מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 7

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

איטליה לפני רומא

איטליה רחוקה יחסית במונחים של העולם העתיק ממרכזי התרבות הקדומים ביותר. ראשית, הציוויליזציה המערבית נמצאת בעיראק של ימינו, במסופוטומיא, במצרים של ימינו וגם באי כרתים שנמצא מדרום לים ההגאי. אלה 3 מרכזים גדולים וחשובים. כמובן שגם אנטוליה, סוריה וארץ ישראל. יוון נמצאה בפריפריה של עולם התרבות. איטליה נמצאה בפריפריה עוד יותר מאשר יוון. לכן איטליה "מפגרת" אחרי מרכזי התרבות במזרח. תופעות שמופיעות במזרח הקדום בתקופות מוקדמות, ביוון מופיעות מאוחר יותר, ומאוחר עוד יותר הן מופיעות באיטליה.

המרכז התרבותי הגדול, המפותח ואולי גם הקדון ביותר באיטליה היה זה של האטרוסקים. הם ישבו פחות או יותר בחצי איטליה הצפוני. האטרוסקים הם עדיין חידה בלתי מפוענחת - את האמנות שלהם אפשר להעריך מאוד, להתפעל ממנה, אבל השפה האטרוסקית מפוענחת רק בחלקה, אנחנו לא באמת מבינים את כל מה שהם כתבו. אנחנו גם לא יודעים מתי הם הגיעו לאיטליה, מהיכן הגיעו, האם הם בעצם עם שישב באיטליה שנים ארוכות?

אנחנו יודעים הרבה יותר על ההתיישבות היוונית בדרום איטליה. דיברנו על ההתיישבות הזו, על הקולניזציה היוונית, בצד התחתון של איטליה וגם באי סיציליה. ההתיישבות היוונית הזו בדרום איטליה ובסיציליה מתחילה במאה ה-8 לפנה"ס ותהיה לה השפעה מכריעה על רומא והתפתחותה.

בעיית המקורות:

כמעט בכל תחום בעת העתיקה יש בעיית מקורות חמורה, הרי עבר המון זמן ורוב הספרות מהעת העתיקה לא נמצאה. ברומא הבעיה כפולה ומכופלת כיוון שהמקורות מהם אנו דולים את רוב המידע שלנו על קדמוניות רומא, על תקופת המלוכה ועל הרפובליקה המוקדמת, רובם מגיעים מהמאה ה-1 לפנה"ס ואף מהמאה ה-1 לספירה, כלומר המידע שבידינו הוא בן מאות שנים, פעמים רבות הוא מייצג לא רק את המציאות הקדומה אלא גם שכבות נוספות של סיפור שהצטרפו בהמשך, וכמובן את המשפט הקדום והדעות של האנשים שכתבו את הטקסטים שבידינו. עד כדי כך גדולה הבעיה שיש חוקרים שטוענים שההיסטוריה הקדומה באמת של רומא אינה מופיעה במקורות הללו ועלינו לסובב את כל מה שאנו יודעים על ארכאולוגיה בלבד. אבל אם אנו רוצים סיפור, הרי אנחנו צריכים סיפור כתוב ולכן אנו צריכים להוציא את המיטב ממה שיש בידינו.

דבר אחד ברור לנו - כבר במאה ה-8 לפנה"ס יש ערב רב של שבטים ועמים שגרים ונעים באיטליה של היום אבל לצידם אנו רואים גם צורת התארגנות פוליטית - ערי מדינה שמתחילות לבצבץ ברחבי איטליה בתקופה זו. ההנחה היא שההשפעה מגיעה מהיוונים בדרום ועולה לכיוון צפון-מערב לאורך חצי האי האפניני שהוא איטליה, אל הרומאים והאטרוסקים.

קדמוניות רומא

רומא עצמה ביחס לחצי האי האפניני ממוקמת היטב: היא מוקפת אדמות פוריות והרי המקור הבסיסי להון בעולם העתיק הוא אדמה ועבודת אדמה. בנוסף, היא נמצאת לגדותיו של נהר משמעותי שמספק מים ונתיב תחבורה ראשי החוצה את האי האפניני בכיוון כללי של צפון מזרח-דרום מערב, חוצה אותו לרוחב. מצד שני, מתוקף מעמדה על החוף הדרום-מערבי של איטליה, רומא נמצאת גם על הציר שהולך לאורך חצי האי, מצפון מערב לדרום-מזרח, כלומר - אדמות פוריות וצומת תחבורה ראשית. נוסף על כל היתרונות הללו, נמצאת רומא גם ליד מרבצי מלח גדולים בשפך נהר הטיבר, מלח בזמנו היה מקור להון. לרומא יש נתוני התחלה מעולים.

ככל הנראה הקהילה ברומא התחילה ממספר קהילות כפריות שקיימו ביניהן יחסים של מסחר, חתונה, אולי שיתוף פעולה צבאי בעת הצורך. באמצע המאה ה-8 לפנה"ס חלה תפנית בתפיסה העצמית של האנשים שגרו בגבעות מסביב לרומא - הם הקימו לעצמם חומה וכנראה גם מצאו לעצמם איזשהו מקום שיהיה המרכז בו הם נועדים ונפגשים. השרידים הללו של החומה מתוארכים לאמצע המאה ה-8 לפנה"ס, וזהו אכן התאריך המסורתי לפי חישובי הרומאים עצמם לייסוד העיר - 753 לפנה"ס.

כיצד נוסדה העיר רומא?

אצל ליביוס, או אצל דיאוניסוס מהליקרנסוס, שני מקורות ראשיים וחשובים לקדמוניות רומא, נוכל לראות מגוון סיפורים ואגדות. יש את הסיפור המפורסם על רמוס ורומלוס- שני ילדים שנולדו לבתולה מהאל מרס ושהיניקה אותם הזאבה, כיצד הם גדלו והפכו להיות גיבורים של קבוצת רועים ושודדים שהקימו לעצמם עיר בשלב מסויים וקראו לה רומא על שם רומלוס המייסד. רמוס האח נרצח במקרה הראשון של מלחמת אחים. סיפורים נוספים אפשר לשמוע על תחילת העיר ומככבות בהן דמויות אחרות: הרקלס הגיבור הכלל יווני הגדול שמגיע לאזור ונפטר מענק מרושע שלא התיר לחיי תרבות לצמוח במקום. סיפורים אחרים מדברים על האיניאס, הפליט מטרויה שמגיע אל השטח ומשתלב איכשהו בתחילת הסיפור של רומא. אלו הם מיתוסים, והם עדיין מלמדים אותנו כמה דברים מעניינים על הרומאים עצמם.

הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא הגישה המכילה, האינקלוסיב, של רומא. הסיפורים הראשונים שאנחנו שומעים על איך נוסדה רומא, כוללים בתוכם רגעים של הזמנת אוכלוסייה מבחוץ להיטמע ולהיקלט בקהילה החדשה. ולא סתם אוכלוסייה, אלא דווקא אנשים שלא מצאו את מקומם בערים אחרות - פליטים, שודדים, אנשים שנמצאו מחוץ לחברה. הנכונות הזו של רומא לקלוט את כל מי שמוכן לשחק את המשחק, זוהי אחת מנקודות החוזקה הראשיות של העיר.

ניתן לראות זאת באחד מהמנהגים הרווחים של העיר רומא והוא ביחס לעבדים משוחררים. מי שהפך להיות עבד של אזרח רומי ושוחרר על ידו, הופך להיות באופן אוטומטי אזרח רומי בעצמו. את אותה הכלה אנחנו רואים לא רק ביחס לאוכלוסייה אלא גם ביחס לרעיונות. הרקלס הוא דמות שמגיעה מבחוץ, איניאס גם, ולא רק מבחוץ - הן מגיעות מתרבות אחרת. הסיפורים על הרקלס ועל מלחמת טרויה אינם סיפורים רומיים בבסיסם, אלא הם סיפורים יווניים, כלומר - לא רק אנשים מוכנה רומא לקלוט, אלא גם רעיונות. הנכונות הזו להכיל, לקלוט, היא היא סוד כוחה האמיתי של רומא.

רומא כעיר - מדינה תחת השפעה יוונית

דבר נוסף שהרומאים קולטים, השפעה נוספת שהם מקבלים, היא ההשפעה של החיים הפוליטיים של יוון דרך התיווך של הערים היווניות בדרום איטליה.

הקולוניזציה היוונית ,ההתיישבות היוונית באיטליה משפיעה כמובן לא רק על רומא במספר דרכים:

יש חדירה של תרבות מן המזרח. זו לא רק הפוליטיקה, זו גם אמנות חזותית שמגיע ממספוטמיא ליוון וניכרת גם בתרבות האיטלקית, וכמובן גם האלפבית - אותה המצאה שמגיעה כנראה מסיני, מסיני לארץ ישראל, משם ליוון ומשם לאיטליה. זו כנראה הסיבה שעד היום יש דמיון גדול בין האלפביתים הלטיניים והעברי בתיווך היוונית שבדרך.

ברומא, כמו בערים איטלקיות אחרות, אנו מוצאים בתחילת התקופה ההיסטורית מעמד אריסטוקרטי עשיר על-מדיני, כלומר שבין האריסטוקרטים קיימים קודם כל קשרים אישיים ולעתים אף קשרי משפחה ומשותפת להם תפיסת עולם שמבדילה אותם מהאנשים בהם הם מושלים. ניתן להשוות את הדבר לאצולה האירופית בתקופות המודרניות יותר ואף עד ימינו, הרי גם באירופה של היום קיים חוג של אצולה ומלוכה שחי חיים משל עצמו, עם עצמו, במנותק מהציבור הגדול בארצות שבהן מושלים אותם מלכים ובהן חיים אותם אצילים. המודל הזה של בני אצולה שמקושרים ביניהם ומובדלים מהמון העם, הוא מוכר לנו כבר מהשירה ההומרית, גם מההיסטוריה היוונית ועד כמה שאנחנו יכולים לשפוט, הדברים נכונים גם לגבי איטליה.

באמצע המאה ה-7 לפנה"ס אנו רואים ברומא התפתחות מעניינת, צעד קדימה, ואף את ההתפתחות הזו אנו מסיקים מהארכיאולוגיה. פתאום אותו מקום שבו נערכו פגישות של האוכלוסייה הרומית, המקום הזה שנקרא הפורום הרומאי, הוא מרוצף. מה פירוש הדבר? פירוש הדבר שלאנשים נמאס לחזור מהפורום עם בוץ בסנדלים. מכאן אנו לומדים שהם הלכו לשם לא מעט. אין טעם לרצף חלל ציבורי אם אין לו שימוש אינטנסיבי כחלק מחיי היום-יום. מכך אנו לומדים שבאמצע המאה ה-6 לפנה"ס המרכז הציבורי של רומא היה כל כך חשוב ופעיל עד שהיה צורך למסד אותו מבחינה ארכיטקטונית.

מעבר לפורום שהוא סוג של מרכז הקהילה הפוליטית ברומא, אנו פוגשים באותו זמן תנופה של בניית מקדשים. מכך אנו לומדים על חיי דת ממוסדים, אבל הרצון לבנות מקדש נובע במידה מרובה מהמעבר של חיי הדת מהתחום הפרטי אל התחום הפוליטי. כל עוד הדת נמצאת בתחום הפרטי, כלומר כל עוד היא נחלתן של משפחות ספציפיות ששומרות את הפולחנים לעצמן ובעצמן, אין צורך לבנות מקדש. הפולחן מתקיים באחוזה של אותה משפחה. ברגע שהפולחן הופך להיות פוליטי, יש צורך במקום חדש לערוך בו את הטקסים ולשם כך נבנים מקדשים.

האלפבית הגיע לאיטליה סביב אמצע המאה ה-8 לפנה"ס, הוא מגיע גם לרומא כמובן ומיד משתלב בחיים הפוליטיים והדתיים של הקהילה הרומית. בחיים הדתיים אנו רואים את לוח השנה של נומא, אותו מלך שלפי המסורת הוא מלכה השני של רומא, יורשו של רומולוס (הוא לא בנו של רומולוס!) שהתקין לוח שנה וסידר את סדר הזמנים הדתי של המדינה הרומית. הנה חיבור בין דת לפוליטיקה שמתקשר באמצעות היכולת לכתוב - הרי אם אין את היכולת לכתוב, אין דרך להעביר את לוח השנה הזה ולהסביר אותו לאנשים. מוסד נוסף שלא ייתכן ללא הכתב הוא הקנסוס - מפקד האוכלוסין של המלח סרוויוס טוליוס, עליו נדבר בהמשך, אך חשוב להבין שעצם הרעיון לערוך רשימה שאומרת באופן מובהק מיהו אזרח ומי אינו אזרח, הרעיון הזה לא יכול לבוא לעולם בכלל ללא הכתב. כמו בערים יווניות רבות, גם החברה הרומית מחולקת לשבטים, כלומר התארגנויות חמולתיות שמחלקות את האוכלוסייה בעיר לקבוצות התייחסות.

כמו ערים יווניות רבות, גם ברומא אנו פוגשים את אסיפת העם. הראשונה, המוקדם ביותר שאנו יודעים עליה, נקראה אספת הקוריות, comitia curiata.

מלוכה ברומא

מלכתחילה משלו ברומא מלכים. סורר לגביהם אי ודאות חריף בשל המקורות המאוחרים. על הרפובליקה יש לנו לפחות מידע מועט, אבל לגבי המלכים יש חשד שכל מה שאנו יודעים הוא בעצם סוג של אגדה. אנו נתעסק בשחזורים של קורנל.

לפי קורנל, מצאה החברה הרומית פתרון מעניין ומקורי לריבים בין החמולות האריסטוקרטיות שפקדו את ערי יוון השונות וערי מדינה באופן כללי ולעתים גררו אותן למלחמת אזרחים, לסטאסיס, ולפעמים אף פתחו פתח לעליית שלטון טיראני. הפיתרון של רומא, שעבד לפחות במשך זמן לא מבוטל, היה ייבוא מלכים מבחוץ, כלומר - המלכים לא מגיעים מתוך אחת המשפחות האריסטוקרטיות של רומא עצמה, אלא מאיזושהי משפחה אריסטוקרטית מחוץ לרומא. מלכים כאלה מצד אחד חייבים את מעמדם לאותן משפחות מקומיות שהביאו אותם, ולכן הם יצייתו וישרתו אותן נאמנה, הם נעדרים תמיכה מקומים שעלולה לגרום להם להפוך למלכים במובן השושלתי ובייחוד, כך נמנע הריב בין המשפחות המקומיות לגבי בניה של איזו חמולה יהיו המלכים.

המלוכה הרומית היא מלוכה לכל החיים, אך היא אינה עוברת בירושה. לאורך כל הסיפורים שיש בידינו על המלכים של רומא, הם לעולם אינם מעבירים את המלוכה מאב לבנו וזהו אינו מקרה, כנראה שכך באמת היה. המלכים נבחרו על ידי אסיפה אריסטוקרטית שהתכנסה לצורך כך, אבל ככל הנראה היה צורך של אישור העם לכל מלך כזה, כלומר, ייתכן שכבר בשלבים המוקדמים ביותר של המדינה הרומית גם לעם בהתכנסו באסיפה הייתה ריבונות מסוימת, איזושהי אמורה, ולו קטנה ומצומצמת, על ההכרעות החשובות של השלטון.

במאה ה-6 לפנה"ס אנו רואים שינויים בזירה האיטלקית בכלל וברומא בפרט. יש תופעה שמתחילה להשפיע באופן דרמטי על הפוליטיקה האיטלקית והיא כנופיות חמושות של שכירי חרב, אולי דומות באופן מסויים לאותה קבוצת רועים ושודדים ששירתו את הרמוס ורומולוס. בראש הכנופיות הללו עמדו מפקדים שיכלו לעבור ממקום למקום ולהצטרף לריבים מקומיים ולעיתים אף להשתלט על קהילות שלא נזהרו מספיק. במקרים הללו כוננו אותם "קפטנים" של חבורות שכירי החרב משטרים טיראניים משל עצמם וייתכן מאוד שדבר כזה או דומה לו קרה גם ברומא במהלך המאה ה-6 לפנה"ס.

העקרונות הבסיסים שמפעילים את הטיראניה נכונים גם לגבי רומא. בלב המהלך הפוליטי הזה נעוץ שיתוף פעולה של חיל הרגלים ממעמד הביניים עם הטיראן והקליקה הסמוכה לו על חשבון האריסטוקרטיה הפרשית. הקשר בין צבא לפוליטיקה הוא קשר שאין דרך לנתק אותו, מדובר ממש בשני צדדים של אותו מטבע.

במסורת הרומית התקבע לאורך השנים בתקופה הרפובליקנית יחס של שנאה מהולה בפחד מפני המלוכה המאוחרת, המלוכה העריצה. אפשר להשוות את היחס הזה של הרומאים על עברם המלכותי ליחס של הדמוקרטיה האתונאית אל שלטון העריצות שהיה באתונה. כפי שראינו, באתונה דווקא הדורות של שלטון העריצות הניחו את יסודות הדמוקרטיה. כעת נראה כיצד המלוכה המאוחרת ברומא היא היא שהניחה את היסודות לרפובליקה.

אם נמתח עוד את ההשוואה הזו, הרומאי שמקביל לפיסיסטרטוס האתונאי (ראה שיעור 3) היה סרוויוס טוליוס, המלך הלפני אחרון של רומא לפי המסורת. חשוב לזכור שהמהלך הזה שבו מלך בעל שלטון נרחב כורת ברית ומקדם את מעמד הביניים על חשבון הפרשים. המהלך הזה מתרחש באמצע המאה ה-6 לפנה"ס.

הרפורמות של סרוויוס טוליוס

דבר ראשון שסרוויוס משנה במדינה הוא שהוא קובע ומבסס את הגדרת האזרחות.

כאשר דיברנו על קלאיסטנס דיברנו על חלוקה מחדש של האוכלוסייה האתונאית לפי שבטים, שלישים ודמוסים. דבר דומה, לא יסודי באותה המידה, אבל באותה הרוח, קורה גם ברומא. החברה הרומית מחולקת מחדש לשבטים - אותה חלוקה ישנה שנמשכה במשך דורות רבים ושמתוכה יצא הכוח של האריסטוקרטיה הישנה, החלוקה הזו מפנה את מקומה לחלוקה חדשה, מבני הכוח נבנים מחדש.

במקביל נערכת רשימת מפקד של כל אוכלוסיית רומא שקובעת מיהו אזרח ומי לא. המנהג הזה של מפקד רשמי שנערך כל X שנים מלווה אותנו עד היום בעולם המודרני ובמקומות רבים הוא נקרא עד היום בשמו הלטיני - קנסוס.

האוכלוסייה, כמו ביוון, מחולקת מעמדית לפי רכושה, כלומר מי שיש בידיו רכוש מעל רף מסויים משתייך למעמד גבוה יותר. זהו העיקרון הטימוקרטי. כיצד מוגדר רכוש, הון? כאשר פגשנו את החלוקה הטימוקרטית של סולון באתונה ראינו שהוא בנה אותה לפי תפוקה של תבואה. כמובן שלא כולם הם בעלי שדות, אבל היחידה הבסיסית שאליה הומר שווה הערך של ההון של כולם הייתה נפח של תבואה. והנה באמצע המאה ה-6 לפנה"ס אצל סרוויוס טוליוס אנו רואים עיקרון אחר למדידת הון - אין לנו עדיין מטבעות במובן המודרני של המילה, אך ההון נמדד כבר במתכת, במקרה הזה בברונזה או ארד. מכלכלה שבה ההון נמדד באדמה ובמקנה, אנו עוברים לכלכלה שבה ההון נמדד במתכת.

ואכן, לפי המקורות, עורך סרוויוס טוליוס רפורמה גם במידות ובמשקולות של רומא. המטבע לא נכנס לחברה הרומית עד לתחילת המאה ה-3 לפנה"ס. עד אז הייתה בעיקר מדידה של ברונזה, של מתכת יקרה, אבל המדידה התבטאה במידות ובמשקלים קבועים, ואת המידות הללו קבע המלך סרוויוס טוליוס.

הרישום בקנסוס נועד בראש ובראשונה להוות בסיס לרישום השירות בלגיון. לגיון=גיוס, המילה המשמשת לצבא הרומי. ברבות הימים, בייחוד לאחר הקמת הרפובליקה, היו לרומא לגיונות, אבל סביר להניח שבתקופת המלוכה היה לרומא לגיון והוא היה הצבא. הממצאים הארכיאולוגיים מהמאה ה-6 לפנה"ס מראים בבירור חימוש הופליטי ברומא כמו ביוון והקריטריון הראשי למיון בין המשרתים בצבא לבין אלה שאינם משרתים היה לשתי קטגוריות:

מי שהשתייך לקלאסיס=הקו ההפוליטי הלוחם והאינפרה-קלאסם=מי שנמצא מתחת למעמד הלוחם, מי שנמצא מתחת לקלאסיס. ככל הנראה על פי שחזורים של היסטוריונים מודרנים, זו הייתה החלוקה המעמדית שעשה סרוויוס טוליוס.

האוכלוסייה הקלאסיס חולקה ל-60 קנטוריות, קנטוריה אחת כללה 100 אנשים, ולפי העקרון הזה הלגיון הרומי מנה 6,000 איש. הלגיונות הרומים הכיחו פחות אנשים ככל הנראה, כ-4,000 לוחמים.

הגורם שמלכד את שתי ההתבטאויות השונות של האזרחות הוא אספת הקנטוריות. כיוון שלא רק את החלוקה השבטית שינה סרוויוס טוליוס כדי להקהות את חודה של האריסטוקרטיה, אלא הוא גם מצרף לצד הקומיטיה קוריאטה הישנה אספת עם חדשה - הקומיטיה קנטוריאטה, אספת הקנטוריות. זהו מעשה רומאי מובהק לא לבטל את הישן אלא להוסיף חדש לצידו ולרוקן את הישן מתוכן. אסיפת הקנטוריות החדשה היא מצד אחד אספת העם הריבונית של חבר האזרחים הרומי, היא יכולה לאשר מעמד של מלכים, לקבל את הצעותיהם, משמשת כגורם מסייע היושב בדין, ומצד שני אספת הקנטוריות היא גם הארגון העומד בבסיס הצבא. לאותה אסיפה יש שני פנים.

המהפכה הרפובליקנית

חולשתה של מלוכה היא תמיד המלך הבא - מתי יגיע המלך הבא שלא יוכל להמשיך לקיים את המערכת כמו שצריך? במקרה הזה המלך שמגיע אחרי סרוויוס טוליוס, הבעיה אצלו כפולה, היא בן המלך.

הסיפור שעומד בלב המהפכה הרפובליקנית הרומית הוא סיפור של דרמה משפחתית: בנו של המלך האחרון של רומא חשק באשת איש שהייתה גם יפה, גם צנועה, מטרונית רומית קלילת כל המעלות. הוא ניסה לכפות את עצמו עליה ללא הצלחה, ניסה לפתות אותה, ובסופו של דבר הדרך שמצא לבצע בה את זממו היא לאיים עליה שהוא יותיר אותה לאחר מעשה עירומה ומתה לצד גופה של אחד מעבדי הבית כדי שיסיקו כל מי שיכולים להסיק, בני המשפחה והחברים, שהיא התאהבה בעבד ושהם התאבדו יחדיו כיוון שלא יכלו לחלוק את חיים כבעל ואישה. כך, כשהוא איים על הכבוד המשפחתי של אותה אישה שנקראה לוקרטיה, זה מה שהביא אותה סוף סוף להיענות לחיזוריו ולהתיר לו לשכב איתה.

אלא שביום המחרת היא זימנה את בעלה, את אחיה ואת אביה, הגברים המשמעותיים בחייה, סיפרה להם כל מה שקרה, השביעה אותם לנקום את נקמתה ושמה קץ לחייה בדקירת סכין. לוקרטיה תשמור על כבוד המשפחה ועליהם היא מטילה את חובת הנקמה. לא בטוח שזהו סיפור מייצג או סיבה ממשית למהפכה הרפובליקנית הרומית, אבל לא מן הנמנע שהסיפור קשור באיזשהו אופן למאורעות שאכן קרו, אבל ריבוי הסיפורים שקשורים בהפסקת הטיראניה שקשורים בניצול לרעה של סמכות להשגת טובות הנאה מיניות, מעורר חשד.

המחקר המודרני אוהב להסתכל על הסיפור הזה כעל אנקדוטה ולא כמה שעומד מאחורי המהפכה הרפובליקנית. ישנם חוקרים שטוענים כי לא הייתה מעולם מהפכה רפובליקנית אלא רק תהליך ארוך והדרגתי שבו עברה רומא ממלוכה לרפובליקה, כלומר לרבולוציה אלא אבולוציה.

ובכל זאת, יש סיבות טובות לחשוב שכן הייתה מהפכה רפובליקנית ברומא והסיבה הראשית היא שהרומאים שמרו על רשימות הפקידים שכיהנו כראשי הרפובליקה=הקונסולים אחורה עד לשנת 509 לפנה"ס לפי החישוב המסורתי, כלומר הרומאים עצמם סיפרו לעצמם ששנה לפני שנה לפני שנה וכך הלאה זמן רב מאוד אחורה היו להם פקידים שנתיים רפובליקנים. אם ניפטר מהמסורת הזו, נצטרך להשליך לפח כל כך הרבה מההיסטוריה הרומית, עד שנישאר עם מעט מאוד. האם אין לנו רשות להאמין לרומאים עצמם ולרשימות שהם ערכו בקפדנות רבה כל כך במקדשיהם? על כל יש סיבה להאמין שהייתה כזו מהפכה.

מהי המהפכה הרפובליקנית הרומית? מה באמת קרה שם?

ככל הנראה מדובר במהלך נגד להפיכות הטיראניות. אותה שכבה אריסטוקרטית שנדחה הצידה ע"י ההפיכה הטיראנית הגיעה בעצמה לברית עם מעמד הביניים ההופליטי ודחקה החוצה את המלוכה הטיראנית. מעתה ברומא במקום מלך אחד לכל החיים יש לנו שני קונסולים בראש מדינה אחת. האם יש כאן השפעה מסוימת של ספרטה ושל התפיסה המדינית הספרטנית? כנראה שכן.

מדוע שני קונסולים?

קודם כל, כדי שלא יוכל אף אחד מהם לתפוס את השלטון לעצמנו. כל עוד הם שניים, הם מאזנים זה את זה. מעבר לזה, כדי להגיע לאיזושהי פעולה או החלטה היה צריך את ההסכמה של שניהם. עיקרון מדיני כזה מקשה מאוד על תפיסת שלטון יחיד.

דבר נוסף שמאפיין את הקונסולאט, את נשיאת המשרות ברפובליקה, עיקרון שראינו גם באתונה, הוא החד שנתיות=annuitas - כל שנה מתחלפים הקונסולים וכאשר מתווספים למערכת פקידים נוספים, גם הם מתחלפים מדי שנה. למעשה, בכל המערכת הרומית לאורך כל תקופת הרפובליקה כמעט כל המשרות היו חד שנתיות.

חוק ומשפט, מלחמה ושלום - עניינים קריטיים ומכריעים נשמרו להחלטת אספת הקנטוריות.

אספת הקנטוריות כללה את האזרחים, יש בה יתרון לאזרחים העמידים יותר, וכעת הם אלה שבוחרים את הקונסולים, הם אלה שמצביעים על יציאה למלחמה ושלום, הם אלה שבפניהם יתנהלו משפטים חשובים במיוחד.

זכות נוספת של הציבור שהוא אינו אריסטוקרטי הוא הפרובוקטיו=provocatio, הרשות לערער על החלטה של אחד מהקונסולים בפני אספת העם. כל אזרח רומי יכול לדרוש משפט בפני שאר האזרחים הרומיים.

פטריקים ופלבאים - מלחמת המעמדות

עם זאת המהפכה הרפובליקנית אינה סוף הסיפור מבחינת ההתפתחות הפוליטית והחברתית של רומא, אלא ההפך הגמור - זו תחילת הסיפור.

בדור הראשון לאחר המהפכה אנו עדים להמשך הסתגרות של האריסטוקרטיה הרומית שנקראת פטריקית.

החברה הרומית היא חברה פטריארכלית, מהמילה פאטר=אבא. היא מבוססת על משפחות והישות החוקית המשפטית שעומדת בראש כל משפחה היא אבי המשפחה. לאב משפחה מותר למשל להוציא את בנו להורג מבלי לבקש רשות לאף אחד. בחברה הרומית אנו פוגשים פטרונים וקליינטים, נותני חסות ומקבלי חסות. כדי להבין את הנושא של פטרונים וקליינטים שהוא גדול, מורכב ומרכזי בהבנת החברה הרומית, לראות את הסנדק 1+2+3 והספורנוס. הדרך הטובה ביותר להבין את המבנה של חברת פטרונים וקליינטים היא ללמוד ולראות את המאפיה. כל אדם נמצא במקום מסוים בפירמידה, יש אנשים מתחתיו, הם הקליינטים שלו, ויש אנשים שמגיעים מאליו - הם הפטרונים שלו, והוא הקליינט שלהם. אדם אחד יש רק בראש הפירמידה או רשימה מצומצמת. אותה רשימה מצומצמת היא הציבור הנקרא ברומא patres - האם הכוונה היא לאותה פטריקים אריסטוקרטיים, האם הכוונה לראשי משפחות, האם הכוונה לזה ו/או זה בהיותם סוג של מועצה מייעצת, ואולי גם וגם וגם, אך תהא התמונה אשר תהא, בדבר אחד אנו בטוחים - הערך העליון העומד בלב התפיסה החברתית הרומית הוא ערך האבהות, רומא היא פטריארכיה מובהקת.

בעיות חברתיות

כמו בכל חברה אחרת, רומא אף היא סובלת ממגוון בעיות חברתיות. הפטריקים שעומדים בראש החברה מרכזים בידיהם הון רב יחסית. כאשר יורדים לשכבות נמוכות יותר בחברה, רואים בעיות הולכות ומתרחבות.

חובות בשעבוד הגוף: הבעיה המרכזית והמעיקה מכולן, כמו שראינו ביוון של סולון, היא בעיה של חובות בשעבוד הגוף - nexum. כאשר איכר נקלע לבעיות ואינו יכול יותר לתמוך בעצמו לבד, הוא צריך עזרה חד פעמית או רב פעמית, אחת הדרכים שלו להתמודד היא להשכיר את גופו, לשעבד את עצמו, לאותו אדם שמסוגל לעזור לו ברגע נתון. אפשרות נוספת היא למכור לעבד את אחד מילדיו. ככל שרבו המשועבדים בחברה הרומית, כך קטן גוף האזרחים שהיו בני חורין. אוכלוסייה המשועבדים מעוררת תסיסה ואינה יכולה לשרת בצבא.

גישה לאדמות ציבור: עניין נוסף שהתסיס את החברה הרומית הוא הגישה לאדמות ציבור - ager publicus. מדובר במוסד רומי מובהק שאין לו מקבילות במקומות אחרים. בדרך כלל, כאשר נכבשת טריטוריית אויב בהנחה שחלק ממנה נשאר לאויב, החלק האחר מחולק כשלל מלחמה. גם הרומאים חילקו מדי פעם אדמת אויב, אבל חלק מהאדמה נשארה להיות אדמת הציבור - אגר פובליקוס. מהו אותו שדה ציבורי, אדמת ציבור? מדובר באדמה שהיא אינה רכוש של אף אזרח אלא רכוש המדינה והאזרחים יכולים לחכור אותה - לשלם סכום כסף בעד הזכות לעבד את האדמה וליהנות מפרותיה. אלא שכסף נמשך לכסף, אדמה נמשכת לאדמה, הון נמשך להון ויותר ויותר מאדמות הציבור התרכזו בידי אותה שכבה עשירה, בידי אותם פטריקים וחבריהם הקרובים, ופחות ופחות ממנה היה פנוי לרוב העם הרומי.

הדרה פוליטית: עניין נוסף הוא שחלק מתהליך ההסתגרות של הפטריקיאט, של האריסטוקרטיה הרומית, כלל גם הדרה של מי שלא השתייך לאותה קבוצה מצומצמת מהחיים הפוליטיים. אמנם השכבות הנמוכות יותר עדיין היו יכלו להצביע באסיפת העם, אך הן לא יכלו להיבחר למשרה הגבוהה ביותר - לקונסולט. מה יעשה העם הרומי בתגובה לאוליגרכיה כזו שהולכת ומבצרת את מעמדה? התשובה הקלאסית לאריסטוקרטיה שמנצלת את מעמדה לרעה היא הפיכה טיראנית, אבל הנה כאן שוב עושים הרומאים דבר חדש. קבוצה של אלמנטים רדיקאליים בתוך החברה הרומית הלכו והתגבשו לכלל קבוצת לחץ פוליטית בעצמם.

יש לציין את אחד המקומות שבהם התזה של קורנל היא חדשנית ופורצת דרך: אם נעיין בספרים ותיקים יותר על הרפובליקה הרומית, נראה שהגדרה הפלבסי - כל מי שאינו פטריקי, והפלבס מוגדר על דרך השלילה - מתוך היותו לא פטריקי. טענתו של קורנל שיש לה עדויות וסימוכים והיא הגיונית ביותר, היא שהפלבס, לפחות בראשיתו, אינו קבוצה כללית המוגדרת על דרך השלילה, אלא היא קבוצה קטנה ומובחנת המוגדרת לעצמה כקבוצת לחץ פוליטי שבא לתת מענה לאוליגרכיה הפטריקית. במהלך הראשון של אותה קבוצה נקרא בלטינית סקסיו=secessio, כלומר פרישה. אתם אינכם מוכנים להכיר בנו ובזכויותינו - אז נפרוש מהמדינה.

לאורך המאבק בין פטריקים לפלבאים היו לא פחות מ-5 אירועים של פרישה. נציין רק את הראשונה בהן, ב-494 לפנה"ס, כלומר חצי דור לאחר תחילת הרפובליקה.

הולדת הפלבס

כחלק מאותה פרישה, ממנה לעצמו הפלבס פקידים שלו, טריבונים. הטריבונים של הפלבס שמספרם עולה מהר ל-10 הם פקידים שנתיים שנבחרים על ידי אותה קבוצה כדי לקיים את ענייניה. הפקידים הללו, מטרתם העיקרית היא להגן על חברי הקבוצה מפני שרירות ליבם של הקונסולים האוליגרכיים הפטריקים. זו עבודה מסוכנת להיות מי שקוראים לו כאשר בעל השלטון, האיש בעל הסמכות החוקית להשתמש באלימות, שיש לו שומרים חמושים, כאשר הוא רוצה להפעיל את שרירות ליבו באלימות כלפי אזרח, מסוכן להיות מי שמגן על אותו אזרח. הפיתרון שנמצא לבעיה הזו היה להכריז על הטריבונים כאנשים מקודשים.

הייתה להם קדושה=טריבוניקיה סאקרוסאנטיטאס. פירוש הקדושה הטריבונית הוא שמי שמרים ידו לפגוע בטריבון של העם הרומי, דמו מותר, הוא הופך להיות הומוסאקר=אדם מוחרם. כל חבר בפלבס, שפוגש את אותו הומוסאקר, מצווה לפגוע במי שהעז לפגוע בסמכותו ובקדושתו של הטריבון. כלומר, במילים אחרות, זו כנופייה של אנשים שהערבות ההדדית ביניהם חזקה כל כך עד שהם מעזים להפעיל סוג של טרור כלפי השלטון.

בנוסף, הפלבס מתארגן ישר וממנה לעצמו גם פקידים שיש להם גוון של דת ופולחן - האיידילים. הם אחראים על מקדש שבונה הפלבס עבור עצמו ובו מסמכים של עצמו, רשומות של עצמה, מנהלה ותקציב. מה שיש לנו כאן הוא קבוצה קיצונית שעל מנת לשמור על חירותה האזרחית ועל מנת להתנגד לשרירות ליבו של השלטון, מקימה לעצמה מדינה בתוך מדינה.

חוקי תריסר הלוחות

יש לנו שתי מדינות, אחת בתוך השנייה, ולשתיהן בינתיים אין חוק כתוב.

כאשר דיברנו על הולדת דמוקרטיה אתונאית דיברנו על חשיבותו של חוק כתוב, הרי חוק שאינו כתוב נמצא בעיקר בזכרונם של האנשים שממונים לזכור אותו, כלומר אריסטוקרטים, כוהנים, אנשים שנמצאים באליטה של כל חברה. חוק כתוב, לעומת זאת, הוא דבר שכל מי שיודע קרוא וכתוב או יכול לגייס לעניינו אדם שיודע קרוא וכתוב יכול להגיע לחוק בצורה שווה.

גם ברומא לקראת אמצע המאה ה-5 לפנה"ס, 2-3 דורות לתוך התקופה הרפובליקנית, גוברת ההכרה שיש צורך בחוק כתוב. המקורות מספרים לנו שהרומאים שלחו משלחות למקומות שונים כדי ללמוד חוקות כתובות, הגיעו עד אתונה ואף פגשו את חוקי סולון. אולי סביר יותר שההשפעה המרכזית על החוקה הרומית ועל הרצון לחוק כתוב ברומא הגיע דווקא מהיוונים של דרום איטליה ושל סיציליה שהיו קרובים בהרבה למדינה הרומית. כך או כך, לקראת אמצע המאה, מוקדם חבר של 10 אנשים - הדקמוויראט (המוסד), הדקמווירים - הם משעים את כל החוקים והמשרות ממש כפי שפגשנו אצל סולון ומקבלים מנדט מלא למשול ולתת לרומא חוק כתוב.

עוברת השנה הראשונה וחבר ה-10 הראשון, הדקמוויראט הראשון לא משלים את המשימה, יש צורך בחוקים נוספים וממונה דקמוויראט שני. אלא שאיש אחד שהיה חבר בשני הדקמוויראטים הללו מתחיל לנצל את כוחו לרעה. שמו של האיש אפיוס קלאודיוס, בן לאחת המשפחות האריסטוקרטיות החשובות ברומא שמצטרפת למדינה הרומית מבחוץ בערך עם כינון הרפובליקה ויבואו ימים והמשפחה הזו תעמיד שוב שלטון מלוכני ברומא כעבור 500 שנה. המשפחה הזו מלווה את דברי ימי ההיסטוריה הרומית וכפי שאמרו עליה הרומאים עצמם, היו בה תמיד שני סוגים של תפוחים - מתוקים וחמוצים. אפיוס קלאודיוס היה ללא ספק תפוח חמוץ.

מה רצה אפיוס קלאודיוס? כרגיל, הוא חשק בנערה בלתי מושגת, הפעם ביתו הבתולה והמאורסת של קנטוריון בצבא הרומי, שמה וירגיניה. כיצד ישים ידו על הנערה הזו שהיא בת של אזרח שהוא אמנם אינו עשיר, אך מכובד? היא מאורסת לאדם צעיר ומכובד ושניהם חברים בפלבס. הוא הביא עדים שיעידו שהיא נגנבה מביתו כתינוקת כיוון שנולדה לשפחה, הועבדה וגדולה כאזרחית בת חורין. אבל כיוון שהיא נגנבה מביתו של אחד מחבריו הקרובים כתינוקת, יש עתה להחזיר אותה כשפחה אל אותו חבר. כמובן שאם היא תוכר ותוחזר כשפחה לאותו חבר, הוא יוכל לשכב איתה בלי מפריע. איך ייעשה הדבר? שמים מארב לה ולאומנת שלה כשהן מגיעות לפורום, מתחוללת מהומה גדולה, הארוס מגיע, האב נמצא במחנה צבא אך מזמנים גם אותו והדברים מגיעים אל בית דין. האב, הארוס, המשפחה, אנשים מטעם הפלבס מגיעים לבית הדין ובבית הדין יושב אפיוס קלאודיוס. הוא אינו כפוף לשום חוק. הוא פוסק שהנערה היא שפחה ושיש לתת אותה לחברו. כאשר האב מבין מה קורה ורואה את עיוות הדין הוא שולף פגיון ונועץ אותו בביתו. זו הדרך שהוא מוצא להגן על כבוד המשפחה.

שמירת כבוד המשפחה והעיקרון הפטריארכלי: ניתן לספר את הסיפורים כסמלים לעם שואף חירות, שלא מוכן להניח בידי הסררה את היכולת להתעמר באזרחים הרגילים, אבל קשה לא לשים לב שמי שמשלם את המחיר בשני הסיפורים הללו של וירגינה ושל לוקרטיה לא באמת משלם, אלא בעיקר משלמת. בעקבות המעשה הלא נעים הזה, כך לפחות מספר לנו ליביוס, קמה תסיסה כזו בציבור הרומי עד כי הדקמוויראט מפוזר, נבחרים ולריוס והוראטיוס, שני פוליטיקאים רומים מובילים שמקובלים על כל השכבות, והם מעבירים סוף סוף את החוקה המיוחלת.

חוקי ולריוס-הוראטיוס - 449 לפנה"ס

מה שיש לנו כאן לראשונה בהיסטוריה הרומית הוא קידום המבנה הרפובליקני באמצעות שיתוף פעולה בין פטריקים לפלבאים. שתי הקבוצות הניצבות בשני הצדדים של הקשת הפוליטית הרומית, במונחים של ימינו ניתן לתאר את הפטריקים כימין קיצוני ואת הפלבאים כשמאל קיצוני, שני הגורמים הללו משתפים פעולה למען אותה מטרה - חוק כתוב והפסקת העריצות של הדקמוויראט. מעבר לזה, כדי למנוע שוב מקרים בהם יהיו פקידים שאי אפשר לערער על סמכותם המשפטית, נקבע איסור מוחלט על משרות רגילות שאין עליהן פרובוקטיה, כלומר משרות שאי אפשר לערער על החלטת הנושאים בהן. "רגילות" - עדיין יש משרת דיקטטור שנמצאת מעל החוק אבל זו משרה לתקופה מוגבלת, קצרה, לזמן חירום.

פרט לחוק הכתוב עצמו ההישג החשוב ביותר הוא התחלת ההכרה של המדינה הרומית באסיפת הפלבס, האספה של אותו גוף שהוא חלק מהמדינה, הכרה באסיפה הזו כישות שיש לה איזושהי סמכות לחוקק. אם נחשוב על המודל של מדינה בתוך מדינה ועל כך שלאסיפה של המדינה הפנימית יש איזושהי סמכות לגבי המדינה החיצונית, הרי זהו צעד קיצוני ומעניין מאוד.

מהפכה באסיפת הקנטוריות

עד כה הזנחנו את הצד שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הרומית והוא המלחמות הבלתי פוסקות. בשלהי המאה ה-5 לפנה"ס, מתעוררים צרכים דחופים לחזק את הצבא הרומי ולעשות בו ארגון מחדש שיאפשר הגדלה משמעותית של היכולת הצבאית הרומית. הסיבה היא הצורך לנהל מלחמה עם עיר אטרוסקית בשם vei.

לצורך המהלך הזה בוצעה רפורמה מקיפה באסיפת הקנטוריות. אסיפת הקנטוריות, כפי שאמרנו, היא הגוף שמתוכו מוגדר גם הצבא הרומי וגם האסיפה הפוליטית הראשית של העם הרומי.

מה שקרה הוא שבמקום המבנה הפשוט יותר שחילק את הציבור הרומי למי שהוא חלק מהקלאסיס ולמי שנמצא תחתיו, נערכה חלוקה חדשה, אף היא על בסיס טימוקרטי, שחילקה את העם למספר מעמדות.

המעמד הכי גבוה הוא מעמד הפרשים שדורש הון מאוד גדול. לפרשים מוקדשים 18 קנטוריות. מתחת לפרשים, המעמד הראשון, יש את הרכוש באסים=יחידות הברונזה.

אילו מסקנות פוליטיות ודמוגרפיות אפשר להסיק מהטבלה? האם המבנה הזה נכון כבסיס לחלוקה צבאית?

נבחן שוב את מעמד הפרשים ואת המעמד הראשון. מדובר באנשים שבידיהם מרוכז ההון הרב ביותר בחברה ועם זאת, החלק המוקצה לשני המעמדות הללו כולל למעלה ממחצית מכלל הקנטוריות. נוסיף לכך את העובדה שהקנטוריות ובהן הצעירים מדרך הטבע יהיו מאוכלסות יותר מהקנטוריות שבהן המבוגרים, ואנו מקבלים חלוקה מוטה באופן מובהק לטובת העשירים יותר והמבוגרים יותר.

אם כל אחת מהקנטוריות הללו אמורה לשלוח מספר זהה של חיילים לשדה הקרב כפי שהיה בחלוקה של סרוויוס טוליוס, והעמידים יצטרכו לצאת למלחמה כל הזמן ולא ברור אם מספרם בכלל יחזיק ואם יוכלו לעמוד בשחיקה המתמדת שמתרחשת במלחמות בלתי פוסקות. מה שעומד מאחורי הטבלה הזו אינו עוד ארגון צבאי במובן המובהק של המילה. מה שעומד מאחורי הטבלה הזו הוא הארגון לפיו נשאו החלקים השונים של החברה הרומית בנטל הכלכלי של הלחימה, שכן בעשור האחרון של המאה ה-5 לפנה"ס מתרחש שינוי גדול בתורת הלחימה הרומית. הרומאים מתחילים לשלם, לפצות כלכלית, את היוצאים לקרב. כדי לפצות, צריך לבנות איזושהי קופת מלחמה וכדי להשיג את הקופה הזו מוטל מס, הטריבוטום, והמס הזה מחולק לפי אסיפת הקנטוריות. כלומר - מי שמבוגר יותר ומי שעשיר יותר, סביר להניח שיצטרך לשלם יותר מס בכל פעם שמס כזה נגבה כדי לצאת למלחמה. זוהי בעצם שיטת מיסוי פרוגרסיבית - ככל שיש לך יותר, כך תשלם יותר.

אם ככל שיש לך יותר, כך תשלם יותר מס, הרי שגם ככל שתשלם יותר מס, כוח ההצבעה שבידיך יהיה גדול יותר. אסיפת הקנטוריות הצביעה לפי קנטוריות - אם היו 193, הרי שלכל קנטוריה היה כל הצבעה אחד. הצבעה נערכה קודם כל בתוך הקנטוריה ואז ברוב רגיל נקבע מהו קולה של אותה קנטוריה. יוצא שבמעמד הפרשים והראשון נתונה היכולת להכריע לבד את הכף. המעמדות הללו יצביעו לאותו כיוון וינצחו. תרחיש כזה קרה כמה פעמים. הצבעות רבות וחשובות נסגרו מבלי שהגיעו בכלל אל המעמדות הנמוכים, מבלי שהיה צורך לשאול את מי שלא נמצא באליטה הכלכלית. כלומר, מעתה כולם יוצאים למלחמה או לפחות רוב בעלי הרכוש יוצאים למלחמה, מי שלא חלק מהפרולטריון=קנטוריה של אנשים נטולי רכוש, אנשים שכל מה שיש להם בעולם הוא צאצאים, הפרולס שלהם, והנה לנו הולדת הפרולטריון.

המשוואה החדשה היא שמי שיש בידו הון רב יותר ישתתף במימון המלחמה מצד אחד, ויזכה לכוח הצבעה מוגבר מצד שני. נשווה את הטבלה הזו לטבלה של סולון מהשיעור ה-3. אצל סולון מהנקודה הנמוכה ביותר במעמד הגבוה לבין הקודה הגבוהה במעמד הנמוך יותר היה פער מעט גדול יותר של 1 ל-2.5. כאן הפער בין המעמד הנמוך ביותר לבין הכניסה למעמד הגבוה ביותר הוא 1 ל-10, סדר גודל שלם. מכאן ניתן ללמוד שיש טימוקרטיות ויש טימוקרטיות, וככל שהפערים החברתיים קטנים יותר, כך הנטייה לדמוקרטיה מתחזקת.

הברית ההיסטורית

הבעיות החברתיות שטרדו את רומא במאה ה-5 לפנה"ס לא הולכות לשם מקום, הן ממשיכות להטריד את אוכלוסיית רומא גם במאה ה-4 לפנה"ס.

ב-367-376 לפנה"ס, בסוף השליש הראשון של המאה ה-4 לפנה"ס, שני טריבונים מוכשרים, ליקיניוס וסקסטוס, שוברים את עיקרון השנתיות, האנואיטאס, ומתמנים להיות טריבונים שנה אחר שנה. הם הצליחו לייצר לחץ מתמיד ועקבי על מוסדות המדינה הרומית. הפרי הראשון שיצר הלחץ הזה הוא פתיחת הקונסולאט אף בפני הפלבאים. לאחר הקונסולאט, גם משרות אחרות שנוסדו עם הזמן נפתחו בפני הפלבאים. במילים אחרות, עד שנת 367 לפנה"ס נסדר הסדק הראשון ששמר על משרות המדינה המרכזיות כנחלתם הראשית של הפטריקים ושל החוג הסגור סביבם.

הלב של המהלך הפוליטי הזה, מקורו בברית בין האגף ה"גמיש" של הפטריקים, אותם פטריקים שהיו מוכנים לעשות ויתורים ולשתף פעולה, לבין האגף הפרגמטי של הפלבאים, אותם פלבאים שהיו מוכנים לוותר על חלק מהעקרונות שלהם כדי לתפוס לעצמם מקום מרכזי בלב הפוליטיקה הרומית. כלומר גורמים מתוך הימין ומתוך השמאל נפגשו באמצע כדי ליצור דבר חדש.

מי משלם את המחיר של ברית פוליטית כזו שנפגשת באמצע? הקצוות. אחרי אמצע המאה ה-4 לפנה"ס יש קבוצה שלמה של קלאנים פטריקים, של חמולות פטריקיות, גמטס בלטינית, שנעלמות מהפוליטיקה הרומית ויורדות מעל בימת ההיסטוריה. חלקן יחזרו בתקופות מאוחרות יותר ואחרות פשוט נעלמות.

מהצד השני משלם את המחיר אותם פלבאים שרצו להמשיך עם הפוליטיקה המהפכנית, שרצו להתבדל מהאריסטוקרטים. מדרך הטבע, לא מעט אינטרסים של פשוטי העם, של אותן שכבות שלשמן נוצר הפלבס מלכתחילה, נפגעו, אך גם הן קיבלו פיצוי גדול. מעבר לראיית גיבוריהן המעמדיים הופכים להיות קונסולים, הפיצוי היה הגבלה של השטח מתוך האגר רפובליקוס, מתוך אדמות הציבור, שהיה אזרח אחד יכול להחזיק. כלומר, מגבלה בפני היכולת של אותם פטריקים אריסטוקרטים ליצור לעצמם נחלות פרטיות אדירות שהן בעצם אדמה ציבורית. ההגבלה הזו פתחה אדמות ציבור רבות לשימושן של השכבות הנרחבות יותר והוא הוריד באופן משמעותי את הדרישות החברתיות, את הלחץ, והביא גם לצמצום פערים בשטח.

בהמשך המאה ה-4 לפנה"ס ולתוך המאה ה-3 לפנה"ס אנו עדים להתגברות המגמה ולהמשכה - זכויות היתר הפטריקיות הולכות ונשחקות ולמעשה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס הפטריאיקט הופכת להיות קבוצה מוגדרת היטב בעלת מאפיינים ספציפיים, זכויות יתר מוגבולת מאוד, ומרגע זה ואילך אנו פוגשים את אותה חלוקה לפיה הפלבס הוא כל מי שאינו פטריקי. כאשר אין עוד צורך בקבוצה הקיצונית שהיא בגדר מדינה בתוך מדינה, אז אנו מקבלים את ההגדרה מתוך מה הפלבס אינו, ומתוך מה הפלבס הוא. במילים אחרות, המדינה בתוך המדינה בלעה את המדינה הכללית. המדינה שייסד הפלבס הפכה בעצם להיות כמעט הכל.

בראש החברה החדשה, בראש הפוליטיקה החדשה, מתגבשת הנוביליטאס=nobilitas, האצולה הפטריקו-פלבאית. האנשים הבכירים ביותר מתוך הפלבס לשעבר, האנשים הבכירים ביותר מתוך האגף הגמיש של הפטריקים, מצטרפים אלה לאלה, מתחילים להתחתן, יוצרים מעמד חדש שיש לו הגדרה משל עצמו. הוא נשאר לעמוד בראש החברה הרומית וימשיך לעמוד בראשה עד לאמצע וסוף המאה ה-1 לפני הספירה. הטריבונאט מתחיל להיות ממשרה שנולדה כמקור מהפכני, הופך להיות חלק ממנגנון השלטון.

סיכום

יש בעיית מקורות חריפה גם בתקופת המלוכה וגם בתקופה הרפובליקה המוקדמת. כל מה שכתבנו היום הוא בעירבון מוגבל ולפי פרשנות אחת מסוימת של קורנל.

רומא עברה תהליכים דומים למדי לאלה שעברו שאר ערי המדינה היווניות בשנים דומות.

נקודת כוח של רומא מכאן ואילך היא פתיחות לאנשים זרים ולרעיונות זרים. אולי חלק מהפתיחות הזו אחראית לכך שהרומאים לאורך הדורות הם גם בעלי כושר המצאה בלתי מבוטל משלהם. המוסדות הפוליטיים הללו, התהליכים הפוליטיים שראינו בשיעור, הם ברובם ייחודיים לרומא. הרומאים ניחנו בכושר המצאה וצריך לייחס אותו לפתיחות שלהם.

דבר מעניין וחשוב הוא שלאורך כל התקופה השכילו הרומאים למצוא פתרונות לבעיות החברתיות שלהם כמעט בלי שפיכות דמים פנימית. אם נשווה את ההיסטוריה של הרפובליקה הרומית המוקדמת וערים יווניות נראה מצב שסטאסיס כמעט אינו קיים במסורת הרומית. פה ושם יש סיפורים כאלה, אבל ביחס לגודלה של המדינה ולהיסטוריה, קשה לא להתרשם מהיכולת שהרומאים הפגינו במשך מאות שנים לפתור את בעיותיהם כמעט ללא שפיכות דמים.

כאשר אנו מגיעים למאה ה-3 וה-2 לפנה"ס אנו מוצאים ברומא מערכת רפובליקנית שהיא סוג של אוליגרכיה טימוקרטית, אבל גם כזו שיש בה סממנים דמוקרטיים מסוימים. היא מוטה בבירור לצד המבוגרים והעשירים יותר, כלומר מדובר במערכת שמרנית מובהקת, ויש בה איזון שנשמר בקפידה בין התרומה הכספית למאמץ המלחמתי לבין היכולת להשפיע השפעה פוליטית.

לחזור לפרולטריון!