מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 5

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

אלכסנדר הגדול

בעקבות המלחמה הפלופונסית

ראינו כיצד הספרטנים ובעלי בריתם גברו על האתונאים, אבל מה קורה אחר כך? הספרטנים הבטיחו חירות לכל יוון אך אחרי שהפכו להיות הכוח הדומיננטי, צבאית ופוליטית, התבררו כעריצים לא פחות מהאתונאים. הצטברה שנאה כנגד העריצות הספרטנית ובשלב מסוים מצאו לעצמן ערי יוון עיר גיבורה חדשה שקרא תיגר על ההגמוניה הספרטנית ואף יכלה לה - תבאי שהשתתפה במלחמות הפלופונסיות כבעלת ברית של ספרטה, כיריבה של אתונה. עכשיו תבאי מתייצבת מול ספרטה ואף מביסה את הצבאות הספרטנים בשדה הקרב.

דבר נוסף שממשיך לקרות לאורך התקופה שבין תום המלחמה הפלופונסית השנייה לבין אלכסנדר הגדול הוא מעורבות פרסית עמוקה בכל המתרחש ביוון. המלחמה הפלופונסית הוכרעה במידה רבה בזכות הכסף והזהב הפרסי שמימן את הצבא הספרטני והצי בייחוד. ההתערבות הזו בעיקר בכסף אבל גם בדיפלומטיה נמשכת עוד ועוד ומשפיעה באופן מהותי ויסודי על הפוליטיקה היוונית במאה ה-4 לפנה"ס. המאה ה-4 "הקצרה" - מתחילה בסוף המלחמה הפלופונסית ומסתיימת בעלייתו של אלכסנדר הגדול לשלטון.

המאפיין שהוא אולי בולט יותר מכל שאר המאפיינים הוא מלחמות פנים יווניות בלתי פוסקות. אחד התחביבים הלאומיים של היוונים היה להילחם אלה באלה, פוליס כנגד פוליס. התחביב הזה לא נפסק ואף מתעצם במהלך המאה ה-4 לפנה"ס. אלא שכאן הוא משתלב במגמה חדשה מוגברת שבוקעת מתוך המלחמה הפלו' והיא תופעה של עימותים בתוך הערים, מלחמות אזרחים, סטאסיס בתוך הערים השונות, כשבדרך כלל קווי השבר הם בין סיעה אוליגרכית לבין סיעה דמוקרטית.

המערכות החיצוניות בין ערי המדינה מתערבבות, מתלכדות, חותכות את המחלוקות הפנימיות בערים היווניות, המלחמה הבלתי פוסקת הזה מייצרת מתוכה בעיות כלכליות וחברתיות. הריבים הפוליטיים הפנימיים מלווים כמובן במתח חברתי בלתי פוסק בין מעמדות ובאופן כללי כל הצדדים העוינים כולם משלמים מחיר כלכלי כבד, הרי מי שנלחם כל הזמן, אין לו זמן לטפח את נכסיו, לעבוד את האדמה, לקיים את קשרי המסחר שלו וכו'.

בעיה נוספת שמתחילה מתוך המלחמה הפלו' בוקעת החוצה לתוך המאה ה-4 לפנה"ס ומתעצמת ומתגברת היא מספרים הולכים וגדלים של שכירי חרב. יוונים מהערים השונות שמבינים שהזרם הבלתי פוסק של מלחמות הוא הזדמנות מצוינת להתפרנס. הם עוזבים את עיר המדינה, את הבית, ומשכירים את עצמם כלוחמים לכל המרבה במחיר. אלא מה? חברה שכמות שכירי החרב בתוכה גדלה ומתעצמת נמצאת בפני בעיה - שכירי חרב צריכים עבודה, וכך אפילו אם יש רגע של הזדמנות לשלום, הלחץ הכלכלי שמיוצר על ידי גדודי שכירי חרב שמסתובבים ללא מעש, דוחף לא לכיוון של שלום אלא לכיוון של מלחמה.

והנה אנחנו רואים שלא רק בתוך יוון מסתובבים שכירי החרב הללו ומשפיעים על הפוליטיקה. מיד בתום המלחמה הפלו' מתפנים הרבה מאוד שכירי חרב וחלק גדול מהם, כ-12,000 ומעלה נכנסים לשירותו של כורש הצעיר, לא כורש הראשון שהתחיל את האימפריה הפרסית הגדולה אלא כורש שנקרא במחקר כורש הצעיר. הוא האח הצעיר שלא יירש את כס מלך פרס, יש לו אח מבוגר ממנו ארתשחסתא (artashchasta). האח הגדול יורש את כס המלכות בפרס בדיוק בסוף המאה ה-5 לפנה"ס וכורש, שהיה האיש המרכזי של אביו במערב אנטוליה, בסרדיס, הוא רוצה לזכות במלוכה לעצמו. הוא אוסף לעצמו צבא, הצבא הזה נשען במרכזו על פלנקס של שכירים יוונים, למעלה מ-12,000. כורש וצבאו ואותם חיילים יוונים יוצאים למה שנקרא בדיעבד "האנאבסיס"=anabasis=העלייה כלפי מעלה. מחוף הים האגאי אל פנים הארץ ומעלה אל האזורים ההרריים. מלך פרס מנצח את כורש שמנסה לתפוס את מקומו, הוא מביס אותו לחלוטין, כורש נופל בקרב. מי שלא נופלים כמעט בקרב הם החיילים היוונים. הפלנקס היווני מביס את האויבים הפרסים שנמצאים מולו אך בסופו של היום, למרות הניצחון הפרטי שלהם, הם חלק מהפסד כללי, אין להם יותר אדון שמשלם להם והם נמצאים, חיל גדול ובלתי מנוצח, בלב ליבה של ארץ אויב ללא מעסיק.

המלך קורא למפקדי החיל, הם באים אליו לסעודה חגיגית, חושבים לעצמם שהוא יעסיק אותם ושהם יעברו לשירותו אלא שהוא טובח בכולם ואז מגיעה הידיעה חזרה אל המחנה. לא רק שהם בלב ארץ אויב, לא רק שאדונם ששילם להם מת, כעת גם מפקדיהם אינם. כאן נכנס היצר האזרחי היווני לפעולה.

כ-10,000 איש מקיימים בחירות ובוחרים לעצמם מפקדים חדשים. אחד מהמפקדים הללו נקרא כסנופון. הוא כתב את הסיפור הזה כולו וקרא לו אנאבסיס. החלטה שמתקיימת במועצת המפקדים והקצינים הבכירים היא להגיע חזרה הביתה ולהגיע בדרך הקצרה והמהירה ביותר לאיזשהו ים שממנו הם יכולים להפליג הביתה. בדרך הרים, שבטים, צבאות, כולם מנסים להתנכל לחיילים היוונים, ואיש לא מצליח לגרום להם נזק אמיתי. הפלנקס הזה מפלח את כל עיראק וכל מזרח אנטוליה של ימינו ומגיע לים. כסנופון מספר שיום אחד הוא הולך בחלק האחורי של שדרת המסע ושומע צעקות. בהתחלה חשב שעוד שבט הררי מתקיף אותם, אבל אז הוא שמע שאלו היוונים שצועקים "תלאסה! תלאסה! ים! ים!". הם הגיעו לים, הגיעו הביתה. החיילים היוונים מצאו את דרכם לארץ האם האירופית ומביאים איתם בשורה. לא בדרך הלוך, לא בדרך חזור, נמצא אף אחד שהיה מסוגל לעמוד מולנו בשדה הקרב ולהתנגד לנו.

הצבא הפרסי ניגף בפני הפלנקס היווני לא רק בפלתיאה אלא גם עכשיו, הוא לא יכול לעמוד בפנינו.

את כל הרעיונות הללו יחד מאגד בראשו פילוסוף בשם איסוקרטס, חי כמעט 100 שנה, ראה את המאה ה-4 לפנה"ס מול עיניו והוא הגה רעיון: הוא אמר לכל מי שלא התרחק מספיק מהר ונאלץ לשמוע "מדוע לא נשתף פעולה כולנו יחד היוונים נגד פרס? הרי כל עוד אנחנו נלחמים אלו באלו אנחנו מפורדים, חלשים, מסבים לעצמנו נזק. להגיע למכנה משותף בינינו יהיה קשה, אלא אם כן ננקוט בתהליך הכי נוח ויעיל למציאת מכנה משותף והוא ההגדרה של אוייב משותף. אם נצא כולנו למלחמה בפרסים, נגאל את יוון מייסוריה.". באתונה לא הקשיבו לו, בספרטה לא הקשיבו, בתבאי לא הקשיבו. איפה כן הקשיבו לו? במקדון.

עלייתה של מקדון

בצפון יוון, מעל סלוניקי של ימינו, שכנה ממלכה שבתחילה אפילו לא היה ברור אם היא שייכת לעולם היווני. בזמן המלחמות הפרסיות עומד בראש הממלכה הזו אלכסנדר הראשון, זה לא אלכסנדר הגדול. בתקופת המלחמות הפרסיות אלכסנדר הראשון רצה לקבל מהיוונים הכרה בו כיווני. לשם כך הוא נוסע לאולימפיה, למשחקים האולימפיים, והוא אומר שהוא רוצה להתחרות. השופטים אומרים לו שהוא לא יווני ולכן הוא לא יכול, אבל הוא אומר להם "האם אתם מטילים בכך שהשושלת שלי מוצאה בהרקלס?" והם אומרים "לא, שמענו שזו האמת לגביכם". "ובכן, אם אני צאצא של הרקלס, איך אני לא יווני?", ואז אישרו לו להשתתף בתחרויות. כך נכנסת מקדון בפעם הראשונה באופן רשמי אל משפחת העמים היווניים.

השנים עוברות ומקדון נשארת ממלכה בשוליים, בפריפריה של יוון. פה ושם שומעים על מעורבות שלה, למשל במלחמה הפלו' השנייה, אבל היא נמצאת מחוץ לעניינים, היא גם לא ממלכה חזקה במיוחד רוב הזמן, היא לפי עיקרון פאודלי, מפוזרת. עד שעולה לשלטון אדם בשם פיליפוס השני. פיליפוס השני מקבל לידיו בגיל צעיר ממלכת ספר מפוררת וכעבור שנות דור הוא הופך אותה למעצמה הצבאית מספר 1 בארץ האם היוונית.

הדבר הראשון שהוא עושה, המרכזי, הוא בנייה של צבא מודרני. צבא מודרני, כלומר צבא שיש בו יחידות שונות המשרתות באופנים שונים, מקצועית, וכל יחידה מתמקצעת בתחום שלה.

הפרשים הקלים הם פרשים קלים, הפרשים הכבדים הם פרשים כבדים, יש יחידה של פלנקס, יש יחידות של חי"ר קל, יש קשתים... כל אחת מהיחידות מתאמנת יחד עם היחידות האחרות, יודעת מה מקומה בערך הקרב, ונמצאת כל הזמן לשירותו של המלך. מנין הכסף? פיליפוס מפתח ומגלה עוד מרבצים של כסף וזהב ברחבי ממלכתו ובאמצעות המרבצים הללו שמנוצלים לראשונה, יש לו הון מזומן גדול שבאמצעותו אפשר להחזיק צבא. אבל צבא אינו מספיק. כדי להגיע לעמדת הגמוניה צריך להגיע לכך שהרבה ערי מדינה אחרות גם יכירו בו כמנהיג. את זה הוא עושה דרך מהלך פוליטי שעובד במנבאה של דלפי. זו הפעם האחרונה אולי שבה דלפי עומדת בלב של תופעה פאנהלנית, כלל יוונית.

פיליפוס ממנה את עצמו להיות המגן של דלפי בפני השפעות עוינות שרצו לנהל בה את העניינים בניגוד לרצונה של הקהילה המקומית ודרך ההכרה הזו במקדון ובפיליפוס מלכה, האיש שפרש את חסותו על המרכז היווני המרכזי בחשיבותו, דרך העמדה הזו הוא הופך להיות גם סוג של מנהיג ליוון כולה. מנהיג לאיזו מטרה? למלחמה בפרסים.

פיליפוס לא לבד, לצידו נמצאת מלכה חזקה, יוזמת, היא בעלת ייחוס שכמעט לא נופל מזה שלו. אם הוא צאצא לצאצאים דור 16 להרקלס, הרי שהיא נצר לשושלת ארוכה שמתחילה באכילס, הגיבור הגדול של מלחמת טרויה. לפי הסיפורים, בנו של אכילס מגיע לאפירוס, קצת מדרום לאלבניה של ימינו, הוא מקים שם ממלכה ומזרעו, מהשושלת הזו, יוצאת המלכה של פיליפוס, אולימפיאס. נישואים מלכותיים בין מלך לנסיכה שמאחדת את בית הרקלס עם בית אכילס. כמעט מתבקש שמזיווג כזה ייצא נצר מיוחד במינו.

הסיפורים אכן מספרים שלא רק הצאצא היה מיוחד אלא גם העיבור עצמו של הצאצא אולי לא היה כדרך הטבע. למשל, הסתובבו סיפורים על כך שעוד לפני ליל הכלולות חלם פיליפוס שברק גדול מן השמיים מכה את אשתו ברחמה ואילו הוא בא ומטביע על בטנה חותם. כאשר קם בבוקר התייעץ בחוזה העתידות שלו ובנביאים שלו והם אמרו לו שזהו סימן בטוח שרעייתו בהיריון, שהרי איש אינו שם חותם על כלי ריק. אבל הוא חלם על הברק שהכה בה לפני ליל הכלולות וברק הוא הרי הסימן של זאוס, אבי האלים, אותו זאוס שבילה זמן ניכר מהאגדות אודותיו בעיבורן של נשים בנות תמותה, לפעמים אפילו ממש ממש לפני ליל הכלולות שלהן. כמו למשל במיתוס המפורסם על הרקלס, אבי המשפחה, אבי בית המלוכה המקדוני.

סיפורים מוזרים רבים נוספים הסתובבו על עיבורו של אלכסנדר. סיפור אחר אמר שאולימפיאס הרתה לנחש גדול שהיה מסתובב בחדר השינה שלה ומקורות אכן מספרים לנו שהיא התעסקה רבות בנחשים, גידלה נחשים, החזיקה נחשים בחדר השינה שלה. מה מכל הסיפורים הללו נכון? מנקודת המבט שלנו היום קשה לדעת. העובדה המוצקה היא שבימי חייו של אלכסנדר, ללא ספק כבר בתחילת מסעו ואולי קודם לכן, הסתובבו הסיפורים הללו סביבו.

זמן

צריך לדבר על שני מושגים חשובים: זמן מיתי וזמן היסטורי.

הזמן ההיסטורי הוא הזמן שכולנו חיים בו יום יום, רגע נתון. זוהי עובדה. האם שורה עלינו השגחה עליונה בחיי היום יום? האם אנחנו גם שומעים קולות של יצורים עליונים שלוחשים לנו מה לומר? אם כן, הרי הסיפור כבר הופך להיות זמן מיתי. במקדון של המאה ה-4 לפנה"ס ההבחנה בין זמן היסטורי וזמן מיתי הייתה ברורה בהרבה ומעורפלת בהרבה בו זמנית, אפילו ברמה ההגדרתית, הטכנית ביותר. מקדון נמצאת על קו תפר, בה עצמה ומדרום לה נמצאת כבר ההיסטוריה, יש תרבות כותבת כבר מאות שנים. מצפון למקדון, בבלקנים ומעבר לדנובה, נמצאים המוני בני אדם שחיים בחברה שאינה קוראת אינה כותבת. חברה כזו נמצאת לפי הגדרה בפרהיסטוריה והיא חיה בזמן מיתי.

החיים עצמם במקדון דומים מאוד, מזכירים לנו מאוד את המוכר לנו מעולמו של הומרוס, כלומר אם המדינות היווניות האחרות התקדמו, עברו ממלוכה לאריסטוקרטיה ומשם פיתחו צורות חדשות (דמוקרטיה, מודל ספרטני...), הרי שהמלוכה המקדונית המשיכה לשמר שיטה

פוליטית וסביבה דרך חיים שכאילו עדיין נמצאת באיליאדה. ולתוך כל התמהיל הזה נולד אלכסנדר. לתוך שושלות שמקשרות אותו לגיבורים הגדולים ביותר של יוון ולאלים עצמם, לתוך מציאות שבה מדרום ההיסטוריה ומצפון המיתוס, למציאות שבה הוא עומד בקשר יומיומי עם אתונה הדמוקרטית המתקדמת ומצד שני הוא חי במלוכה הומרית, לתוך מציאות שבה הוא אולי בן האלוהים. מציאות כזו יוצרת ציפיות בנפשו של נער צעיר.

אלכסנדר באירופה

והנה, אנחנו מגיעים לאחד מאותם רגעים שמשנים את מהלך ההיסטוריה עם אלכסנדר. היו לאלכסנדר כמה וכמה אירועים כאלה.

רצח פיליפוס

הרגע מגיע בשנת 336 לפנה"ס. אביו, המלך פיליפוס, מתחתן שוב. לפיליפוס היו 7 נשים. את תגובתה של אולימפיאס לצרותיה אפשר רק לדמיין, היא כל כך זעמה וכל כך התרחקה מפיליפוס עד שגורשה מהארמון וחזרה לגור בבית אבותיה באפירוס. במהלך החתונה הזו של פיליפוס נשמעת אמירה מצד הדוד של הכלה, כאילו עתה סוף סוף נישא פיליפוס לנסיכה מקדונית טהורת דם שתיתן לו סוף סוף בן שלו, שאינו מוטל בספק, כלומר לא ממזר כמו אלכסנדר.

רצה הגורל ובמשתה החתונה מגיע מתנקש ורוצח את פיליפוס. היו שטענו שההתנקשות הזו מקורה בסכסוך בין שני גברים ים תיכוניים אגואיסטיים, היו אחרים שטענו שידה של אולימפיאס הייתה במעשה. רמזים ושמועות הצביעו אפילו לכיוונו של אלכסנדר. כך או כך, העובדה היא שבשנת 336 לפנה"ס ואלכסנדר בן 20, הוא יורש את המלוכה.

ניסיון צבאי כבר יש לו, הוא שירת כמפקד חיל הפרשים בצבאו של אביו בניצחון הגדול על יריביו היוונים רק שנתיים קודם לכן, כבר כמה שנים הוא נלחם כחלק מהצבא, אבל מה יעשה עכשיו?

מבלי לאבד רגע, הוא קודם כל פונה אל הבלקן, מגיע עד נהר הדנובה במסע מלחמה מהיר ומבהיר לכל אותם שבטים שנמצאים מצפון למקדון שלא כדאי להם להתעסק איתו כיוון שהוא מנצח בכל מפגש והוא מגיע כל כך מהר ממקום למקום. בעודו מסתובב בבלקן הוא מבהיר היטב את הנקודה לכל אותם שבטים שגרים בין הים התיכון לדנובה ופורץ בינו לבין יוון מרד. הספרטנים התמהמהו, יושבים על הגדר, האתונאים לא ידעו אם להילחם באלכסנדר או לא והעיר שמצאה את עצמה בסופו של דבר ניצבת מול אלכסנדר וסופגת את חרון זעמו הייתה תבאי, אותה תבאי שהייתה הכוח הצבאי הראשי שהוריד את ספרטה מעמדת הבכורה הצבאית ביוון.

תבאי עומדת במצור קצר, אלכסנדר מתרגז מאוד על העיכוב הזה ועל עלבונות שמוטחים בו בזמן המצור, עם כיבוש העיר הוא מחליט ללמד אותה לקח שלא יישכח והוא מחריב אותה עד היסוד.

הגורם הזה באישיות של אלכסנדר, חרון האף שלו, מזכיר כל כך את אבי אבי אבי אימו, אכילס, שעל חרון אפו נכתבה האיליאדה כולה.

ההחרבה של תבאי, עירו של האל דיאוניסוס, ממשיכה ותמשיך לרדוף את אלכסנדר אחר כך במשך כל ימי חייו. ככל שיתקדמו השנים אלכסנדר ישתה יותר ויותר וברבות השנים הוא יגיד "האל דיאוניסוס, אל היין, רדף אותי כיוון שהחרבתי את עירו". והנה, עם תבאי חרבה, עם אתונה נבהלת וצייתנית, עם ספרטה נמנעת מעימות, ממשיך אלכסנדר את התכניות שהשאיר פיליפוס, הוא מגייס צבא גדול ומוציא לפועל את התכנית של אביו למלחמה גדולה כנגד מלך פרס. בדיוק כפי שהטיף הפילוסוף אסוקרטס גם בפני פיליפוס, גם בחצר המלך המקדוני במקום שאלכסנדר שמע אותו. העילה: נקמה בשריפת המקדשים היווניים עוד בתקופת המלחמות הפרסיות.

כאשר כבשו הפרסים את אתיקה, הבריחו את האתונאים מעירם ושרפו את המקדשים. עם המעשה הזה רוצה אלכסנדר לנקום ולשם הוא מלכד חלק גדול מהיוונים.

אלכסנדר יוצא למסע והוא כבר לא יחזור לעירו ולאירופה לעולם. אבל העליונות המקדונית ביוון תמשיך ותימשך עד עמוק לתוך המאה ה-2 לפנה"ס, כלומר קרוב ל-150 שנה אחרי אלכסנדר המעצמה המקדונית היא עדיין הכוח הצבאי הראשי ביוון האירופית.

הבקעה ונבואה

כשיוצא אלכסנדר לדרך למלחמה גדולה כנגד האימפריה הפרסית הוא לא שם את מבטחו בצבא גדול. המקורות השונים אינם תמימי דעים לגבי גודל הצבא שליווה אותו, אך מדובר בכמה עשרות אלפים לכל היותר. הצבאות הפרסיים הגדולים יהיו גדולים משלו בסדר גודל של כמעט 1 ל-10 ואולי אפילו יותר.

אלכסנדר גם לא שם את מבטחו בצי, אין לו די כסף כדי להחזיק צי מלחמה שיוכל להתחרות בצי הפרסי. לכן הוא שם את מבטחו מעבר לאמונתו היוקדת בכך שיש לו ייעוד לעשות מעשים גדולים, הם שם את מבטחו בצבא, בהתקדמות מהירה, בהבקעה קדימה אל לב ממלכת האויב ובחתירה להכרעה באופן המוחלט והמהיר ביותר.

קרב גרניקוס - 334 לפנה"ס

נקודת ההתנגשות הראשונה מיד לאחר חציית המיצרים, נוחת אלכסנדר באסיה, בסביבה הכללית של טרויה, שם על נהר הגרניקוס הוא פוגש את הצבא הפרסי הראשון שנקרה בדרכו. צבא לא גדול במיוחד ששלחו נגדו הנציבים הפרסיים בשטח. הצבא הזה מנהל את הקרב על חציית הנהר ובמהלכו, במשך דקה, מגיע אלכסנדר אל סף המוות. בעודו נלחם מעל גב הסוס, שועט לעברו מאחור פרש פרסי בן אצולה בחרב מונפת והנה הוא כבר כמעט מגיע ועורף את ראשו של אלכסנדר כאשר אחד משומרי הראש של המלך המקדוני, קלייטוס השחור, עוד נפגוש אותו בהמשך, מבין ברגע האחרון מה קורה, מטיל את חניתו והורג את אותו פרש פרסי.

מה היה קורה לו איחר קלייטוס השחור ב-10 שניות? מה היה קורה לו מצא אלכסנדר את מותו בו ביום בקרב הגרניקוס? כיצד הייתה נראית שאר ההיסטוריה האנושית כולה לולא החליף העולם דובר היוונים את האימפריה הפרסית?

זוהי צומת דרכים בהיסטוריה שנחתך בזכות ערנותו של שומר ראש אחד.

הקשר הגורדי: ייעוד נבואי

לאחר הניצחון הגדול הזה ממשיך אלכסנדר לאורך חופי אנטוליה. הוא עבר עיר נמל אחר עיר נמל ודואג ומוודא שבאף אחת מהן לא יעגון צי עויין לו. המטרה היא לנתק את הפרסים מהים. אבל בשלב מסוים הוא חותך פנימה אל לב הארץ, סמוך לאנקרה של ימינו, ושם הוא מגיע לעיר עתיקת יומין, בירתם של הפריגים, שהם אולי קרובי משפחה של המקדונים, עיר בשם גורדיון. בעיר גורדיון נמצא חפץ עתיק יומין שאומרים שהיה שייך למלך גורדיוס ואולי למלך מיתס, אותו מלך מיתולוגי שמגעו הפך הכל לזהב. מרכבה עתיקה שהייצול שלה קשור בקשר שאין להתירו ונבואה עתיקה על הקשר הזה שאומרת שמי שיתיר אותו יהיה לאדון אסיה כולה. אלכסנדר מגיע לשטח. ברגע שהגיע והבין מה קורה הוא ידע שאת הקשר הזה עליו להתיר. אלא שהקשר בלתי ניתן להתרה. אלכסנדר מנסה לפתוח את הקשר ולא מצליח. סביבו עומדים קציניו, מתחילים לפקפק בו, הם חוששים מה יהיה אם הוא לא יצליח לפתוח את הקשר. סביבם במעגל גדול יותר עומדים תושבי גורדיון, הם מסתכלים כל פעם כשמישהו מנסה לפתוח את הקשר, זה הבידור הטוב בעיר. אלכסנדר מנסה ופתאום יש לו רעיון - הוא שולף חרב ופותח את הקשר במכות איתנות. חתיכות חבל נופלות לכל עבר, הוא פותח את הייצול, מסתכלים בו כוהני המקדש של זאוס שבו עומדת העגלה ואינם מאמינים. הוא מביא בהם חזרה ואומר "אמרתם לפתוח את הקשר, לא אמרתם איך".

עוד באותו לילה סופת ברקים אדירה מחוץ לעונה, גשם אימים, ואז כולם יודעים - גם האלים, גם זאוס, שמחים על המעשה שעשה אלכסנדר. והנה הוא לא רק הבקיע את מערך ההגנה הראשון של האימפריה הפרסית, הוא גם קיבל נבואה שאומרת שהוא יהיה אדונה של אסיה כולה.

והנה הגיע הזמן לעימות הגדול.

קרב איסוס - שלהי 333 לפנה"ס

מקום שנקרא המעברים הקיליקיים. בנקודה זו, במעברים הללו במקום שנקרא איסוס, פוגש אלכסנדר את דריווש מלך פרס שמגיע עם צבא אדיר. שני הצבאות מתנגשים אלה באלה במעברים.

הניצחון של אלכסנדר מושלם. לפי המקורות הקרב הוכרע תוך דקות ספורות, המפלה הפרסית הייתה ניצחת והמלך דריווש סובב את מרכבתו וברח משדה הקרב.

והנה מתלבט שוב אלכסנדר באחת מההחלטות האסטרטגיות המפורסמות של כל הזמנים - האם להמשיך את המערכה באוריינטציה ימית או יבשתית? האם להמשיך על רצועת החוף של לבנון-ישראל-עזה-מצריים של היום או דרך נהר הפרת לתוך עיראק ולתפוס את דריווש? ההחלטה שקיבל אלכסנדר היא להמשיך לאורך הים. ינוס לו דריווש, יקבץ לו צבא נוסף גדול מהראשון, אלכסנדר אינו חושש. קודם כל צריך להרחיק את הפרסים מהים, להבטיח שאף אחד לא יוכל לאיים על העורף, על מקדון. לאחר מכן יוכל אלכסנדר לסגור את החשבונות עם דריווש באופן סופי.

אלא שבדרך יש מכשולים. ערי לבנון הראשונות מקבלות את אלכסנדר בזרועות פתוחות, פותחים בפניו את שערי הערים, מכתירים אותו בכתרי זהב, מציעים לצבאו מרכולת שיוכל לקנות ולעשות שוק. בטריפולי, צידון, צור... אלא שבצור קורה מקרה מעניין, מיוחד. רצה הגורל ואלכסנדר מגיע לצור בדיוק בעת בה חוגגים הצורים את חג התחייה של האל הראשי שלהם. הם קראו לאל הזה מלקארת. היוונים קראו לאותו אל הרקלס. כשהגיע אלכסנדר לעיר הוא אמר "האלים מחייכים אליי, הנה הגעתי לעיר הגדולה והמהוללת של הרקלס בו בזמן שאנשי העיר חוגגים לכבודו את חג תחייתו. אצטרף לחגיגות.". אלא שהצורים אומרים לו "צר לנו, הדת שלנו לא מאפשרת זאת. תוכל להיכנס לעיר רק לאחר החגיגות. בזמן החגיגות איננו מרשים שיהיו זרים בעיר". והנה מתגנב חשש אצל אלכסנדר, האם באמת עניין דתי יש לנו כאן או שמא הצורים רוצים להישאר נאמנים לפרסים ומשום כך הם אינם מרשים לו להיכנס לעירם? הוא שולח שליחים לצור כדי להעביר את המסר ביתר דיוק והצורים בטיפשותם לוקחים את השליחים הללו וזורקים אותם למוות מעל חומות העיר. וכעת לאלכסנדר כבר אין ברירה, כעת הוא חייב להילחם כנגד הצורים, אלא שכאן יש בעיה גדולה.

העיר צור הייתה אי ולאלכסנדר אין צי מלחמה. הוא החליט לבנות סוללה גדולה שתחבר את האי אל היבשה. עבודה כזו לוקחת המון שבועות, חודשים, כמה טונות של עפר, סלעים ועצים צריך כדי לחבר אי ליבשה ובכל הזמן הזה הצי הצורי טורדת את הפועלים. וכך אנחנו לומדים על אלכסנדר שאף משימה לא קשה מדי בשבילו, אף אוייב לא נציק מדי, שום גורם טבע לא מרתיע מדי כשאלכסנדר צריך לבצע משימה.

ולמרות החשש, ערב ההחלטה לצור על העיר, חולם אלכסנדר חלום ובחלום הוא רואה את הרקלס, הרקלס שלו, כלומר מלקארט של הצורים, הוא עומד על חומות העיר ואומר "בוא, בוא אלכסנדר". זה הסיפור לפחות שהוא סיפר בבוקר. אפשר לומר לכל הפחות שלחיילים, לקצינים ולכל מי שפקפק, אולי אפילו לעצמו, סיפר אלכסנדר את הסיפור הזה. "לא רק שאנחנו צריכים לתפוס את העיר הזו כיוון שהם פגעו בשליחינו, לא רק כי חס וחלילה הם רוצים להישאר נאמנים לפרסים, אלא מכיוון שהרקלס והאלים איתנו". העיר צור אכן נתפסת ונלכדת אחרי 7 חודשי מצור חסר רחמים, אחת מהמשימות הקשות ביותר שביצע אלכסנדר. משם הוא ממשיך, כובש את כל ארץ ישראל, צר שבועיים על העיר עזה, עזה מתנגדת מאז ומתמיד לכובשים. במצריים לעומת זאת אין כמעט התנגדות או בכלל לאלכסנדר.

פרעה אלכסנדר בן-אמון

המצרים תיעבו את השלטון הפרסי וכל שינוי נראה להם חיובי. אלכסנדר מתקבל בארץ הפרעונים בזרועות פתוחות ומעביר למעשה לצידו את מצרים כולה מבלי קרב. בשלב מסוים, מחליט אלכסנדר שהוא יוצא למסע נוסף, הרפתקני. הוא יוצא מערבה אל נווה המדבר שנקרא סיוואה. מה חיפש שם אלכסנדר? המסע הזה מסוכן ובזבז זמן במדבר שאפשר לטבוע בו בחול ולא לחזור לעולם בזמן שהמלך דריווש אוסף לו צבא נוסף לעימות גדול ומכריע. מספרים לנו המקורות שאלכסנדר רצה להגיע אל המנבאה, האורקל, של האל הקדום אמון שנמצאה שם בסיוואה. siwa. כדי להגיע לשם הוא יצא להרפתקה הזו. הוא אכן חוצה את המדבר, מצליח להיחלץ מסכנות בדרך, שני עורבים או נחשים מראים לו ולצבאו את הדרך במדבר לאחר שכמעט אבדו והנה הוא מגיע לנווה המדבר, למנבאה של אמון, הוא מובא בפני הכהן הגדול והוא מברך אותו "שלום בני, מה תרצה לשמוע?". אלכסנדר עונה "האם נקמתי בכל רוצחי אבי?". הכהן הגדול נחרד כולו "לא לא המלך אלכסנדר, אל תדבר כך, זהו חילול הקודש. את אביך אי אפשר לרצוח. אביך הוא האל אמון. באל אמון אי אפשר לגעת לרעה. את רוצחי אביך, פיליפוס, תפסת עד אחד, החשבון הזה סגור.". אלכסנדר שואל "מה עם מסעי? האם אוכל להיות מלך בכל העולם?". עונה המנבאה "אכן כך יהיה". חבריו של אלכסנדר מבקשים רשות אף הם לשאול שאלה - האם מותר לנו לכבד את מלכנו בכיבודים שהם מעבר לאנושי? משיב להם הכהן הגדול הנביא "אכן כן".

ראשית אלכסנדר נקם את מות אביו האנושי פיליפוס. אם עדיין הסתובבו שמועות מי היה מעורב ברצח, הרי שעתה ניתנה גושפנקה אלוהית, כל האשמים נתפסו. בנוסף לכך, על ידי ההכרה באלכסנדר כבנו של האל אמון, מוכר אלכסנדר למעשה גם כפרעה, כמלך מצריים. כל פרעה, כל מלך מצריים, הוא הרי גם בנו של האל אמון. לכן, בכך שהכיר אמון באלכסנדר כבנו, הוא הכיר בו כמלך חוקי, פרעה, של מצריים. אבל אמון לא רק אמון הוא. זמן רב לפני שהגיע אלכסנדר כבר זיהו היוונים את אותה אלוהות מצרית עם זאוס, אבי האלים, ראש הפנתיאון היווני.

כינו את אלכסנדר גם "אלכסנדר בעל הקרניים" בגלל הקרניים שהיו לאל אמון. בנוסף לכך, אם לא היה לאלכסנדר חזון כזה קודם, עכשיו אנחנו בטוחים שיש לו חזון כזה עתה. הוא אולי יצא מביתו כדי לנקום את שריפת המקדשים, אך כעת הוא כבר לוטש עיניו לפרס גדול בהרבה, הוא רוצה להיות מלך העולם.

אלכסנדר מלך פרס

כדי להיות מלך העולם צריך אלכסנדר קודם כל לגבור על מלכות פרס. דריווש נמלט מקרב איסוס, הגיע לבירתו שבבבל וקיבץ שוב צבא ענק שכמותו לא העמידה האימפריה הפרסית מאז הפלישה הגדולה ליוון. עם הצבא הזה הוא עולה לצפון עיראק, סביב העיר אירביל, ארבלה אז, צפון עיראק של ימינו, ובקרב ליד כפר שנקרא גאוגמלה בסתיו 331 לפנה"ס מתחולל העימות הגדול האחרון בין פרס ליוון. הוא מסתיים בניצחון מהדהד של אלכסנדר. דריווש מפנה שוב את כרכרתו ונמלט משדה הקרב. מכאן ואילך ימשיך להימלט על נפשו עד שבסופו של דבר כמה מקציניו הקרובים יתפסו אותו, יהרגו אותו ויזרקו את גופתו לצד הדרך. לא הייתה להם עוד תועלת במלך שנמלט שוב ושוב בשדה הקרב.

את מקומו תופס אחד ממצביאיו, אדם בשם בסוס, אך גם הוא, כפי שעשה לאדונו, נרצח בידי קצינים נוספים. קצין אחר ממזרח איראן, אפגניסטן של ימינו, בשם ספיטמנס, ימשיך וירים את נס ההתנגדות לאלכסנדר במשך כמה שנים נוספות. אך אלכסנדר, יש לו עוד כמה תחנות לפני שיוכל לרדוף אחרי המתנגדים הללו.

קודם כל הוא נכנס לבבל, הוא מתקבל בזרועות פתוחות והופך להיות יורש לאימפריות הקדמוניות של המזרח. הוא הופך להיות האדון החדש של מסופוטמיה. משם הוא חותך מזרחה כחלק מהמרדף אחרי דריווש והוא מגיע אל הבירות הקדמוניות של האימפריה הפרסית דרך שושן הבירה ועוד דרומה ועוד מזרחה. שם מתחילה לנשב רוח חדשה. אלכסנדר לא מסלק מפניו את הפרסים שהוא פוגש אלא נהפוך הוא, הוא מתחיל לצרף אותם אט אט אל הפמליה שלו. אנשים שקודם היו גנרלים של דריווש הופכים להיות מושלי ערים ומחוזות מטעם אלכסנדר. משפחתו של דריווש שנפלה בשבי עוד אחרי קרוב איסוס נשמרת כחלק

מהפמליה המלכותית ואלכסנדר מתייחס לאשתו של דריווש, לאימו, לבנותיו, כאילו היו חלק ממשפחתו המורחבת. יותר מזה, אט אט אלכסנדר מתחיל לאמץ חידושים בתחום האופנה, הוא מתחיל להסיר את בגדיו היוונים והמקדוניים ולשלב בביגוד שלו אלמנטים פרסיים. הקצינים והחיילים היווניים מסתכלים עליו בחשד, לא תמיד מבינים לאיזה כיוון הולכת המגמה החדשה הזו. והנה, ממשיך אלכסנדר במרדף שלו, מגיע עד בקטריה, אפגניסטן של היום, ממשיך את המרדפים אחרי ספיטמנס (המחליף של דריוואש). זהו חבל ארץ פראי, קשה להכנעה, שדורש ממנו מאמצים מרובים בהרבה מאלה שנאלץ להשקיע עד עתה. אנחנו הרי מכירים את ההיסטוריה של אפגניסטן, הבריטים ניסו לתפוס אותה, לשעבד אותה ולא הצליחו ב-3 מלחמות מרות. כנ"ל הסובייטים.

את אפגניסטן קשה מאוד לכבוש. ב-328 לפנה"ס המערכה באפגניסטן לא נראית כאילו היא מתקרבת לסיום, ודאי שלא לסיום מוצלח, והצבא המקדוני מתאסף במרקנדה לקראת מנוחת החורף. החיילים עורכים משתות, הקצינים אף הם, יין נשפך ונשתה כמים, דיאוניסוס (אל היין) אורב מאחורי הקלעים. באחד הימים נשכח פתאום הקרבן לדיאוניסוס ובמקומו מוקרב קרבן לכבוד קסתור ופולוס, שני בני האל זאוס. במשתה כולם דנים בקסתור ופולוס והנה עוברת השיחה גם להרקלס, אבי השושלת, ומתחילים אנשים מתוך הפמליה של אלכסנדר, משוררים, פילוסופים, חנפנים, להעלות את האפשרות אולי שמא אלכסנדר גדול אף יותר מאותם גיבורים קדמונים. מי מהם הגיע עד לכאן, עד לקווקז, כדי להילחם בשבטים בקטריים? אף אחד. והרי הם נמצאו בעבר הרחוק, בימים העתיקים שעליהם מספרים רק המשוררים, ואילו מסעו של אלכסנדר מתרחש כאן ועכשיו, הם חלק ממנו, הם חלק מהיסטוריה שהולכת ומתגבשת, האם זה לא יותר מאשר אותם גיבורים גדולים של יוון?

אלכסנדר נהנה מהדיבורים הללו. מי שנהנה מהם הרבה פחות היה קלייתוס, אותו שומר ראש ערני שהציל את חייו בקרב הגרניקוס, שאחותו הייתה המניקה של אלכסנדר כשרק נולד. קלייתוס, כרע ליבו ביין, מתחיל להטיח במלכו עלבונות, להאשים אותו בחילול הקודש, לומר שלא הוא וגדולתו הגיעו להישגים הגדולים הללו אלא הצבא, בדם ביזע, בדמעות, שלא אביו האלוהי של אלכסנדר אחראי להצלחות אלא אביו האנושי, פיליפוס, שבכבודו אלכסנדר כעת פוגע.

אלכסנדר שומע את הדברים הללו וגם הוא שתוי לגמרי. הוא צועק על קלייתוס "קח את הדברים חזרה!", קלייתוס מטיח בו עלבונות נוספים. קצינים יוונים מקדוניים תופסים את קלייתוס וגוררים אותו החוצה, ברור להם ששום דבר טוב לא הולך לקרות בעקבות התקרית הזו, אלא שקלייתוס משתחרר, פורץ חזרה לתוך האוהל, שוב עם חירופים וגידופים. אלכסנדר שפקעה סבלנותו תופס כידון, סריסה, מאחד משומרי ראשו, ונועץ אותה בחזהו של קלייתוס. קלייתוס צונח לרצפה, מת. אלכסנדר מביט בו, מביט בידיו המגואלות בדם, מבין את מה שעשה, הוא נופל על ברכיו ופורץ בבכי. 3 ימים ו-3 לילות הסתגר באוהל, לא אכל ולא שתה, רצה לצוות את עצמו למות על המעשה הנורא שביצע.

היו סביב אלכסנדר מי שהזדעזעו כמובן מהרצח הנורא, אבל יותר משהזדעזעו מהרצח, הבינו וידעו שללא מלכם הם נמצאים בקצה העולם, בקרב אומות ושבטים עוינים, ומי ינהיג אותם? מי יוביל אותם חזרה?

לבסוף הם קוראים לאחד מפילוסופי החצר, אלקסגורס שמו, הוא מגיע אל אלכסנדר לא על קצות האצבעות אלא בחוצפה, נכנס לחדרו של המלך, מביט בו ואומר "עד מתי תשב ככה מלך אלכסנדר?". אלכסנדר מרים את ראשו, הלום יגון, שבור מרעב, ואומר לו הפילוסוף "ראה נא, אתה מלכם של כל האנשים, נכון?", "כן", "וזאוס הוא מלכם של כל האלים, נכון?", "נכון", "ומעשהו של זאוס, כל מעשה שלו, הרי הוא צודק מעצם ההגדרה, הלא כן?", "כן", "ובכן, אם זאוס, כל מעשה שלו צודק לגבי האלים, האם לא כל מעשה שלך צודק לגבי האנשים?", חושב אלכסנדר, מגרד בראשו ואומר "יכול להיות, תביא לי משהו לאכול" והנה הוא קם מהיגון, מהאבל, והוא כמו אדם חדש. האדם החדש הזה מחליט פתאום "די לי להילחם כאן בהרים של אפגניסטן, הבה נעשה מעשה ונמשיך הלאה". המעשה הזה הוא חתונה עם ביתו של אחד מראשי השבטים הגדולים המשפיעים והחשובים ביותר.

ההיסטוריה מספרת כיצד הגיע אלכסנדר למשתה אצל אותו אציל בקטרי וראה את הבת הצעירה והיא רק בת 15, רוקדת לפניו במשתה, ומיד יצא ליבו עם אהבה אליה. קראו לה רוכסנה. ייתכן שחלק מהסיפור הרומנטי הזה אף נעוץ גם במציאות, אבל עלינו לזכור שלפי רובן המכריע של העשויות אלכסנדר התעניין רוב חייו בגברים ולא בנשים.

אך החתונה כעת, באביב בשנת 327 לפנה"ס, החתונה הזו מחלצת את אלכסנדר מהצורך להמשיך להילחם בהרי אפגניסטן ומעניקה לו למלכה, כשהתכנית היא שהיא תעניק לו יורש. האצילים הפרסיים והאצילים הבקטריים מאושרים. הנה המלך החדש שהגיע כסופה מהמערב מתחתן עם מישהי מהם. הבן שלו, שיירש אותו, יהיה חצי מקדוני אך גם חצי איראני. אבל המקדונים והיוונים בצבאו של אלכסנדר, רבים מהם, נחרדים. האם הגענו עד הנה כדי להפוך את העמים המזרחיים הללו לעבדינו, או שהגענו כדי להתחתן איתם?

כיצד יעלה על הדעת שהמלך הבא, בנו של אלכסנדר, יהיה חצי איראני?

והנה, כאילו לא מספיק השינוי הזה, מנסה להכניס אלכסנדר נוהל חדש לפרוטוקול גינוני המלכות. מעתה הוא אומר "כל מי שמגיע לפניי, ישתחווה". המחווה של השתחוות, או ביוונית פרוסקניסס, היא עתיקת יומין, חלק מהנימוסים הנהוגים בחצרות מלכי המזרח מאז ומעולם. עבור היוונים לעומת זאת, הייתה לחווה הזו משמעות אחרת לגמרי, היוונים כיבדו בני תמותה בנשיקה. ברך הם כרעו והשתחוו אך ורק לפני האלים, כלומר, אותו מעשה שצירף את אלכסנדר לשורה ארוכה של מלכי מזרח, אותו מעשה שהעמיד על קרקע בטוחה, יציבה ומוכרת את היחסים היומיומיים שלו עם נתיניו המזרחיים, בעיני היוונים והמקדונים פירושו היה לא פחות מאשר האלהה, הכרה במעמדו האלוהי של אלכסנדר.

הדרישה הזו עוררה התמרמרות רבה ואין פלא שכעבור זמן קצר אנו שומעים על קשר שנקשר כדי להרוג את אלכסנדר. פרחי הקצונה, אותם צעירים בני הגנרלים המקדונים שפיליפוס היה הראשון לכנס אותם בחצר המלך ולהעניק להם חינוך יחד עם בנו ולהכשירם יחד להיות הדור הבא של המפקדים, הצעירים הללו, הדור החדש, קושר קשר לרצוח את המלך. הקשר מתברר ברגע האחרון ואלכסנדר ניצל, בין השאר בזכות העובדה שנשאר לשתות לשכרה באחת מהמסיבות שלא נגמרו עד עלות השחר, וכשעלו השחר נתגלו הקושרים. אלא שמרגע זה היה ברור לאלכסנדר שהוא נמצא בסכנת מוות לא רק מיד אויביו אלא גם מיד חייליו והאווירה במחנה הפכה סופית מאווירה של אחווה, של שיתוף פעולה, של אויב משותף, לאווירה בה אלכסנדר הופך ועובר לצד המזרחי של המשוואה, ולעומת זאת על נתיניו המקדונים והיוונים הוא מטיל משטר טרור.

המעבר להודו

המנבאה בגורדיון הבטיחה לאלכסנדר שהוא יהיה מלכה של אסיה כולה, ייתכן שהכוונה הייתה רק אסיה הקטנה, אנטוליה/טורקיה בידינו. המנבאה בסיוואה, במדבר המצרי, הבטיחה לאלכסנדר שהוא יהיה מלך העולם כולו.

כשלמד בנעוריו בחצר המלך המקדונית אצל לא אחר מאשר אריסטו, המורה הפרטי הטוב ביותר שכסף יכול היה לקנות, שמע ממורו ורבו אריסטו שאם יעמוד אדם על הפסגה המזרחית ביותר של הקווקז, של הודו-כוש ויתבונן, יוכל לראות את האוקיינוס בגדול שמקיף את העולם. והנה הגיע אלכסנדר אל הפסגות הגבוהות הללו, עמד על פסגת הקווקז, ההודו-כוש, הביט לכל עבר וראה רק עוד ועוד הרים נפרשים עד שעינו לא ראתה יותר. והנה היה לו ברור שאריסטו שגה ושהוא הוא פורץ גבולות חדשים, כף רגלו מגיעה למקומות שאיש לא ביקר שם לפניו. לפניו, כך שמע ממרגלים, מאנשיו שכבר החלו להסתנן לשטח, חיכתה תרבות גדולה וכבירה, ארץ רחבת ידיים ומרובת אוכלוסין, הודו. אין ברירה, אם רוצה אלכסנדר להיות מלך העולם כולו, אין מנוס אלא לחצות שוב את ההרים ולכבוש גם את הודו. בעוד הוא יורד מן ההרים בפעם הראשונה ומגיע אל צפון מלך האינדוס, פקיסטן של ימינו, מקבלים את פניו המלכים הגרים בחבל הארץ הקרוב. בראשם עומד אחד שנקרא טקסילס, מלך הודי שהבין שעדיף לשתף פעולה עם אלכסנדר ולא להתנגד לו. איתו עוד מלכים קטנים של מדינות קטנות יותר בסביבה. הם באים אל אלכסנדר ומברכים אותו, אומרים לו "שלום לך בן זאוס שהגעת אלינו שלישי אחרי דיוניסוס והרקלס שכבר ביקרו אותנו בעבר".

הרקלס, דיוניסוס, ביקרו אותם בעבר? כך מספרים חלק ממקורותינו שקיבלו הנסיכים והמלכים ההודים את פניו של אלכסנדר. האם יש כאן הד של אגדה הודו-אירופית קדומה, או שמא אותם הודים ממולחים הבינו היטב עם מי יש להם עסק? שמעו על תסביך האלוהות והאבהות שלו והתאימו לו את הסיפורים שסיפרו לו בקבלת הפנים? ואולי שתי האפשרויות אינן סותרות לחלוטין זו את זו? כך או כך, אלכסנדר מגיע לתוך הודו, ביטחון עצמי מרקיע שחקים, בעלי ברית הודים שנקבצים אליו, עד שהוא מגיע אל המכשול הראשון, אל נהדר ההגאספס או ג'רום של ימינו, שם ממתין לו המלך ההודי פורוס, אויב של אותו טקסילס שבא לצד אלכסנדר, והוא מחליט להתנגד ולהחזיר מלחמה.

והנה, בפעם הראשונה, פוגש צבאו של אלכסנדר ואלכסנדר עצמו צבא שלב ליבו פילי מלחמה ב-326 לפנה"ס. אלכסנדר ואנשיו הציגו תושייה בהתגברות על הפילים הללו. הקרב הגדול הזה הוא הקרב האחרון של אלכסנדר שאינו נופל מכל שאר הקרבות שניהל נגד מלכי פרס. בקרב הזה הוא מנחיל לפורוס מפלה ניצחת. הוא חוצה את הנהר ופותח לעצמו את הדרך אל לב ליבה של הודו.

אלא שכאן מתחילים האנשים סוף סוף להישבר. העונה היא עונת המונסונים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, מפלסים החיילים המוקדונים את דרכם, הבגדים שלעורם כולם בגדים שאספו בדרך, אין פיסת בד ששרדה מאז שיצאו מבתיהם, האוכל זר ומוזר, מערכת העיכול סובלת. סביבם חיות פרא מסוכנות, נחשים ארסיים, אנשים מוזרים והם חוצים עוד נהר גדול, עוד נהר גדול, נלחמים נגד עוד עיר ועוד עיר והשמועות הולכות ומתרבות, מספרות על כך שהממלכה הגדולה הבאה, צבא גדול לה ובו אלפי פילי מלחמה. החרדה והחשש מתגנבים לליבם של החיילים המקדונים והנה הם מגיעים אל גדת נהר ההפאסיס, הביסט ריבר, ושם נשבר גבו של הגמל. החיילים המקדונים אינם מוכנים לחצות את הנהר עוד. הם מתיישבים ואומרים "די לנו, עד כאן". אלכסנדר זועם, מסתגר באוהלו, קצינים עושים את הדרך הלוך ושוב לתווך בין החיילים המורדים ואלכסנדר, ובסופו של דבר גוברת דעתם של החיילים. אלכסנדר מחליט לשנות כיוון, לוותר על כיבוש הודו כולה ולהמשיך לאורך נהרות ההינדוס אל האוקיינוס הגדול. אלא שגם שם בדרך לים האחרון עמים הודים רבים, ולהבדיל מרוב שאר המסע, כאן האוכלוסייה המקומית מגלה התנגדות חריפה, חלקה פוליטית, חלקה מונעת על ידי חוגי הבררמינים שמגייסים את ההמונים למלחמה באוייב שהוא לא רק אוייב פוליטי אל אגם אוייב פילוסופי ודתי, ואלכסנדר נאלץ לפלס את דרכו במלחמה בלתי פוסקת מעיר לעיר, מכפר לכפר, מטבח עם לטבח עם. המקורות מספרים לנו על רבבות של הרוגים שמשאיר אחריו המסע הזה של אלכסנדר.

והנה מגיעים סוף סוף אלכסנדר ואנשיו אל הים האחרון והגיע זמנם לפנות מערבה. חלק מהצבא יוצא בדרך הים, חלק אחר יוצר עם המצביא קרתרוס בדרך בטוחה וידועה בה השתמשו מלכי פרס בדרכם להודו וחזרה מאז ומעולם, אבל את לב ליבו של הצבא, את המורדים שהעזו לומר "לא עוד" על נהר ההיפאסיס, אותם לוקח אלכסנדר לשיטוט במדבר המוות, מדבר מקראן, שאף צבא גדול לא הצליח לחצות אותו עד אז. המים נגרמים עד מהרה, כשכבר מוצאים מים בדרך הם מגיעים בצורת שיטפון בערוצים שהורגים יותר חיילים מאשר עוזרים, הצבא מכתת את רגליו יום אחר יום ביובש נורא ואין שתייה. החיילים שותים יין, משתכרים והדבר כמובן רק מרע את מצבם עוד יותר. אחד החיילים מוצא מעט מים בגו המדבר ומביא בקסדתו לאלכסנדר, הוא מציע אותם ואומר "שתה, מלכי" ואלכסנדר אוחז בקסדה בשתי ידיו, אלא שהוא רואה בבואו לשתות שכל החיילים מסתכלים עליו. האם הוא ישתה וישאיר אותם לצמוא? הוא שופך אותם.

אם הם לא ישתו, גם הוא לא ישתה, כי כזה הוא אלכסנדר, גם במדבר המוות, גם כאשר הוא מעניש את אנשיו על ההתמרדות, הוא לא יהנה ממים שאסף עבורו חייל אם הוא לא יכול לחלוק אותם עם חייליו. זה המפקד שאחריו הלך הצבא עד קצה העולם, אפילו אם סירב לחצות את הנחל האחרון.

סוף הדרך

והנה שב אלכסנדר מערבה. ועתה מתחילה לעלות ולצוץ שאלה "עתה, כשכבשנו את ממלכת פרס, מה נעשה איתה?". אחד הדברים הראשונים שמתחיל אלכסנדר לעשות הוא שורה של רפורמות בצבא ובממשל. בראש הרשימה שילוב הולך וגובר של האיראנים, פרסים ואחרים, בדרגים שונים של הממשל. זו תופעה שראינו כבר קודם והיא מתגברת, אבל מאז המערכה בבקטריה מתחיל לקרות משהו חדש. יותר ויותר חלקים מצבאו של אלכסנדר הופכים להיות מאוישים ע"י לוחמים אסייאתים. קודם כל, ראשון הוא חיל הפרשים, חיל הפרשים הבקטרי הוא חיל הפרשים העיקרי שלו במלחמות בהודו, אלא שעתה הוא מתחיל לתכנן תכנונים גם לגבי צבא הרגלים. הפלנקס, לב ליבו של הצבא, הגוף שהוא חבר האזרחים המקדונים, אפילו הגוף הזה אלכסנדר מסתכל בו ואומר "אני רוצה כאן יותר ויותר חיילים איראנים", תחושה של לחץ, חרדה, של נבגדות, מתחילה לבעבע בקרב החיילים המקדונים. כדי להפיג את הלחץ, את המתח הזה, יוזם אלכסנדר שורה של מחוות, ובמרכזה משתות גדולים לא לקציניו אלא גם לצבא בכלל ויותר מזה - שורה של טקסי נישואים שמתחילים בו עצמו (הוא לוקח לאישה את אחת מבנותיו של מלך פרס דריווש), עוברת דרך כל קציניו הבכירים שלוקחים לעצמם כולם נשים איראניות ועד הצבא כולו שאם היו לו נשים במקדון שכח מזמן כיצד הן נראות, ואם לא היו - לקח לו נשים לאורך הדרך. שורה של חתונות בין מקדונים לבין נשים מזרחיות. והנה, מתגנב לו לתוך הסיפור אחד הדיונים הבלתי פתורים במחקר על אלכסנדר.

מה רצה אלכסנדר להשיג באמצעות הזיווג הזה בין מקדונים לבין נשים מזרחיות? האם יש כאן צעד שהוא פוליטי מעשי במהותו, או שמא יש כאן מדיניות של עירוב עמים, מיזוג תרבויות, שילוב של מזרח ומערב לכלל משהו חדש, מתקדם, נעלה יותר? האם שני ההסברים הללו סותרים או שמא אפשר לקבל אותם יחד? הדיון הזה על אחדות המין האנושי לא נפתר עדיין. יש להוסיף רק שכבר בעת העתיקה היו מי שראו באלכסנדר איש חזון נבואי כמעט שדמיין אנושות אחת גדולה מאוחדת תחת שלטון נאור אחד בה כל בני האדם שווים בלי קשר למוצאם.

אלא שהחזון הזה לא נועד להתגשם בימיו של אלכסנדר.

מוות אלכסנדר בבבל - 10 יוני 323 לפנה"ס

הסימן הראשון לרעות הגיע עם מותו של היפסטיאון, חברו הקרוב ביותר של אלכנסדר, אחד מבחירי הצבא בשלב זה של המערכה, אחד מבכירי מאהביו של אלכסנדר. הוא משתתף באחת מאותן מסיבות שתייה פרועות שבסופה הוא פשוט צונח ומת. אלכסנדר לא יודע את נפשו מרוב צער, הוא מבלה זמן רב באבל, אחרי האבל הוא קם ויוצא לטבוח בעם חסר אשמה שפשוט איתרע מזלו להיות בשטח, 10,000 אנשים קוסאים שחיו להם במערות. אלכסנדר מוביל את צבאו וטובח בהם גברים, נשים וטף ואומר "מותם הוא קרבנות זבח על קברו של רעי אהובי הייפסטיאון". הקצינים סביב אלכסנדר מביטים אלה באלה ושואלים את עצמם האם נטרפה דעתו של המלך.

הפמליה ממשיכה כולה מערבה, לכיוון בבל. הנביאים הרבים בצבא אלכסנדר אומרים לו שלא יתקרב לעיר בבל, אם יכנס אליה שוב לא יצא, אך הוא לא שואל אותם ונכנס אל העיר. שם, יום אחר יום, משתאות והילולות, היין נשפך כמים ואלכסנדר שותה ושותה. יום אחד, במהלך משתה אחד גדול, הוא מרים כלי גדול, ספל ענק, שנקרא ספלו של הרקלס, ואת ספלו של הרקלס מישהו, גבר שבגברים, מוריק בלגימה אחת. וכך הוא עושה. שותה ושותה ושותה, מוריד את הספל ואז לפתע אוחז בצידו ובגבו כאילו הוכה במכת חנית, כורע לקרקע ומתחיל לקדוח מחום אימים. יום אחרי יום רופאים מובהלים אל ארמון המלך ואיש אינו מצליח לטפל בו. אנשים מתחילים להגיע על מנת להיפרד, שמועות מתחילות לרחוש בארמון סביב, האם חלה המלך או שמא הורעל?

לבסוף, בתאריך שכתוב בכותרת, נופח אלכסנדר את נשמתו.

סיכום

כך באה לסיומה ההרפתקה הגדולה, אחת מההרפתקאות הגדולות של כל דמות בכל האנושות. צריך לזכור שאלכסנדר אמנם היה האיש שיצר להרפתקה, אבל הוא לא האיש שאפשר אותה. מי שלקח את מקדון והפך אותה מממלכת ספר קטנה, בשוליים, של ההתרחשות ביוון והפך אותה למעצמה צבאית ראשית שסוחפת את כל יוון אחריה, האיש הזה היה פיליפוס, אביו. הוא גם האיש שבנה את מכונת המלחמה האדירה, הצבא, שבאמצעותו ניפץ אלכסנדר שוב ושוב את הצבאות האדירים של האימפריה הפרסית, שבאמצעותו השתלט על רמות בקטריה, שבאמצעותו כבש את עמק ההינדוס בהודו.

בלי פיליפוס לא היה יכול להיות אלכסנדר. מה היה קורה לולא נרצח פיליפוס? לא נדע לעולם.

אלכסנדר היה זה שיצא להרפתקה, ההרפתקה הזו הייתה חסרת תקדים, גם בשנים שלאחר מכן מעטים המצביאים שאפשר לומר שהם השיגו הישגים שהם אפילו בני השוואה לאלה של אלכסנדר, היחיד שאולי עבר אותו הוא ג'ינגס חאן בראש צבאותיו המונגוליים. אלכסנדר היה ונשאר אחד מגדולי הכובשים, מגדולי הלוחמים והמצביאים של כל הזמנים. נשאלת השאלה - האם מזל היה לו, או כישרון? כמה קרבות נלחם אלכסנדר, כמה מצורים ניהל, והוא לא הפסיד מעולם ולא נכשל מעולם? האם חייך אליו המזל הטוב כפי שניתן לומר בגרניקוס, או שמא הוא היה המוכשר בלוחמים ובמצביאים? ומשם שהיה המוכשר שבהם, לא הורע לו והוא ניצח במערכות. עד היום אין פתרון של ממש.

מבחינה ארצית יותר, מנהלתית, גאוגרפית, אלכסנדר לא חידש הרבה. אמנם הוא פתח מרחבים בפני העולם היווני שלא היו ידועים קודם לכן, אבל הוא עצמו במרחבים הללו נכנס לנעליהם של מלכי פרס ובעצם הפך להיות מלך פרס האחרון. אכן, בספרים שונים על המלכות הפרסים, מופיע אלכסנדר כאחרון מלכי פרס ולא כמי שמתחיל תקופה חדשה. מבחינות אחרות, לעומת זאת, חידש אלכסנדר הרבה. אחד מהדברים המרתקים שניתן לומר עליו הוא שכמי שגדל במקדון, הוא חי את חייו בו זמנית עם רגל אחת נטועה היטב בזמן ההיסטורי, ביום, בשעה, מול הנסיבות המשתנות, מול התנאים שצריך להתמודד איתם, ולעומת זאת ברגל שנייה הוא עמד בזמן מיתי, חשב על הנצח, חשב על הקדמוניות, על אכילס, אבי בית אמו, על הרקלס, אבי בית אביו, על דיוניסוס שרודף אותו מאז חורבן תבאי. האם הוא מצדיק את מוצאו האלוהי? האם מעשיו בעולם הזה מספיקים כדי להעמיד אותו בשורה אחת אם אותן דמויות מהעבר המיתולוגי הרחוק? האם ייתכן שמעשיו בעולם הזה מספיקים כדי לקחת אותו צעד אחד קדימה? אכן, בחודשים האחרונים למותו אלכסנדר מוציא צו ושולח אותו לכל ערי יוון ובו הוא מורה לכל היוונים לסגוד לו כאל. במחי צו מנהלי, מבטל אלכסנדר את הקו המטשטש, המפריד, בין האלוהי לבין האנושי. הוא עצמו בחייו יפסע אל מעבר לקו הזה, אלא שהמוות השיג אותו מהר מאוד לאחר שעשה את הצעד.

אלכסנדר השאיר אחריו עולם אחר לחלוטין מזה שלתוכו נולד. המרחבים שראו לפניהם יוונים כשהסתכלו אל העולם הגדול, ידעו שמצריים קיימת, שמעו על הלבאנט (לבנון), הכירו את אסיה הקטנה, אך רק מתי מעט הגיעו לארצות הללו ומעטים עוד יותר הרחיקו מעבר אליהן. בעולם שלאחר אלכסנדר נעלמה הממלכה הפרסית, התבטלו שושלות הפרעונים המצריות, העולם הדרום-מזרחי הפך להיות יווני. אבל דבר אחד לא השכיל אלכסנדר להשאיר אחריו. בנו הראשון מרוכסנה מת בגיל צעיר ביותר בינקותו. כאשר הסתלק אלכסנדר מהעולם, הייתה רוכסנה בהיריון נוסף. מה מין הילוד? איש לא ידע. היה לאלכסנדר אח, אך הוא היה מוגבל בכישוריו, אולי היה אוטיסט או שסבל מבעיה דומה, וכך קרה שבין אח אחד לא כשיר לבין תינוק שעוד לא נולד, מת האיש ששינה את העולם מבלי להשאיר אחריו יורש.