה לעיר.

באופן הפשוט והישיר ביותר המלחמה הפלופונסית השנייה היא עימות צבאי ישיר בין אתונה ובעלות בריתה לבין ספרטה ובעלות בריתה, בין הברית האטית-דלית לבין הברית הפלופונסית. יש למלחמה הזו גם היבטים אחרים. למשל, העוצמה האתונאית מתבטאת בעיקר בים. העוצמה הספרטנית מתבטאת בעיקר ביבשה. ואכן, פריקלס שהנהיג את אתונה עוד בתחילת המלחמה הזו, יעץ לאתונאים לא להתעמת עם הספרטנים ביבשה אלא להתיש אותם ולהשתמש בצי, שהרי האתונאים ישבו לבטח מאחורי חומותיהם. לספרטנים לא היה מפלט מפני הצי של אתונה.

היבט נוסף של המלחמה הוא העמית בין אוליגרכיות לבין דמוקרטיות. אם נבדוק את הערים המשתתפות בכל צד, הערים שהיו כפופות לשלטון אתונה ואתונה עצמה היו כולן תחת שלטון דמוקרטי. ספרטה ובעלות בריתה היו כולן תחת שלטון אוליגרכי, אריסטוקרטי. למעשה, בתוך הערים עצמןן פרצו לא פעם מלחמות אזרחים בין הסיעה האוליגרכית לסיעה הדמוקרטית והמלחמות הפנימיות הללו, הסטאסיס, מלחמות האזרחים הללו בערי יוון השונות, מצא את עצמו חלק מהעימות הכלל יווני בין דמוקרטיה ואוליגרכיה. גם בהקשר זה אנו פוגשים שוב את הביטוי "חירות היוונים". הדמוקרטים הציעו לשכבות העם הנמוכות בערים האוליגרכיות חירות תחת שלטון דמוקרטי. האריסטוקרטים באשר הם רצו לעצמם את החירות המסורתית שלהם למשול בעריהם מימים ימימה. כך קרה ששני הצדדים מתהדרים בסיסמא של "חירות יוון" ואף אחד לא מביא חירות.

היבט נוסף של המלחמה הפלופונסית השנייה הוא לפי קווים גזעיים. לא כל, אבל רוב בעלות בריתה של אתונה, היו ערים איוניות, כלומר ערים שדיברו יוונית בניב האיוני. רוב בעלות בריתה של ספרטה היו ערים דוריות, דיברו בניב הדורי. היום הסבר זה לא מקובל, אבל ניתן לשער שההסבר הזה היה רווח מאוד במחקר ההיסטורי והיו כאלה שראו את המלחמה הזו כמלחמה בין גזעים שונים. כך או כך אנחנו רואים מלחמה אחת והרבה מאוד היבטים. העובדה

שהיו כל כך הרבה היבטים למלחמה אחת נובעת במידה מסוימת כיוון שאנחנו יודעים הרבה על המלחמה הזו, כיוון שסיפר לנו עליה היסטוריון כה מוכשר, אך מצד שני ריבוי הסיבות משקף גם את החשיבות של המלחמה הזו להיסטוריה היוונית. זוהי למעשה אבן דרך שחילקה את ההיסטוריה היוונית ללפני ואחרי.

טרגדיה

יש במלחמה יתרון אתונאי מובהק. אמנם מדי שנה בשנה הספרטנים צובאים עם צבא היבשה שלהם על אתיקה, האתונאים בורחים מאחורי החומות, הם בטוחים שם, אבל הספרטנים משמידים להם את היבולים. לכאורה זהו צעד שיכול להכריע את המלחמה אבל האתונאים משתמשים בצי הגדול שלהם ומביאים תבואה מהים השחור. ברעב אי אפשר יהיה להמית את העיר אתונה הנצורה. אבל אם לא ברעב, אולי במחלות? זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה פורצת באתונה מגיפת דבר גדולה שמפילה בעיר חללים רבים, בין השאר פריקלס, מי שהביא את אתונה למלחמה הזו. אבל גם מגיפת הדבר הזו לא מכניעה את אתונה. ככל שהשנים נוקפות הצי האתונאי מכתר את הפלופונס, מכה בספרטנים ובבעלי בריתה פה ושם ולמעשה מכריע את המלחמה לטובת אתונה בתוך כ-10 שנים.

שני גורמים בולטים ביתרון האתונאי הזה

מצד אחד, כוחו של הצי. כפי שחזה פריקלס, מוכיח את עצמו בשטח יותר מצבא היבשה של הספרטנים ובעלי בריתם. מצד שני, יכולת המימון האתונאית, הכלכלה האתונאית המפותחת לעומת הכלכלה הספרטנית הפרימיטיבית, מעניקה לאתונאים יתרון מוחץ. למעשה, עד שנת 41, שנה שבה נחתם הסכם שלום שהיה אמור להיות סוף המלחמה הזו, היתרון האתונאי ניכר ובולט. אלא שהחטא הקדמון האתונאי הנובע מתוך האימפריאליזם חסר המעצורים, הגיע רגעו להתנקם בעיר החוטאת. אימפריה, מטבעה, תמיד רוצה להתפשט ולהשתלט על אזורים נוספים. והנה, כאשר הספרטנים הודו למעשה בכשלונם וכל הים ההגאי כבר סר למשטרם של האתונאים, עולה לאתונאים רעיון חדש - להפליג לאי סיציליה ולהשתלט על סיציליה ולספח גם אותה אל האימפריה. אחרי שישתלטו עליה, מי יודע? אולי גם קרתגו, המעצמה הפיניקית.

נשמע מופרך אולי, אבל הם התכוונו לכך והחלו לבצע את התכנית. הם יצרו צי גדול, צבא רגלים, פרשים וקשתים גדול ושלחו אותו בפיקודם של 3 מצביאים, בראשם אלקיביאדס הצעיר, בן משפחה אריסטוקרטית מהבכירות והאצילות של יוון, לאי סיציליה כדי לכבוש אותו ולהכניע קודם כל את סירוקוסיי, העיר היוונית הראשית בסיציליה.

אלא שממש לפני יציאת הצי, מתרחשת בעיר אתונה פרשיה מוזרה. באישון ליל כנופייה מסתובבת בכל העיר ומשחיתה את ההרמות=פסלים עירומים. קמו האתונאים בבוקר וראו את ההרמות בעיר כולה מחוללות. מי עשה זאת? לאחר היציאה התפשטה השמועה שמי שאחראי להשחתה היה לא אחר מאלקיביאדס, אותו בן אצולה אתונאי של סוף המאה ה-5 לפנה"ס. אילו נשפט לפני שיצא, אולי לא היה נגרם נזק רב, אבל כאשר שמע שהוא מואשם, והוא עומד בראש הצבא בסיציליה עצמה, כאשר שמע שיש כוונה לשפוט אותו ולעשות בו שפטים כיוון שהואשם בחילול ההרמות, ארז את מטלטליו, ערק מהצבא והצטרף אל הספרטנים.

תוצאה מידית של העריקה הזו היה כישלון המסע האתונאי, נפילת הצי בשבי ונפילת כל החיילים גם הם בשבי של סירקוסיי. זו הייתה מכה גדולה וקשה לאתונה והיא התגברה כיוון שספרטה ובעלות בריתה ראו בכך הזדמנות לחדש את המלחמה. המלחמה התחדשה, הפעם אלקיביאדס מסייע לספרטנים ונותן להם עצה טובה אך מרה: כאשר הם פושטים על שדות אתונה, לא לחזור חזרה לספרטה בתום עונת המלחמה, אלא להתבצר באחד המבצרים באתיקה, להמשיך להשחית את השדות לאורך כל השנה. כך הפך מצבם של האתונאים לקשה הרבה יותר ובשנת 411 לפנה"ס, שנתיים-שלוש לאחר הכישלון של ספרטה באתונה, ריאקציה, הפיכה אריסטוקרטית באתונה שמחסלת את השלטון הדמוקרטי.

השלטון הדמוקרטי מגיב ומחזיר לעצמו את השלטון, אבל בשלב זה של המלחמה מתרחש דבר נוסף. הפרסים מתחילים להתערב באופן פעיל במלחמה הפלופונסית ומזרימים לאחר לבטים בהתחלה לאיזה צד להצטרף, הם בוחרים בספרטנים ומזרימים כמות גדולה של זהב לשימושם של הספרטנים. והנה היתרון הראשון הגדול שהיה לאתונאים, המימון, נעלם, והספרטנים, באמצעות הכסף החדש שלהם, בונים לעצמם צי באמצעות בעלות הברית והנה נעלם גם היתרון השני של האתונאים - הצי. התמונה מתאזנת והמלחמה הופכת להיות מרה וקשה מתמיד. ועדיין, בכל זאת, האתונאים רחוקים מלהיות מובסים. בשנת 406 לפנה"ס, בקרב ימי גדול הם נוחלים ניצחון שמטביע חלקים גדולים מהצי הספרטני, אלא שהניצחון הזה מלווה בגלולה מרה: מיד לאחד הניצחון בשדה הקרב הימי פורצת סערה בים. ה

אתונאים לא מסוגלים לאסוף את החיילים האתונאים שנותרו במים ולא את גופות אלה שמתו בקרב. עם חזרתם, גיבורים מנצחים לכאורה, הם נתבעים לדין על ידי משפחותיהם של החללים ובייחוד של אלה שלא נאספו בזמן. הטענות "הייתה סערה, מה יכולנו לעשות?" אינן נשמעות. האדמירלים מועמדים לדין כולם, מורשעים ומוצאים להורג. האיש היחיד שנשא קולו נגד המהלך הזה היה סוקרטס, הפילוסוף, שבמקרה היה באותו היום יו"ר האספה. אך קולו לא הספיק. שנתיים לאחר מכן, בהיעדר הנהגה ימית ראוייה, תופס הצי הספרטני את הצי האתונאי ללא קרב ולמעשה מסתיימת המלחמה במן אירוע אנטי-קליימנט ללא נבחרת, ללא טיבוע ספינה. הצי האתונאי פשוט נתפס ביבשה והמלחמה הסתיימה. בעקבות הניצחון הספרטני מגיעה ריאקציה אוליגרכית נוספת, והפעם מוקם באתונה שלטון עריצות של 30 איש שזכו לכינוי "30 הטיראנים". 30 הטיראנים רודפים את מתנגדיהם, לוקחים את רכושם, מוציאים אותם להורג, מגלים את תומכיהם, בני בריתם ומשפחותיהם. השלטון היה כל כך נורא שאפילו הספרטנים לא היו יכולים להמשיך לקיים את השלטון הזה. אחד מאותם 30 עריצים הוא קריטיאס, קרוב משפחה וחבר יקר של סוקרטס. והנה אנו מגיעים לסוקרטס.


לאחר קינונה של הדמוקרטיה מחדש, מתרחש אחד מהרגעים אשר נזכרים יותר מכל אחד אחר כאחד הכתמים השחורים של הדמוקרטיה האתונאית. סוקראטס פילוסוף, הרגיז הרבה אנשים שגרם להם להודות שהם לא ידענים גדולים כפי שחשבו, מועמד לדין בשני סעיפים: סעיף 1 הוא חוסר כבוד ופגיעה באלים של העיר אתונה. סעיף אישום זה מוזכר לפעמים כאחד המקרים הראשונים של רדיפה דתית. הסעיף השני היה השחתת הנוער, אולי לא ברור לנו לחלוטין עד שניזכר שאותו אלקיביאדס שהשחית או לא השחית את ההרמות, אך ללא ספק ערק לספרטה, כאיש צעיר, היה לא רק תלמידו אלא גם מאהבו של סוקרטס, ולכן השחתת נוער.

סוקרטס ניצב למשפט מול בית דין עממי. הוא נושא נאום והוא נמצא אשם ברוב לא גדול של השופטים. אלא שכאן, לאחר הרשעתו, הוא נוהג בגישה שאפשר לקרוא לה התאבדות משפטית. כמי שהורשע במשפט, ניתנה לו הזכות להציע עונש. התביעה דרשה כמובן עונש מוות. אילו הציע קנס או גלות או קנס וגלות, סביר להניח שההצעה הייתה מתקבלת, אלא שהוא הציע שבית המשפט יעניש אותו בעונש מקורי - שיפסקו לו הוצאות שהוא יקבל, כסף שיינתן לו מקופת האוצר, כדי שיוכל לחיות על חשבון הציבור עד סוף ימיו. לאחר שנמצא אשם, לא נותרה ברירה והוא אכן הוצא להורג.

והנה הגענו לשלב האחרון לרגע הזיכוך של הטרגדיה האתונאית:

המהלך שהחל בבניית אימפריה ובהתעלמות מהמטרה המקורית ובהתעלמות מהמשאבים שהגיעו ממנה, הרגע הזה התמצה בהחלטה הפזיזה והשגוייה לכבוש את סיציליה ועוד לפגוע בצבא הכובש באמצעות האשמות כנגד אחד ממצביאיו, והתנקזה בסופו של דבר אל מותו של אותו אזרח שעמד באורח דמוקרטי בניסיון שכשל למנוע מן הדמוקרטיה לקבל החלטות שיפגעו בה עצמה. והנה, מתוך הרגע שבו מתמצית הטרגדיה האתונאית, נולדת גם הפילוסופיה.

סיכום

המאה ה-5 לפנה"ס היא המאה האתונאית. אין אף זמן אחר בהיסטוריה היוונית שבו יש מדינה אחת שעומדת במרכז ומטילה את צילה על הסיפור הכללי באופן בולט כל כך. במהלך המאה הזו נולדה ההיסטוריה כז'אנר ספרותי מהרצון לספר על המלחמות הפרסיות והתעצבה מתוך הרצון לספר על המלחמה הפלופונסית השנייה.

הטרגדיה האתונאית נולדה מתוך המתח הטבעי בין דמוקרטיה לבין אימפריה, בין חירות לבין שעבוד.

הספרטנים נלחמו גם הם תחת הסיסמא של "חירות ליוונים", אבל לאחר שניצחו במלחמה הפלופונסית השנייה עברו וכוננו אוליגרכיות מצומצמות ואכזריות למדי בכל ערי המדינה שכבשו. חלקם שועבדו אפילו לפרסים. אותן ערים שמרדו בשנת 500 לפנה"ס בשלטון הפרסי והתניעו את המאה ה-5 לפנה"ס חוזרות בסופה לשלטון פרסי מלא.

גם עם העליונות הספרטנית, החשבון בין יוון לפרס עדיין לא נסגר.