מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 6

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

מלחמות הירושה והסדר החדש

כפי שראינו, רוקסנה, אשתו של אלכסנדר, את בנה הראשון איבדה בינקות, נמצאת בהיריון אבל לא בטוח אם זה בן או בת. לאלכסנדר יש אח שיכול לרשת אותו לפי חוקי הירושה המקדונים אבל הוא רפה שכל, אולי אוטיסט או מפגר. הדם הוא הדם הנכון, אבל ברור שהאיש אינו יכול לתפקד כמלך מקדון.

המסורת מייחסת לאלכסנדר אמירות שונות על ערש דווי. במאבק הגדול שפרץ על הירושה כל אחד מהצדדים קידם סיפורים שונים כדי לקדם את מטרתו שלו. אחד הסיפורים הללו היה על כך שאלכסנדר ידע מה המצב לאחר מותו, לא השאיר יורש ואמר "יהיו המלחמות בין האנשים שאני משאיר אחריי, בין הגנרלים, הן יהיו המשחקים לכבוד הלוויה שלי". אם נכון הסיפור, הרי שגם בשעותיו האחרונות חשב אלכסנדר במונחים הומריים, אולי חשב על מותו של הקטור ועל המשחקים שערך אכילס לכבוד הלויתו של הקטור. אכילס רצח את הקטור אך כיבד אותו.

עד מהרה הפכו האח הבעייתי והבן הזכר, התינוק שזה עתה נולד, לכלי משחק בידי המצביאים רבי העוצמה שהיו בשטח ושתפסו את הכוח והצבאות לידיהם, ומה שהתפתח הוא סדרה של מלחמות שאנו קוראים להן מלחמות הדיאדוכים, מלחמות היורשים, המלחמות הללו מתנהלות לפי עקרונות ראשיים:

1. עקרון הפלייאוף, שיטת גביע: כולם נלחמים בכולם, הבריתות משתנות, בעל הברית של היום הוא האוייב של מחר, אחד-אחד נופלים המצביאים הגדולים בשדה הקרב, בבגידה או ברצח, נעלמים מהסיפור ומבימת ההיסוטריה. השחקנים הראשיים הולכים ומתמעטים.

2. עקרון הכוח הצנטריפוגלי: כבר מרגע מותו של אלכסנדר היה ברור לפחות לזריזים ולחכמים מבין היורשים שיהיה קשה מאוד לשמור על ממלכתו של אלכסנדר מאוחדת. אילו חי עוד 20 שנה, אילו העמיד אחריו יורש חזק, ברור, לא שנוי במחלוקת כמעט כמו שהעמיד פיליפוס אביו, אולי היה ניתן לשמור על ממלכתו של אלכסנדר כמקשה אחת. היעדר היורש, העובדה שמי שכן החזיק בעוצמה אחר כך הייתה שורה שלמה של מפקדים שבעצם אין להם מכנה משותף פרט לכך שהם היו במקום הנכון ובזמן הנכון, העובדות הללו הפכו את השמירה על אחדות המלחמה כמעט לבלתי אפשרית.

האיש הראשון שהבין שעדיף לא לנסות בכלל לשמור על הממלכה מאוחדת היה אחד מחברי הנעורים של אלכסנדר ואחד מבכירי המצביאים עד סוף המסע - תלמי. אחד מ-3 המפקדים הגדולים ביותר ברגע מותו של אלכסנדר. הוא עשה חשבון זריז והגיע למסקנה "הכי טוב לתפוס את מצריים". מצרים היא ארץ שקל להגן יחסית על גבולותיה, מעמידה לרשות שליטיה הון עצום, משאבים כבירים, ארץ שיש לה היסטוריה של אלפי שנים של היותה יחידה עצמאית פוליטית. מי שלא רוצה לנסות לאחוז בכל, לשמור על העוגה שלמה, ההימור הטוב ביותר שלו הוא עם מצרים. ולכן הוא עט מיד על מצרים, תופס אותה מידי מי שאלכסנדר השאיר שם כאחראי, ומיד מבסס בה את מעמדו.

בצד השני של המתרס נמצא פרדיקס, המפקד הבכיר יותר כנראה לאחר מותו של אלכסנדר, לו נתן אלכסנדר את טבעת החותם על ערש דווי. הוא מתמנה להיות האוצר של שני המלכים - אחיו של אלכסנדר והבן הצעיר של אלכסנדר שרק נולד. הוא עושה כמיטב יכולתו להילחם נגד העיקרון הצנטריפוגלי, נגד העיקרון שאומר שאותם חלקים שנמצאים בשוליים רוצים להיקרע, להפוך להיות עצמאיים. בתווך, בין שתי הדמויות הללו, אנו פוגשים את אנטיגונוס. בתחילת הדרך, בשלבים המוקדמים של הפלייאוף, היה מאותם אנשים שהשתתפו בעיקרון הצנטריפוגלי, עיקרון בריחת הכוח מהמרכז, הוא רצה לקחת לעצמו נתח בממלכה ולשמור לעצמו נחלה משלו. אלא שאחרי מות פרדיקס הוא זיהה חלון הזדמנויות שאפשר לו לפחות לקוות להיות זה שישתלט על הממלכה כולה. והנה הוא מנסה ביחד עם בנו להשתלט על כל הממלכות של המרחק המקדוני.

במבט לאחור אנחנו יודעים שהניסיונות של האנשים שניסו לתפוס את המרכז, שההימור שלהם היה על ממלכה מאוחדת, הניסיון הזה של כולם כשל שוב ושוב. ודווקא תלמי והדומים לו, שהימרו מראש על קריעת נתח, רצו ממלכה קטנה יותר אך קוהרנטית, מגובשת גאוגרפית ואנושית, הם אלה שההימור שלהם הצליח.

אבל לא רק מממלכתו של אלכסנדר רצו האנשים לקחת נתח, אלא גם מאלכסנדר עצמו.

ראש וראשון לאלה היה אותו תלמי - ברגע שהחליט להתבצר במצרים, בהיוודעו שמסע הלוויה של אלכסנדר יצא מבבל ועתיד לעבור לאורך נהר הפרת ולהמשיך אל מקדון, אל ארץ האם היוונית, שם התכוונו לקבור אותו בקבר אבותיו, שולח תלמי צבא, כביכול כדי ללוות את מרכבת המת, אך למעשה ברגע שהחיילים מגיעים הוא חוטף את שיירת הלויה, מטה אותה למצרים וקובר את אלכסנדר במצרים. מדוע? כיוון שאלכסנדר, כפי שראינו בשיעור הקודם, לא היה סתם בן אדם. בחייו ובוודאי במותו הוא צעד צעד קדימה, מעבר לאנושי, לגיבור=הרוס, אולי אפילו לרמה של אל. אם יש בידינו הגופה של מי שהפך להיות אל, ניתן להניח שלגופה הזו יש תכונות קסם, שהיא תביא ברכה למי שיחזיק בה, שהיא תהפוך את המקום בו תיקבר למקום משגשג וחשוב, וכך אכן קורה. מקום מנוחתו האחרון של אלכסנדר אחרי טלטולים במצרים הוא העיר אלכסנדריה והעיר אכן עולה ופורחת.

תלמי חוטף את גופתו של אלכסנדר. מה יעשו הדיאדוכים האחרים?

סגנו של פרדיקס, אדם שהיה מזכירו האישי של אלכסנדר, כלומר אדם שעסק בטקסטים כל עוד אלכסנדר היה חי, והפך למצביא לאחר מותו, לא מקדוני אלא יווני מהאי קרדיה שבאסיה הקטנה, אומנס. אומנס מוצא את עצמו לזמן קצר כאחד האחרונים שמנסים לשמור על הממלכה מאוחדת, נשאר נאמן לאח ולבן, המלכים חסרי הכוח והישע, נרדף ממקום למקום ברחבי ממלכתו האדירה של אלכסנדר על ידי יריביו הדיאדוכים האחרים ובמיוחד מתקשה לשמור על נאמנותם של החיילים המקדונים הוותיקים שעמדו לרשותו, שהרי הם מקדונים והוא בסך הכל יווני.

מה הוא עשה? הגיע לישיבת מטה אחת ואמר "רגע, לפני שנתחיל, אני חייב לספר לכם מה שחלמתי אתמול בלילה. בחלום נראה אליי המלך אלכסנדר ואמר לי - מעתה בישיבות המטה, העמידו את כס המלכות שלי ועליו שימו את עטרת המלוכה ואת השרביט, ואני, ברוחי, אהיה איתכם באוהל הפיקוד". זהו סיפור מעניין. הקצינים הוותיקים של אלכנסדר שפקפקו באומנוס מסכימים לחלוטין וזה הופך להיות הנוהל הרגיל בישיבות המטה מאותו יום. כל ישיבה התחילה בכך שכולם סגדו לשיירים של אלכסנדר בשטח, לכיסא, לעטרת, לשרביט, וכך הם קיימו בעצם סוג של סיאנס, בו הם זימנו את אלכסנדר להיות איתם, רוחו שורה עליהם והם מצליחים במעשיהם. כלומר, מי שלא יכול היה לשים ידיו על הגופה של אלכסנדר ורק היו בידיו תשמישי המלכות, השתמש בהם ובמקום גופה זימן רוח.

שלישי בסדרת הסיפורים, סלאוקוס, אחד המצטרפים המאוחרים לפלייאוף, ולפיכך אחד מאלה ששרדו עד לסיבוב האחרון וזכו בשלל גדול. סלאוקוס, גישה לגופה לא הייתה לו וגם לא תשמישי מלכות, ולכן הוא סיפר שהוא ראה אף הוא את אלכסנדר בחלומו, שקיבל דברי נבואה שהשליכו מקדושתו ומלכותו של אלכסנדר אליו, ובאופן כללי החל לטפח סביבו מיתולוגיה שהפכה אותו לבנו של האל אפולו ממש כשם שאלכסנדר היה בנו של זאוס, אמון. כלומר, מי שלא יכול היה לשים ידיו על הגופה ואף לא היו בידיו תשמישי המלכות, לפחות יכול לעטות על עצמו את המיתוס, את הסיפורים שמעניקים ניחוח אלכסנדרי.

כל אחד מהיורשים, כל אחד מהדיאדוכים, ניסה להקרין משהו מאלכסנדר על עצמו מתוך אמונה שההקרנה הזו גם תישא חן בעיני בני אדם, אבל גם תדביק בהם משהו מההילה שהייתה לאלכסנדר מעבר לאנושי.

ההיסטוריונים המודרניים לא זוכרים בדרך כלל את הפרטים הקטנים של מלחמות הדיאדוכים. הן הפכו להיות סוג של מטבע לשון לסדרה ארוכה של עימותים צבאיים שהפרטים הקטנים שלהם מעניינים אך ורק קומץ של משוגעים לדבר בזמן ששאר המחקר מתעניין בעיקר בתוצאה הסופית.

לאחר קרב איפסוס בשנת 301 לפנה"ס נותרים בזירה 4 שחקנים ראשיים - פיינל פור. השחקנים הללו ניתנים לאפיון ולחלוקה לפי גאוגרפיה.

מצרים התלמית היא כוח אחד, אסיה הסלאוקית, ליסימכוס מאסיה הקטנה גם כן שייפול תוך זמן קצר אך ישאיר אחריו מורשת (אומרת שבמערב אנטוליה אפשר להעמיד כוח עצמאי) והכוח האחרון - מקדון, אותה מקדון שהוציאה מתוכה את פיליפוס ואלכסנדר, כמדינה היא עדיין נשארת שחקן חשוב וחזק.

גם אחרי שנת 301 לפנה"ס עדיין דור שלם, 20 שנה, של מלחמות, של דור חדש, מצביאים צעירים ובני צעירים שלא נקראים כבר דיאדוכים אלא האפיגונים, אלה שנולדו לאחר מכן, הצאצאים. הם מנהלים ביניהם קרבות חוזרים ונשנים שבסופם, לקראת שנת 281-280 לפנה"ס, סוף סוף מתקבע איזשהו סטטוס קוו לפי החלוקה המרובעת פחות או יותר.

מכאן ואילך אחד המאפיינים הבולטים של העולם ההלניסטי ואחד הדברים שהופכים שיעור כמו זה על העולם ההלניסטי לקשה ביותר. לעולם ההלניסטי אין סיפור אחד שניתן לספר אותו באופן רציף ועקבי. בעולם ההלניסטי יש לנו שורה שלמה של סיפורים אשר נפרדים זה מזה, לפעמים מצטלבים, לפעמים יש ביניהם נקודות חיכוך, אך כל אחד מהם הוא סיפור בפני עצמו.

מצרים התלמית

ממש כמו שתלמי היה הראשון לזהות את היתרון שבעיקרון הצנטריפוגלי והראשון שחטף לעצמו נחלה משלו, היה הראשון לחטוף את גופת אלכסנדר, כך הפכה מצרים בדורות הראשונים של התקופה ההלניסטית לכוח החזק, המחודש, הדומיננטי ביותר. נקודת מפתח בכל המהלך של תלמי היא המשך ייסוד העיר אלכסנדריה. מדוע המשך? כיוון שהעיר נוסדה כבר ע"י אלכסנדר בזמן ביקורו במצרים, אלא שהביקור במצרים היה חטוף ורובו הוקדש לביקור בסיוואה ולשיט במעלה הנילוס ובכלל, זמן רב לאלכסנדר לייסד את העיר ולבנות אותה לא היה. האנשים שהמשיכו את העבודה היו תלמי הראשון והשני (בנו של תלמי) שהמשיכו את מלאכת בניית העיר. מצרים התלמית הייתה דוברת יוונית.

בשפך המערבי ביותר של נהר הנילוס, העיר הזו הייתה נמל דייגים ותוך שני דורות הפכה לאחת הערים הגדולות והחשובות בים התיכון, אם לא גדולה ולחשובה ביותר. כיצד זה קרה? ראשית, מלכי מצרים קיבלו החלטה להשקיע בבניית העיר משאבים כמעט בלתי מוגבלים. הם כוננו בה את מקום מושבה, העבירו אליה את גופתו של אלכסנדר, לא חסכו בהוצאות בפיתוח ובבינוי ולא חסכו בהוצאות במשיכה של הגירה מיוון. כל הממלכות ההלניסטיות החדשות שנדון בהן עתה, התכוננו באזורים שכמעט לא הייתה בהן אוכלוסייה יוונית קודם לכן. כדי לבנות ממלכה הלניסטית דוברת יוונית היה צורך למשוך אוכלוסייה דוברת יוונית באמצעות השקעה, מענקים ויצירת תנאים למחייה שיש בהם גם פרנסה ורווחה וגם חיים יוונים טובים.

בשלבים הראשונים, בדורות הראשונים של המאה ה-3 לפנה"ס, לא היה אף אחד בזירה שהבין להיטיב את העיקרון הזה והיטיב לבצע אותו טוב יותר מאשר המלכים לבית תלמי. אבל זהו צד אחד של המטבע. מהצד השני, היה עליהם למשול במצרים, והרי מצרים היא ארץ שיש לה תרבות, מסורת, היסטוריה שלטונית שבשלב הזה היא כבר בת 3000 שנה. לשם כך נכנסו מלכי בית תלמי לנעליהם של הפרעונים הקדמונים. מי שמסתכל בכתובות הירוגליפיות רואה כיצד הן ממשיכות להתייחס למלכים דוברי היוונית כפי שהתייחסו למלכים המצריים הקדמונים. מערכות הכהונה נשמרות. הארץ עצמה מפותחת, החקלאות מפותחת, אזורים נוספים נכבשים מהמדבר על ידי מפעלי השקייה, והמלכים התלמים הופכים להיות שושלת נוספת של פרעונים, אמנם ממוצא חיצוני, אבל שכל מעייניהם מושקעים במצרים.

אין אולי סימן מובהק יותר לעטייה הזו של מצריות, התמצרות של המלכים התלמים מאשר האימוץ המידי כמעט של הנוהג המצרי הקדום של נישואי אח ואחות. בנו של תלמי, כלומר תלמי השני נישא לאחותו, ארסינוי השנייה, נישא לה כמלכת מצריים ושניהם נקראו הפילדלפוי, אוהב אחותו ואוהבת אחיה. כלומר מהבחינה הזו הם משילים מעליהם את תרבות יוון והופכים למצרים לכל דבר ועניין.

במקביל לשליטה במצרים לוטשים התלמים עיניהם כבר מהשנים הראשונות לשליטה בלוב דוברת היוונית. המרחב הזה אומץ והפך להיות חלק מהמרחב התלמי עם הזמן.

באופן כללי, לאורך המאה ה-3 לפנה"ס, מפגינה מצרים התלמית יציבות שלטונית שושלתית מרשימה ביותר. והנה לנו לקח גדול שנכון גם מחוץ לגבולות העולם העתיק ומחוץ לגבולות הקורס הזה - שושלות שואבות הרבה כוח מהאפשרות להוריש את השלטון, אבל האפשרות להוריש את השלטון היא גם נקודת תורפה - כל עוד מצליחה השושלת להעמיד שליטים מוכשרים ושאין עליהם עוררין, השושלת במצב טוב ומסוגלת להגיע להישגים גדולים, אך ברגע שמגיעים שליטים חדשים ונרפים ו/או ברגע שבו פורצים סכסוכים בתוך השושלת, אלו הרגעים בהם המדינות והשושלות נחלשים מאוד.

במאה ה-3 היורשת התלמית מעמידה מלך מוכשר אחר מלך מוכשר ללא סכסוכים על הירושה ומצרים היא אכן הכוח המוביל והדומיננטי והחזק ביותר בעולם ההלניסטי.

מעבר לשלטון במערב אנחנו רואים אימפריה תלמית של ממש. קפריסין, האי ששוכן מול חופי מצרים, הופך להיות נחלה של התלמים. מחוזות שונים באסיה הקטנה הם אזורי השפעה של התלמים בתקופות שונות. המצב בשטח מורכב בהרבה - לפעמים עיר אחת ומעט אדמות סביבה הן נחלה תלמית בלב נחלות אחרות, אך מה שחשוב לזכור הוא שמקומות ממקומות שונים ברחבי אסיה הקטנה לאורך החופים היו נחלה תלמית לאורך כל המאה ה-3 לפנה"ס. ולא רק אסיה הקטנה - גם איים שונים ברחבי הים ההגאי היו בעלי ברית קרובים או אפילו נחלה תלמית בזמנים שונים.

אולי גולת הכותרת היא התערבות תלמית בלתי פוסקת בענייני יוון, ארץ האם. כדי שלא יצוץ כוח שיסכן את המעמד של מצרים התלמית כמדינה עצמאית ביוון האירופית, בוחשים התלמים במריבות בין המדינות השונות ובייחוד מסיתים ערים שונות, ספרטה ואתונה בראשן, כנגד המלכים המקדונים.

במאה ה-3 לפנה"ס השליטה התלמית במצרים כה חזקה עד שהמרחב של השלטון התלמי נמצא הרבה מעבר לגבולות מצרים העתיקה, במערב עד לוב, בצפון עד אסיה הקטנה, האיים ההגאים והשפעה ביוון ובמזרח וצפון-מזרח שליטה בלוואנט. הלוואנט, כלומר ארץ ישראל, על שתי גדותיה, המערבית והמזרחית, לבנון ואף חלקים מדרום סוריה.

עוד מהאלף ה-2 לפנה"ס ידעו שליטי מצרים שאם הם רוצים לשמור על ארצם מוגנת מפני פלישה יבשתית מאזור מספוטמיא הם צריכים לכבוש את ארץ ישראל ולהחזיק בה. כך עושה תלמי הראשון, תופס את ארץ ישראל בערמה ומחמשיך להחזיק בה למעלה מ-100 שנה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס יש היפוך מגמה - השליטים פחות מוכשרים, עולים לשלטון בגיל צעיר מאוד, יש ריבים שושלתיים וכוחה של מצרים הולך ומידרדר.

אסיה הסלאוקית

הממלכה לבית סלאוקוס, השנייה בעוצמה והראשונה בגודלה בעולם ההלניסטי, תהליך הפוך ממצרים התלמית. ראשיתו של סלאוקוס בהתחלה צנועה יחסית, כאשר אלכסנדר מת הוא אפילו לא זוכה אפילו לתואר אחשדרפן (תואר של מושל). הוא מסייע לתלמי להשתלט על מצרים, אלא שעד מהרה במהלך ההתקדמות של הפלייאוף, במהלך השתלשלות מלחמות הדיאודוכים, הוא תופס עצמאות ומתחיל לבסס את עצמו בבבל. הוא מרחיב ומרחיב את שלטונו עד כדי כך שבסופו של התהליך, עמוק לתוך המאה ה-3 לפנה"ס, הוא הופך להיות היורש האמיתי של מלכות פרס, מי שמחזיק ברוב הארצות שכבש אלכסנדר.

להבדיל ממלכות בית תלמי שהייתה בנויה סביב מצרים שיש לה היסטוריה עשירה, שיש לה בסיס מוצק ואיתן של אוכלוסייה הומוגנית פחות או יותר, המלכים לבית סלאוקוס נמצאים במצב הופכי כמעט - הטריטוריה שלהם רחבה ומגוונת, תחת שלטונם עמים רבים, שפות ולשונות רבות, אחד האתגרים שמלווים אותם לאורך כל ההיסטוריה של השושלת הוא כיצד להתמודד עם הרב לאומיות, כיצד להתמודד עם רוחב הגבולות, איך לתת מכנה משותף לאוסף האדיר הזה של הארצות שנכנעות למרותו של כתר אחד.

מאפיין נוסף של ההיסטוריה הסלאוקית הוא עיסוק בלתי פוסק באותם אזורי מחלוקת שדורשים תשומת לב דור אחר דור. קודם כל, אסיה הקטנה. ההשפעה הסלאוקית באסיה הקטנה מוגבלת לפינה הדרום-מזרחית. לאורך השנים גברה ההשפעה על אזורים נרחבים יותר או התמעטה לפינה הזו עד שהם כנראה גורשו מאסיה הקטנה בכלל.

מהם הגורמים הנוספים עימם צריך להתמודד? בתום הרבע הראשון של המאה ה-3 לפנה"ס יש פלישה מיסיבית של שבטים קלטים, גלאטים, הם פושטים מתוך אירופה, עוברים את מיצרי הדרדנלים ומגיעים ללב טורקיה בה הם מתנחלים. הם הופכים לאיום בטחוני בזכות עצמם קודם כל ובזכות העובדה שהם אוהבים להשכיר את שירותיהם למרבה במחיר כשכירי חרב. הגורם הזה הוא מקור בלתי נדלה לחוסר יציבות באסיה הקטנה לאורך כל המאה ה-3 לפנה"ס וגם לאחר מכן.

גורם נוסף שנשאב לתוך הוואקום שנוצר לאחר היעלמו של ליסימכוס ולתוך המערבולת של אי הביטחון שיוצרים הגלאטים, הוא שושלת מקומית שצומחת מהעיר פרגמון, בצד המערבי של אסיה הקטנה. שושלת מקומית שהולכת ומתעצמת, מתחזקת, בונה לעצמה ממלכה שהופכת להיות כוח משמעותי בעולם ההלניסטי ויריב עיקש לסלאוקים על השפעה ושליטה באסיה הקטנה.

ובעוד כל זה קורה, הולך ומתקדם תהליך שקט של הלניזציה. הלניזציה, כלומר אימוץ של אורח חיים יווני. בעברית - התיוונות. תהליך ההלניזציה החל באסיה הקטנה עוד הרבה לפני אלכסנדר, הרי ראינו שכבר בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס החופים המערביים של טורקיה של ימינו כבר מיושבים ביוונים. ההשפעה שלהם נודדת פנימה אל תוך הארץ ולאחר כיבושי אלכסנדר הולכת ומעמיקה עד כדי כך שאנטוליה, טורקיה של ימינו, תמשיך להיות לב ליבו של העולם היווני במשך למעלה מ-1000 שנה אחרי התקופה המדוברת, עמוק עד הכיבוש העותמאני.

נקודת חיכוך שנייה שאינה מפסיקה להטריד את הסלאוקים היא בלבאנט. עוד בתקופה שבה סלאוקוס הראשון ותלמי הראשון, שני החברים הטובים ששיתפו פעולה בחלוקת השאריות של ממלכת אלכסנדר, ההסכם שעשו ביניהם אמור היה לתת את חבל הארץ הזה שבו אנחנו גרים היום לידי הסלאוקים. אלא שתלמי תפס את ארץ ישראל במרמה וסירב להרפות. מאז ואילך המרחב שלנו, הלבאנט, הפך להיות אבן מחלוקת, כאשר בכל דור ודור כמעט מתנגשות שתי הממלכות, של סלאוקוס ותלמי, על השליטה בארץ ישראל, בלבנון, בדרום סוריה, בארץ הזו שנמצאת בין לבין. במאה ה-3 לפנה"ס התלמים בדרך כלל גוברים, לקראת סוף המאה גוברת ידם של הסלאוקים.

חזית נוספת, אולי הקשה והבעייתית ביותר, היא דווקא זו של המזרח הרחוק=הסטראפיות העליונות. קודם כל, כיורשי המזרח, אמורים היו הסלאוקים גם השליטים של הודו, אלא שהם הבינו בשלב מוקדם מאוד שאפילו אלכסנדר, שהצליח לכבוש חלקים נרחבים מהודו, היום פקיסטן, מעולם לא משל בהם. את השליטה בהודו הוא השאיר למלכים הודו שהיו שם לפניו, שהפכו להיות עצמאיים כמעט לחלוטין ברגע שהסתלק, ועצמאיים לגמרי כאשר הוא מת. לפיכך, כבר סלאוקוס הראשון מגיע להסכם עם צ'נדרגופטה. הוא מכיר בעצמאותו של צ'נדרגופטה ונסוג מכל תביעה לבעלות על איזשהו חבל ארץ בהודו, ובתמורה נראה מה הוא מקבל מאוחר יותר.

בבקטריה לעומת זאת, איפה שהיום אפגניסטן וצפונה, המצב שונה. יש שם התיישבות יוונית של ערים יווניות רבות, שם אין מדינות גדולות כמו בהודו ושליטים מקומיים שיש להם טענה על האזורים הללו, אלו חבלי ארץ שבהם רוצים הסלאוקים לשלוט באופן אישי. בדורות הראשונים אכן עולה בידיהם, אלא שהארצות הללו כה מרוחקות, עד שהשליטים המקומיים שמתמנים מטעם מלכי בית סלאוקוס לפקח על העניינים, תופסים לעצמך עצמאות ועם הזמן אף מכריזים על עצמם כמלכים. כאן מתחיל משחק עדין של הכרה הדדית, לש מתן כבוד הדדי,

שבו המלכים הסלאוקים מנסים לשמור על קשר ידידותי פחות או יותר עם השליטים העצמאיים הללו, לפחות לעודד הכרה בהם כשליטים העליונים, וכל זה כמובן מול המאמץ של השליטים היוונים במזרח לתפוס כמה שיותר עצמאות.

בנוסף לכך במהלך המאה ה-3 לפנה"ס מצטרף לזירה גורם חדש - הפרתים. אלכסנדר, כפי שראינו, שובר ומנתץ לרסיסים את העוצמה הפרסית שכוחה בדרום פרס, בפרסוס, אלא שמרגע זה ואילך ההשפעה במרחב האיראני, המערב-איראני, עולה צפונה. קבוצות של פרשים, נוודים, שמתנחלים בצפון איראן של ימינו, הפרתים, מתחילים לגבש לעצמם ישות מדינית שחוצבת לעצמה מקום ועצמאות בתוך המרחב הסלאוקי. הפרתים מהווים אתגר צבאי לא פשוט בכלל וכאילו הם לא בעיה מספיק גדולה, הם גם חוסמים במידה מרובה את הדרך אל המזרח. זוהי בעיה שתמשיך לרדוף את הסלאוקים כל ימיה של הממלכה.

כפי שאמרנו, סוג של היפוך ממצרים, דווקא במאה ה-3 לפנה"ס ידעה הממלכת הסלאוקית ריבים וסכסוכים שהפריעו לממלכה לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, הם השאירו את קדמת הבמה למצרים התלמית. השינוי מגיע דווקא במקביל למצרים, בדור האחרון של המאה ה-3 לפנה"ס, כאשר עולה לשלטון אנטיוכוס השלישי הגדול, ובמשך זמן לא רב הוא מחזיר את הממלכה הסלאוקית לשיא כוחה, אולי אפילו מעבר לשיא כוחה, לימי הזוהר של סלאוקוס הראשון מייסד הממלכה.

ארץ האם האירופית

מלכתחילה נותר במקדוניה אדם בשם אנטיפטרוס, סוג של אוצר עבור אלכסנדר, ממלא מקומו. אנטיפטרוס מחזיק את היוונים קצר מאוד, מכה את הספרטנים כשצריך ונשאר אדונה של יוון. אלא שלאחר מותו של אלכסנדר הסדר מתפורר כולו, הערים היווניות תופסות עצמאות מחודשת משל עצמן ולאחר ששוקע מעט האבק, עולים לשלטון במקדון דווקא צאצאיו של אותו אנטיגונוס שנכשל בזמנו באיחוד הממלכה כולה. הם מקימים שושלת חדשה, השושלת האנטיגונידית, הם מלכיה של מקדון עד ימיה האחרונים של הממלכה.

אם הממלכה התלמית והממלכה הסלאוקית נבנות מתוך הגירה חיובית, הרי שהממלכה המוקדונית סובלת מהגירה שלילית. מקדון, כפי שאמרנו, היא ארץ נידחת יחסית, די שולית, ההזדמנויות הגדולות קורצות בעולם הגדול, ואכן מעבר לדרישות שמעמידים צרכי הביטחון בפני כוח האדם, המלכים המקדונים סובלים שוב ושוב מבריחת כוח אדם גם להגירה.

הקו המנחה של ההיסטוריה המקדונית מבחינה צבאית ופוליטית הוא ניסיון מתמיד ומתמשך לאחוז כמה שאפשר בהגמוניה שלהם בארץ האם היוונית. במשך רוב הזמן זה פחות או יותר מצליח. מקדוניה היא המדינה החזקה ביותר ביוון האירופית. זו כמובן לא המדינה היחידה שיש לה מה לומר ומה לעשות ביוון האירופית.

ראינו במאה ה-5 לפנה"ס ששתי הערים שעמדו בלב הסיפור הן ספרטה ואתונה. במידה מרובה, גם עכשיו במאה ה-3 לפנה"ס ספרטה ואתונה עומדות בלב סיפורים, אך הפעם אלה סיפורים שונים לגמרי. העבר המפואר של שתי הערים לא יחזור ושתיהן, במאה ה-3 לפנה"ס, לאחר הסתלקות אלכסנדר, מנסות לחצוב לעצמן מקום חדש, להמציא לעצמן סיפור חדש. בספרטה עצמה מתרחשים שינויים מרחיקי לכת, המבנה הישן של חוקת ליקורגוס אינו מחזיק עוד מעמד, חבר האזרחים הספרטני קטן עד כדי כך שמ-9000 לוחמים במאה ה-6-7 לפנה"ס מגיעים עד כדי 700 אזרחים לוחמים בלבד שמסוגלים הספרטנים לשלוח לשדה הקרב ביום נתון.

הדרך להתמודד עם מיעוט אוכלוסין שכזה הוא באמצעות חלוקה מחדש של ההון והרכוש, ממש כמו שסיפרו הספרטנים שעשה ליקורגוס אי שם במהלך ההיסטוריה הספרטנית, ולכן במהלך המאה ה-3 לפנה"ס עוברת ספרטה שורה של מהפכות חברתיות אשר מלאימות הון, מחלקות אותו מחדש, מגדירות מחדש את חבר האזרחים, מצרפות פנימה הלוטים ועבדים אפילו, מעשים שהם מנוגדים מאוד למיראז' הספרטני, והכל במטרה לבנות ספרטה חדשה, נמרצת, כזו שתוכל להתמודד צבאית עם העולם החדש.

הניסיון הזה לא צלח בסופו של דבר, הספרטנים נחלו בעיקר מפלות צבאיות בכל פעם שפגשו יריב מהליגה הראשית והם כוח משני, אבל הסיפורים שיצאו מספרטה מהמאה ה-3 לפנה"ס ראויים להיות מסופרים.

באתונה לעומת זאת הבינו שהעצמה הצבאית, האימפריה, השלטון בערים רבות אחרות, כל אלה כבר לא יחזרו על עצמם. אולי מתוך ההבנה הזו ואולי גם כפועל יוצא של העליונות התרבותית של אתונה במאות הקודמות, אתונה ממשיכה להיות ואף מגדילה את מקומה כמעצמה תרבותית. הפילוסופיה שפגשנו את הולדתה עם מות סוקרטס הופכת להיות האופנה הראשית של יוון, כולם רוצים ללמוד פילוסופיה. המקום ללמוד פילוסופיה הוא אתונה. באתונה יש ספריות גדולות, שם נמצאת האקדמיה, ובכלל - כל מי שרוצה ליהנות מתרבות עילית, מצגות ומחזות או לימודים תאורטיים, צריך להגיע לאתונה.

בנוסף, עולים במאה ה-3 לפנה"ס על הבמה שחקנים חדשים. כאשר דיברנו על ספרטה ראינו את הפוטנציאל הגלום בבריתות של ערים, אלא שהברית שנוסדה סביב ספרטה הייתה ברית צבאית בעיקרה, שבנויה סביב עיר אחת שמנהיגה את השאר. בתקופה ההלניסטית, במאה ה-3 לפנה"ס, מתוך הכורח להתמודד עם צבאות גדולים של מדינות חזקות, הבינו קהילות שונות ברחבי יוון שהדרך היחידה להתמודד ביעילות היא ליצור שיתוף, ביוונית=קוינון=קונפדרציה. כך נוצרו שתי קונפדרציות עיקריות - האכאית בצד הצפוני של הפלופונס והאייטולית במפרץ קורינטוס בדרום הבלקן. שתי הפדרציות הללו הפכו להיות שחקניות משמעותיות ביותר בזירה הזו של ארץ האם האירופית, ובמלחמות הבלתי פוסקות שתחילתן במלחמות הדיאדוכים. לאורך 150 השנים הללו של המלחמות הבלתי פוסקות, הליגות הללו משחקות תפקיד מרכזי.

ובכל זאת, מסקנה שאין דרך להתחמק ממנה היא שלאחר מאות שנים, מאז המאה ה-8 לפנה"ס ועד עלייתו של אלכסנדר, לאחר כל התקופה הזו שבה ארץ האם היוונית היא לב ליבו של העולם היווני, אין מנוס אלא להודות שארץ האם יורדת במעמדה ויורדת בחשיבותה. העולם היווני גדל, התרחב והרבה מאוד מהדברים החשובים והמעניינים עברו לקרות במקומות אחרים. כתוצאה מכך, במחקר נתפסה לאורך שנים ארוכות התקופה ההלניסטית כתקופה של דעיכה ודכדוך. אלה היו הזמנים הפחות טובים. עם זאת, שני הדורות האחרונים רואים שינוי בתפיסה הזו של התקופה ההלניסטית והשינוי התחיל מתוך בחינה של מעמדה של עיר המדינה, הפוליס.

אם המחקר של הדורות הקודמים, במאה ה-19-20, ראו בתקופה ההלניסטית תקופה של דעיכה, שהרי הפוליס לא יכלו כבר להוביל את הסיפור ובייחוד לנהל מדיניות חוץ רצינית משל עצמן, הרי שבתקופה ההלניסטית נמצא להן תפקיד חדש, והתפקיד הזה החל להיות מודגש במחקר בשני הדורות האחרונים.

עיר המדינה (פוליס) בעולם ההלניסטי

לא רואים את השינוי כדעיכה, אלא כהסתגלות למצב החדש. התפקיד שממלאות הפוליס בעולם ההלניסטי, התפקיד הזה הוא בראש ובראשונה להיות עמוד שדרה לממלכות השונות.

נחשוב שוב על הממלכה הסלאוקית, על האזורים השונים בה, העמים השונים, על המרחבים. בכל מקום שבו נמצאת עיר יוונית, פוליס, הרי זהו מקום שמשוכפל בו סוג של דגם, זהו מקום שיש דרך אחת להתייחס אליו. הדוגמא המובהקת ביותר לחשיבותה של עיר אחת אבל ממלכה היא אלכסנדריה שליד מצרים, כך היא נקראה. הייתה לה חשיבות כמרכז שלטון, אבל המלכים המצריים לבית תלמי עשו הרבה יותר מזה. הם ידעו שכדי לבסס עיר באמת לא מספיק שתהיה בה פרנסה, לא מספיק שיהיו בה מוסדות שלטון, היא צריכה גם להיות מרכז תרבותי, ולכן לאורך המאה ה-3 לפנה"ס הם הופכים אותה להיות מרכז תרבותי שמאפיל אפילו על אתונה - הספרייה הגדולה ביותר בעולם שיש בה מאות אלפי ספרים. לצד הספרייה מוזיאון שמוקדש למוזות, אליו הגיעו מלומדים מכל העולם, קיבלו שכר טוב כדי ללמוד וללמד. אם אנו רוצים למצוא את השורשים של מוסדות ההשכלה הגבוהה של ימינו עוד הרבה לפני

האוניברסיטאות של ימי הביניים אנחנו צריכים להרחיק עד לאלכסנדריה התלמית, שם ישבו חכמים, התעסקו בטקסטים ושאלו את עצמם שאלות מאוד דומות לאלה שאנחנו שואלים את עצמנו היום.

קיבלנו רשת שלרוחבה ולאורכה יכול אדם אחד לנוע במידה רבה של חופשיות ברשת המרחבים היווניים. גבולות כמו שאנו מכירים אותם היום לא היו קיימים בעולם ההלניסטי. יש ניידות, כל אחד יכול לעבור בקלות לעיר אחרת. מה כרוך בעיר יוונית? קודם כל מוסדות חשובים שעומדים בלב כל עיר יוונית - ה-ephebeia והגימנסיונים. כהקדמה צריך לומר, מדובר בשני מוסדות שהועתקו מהדגם האתונאי, הופץ על ידי אלכסנדר לרחבי העולם ההלניסטי, והמשיך להיות מופץ ככל שערים הלניסטיות נוספות הלכו, נוסדו והתבססו.

האפביאה היא סוג של מערכת חינוך המביאה את הצעירים בגילאי 18-20 בערך למעין שנתיים של שירות שבהן משלבים שירות צבאי עם חינוך אזרחי. מי שעובר את האפביאה מצטרף לחבר האזרחים באופן מלא. הדפוס הזה היה קיים באופן זהה כמעט ברוב הערים בעולם היווני הנרחב הזה.

הגימנסיון לעומת זאת הוא גם מקום פיזי, כלומר בניין או שורה של בניינים שבהם נפגשו אנשים, התערטלו, גמנה=עירום, ועוסקים בפעילויות אתלטיות כאלו ואחרות. כמובן שמדובר ביותר מאשר מקום להתעמל בו. השייכות במועדון הפכה את האנשים לחלק מקהילה. שני המוסגות הללו עומדים בלב ליבו של כל פוליס בכל מקום לאורך ולרוחב העולם ההלניסטי, ואם אדם עבר ממקום למקום תמיד הוא פגש את אותם מוסדות מוכרים.

כמובן, לא רק המוסדות משותפים, אלא דבר בסיסי הרבה יותר - השפה. בכל אחד מהמקומות היה אפשר לדבר ביוונית. אט אט, עם חלוף הדורות, התגבש מן ניב של היוונית, נמוך יותר, ספרותי פחות, מהיוונית הקלאסית הנשגבת, אבל שימושי, יעיל ונוח ללמידה. הניב הזה המשותף נקרא קוינה, המשמעות היא "המשותפת", ואם ללקות באנכרוניזם הרי שהיוונית הפכה להיות הלינגוופרנקה של כל המרחב ההלניסטי. מבחינה זו היא החליפה או לפחות התיישבה לצד הארמית שהייתה הלינגוופרנקה של העולם הפרסי. הירושה הזו של היוונית תישאר איתנו עוד 1000 שנה במרחב ותניב פירות מעניינים מאוד.

באיי חאנום=ai khanum, נמצאת ממש בקצה אפגניסטן של היום, שם מצאו בחפירות את מיטב האמנות היוונית. יותר מזה, כתובת נמצאה באיי חנום של אדם אחד בשם קליארכוס, יש הסוברים שמדובר בלא אחר מאשר קליארכוס מסולוי, התלמיד הבכיר של אריסטו. אותו קליארכוס קיבל עליו משימה להגיע מאיי חאנום עד דלפי שביוון ולהביא ממנה דברי חוכמה עבור היוונים שיושבים בקצה המזרח. את דברי החוכמה הללו הביא איתו חזרה למזרח, כתב באבן וזה מה שנמצא: "דברי דלפי שהביא קלארכוס (מסולוי?) לאי חאנום: בהיותך ילד, היה מנומס. כאיש צעיר, משול ברוחך. בגיל העמידה, היה צודק. לעת זקנה, תן עצה טובה. בבוא המוות, היה ללא חרטה". דברי חוכמה יווניים שהגיעו כל הדרך מדלפי אל צפון-מזרח אפגניסטן לקצה קצהו של העולם היווני.

פולחן השליט

גורם נוסף שהיווה מכנה משותף עבור העולם היווני שייך לתחום הדת והאמונה. כפי שראינו, אלכסנדר, עוד בחייו, חי במן שניות בין זמן מיתי בין זמן היסטורי, כלומר באותה עת הוא היה גם בן אדם רגיל וגם דמות גיבור או אפילו אלוה. כחלק מהניסיון לתפוס כוח לאחר מותו, היורשים השונים שלו נתלו מיד גם בהיבט הזה של אישיותו. תוך זמן קצר לאחר מותו, 11 שנה, אנו רואים עדויות ראשונות לכך שערים שונות במרחב היווני מתחילות לנהל משא ומתן עם הדיאדוכים השונים - כיצד תכרנה בהן בתור אלים? איזה סוג של כיבודים אלוהיים יעניקו הערים הללו למצביאים שמנסים לתפוס לעצמם נתח מירושתו של אלכסנדר? אחת הנקודות המרתקות, המעניינות והמלמדות היא שהדיאדוכים הפכו להיות אלים לפני שהפכו להיות מלכים, עד כדי כך הייתה ההשפעה הדתית של אלכסנדר גדולה.

מבחינה פילוסופית, הייתה ההשפעה של אלכסנדר גדולה כל כך עד שהפילוסוף אוהמרוס, שפעל בסוף המאה ה-4-תחילת המאה ה-3 לפנה"ס, פיתח תורה שלמה ולפיה כל האלים באשר האם היו במקורם בעצם בני אדם רגילים שעשו עבור האנשים שחיו איתם כל כך הרבה, השפיעו עליהם כל כך לטובה והשיגו הישגים כה כבירים, שלאחר מותם הפכו לאלים. כך טען לגבי זאוס ולגבי כל שאר האלים. מנין הגיע למסקנה הזו? כיוון שראה את התהליך מתרחש לנגד עיניו, כיצד אלכסנדר ראשון ואחריו הדיאדוכים הופכים לאלים בזכות הישגיהם.

במצרים מקבל פולחן השליט כיוון ומימדים שונים לחלוטין. מלכי מצרים, מאוד ואלפי שנים, הם כפי שראינו לא רק בני אלים, אלא אלים בזכות עצמם. יוצא מזה שברגע שהפכו התלמים לפרעונים, ברגע שאימצו את התרבות המצרית בשתי ידיים, הם אימצו גם את האלהת עצמם, וברגע שהפכו לאלים הקרינו שוב החוצה את העיקרון הזה גם לחלקים אחרים של העולם דובר היוונית. אלא שלא כל הדיאדוכים, המלכים והשליטים היוונים התייחסו באותו אופן להאלהה. אלכסנדר התייחס להאלהת עצמו באופן הרציני ביותר, הוא עשה צעדים מאנושי לאלוהי.

לגבי דמויות אחרות ניתן להיות בספק גדול או קטן עד כמה הם רציניים ועד כמה הם ציניים ביחס שלהם להאלהת עצמם. אחד המלכים האנטיגונידים, כנראה אנטיגונוס גונטס השני, מלך מקדון באמצע המאה ה-3 לפנה"ס, התייחס לכל העניין לא רק בציניות אלא גם בחיוך. כאשר פיארו אותו משוררי חצר על כך שהוא דומה לשמש הזורחת הוא אמר "מעניין מאוד שאתם מספרים את זה, אבל זה לא מה שהמשרת שלי רואה בבוקר כשהוא בא לרוקן את סיר הלילה שלי".

הדוגמא המרתקת מכולן היא אולי של אותו מלך סלאוקי שמביא את הממלכה הסלאוקית לשיא שלה - בסוף המאה ה-3 לפנה"ס, מלך שנפגוש אותו כשנדבר גם על המפגש בין העולם היווני-רומי לבין הדתות המונותאיסטיות, אנטיוכוס השלישי הגדול. ראינו כיצד המלכים הסלאוקים נאבקים להעניק מכנה משותף לממלכה שלהם, הגדולה, הרחבה, המגוונת כל כך. והנה, לאנטיוכוס היה רעיון.

אנו למדים על הרעיון הזה שלו מכתובות שנמצאו ברחבי ממלכתו. קודם כל, מתוך הכתובת הזו שמדברת על פולחן למלכה, אנו לומדים שכבר קודם לכל כונן פולחן בכל הממלכה למלך. בכל מקום ומקום, ועותקים של הכתובת הזו נמצאו במקומות שונים, תהיינה כוהנות גדולות, כלומר גם באחידקל, בקטריה, סוריה ואתרים נוספים, יהיה מכנה משותף לאליטה - מי תהיה כוהנת גדולה למלכה? ובהשלכה, מי יהיה כוהן גדול למלך? ואם זה לא מספיק, כל זה יירשם בשטרות, כלומר כל חוזה שייצא בכל אחד מהמקומות הללו יישא את השמות של האליטה הכהנית הקדושה הזו בכל מקום ומקום. כלומר יש גם מכנה משותף, גם כיבודים שאפשר לתת לאליטה וגם האלהה של המלך עצמו. מה משותף לכל הממלכה הסלאוקית? לכולם אל אחד - המלך.

פילים!

מאפיין נוסף שונה מהקודמים של התקופה ההלניסטית - פילים בכל מקום.

בפגישה הראשונה בין העולם ההלניסטי היווני ובין פילים היה קרב על ההידספס ב-326 לפנה"ס אך בקושי רב הסתער הצבא של אלכסנדר על הפילים של המלך פורוס (ההודי). מאותו רגע לא עוזבים הפילים את הזירה היוונית. מה קיבל סלאוקוס בתמורה לוויתור שלו על הודו? 500 פילים שכאשר חזר איתם מערבה, הפכו להיות כוח משפיע ומכריע במלחמות הדיאדוכים. היה מטבע שטבע סלאוקוס הראשון לקראת סוף ימיו ועל צידו האחורי מופיע פיל. אלא שסלאוקוס לא לבד, הפילים הפכו להיות סמל סטטוס בכל העולם ההלניסטי, למשל במטבע אחד תלמי הראשון מפרסם את עצמם ועל ראשו כובע שנראה כמו פיל ועוד מטבעות נוספים. הקסדה מעוטרת פיל, את הסמל הזה, רוצים לקחת מנהיגים שונים במרחב היווני לעצמם. מטבע נוסף הגיע מערבות בקטריה, השליטים היווניים בבקטריה גם מציגים את עצמם כאדוני הפילים.

כאן צריך להגיד שהיו שני סוגים שונים של פילים: רוב הפילים שהסתובבו בשטח בעולם ההלניסטי הם הודים, אותם אנו מכירים עד היום. להבדיל מהפילים האפריקאים המוכרים לנו הם קטנים יותר אך ניתנים לאילוף. אלא שבמאות האחרונות לפנה"ס עדיין היה קיים בעולם זן נוסף של פילים, צפון אפריקאיים, קטנים יותר מההודים, נוחים לאילוף פחות מההודים ופחות יעילים מהם. השימוש בפילים היה כל כך אינטנסיבי עד שהפילים הצפון אפריקאים פשוט נכחדו.

מה עושים באמצעות פיל? רוב העדויות מספרות על כך שהם שימשו כאמצעי לחימה. ה"טנק" של התקופה ההלניסטית. אבל נשאלת השאלה, האם בכלל מדובר באמצעי לחימה יעיל? כאשר אנו עוברים אחד-אחד על כל הקרבות שנעשה בהם שימוש בפילים במהלך המלחמות של העולם ההלניסטי ניתן לראות שעל כל מקרה שבו הפילים הכריעו את הכף לטובת מי שהשתמש בהם, ניתן גם למצוא מקרה שבו הפילים המיטו אסון על מי שהשתמש בהם, הרי דבר אחד למד אלכסנדר כבר בקרבו הראשון על ההידספס - מי שרוצה להתגבר על חיל פילים צריך לגרום לפילים להסתובב ולשעוט חזרה על מי ששלט אותם לשדה הקרב.

הצל מן המערב - הכיבוש הרומי

מה שהביא את סופו של העידן ההלניסטי הוא הענן מן המערב - רומא. דבר חיוני שצריך להבין ולזכור ביחס לעולם ההלניסטי הוא כיצד מרכז הכובד של העולם היווני נוסע גם דרומה למצרים ובעיקר מזרחה לאסיה הקטנה, לסוריה, לעיראק ואפריקה. כל זה קורה בזמן שבאיטליה הופך ונבנה כוח מתעצם, הוא הכוח הרומאי. היוונים, רובם, לא השכילו להבין בזמן עד כמה גדול האיום הרומאי, ועד שהבינו - היה מאוחר מדי.

נקודות מפתח בהיסטוריה הזו שאנו מדברים עליה מגיעות בשנים האחרונות של המאה ה-3 לפנה"ס. בזמן הזה מתנהלות שתי מלחמות דרמטיות: האחת בין רומא ובין ממלכת מוקדון ביוון האירופית, והשנייה בין התלמים והסלאוקים על ארץ ישראל. הרומאים והסלאוקים יוצאים מנצחים. ממלכת מוקדון מושפלת ומובסת, וארץ ישראל עוברת לידי הסלאוקים. אם היה רגע שבו יכול היה העולם ההלניסטי לבלום את האיום הרומאי, הרי היה זה הרגע הזה בסוף המאה ה-3 לפנה"ס. אילו השכיל אנטיוכוס הגדול לראות את האיום ולהצטרף לממלכת מוקדון במאבקה נגד רומא, ייתכן שההיסטוריה הייתה מתקדמת לכיוונים אחרים לחלוטין מאלה שבהם היא צעדה בסופו של דבר. כיוון שלאחר שסיימו הרומאים להשפיל את מוקדון, עברו מיד שלב אחד הלאה והשפילו בסדרה של מפגשים את אנטיוכוס הגדול. בתוך דור קצר, חצי דור למעשה, בתחילת המאה ה-2 לפנה"ס, הביסה רומא גם את ממלכות וגם את הממלכה הסלאוקית. (אנטיוכוס היה מלך סלאוקי.)

נקפוץ קדימה דור אחד אל מלך נוסף, בנו של אנטיוכוס השלישי הגדול, הוא מוכר לנו היטב - אנטיוכוס הרביעי, אפיפנס. נפגוש אותו לקראת סוף הקורס. הוא מנסה את התכסיס האחרון שעוד נשאר, הצעד היחיד שעוד יכול לנקוט שליט בעולם ההלניסטי כדי להתנגד לכוחה העולה של רומא, הוא מנסה לתפוס את מצרים. אם יוכל המלך הסלאוקי לאחוז גם במצרים, למשול גם באלכסנדריה ולגייס את המשאבים של שתי הממלכות הללו לכלל עצמה אחת, אולי עוד יהיה אפשרי להתנגד לרומאים. והוא אכן מצליח להתגבר על הצבא המצרי, הוא מגיע עד אלכסנדריה, אלא ששם ממתינים לו מספר שליחים רומאים ובראשם לגאט, שליח מטעם הסנאט.

השליח הזה פוגש את המלך אנטיוכוס על שפת ימה של אלכסנדריה באלאוסיס, ואומר לו "אדוני המלך, הסנאט והעם הרומי מצווים עליך להסתלק מיד ממצרים". המלך אנטיוכוס נמצא בבעיה - מצד אחד הוא לא רוצה להסתבך ישירות עם רומא, הוא לא מוכן לעימות כזה, ומצד שני האולטימטום הזה אינו מוצא חן בעיניו כלל וכלל. כדי למשוך זמן, הוא עונה לשליח הרומי פופיליוס ליינוס "תן לי מעט זמן, אחזור אליך עם תשובה". השליח הרומי אומר "קח לך את כל הזמן שבעולם, אבל תן לי תשובה לפני שתצא מהמעגל הזה" ובאמצעות המקל שבידו הוא מתווה מעגל בחול סביב המלך. עומד המלך אנטיוכוס, מסתכלים עליו אנשיו, הוא מביט בהם - מה יעשה? זמן לחשוב הרבה אין לו, וההחלטה שמתקבלת בסופו של דבר היא שהוא יציית לאולטימטום לרומאי ויאסוף את הצבא להתקפל ממצרים. פעם אחת נפגוש את אלאוסיס כשנדבר על האימפריאליזם הרומי, בפעם השנייה נראה שיש להשפלה הזו של אנטיוכוס השפעות שאף אחד לא האמין שיקרו.

סיכום

עם מותו של אלכסנדר נגנז החלום על ממלכה מאוחדת. ייתכן שהיה אפשר לשמור על הכל בחתיכה אחת אילו היה יורש בגיל מתאים ובכישורים המתאימים, אבל העיקרון הצנטריפוגלי פורר את הממלכה לכלל ממלכות שונות.

לעולם ההלניסטי אין סיפור אחד מרכזי, זהו תצריף של סיפורים שונים שמצטלבים, חותכים אלה את אלה. כל ניסיון לספר אחד עבור כל העולם ההלניסטי עד היום עלה בתוהו.

מרכז הכובד של העולם היווני עובר דרומה למצרים ומזרחה לאסיה. בתזמון גרוע במיוחד, כאשר הכוח הגדול החדש עולה במערב. השפה היוונית, התרבות היוונית, תמשכנה למשול בכיפה בכל החלקים במזרח במשך אלף שנה ויותר, עמוק לתוך תקופת הקיסרות הרומית, למעשה עד לעליית הערבית והאסלאם.