מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 8

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

האימפריאליזם הרומי

כיצד קרה שעיר מדינה אחת באיטליה הפכה להיות המרכז של כל כך הרבה ארצות, הצליחה להכפיף למרותה כל כך הרבה שטחים ועמים? כיצד ומדוע דווקא רומא היא הכוח הפוליטי הראשון והאחרון שהצליח להסתער על כל חופי הים התיכון?

נקודת המוצא

במהלך המאה ה-6 לפנה"ס, רומא הייתה כוח צבאי משמעותי מאוד באיטליה, אולי אחד הכוחות הצבאיים המשמעותיים ברחבי חופי הים התיכון. רוב הכוחות הללו לא נפגשו מעולם זה כנגד זה בשדה הקרב, ועדיין אפשר להצביע עליהם - אתונה, ספרטה, קרתגו ומקומות אחרים. במאה ה-6 בהחלט ניתן למנות את רומא כאחת מהן. אלא שבמהלך המאה ה-5 לפנה"ס חלים שינויים באיטליה, תנודות של עמים, של שבטים, בעיות ביטחון מתגברות ואולי גם היחלשות מסוימת בכוחה של רומא בעקבות השינויים הפוליטיים והמאבקים הפוליטיים התכופים מהשיעור הקודם.

כך או כך, במהלך המאה ה-5 לפנה"ס חלה התערערות ביטחונית ברומא והיא נמשכה לאורך כל המאה. לא מדובר במלחמות כיבוש וסיפוח, אלא בסדרה של פשיטות ופשיטות-נגד - היום אני פושט על השדה שלך, בוזז אותו, לוקח שבויים כעבדים, תופס את הבקר, ומחר אתה תעשה לי את אותו הדבר.

המאפיין הראשון שנדבר עליו מבחינת שיטות ההגנה של רומא הוא בריתות. בעלי הברית האמיצים ביותר של רומא היו העמים הלטיניים ששוכנים מדרום לרומא בעיקר.

מיהם הלטינים?

הרומאים אינם ייחודיים בשפתם ובתרבותם, הם חלק מקבוצה שלמה של קהילות שמדברות כולן לטינית, יש להם אלים משותפים, פסטיבלים משותפים, אין להם מסגרת פוליטית מאחדת. רומא הייתה הגדולה והחזקה שבין הערים הלטיניות, אבל היא בהחלט לא הייתה היחידה שבהן.

אחד האמצעים של רומא ושל בעלות בריתה הלטיניות להתגונן ולהדוף סכנות הייתה הקמה של קולוניות לטיניות. הכוונה להקמה של יחידות פוליטיות עצמאיות חדשות. להבדיל מהתושבות היווניות, האפויקיאיי ((apoikia, שנשתלו הרחק מעבר לים, הקולוניות הלטיניות נשתלו לא כל כך רחוק, בדרך כלל בלב אוכלוסיית אויב שהובסה בקרב או בעורף שלה. המוצבים הקדמיים הללו בלב האויב או בעורפו אפשרו קיום של כוח אוהד לרומא ולבעלות בריתה הלטיניות בלב טריטוריית האויב, כלומר - גם מישהו שיכול להתריע על סכנה מראש, וגם מישהו שיוכל לתת מענה צבאי ראשוני לבעיות שעלולות לפרוץ.

כמובן שזהו מענה צבאי רצוני מכיוון שכוחה של הקולוניה מוגבל - אם יעוטו עליה אויבים מכל עבר, בלב האוכלוסייה הכבושה, יצטרכו הרומאים ובעלי בריתם לחוש לקולוניה במהירות. כדי לעשות זאת, סוללים הרומאים דרכים המובילות אל כל אותן נקודות התיישבות חדשות. סלילת הדרכים הרומית תהפוך להיות אחד הכלים המרכזיים במהלך האימפריאליסטי לאורך מאות שנים. אחד מהדברים החשובים ביותר בכיבוש וביכולת לשמור על השטחים הכבושים היא היכולת להגיע אליהם במהירות עם צבא גדול.


מעבר לכך, הקולוניות הלטיניות מהוות גם סוג של שסתום ללחצים חברתיים. האזרחים החדשים של הקולוניות הללו מפסיקים להיות אזרחים רומיים, הופכים להיות אזרחים של עיר חדשה ומקבלים מיד נחלות - הם גם נגרעים מהמדינה הרומית, גם ממשיכים להגן עליה כקולוניה, וגם יש אפשרות לאנשים עניים להפוך להיות אמידים יותר בקולוניה החדשה - גם אמצעי ביטחון וגם שסתום לוויסות לחצים חברתיים.


תוצר לוואי של הקמת הקולוניות, וזה צעד שכנראה לא נצפה מראש אבל תהיה לו השפעה אדירה על ההיסטוריה של האימפריה הרומית, הוא הפצה של התרבות הלטינית מעבר לגבולות של הלטיניים המקוריים. כך תהפוך הלטינית לשפה המרכזית של איטליה כולה, כך תהפוך משפחת השפות הלטיניות לדומיננטית בכל מערב אירופה. האויבת הקדמונית הקשה ביותר היא העיר האטרוסקיתVeii . במהלך המאה ה-5 לפנה"ס, אותה מאה מאתגרת מבחינה ביטחונית, התנגשו רומא ו-Veii ב-3 מלחמות ממושכות: בראשונה כנראה האטרוסקים ניצחו, בשנייה היה סוג של תיקו, ולקראת השלישית זה היה אותו רגע שבו רומא ארגנה מחדש את חבר האזרחים ואת אספת הקנטוריות והחלה להשליט מס טריבונום על מנת להתכונן למלחמה עם האטרוסקים. ואכן, במלחמה הזו שנערכה 10 שנים, רומא ניצחה ניצחון מוחץ.

השלכות מידיות של הניצחון: נעלם אויב שהטריד את רומא במשך 100 שנה. בנוסף, אדמות רבות נכבשו והוחרמו. חלקן חולקו לאנשים פרטיים אך רובן הפכו להיות אדמות ציבור. אדמות ציבור נוספות, גם הן אפשרות לעניים לעלות כמה מדרגות בסולם החברתי-כלכלי. זהו האימפריאליזם כאמצעי נוסף לשחרור לחצים חברתיים. ואכן, המהלך של כיבוש Veii והיתרונות שנבעו ממנו - אפשר לראות בהם את הראשית של התקופה האימפריאליסטית של רומא.

מהפך המאה ה-4 לפנה"ס

המלחמה בוואי מתחילה בסוף המאה ה-5 לפנה"ס, נגמרת במאה ה-4 לפנה"ס והמאה הזו היא מאת המהפך. דווקא מאת המהפך שבה האימפריאליזם מתפרץ מתחילה באסון צבאי: פלישה של גאלים, אותם קלטים שפגשנו בשיעור ההלניסטי בפלישתם ליוון ולאסיה הקטנה. ב-390 הם פושטים על איטליה ומגיעים עד רומא. ברבות הימים, יספרו הרומאים כיצד הצליחו לעמוד במצור ולהדוף את הגאלים מעל עירם - אלה סיפורים של מי שמנסה לחפות על סיפור מביש. העובדות הן שרומא נאלצה לשלם כופר גדול לגאלים כדי שהם יחזרו לארצותיהם שבצפון.

מדינות אחרות אולי היו מאבדות את האמונה בעצמן בעקבות השפלה שכזו, אך לא רומא. ברומא קרה ההפך - הרומאים מיד נמלאו מרץ וקודם כל הקיפו את עירם חומה חזקה ומבוצרת - הגאלים לא יוכלו עוד להגיע אל העיר ממש, לאיים עליה ולדרוש כופר. בנוסף, הם מיד מקימים קולוניות נוספות כדי לבצר את עצמם ולהקים שכבות הגנה נוספות. והנה, במחצית הראשונה של המאה ה-4 לפנה"ס, ממש בעקבות הפלישה הגאלית הזו, רומא מנהלת סדרה שלמה של מלחמות מול כל היריבים הסמוכים לה, כאילו אמרו הרומאים לעצמם "אנחנו נהפוך עכשיו למעצמה שלא יקרה לה דבר כזה שוב לעולם".

במהלך המאה ה-4 לפנה"ס מוצאת את עצמה רומא במלחמה כנגד בעלות בריתה - הערים הלטיניות. זהו דפוס שיחזור על עצמו שוב ושוב בהמשך שבו בעל הברית של אתמול הוא האויב של מחר.

האתגר הגדול שהציבו בעלות הברית הלטיניות על רומא היה איחודן. הערים הללו היו קטנות וחלשות הרבה יותר מרומא, אלא שכולן יחדיו במין קונפדרציה, יכלו להתנגד לרומא ואף גרמו לה בעיות חמורות שלקח זמן רב לפתור אותן. הרומאים לקחו מהמלחמה הזו כנגד בעלות הברית לקח גדול והוא מנוסח בלטינית "divide et impera" = הפרד ומשול. מכאן ואילך, רומא אינה עוסקת עוד בבריתות שמנוהלות עם קונפדרציה. מערכת היחסים של רומא מול כל קהילה באיטליה תהיה אישית. בין רומא לבין כל אחת מבעלות בריתה יש חוזה בפני עצמו עם תנאים משלו. העיקרון הזה שירת את רומא היטב וימשיך לשרת אותה גם ברגעיה הקשים ביותר.

האויב הגדול הבא של הרומאים הייתה אומה ששכנה קצת מזרחה-דרומה, בחצי האי האפניני - האומה הסמניטית, אומה איטלקית חזקה, מאורגנת, התנגשה כנגד הרומאים ב-3 מלחמות קשות ועקובות מדם. בסוף 3 המלחמות הללו הייתה ידה של רומא על העליונה והיא הפכה להיות המעצמה הבלתי מעורערת בכל חצי האי האפניני, בכל מה שנקרא היום איטליה. מן הראוי לציין תקרית שאירעה במלחמה ה-2, המלחמה הסמניטית ה-2, והוא הקרב במיצרים הקאודינים.

צבא רומאי יצא לשדה הקרב, מצא את דרכו אל תוך ואדי, ומבלי לשים לב נקלע למארב. כאשר הגיע לנקודה מסוימת הם ראו שהיא מלאה בביצורים סמניטים, כשהצבא פנה לאחור הם ראו שגם הדרך הזו נחסמה, ולאורך צידי הערוץ הם ראו שמחכים חיילים סמניטים מלמעלה. אם ימשיך הצבא הרומי להילחם, צפויה לו כלייה גמורה, שכן הוא מוקף מכל צדדיו וליריבים יש יתרון גובה.

מה עשה המפקד הלטיני/רומאי?

כדי להציל את חייליו הוא נכנע והרשה לחיילים הסמניטים להעביר אותם תחת העול - טקס איטלקי שמשמעותו הייתה השפלה והכנעה. תחת העול שמחבר בין שני שוורים עברו החיילים הרומאים ועל ידי כך סימנו את הכנעתם. אלא שכאשר הגיע הצבא המובס לרומא ואסיפת העם ברומא שמעה על ההשפלה שספג הצבא, הם החליטו לבטל את הסכם הכניעה, והרי איך אפשר לבטל הסכם כניעה שבו נשבע מפקד הרומים באלים? אפשר לומר שלא הייתה לו סמכות להגיע להסכם כזה, ואכן אותו מפקד נכבל בשלשלאות, הופשט מבגדיו ונמסר עירום לסמניטים שניצחו אותו. "לאיש הזה לא הייתה סמכות, המיטו עליו את חרון האלים.". לכאורה זו סוג של תרמית שאפשרה לרומאים לא לקבל את התנאים שהוכתבו להם וגם לשמור על צבא שלם. למעשה יש כאן התממשות ברורה של ההחלטה הרומית שלא להפסיד באף מלחמה. העיקרון הזה נשמר לאורך מאות שנים עמוק אל תוך התקופה הקיסרית. רומא אינה מפסידה במלחמות.

מעבר לאופק האיטלקי

ראינו כיצד רומא הפכה להיות הכוח המוביל באיטליה, מעצמה צבאית שאין עליה עוררין, אלא שהטרגדיה של כל אימפריה היא שמעבר לגבול החדש תמיד ישנו אויב חדש. חלק מהשיטה הרומאית הייתה לכרות תמיד ברית עם מי שנמצא בעורפו של האויב. דרך זו אפשרה להם בקלות יחסית להטריד את האויב משני כיוונים - מלפנים ומאחור, אלא שלאחר שהאויב נכבש, מתגלה שהברית של אתמול הופכת להיות הגבול של היום - מי שנלחמנו לצידו במערכה הקודמת, הופך להיות האויב במערכה החדשה. כך הרומאים, שכאשר נלחמו עם הסמניטים פיתחו קשרי ידידות עם מדינות איטלקיות בדרום איטליה, מצאו את עצמם כעת מסובכים בעניינים הפנימיים של היוונים בדרום איטליה ובסכסוכים שלהם. הסכסוכים הללו הובילו את רומא להתנגשות חזיתית עם העיר טאראס, טארנטום בלטינית, ששוכנת במפרץ של העקב.

טאראס, אותה מושבה של ספרטנים שהקימו הפת'ניאיי (partheniai) היא עיר גדולה ומשגשגת באיטליה והיא נאלצת להתמודד מול רומא. אנשי טאראס יודעים שהם לא יכולים לעשות זאת והם מזמינים לעזרה את מלך אפירוס. אפירוס נמצא בצפון-מערב יוון של ימינו, משם הגיע אולימפיאס, אימו של אלכסנדר. באותה תקופה, עומד בראשה מלך צעיר ונמרץ בשם פירוס שמחפש לעצמו עלילות גבורה בעולם ההלניסטי.

הרומאים מוצאים את עצמם נגררים למלחמה כנגד פירהוס מלך אפירוס (Pyrrhus of Epirus). פירהוס מוצא את עצמו מוזמן למלחמה כנגד הרומאים, ובעצם יש לנו כאן דוגמא ברורה לדפוס שיחזור שוב ושוב בהמשך - הרומאים לעיתים נדירות מסמנים מטרה ויוצאים למלחמה כנגדה. לרוב הם נגררים לעימותים כנגד מדינות גדולות כאשר מדינות קטנות יותר שמבקשות עזרה כנגד המעצמות המתחרות. המדינות הקטנות פונות לרומא ומבקשות עזרה.

הרומאים עומדים כעת מול טאראס וכך בתהליך של היגררות מוצאת את עצמה רומא במלחמה נגד מלך הלניסטי, ולא סתם מלך הלניסטי, אלא מלך נמרץ שיש לו פלאנקס גדול של חיילים מקדונים, כמו אלה שהביסו את המעצמה הפרסית, ולא רק זה אלא גם יש להם 20 פילי מלחמה. זהו העימות הראשון של רומא הן עם צבא הלניסטי והן עם פילי מלחמה. הרומאים חששו לקראת העימות הזה. עם זאת, כאשר הגיעו מרגלים ממחנה פירהוס והציעו להרעיל את המלך פירהוס וכך לפתור את רומא מהסכנה, נדחו בבוז על ידי הסנאט ואף הוסגרו לידי פירהוס - "אנחנו הרומאים לא עושים מלחמה בתחבולות, לא מרעילים מלך אויב, את המלחמות שלנו אנו מנהלים בשדה הקרב".

רומא מנהלת את המלחמה שלה בשדה הקרב, פוגשת את פירהוס ומובסת. המצביא ההלניסטי המוכשר מביס את הצבא הרומי, והנה להפתעתו, שנה לאחר מכן, הוא שוב מוצא מולו בשדה המערכה צבא רומי נוסף שאינו נופל בגודלו מהצבא הקודם. הוא מנצח גם את הצבא הזה של רומא, אלא שהוא רואה שהרומאים מתארגנים לסיבוב נוסף, ואילו הוא, לאחר כל ניצחון כזה, צבאו מידלדל, מספריו נשחקים, חייליו נפצעים והציוד שלו נשבר. אגב הנצחונות הללו, אמר פירהוס את אמרתו המפורסמת "עוד ניצחון כזה ואבדנו". אלא שהכלל הזה אינו חל לגבי רומא - רומא מעמידה תמיד צבא נוסף. כיצד זה ייתכן? ובכן, הגישה האינקלוסיבית של רומא מאפשרת לה תמיד להגדיל את מאגר כוח האדם ולהרבות את הצבא. מעבר לזה, השיטה של בעלות ברית המחויבות לצאת יחד עם רומא לכל מלחמה ולהעמיד לרשותה לוחמים, ההתרבות של מספר בעלות הברית הללו ככל שרומא מרחיבה את כיבושיה, מעמידה לרשות רומא מאגרים שבמונחי העולם ההלניסטי הם כמעט בלתי נדלים.

הכוח הצבאי שהעניק לרומא הארגון משלהי המאה ה-5 לפנה"ס, האפשרות לממן עוד ועוד מלחמות כאלה, גורמת לכך שתמיד אפשר להעמיד עוד ציוד למערכה הבאה. את הלקח הזה למד פירהוס בדרך הקשה. הרומאים הם לא אוייב שאפשר לנצח אותו ב"זבנג וגמרנו", לנצח את רומא היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

פירהוס מתחמק מהרומאים ומנסה את מזלו בסיציליה, נכשל גם שם וחוזר ליוון מובס. אלא שאחריו השאיר מורשת, והמורשת הזו מצד הרומאים היא שהאויבים נמצאים גם מעבר לגבולות איטליה. מעתה רומא תצטרך לתת את דעתה גם על כוחות צבאיים שנמצאים מחוץ לאיטליה, למשל בעולם ההלניסטי. מצידו, כאשר הסתובב פירהוס בסיציליה וניסה שם את מזלו, ראה את עוצמתה הצבאית של קרתגו, אותם פיניקים שהקימו את התושבה שלהם בתוניסיה של ימינו ומשלו גם בחלק המערבי של סיציליה. פירהוס ראה את שתי המעצמות הגדולות הללו - רומא, הכוח הראשי באיטליה וקרתגו - מעצמה צבאית-ימית שיושבת בתוניסיה, ואמר את המשפט המפורסם "איזה שדה קרב אני משאיר אחרי לרומא ולקרתגו".

המלחמות הפוניות: רומא נגד קרתגו

לאחר שנסוג פירהוס מהזירה, מוצאים עצמם הרומאים שוב באותה שיטה של היגררות והיענות להזמנות, בעימות בסיציליה מול המעצמה הגדולה קרתגו.

מלכתחילה, עוד במאה ה-6 לפנה"ס וגם לאחר מכן, רומא הייתה בעלת ברית של קרתגו - היו להן הסכמים לשיתוף פעולה. אלא שעתה, כאשר רומא מגיעה ממש עד קצה איטליה-גבול סיציליה, וכאשר הקרתגנים נמצאים בסיציליה עצמה, מוצאות עצמן שתי המעצמות חולקות גבול משותף. ושוב אותו מכניזם של היגררות לתוך מלחמה דרך ההזמנה של צד ג' לסייע במקומות מוגבלים ובמשימות מוגבלות שלכאורה לא אמורות להוביל למלחמה גדולה, ושוב ושוב מתפתחות למלחמה.

עד שנת 264 לפנה"ס מוצאים את עצמם הרומאים בעימות ישיר, מלחמה גדולה, מול מעצמה כבירה מעבר לים, כלומר מלחמה ימית. לקרתגנים הדבר מובן מאליו, הם מנהלים מלחמות בים כבר מאות שנים, הצי שלהם הוא אחד החזקים בים התיכון,ואילו הרומאים לא ניהלו מלחמה ימית מעולם. ראינו כבר את החשיבות של יכולת תמרון ושל ימאות טובה בקרבות ימיים, הרי הטקטיקה הימית כולה מתבססת על היכולת לתפוס את ספינת האויב בצידה, לנגח אותה ולהפליג אחורה, ולתת למים לפעפע פנימה ולספינה לטבוע. כדי לתפוס כך את ספינות האוייב בצידן, יש צורך בשייטים מיומנים במיוחד. מהיכן ישיגו הרומאים כל כך הרבה צוותים של שייטים מיומנים בהתראה כה קצרה? או אולי לא צריך אותם בכלל? והנה דוגמא לכושר ההמצאה הרומי, ליכולת להסתכל על דברים מחוץ לקופסא, ובמהלך מחשבתי אחד לשנות את התמונה כולה.

אמרו הרומאים לעצמם שבמלחמה ימית, יש להם נחיתות מובנית מול הקרתגנים, שהרי הם ימאים מנוסים והרומאים לא, אבל בלוחמה על קרקע, כאשר חרב פוגשת בחרב, הרומאים עליונים על הקרתגנים בכמה רמות - מדוע לא להפוך את הקרבות הימיים לקרבות יבשתיים? הם היו מורידים גשר לספינה השנייה, בכך הם חיברו את שתי הספינות - הרומאית והקרתגנית אחת לשנייה, ואז הם יכלו להילחם ב"יבשה", על הספינות עצמן. כתוצאה מהחידוש הטכנולוגי הזה, ניצחו הרומאים את הצי הקרתגני כמעט בכל הקרבות הימיים שנערכו במלחמה הזו.

יתרון של ימאות של מאות שנים נמחק באמצעות המצאה אחת. החיסרון הגדול של השיטה הזו הייתה שהגשרים והתרנים של הספינות הכבידו עליהן כל כך עד שמהלך סערות הספינות של הרומאים הפכו לכלי שייט לא בטוחים שטבעו לעיתים קרובות. הצי הרומאי טיבע לא פעם צי קרתגני ואז טבעו בסערה בדרך הביתה. אולי זו אחת הסיבות שהמלחמה הזו ערכה 23 שנה. הרומאים ניצחו בסופו של דבר ניצחון מוחלט והחלו לראשונה לספח לעצמם אזורים מחוץ לאיטליה, הראשון בהם היה האי סיציליה, אלא שכאן הם חידשו: בסיציליה הם לא נוהגים כמו שנהגו ברחבי איטליה, אותה שיטה של בעלות ברית, אדמות ציבור וכו'. סיציליה כולה מוכרזת כפרובינציה (פרוביניקיא בלטינית Provincia), אזור ממשל, ובראשה ניצב נציב. זו תהיה השיטה של הרומאית לניהול האימפריה שמעבר לגבולות איטליה. איטליה לעצמה, וכל השאר - פרובינקיות.

אלא שהסיפור לא נגמר. חלק מהקרתגנים הסכימו להשלים עם העובדה של הנחלות בסיציליה, מבחינתם "רק לא להילחם שוב עם רומא", אבל אחרים רצו לנקום את התבוסה וההשפלה של המלחמה הפונית הראשונה. משפחה אריסטוקרטית אחת ששמה לה את הנקמה כמטרה ברורה היא משפחת ברקא. המשפחה הזו, כדי לבסס את עצמה ולבנות כוח שיוכל להתחרות ברומא, השתלטה על אזורים נבחרים בספרד, עד אז ארץ שנמצאת מחוץ לפריהיסטוריה ברמה תרבותית נמוכה יחסית, ובספרד, גם בניצול המשאבים המקומיים וגם באמצעות בריתות, הם בונים כוח אדיר שאמור להכריז מלחמה על רומא בדרך מהפכנית. הדרך המהפכנית הזו היא פלישה לאיטליה, וכאן אנו מגיעים לעיקרון שזכה ברבות הימים לכינוי "אסטרטגיה של גישה עקיפה". עימות עם האויב לא על ארצך ולא בשטח ביניים, אלא הגעה לעורף אויב והעברת המלחמה לשטחו. בן משפחת ברקא שנפל בחלקו להוציא את התכנית הזו לפועל היה חניבעל ברקא.

במטבע שראינו במצגת, מתואר חניבעל עם אלה שמאפיינת את הרקלס המיתולוגי (לכמה עמים). ובצד השני של המטבע - פיל. חניבעל אוסף פילים אפריקאים ומאמן אותם למלחמה, ובאמצעות כוח זה הוא מתכנן לפלוש לאיטליה. הרעיון שעומד מאחורי הפלישה הוא לא רק להביא את המלחמה לפתחם של הרומאים, אלא לפצח את מערכת הבריתות הרומית. באמצעות פיזור הבריתות, מקווה חניבעל שיהיה אפשר לבטל את היתרון הגדול של הרומאים בכוח אדם. ללא בעלות הברית של רומא, הצבא הרומי קטן בחצי.

מכל הסיבות הללו, המלחמה מתנהלת בין חניבעל לבין רומא, המלחמה הפונית השנייה והיא מלחמה טוטאלית, "על כל הקופה". אם יפסידו הרומאים, יחזרו להיות מעצמה בסדר גודל איטלקי, אבל אין לדעת מי יעוט עליהם. אם ינצחו הרומאים, יסלקו מדרכם אויב שחוסם אותם לשאר מערב הים התיכון. המלחמה הזו מתנהלת באיטליה, אבל הרומאים הופכים מיד את הגישה ושולחים צבא לספרד כדי להכות בעורף של כוחותיו של חניבעל. חלק מהמלחמה בסיציליה ששוכנת בתווך, ובשלב מתקדם יותר הרומאים פולשים גם לאפריקה עצמה בתרגיל של הפוך על הפוך, ביישום שלהם של האסטרטגיה של גישה עקיפה. למעשה יש לנו כאן מלחמה טוטאלית במספר גדול של חזיתות, מלחמה שהשאירה רושם כביר על תולדות העת העתיקה.

ניצחונותיה של רומא במלחמה שייכים ל-3 גורמים עיקריים:

נחישות באיטליה והעובדה שחלק מבעלות בריתה של רומא נשארו נאמנות לה. המורדים הוענשו ביד קשה. ההבנה המידית שבסיס הכוח של חניבעל ומשפחתו נמצא בספרד ולכן יש לפגוע בו שם. המהלך הראשון של רומא מעבר לים הוא בדיוק למחוזות האלה - שליחת צבא לספרד.

המתקפה של רומא על אפריקה עצמה שגורמת לקרתגנים לקרוא לחניבעל חזרה הביתה ושם הוא נתפס לקרב אחד אחרון מכריע.

בסוף המלחמה, חניבעל נמלט מהזירה ורומא נשארת מעצמת העל בכל מערב הים התיכון.

רומא נגד מקדון

לאורך השנים הארוכות ששהה חניבעל באיטליה, סבלה איטליה סבל קשה - ארץ בגודלה של איטליה, שמתנהלת על אדמתה מלחמת הלוך ושוב במשך 15 שנה רצופות. אפשר לתאר לעצמנו את האיכרות האיטלקית שנאלצה לשלוח את מיטב בניה למלחמה שהייתה ארוכה זמן רב כל כך ובאזורים רבים. קרב קנאיי - יום קרב בודד בו קיפחו 70,000 חיילים רומים את חייהם. מלחמה כזו לא יכולה שלא להסב נזק ארוך וחמור לחברה שמנהלת אותה.

הדעת נותנת שלאחר עימות כל כך חמור, ירצו הרומאים שנים של שקט ושלווה, אך לא כן היה. עוד במהלך המלחמה הפונית ה-2 כורת חניבעל ברית עם פיליפוס ה-5 מלך מקדון, נצר לאותה משפחה אנטגונידית מהעולם ההלניסטי.

חניבעל קיווה שפיליפוס יעזור לו, אך פיליפוס בפועל ניצל את הזמן כדי לשפר את מעמדו ביוון. הברית הזו אמורה לכתר את רומא משני צידיה, אך למעשה פיליפוס לא מעניק שום עזרה משמעותית למאמץ המלחמה של חניבעל, וגם ביוון פיליפוס לא מצליח להגיע הישגים משמעותיים. אלא שהרומאים זכרו את הברית שלו עם חניבעל וכעת החליטו לנקום. הנוהל הרגיל לפיו הרומאים נגררים למלחמה קרה גם כאן, והפעם מדובר במלחמה עם הליגה האייטולית - קבוצה של מדינות יווניות שהתאגדו לכלל קונפדרציה ועמדו יחד כנגד מקדון. הליגה האייטולית הזמינה את רומא לעזרה כנגד מקדון שלחצו אותם והרומאים החליטו לסייע להם במלחמה נגדו.

המלחמה הפונית ה-2 הסבה לרומים נזקים רבים. רומא אמנם מעצמה בלתי מעורערת בים התיכון, אך המחיר היה כבד - בתוך הארץ עוברים הצבאות הלוך ושוב ורומסים את השדות - מחיר כואב בנפש. אדמה רמוסה, חורבן גדול. 2 גורמים השתלבו בדרך למלחמות רומא ביוון. העובדה שפיליפוס ה-5 סייע לחניבעל והרצון לנקום בו על ההתערבות בדבריה של רומא, ומצד שני ההזמנה של האייטולים ששלחו שליחים לרומא ופיתו את הרומאים לבוא ולסייע להם במלחמה כנגד מקדון. והנה הפעם רומא ששה למלחמה מצד אחד, ונגררת אליה בו בעת.

אלא שדווקא העם הרומי לא שש למלחמה בפעם הזו. כשמגיעה ההצעה לצאת למלחמה במזרח לאסיפת העם, לאסיפת הקנטוריות, ההצעה נופלת. על אף ההטייה באסיפת העם לצד העשירים והשמרנים, הפצעים שהשאירה מלחמת חניבעל היו עמוקים כל כך עד שאספת העם דוחה את היציאה למלחמה. כאן נכנסה לפעולה קליקה קטנה ומצומצמת, קבוצה שהיו לה אינטרסים מובהקים לצאת למלחמה - אינטרסים כלכליים לחלקם, לאחרים הרצון לפתוח מערכה חדשה שתאפשר להם לצבור תהילת מלחמה, עוד כאלה שאולי קיבלו שוחד מהאייטולים כדי לגרור את רומא אל תוך העימות החדש הזה. כך או כך, או שילוב של כל הגורמים הללו, והנה אותה קליקה מצליחה שוב להביא את ההחלטה בפני אספת העם, והפעם היא עוברת. רומא, בתוך שנה או שנתיים לאחר שהסתיימה המלחמה הגדולה נגד חניבעל, נגררת שוב למלחמה גדולה, והפעם נגד מלך הלניסטי בארצו.

אלא שלהבדיל מהמלחמה הגדולה נגד חניבעל, המערכה נגד פיליפוס ה-5 מסתכמת בקרב אחד גדול ומכריע שנערך במקום שנקרא קינוסקפלאיי=ראשי הכלב. הלגיון הרומאי מוכיח עליונות מוחלטת על הפלאנקס המקדוני, ובבת אחת רומא מוצאת את עצמה מעורבת לחלוטין בענייניה של יוון.

ערים שונות וקהילות שונות מרחבי יוון מגיעות אל הרומאים ומציעות הצעות מפתות, מבקשות בקשות שונות, והנה רומא מוצאת את עצמה מסובכת כל כך עד שהיא אינה יכולה להתנתק.

גורם נוסף נכנס ופועל, חלק מהרומאים מתאהבים בתרבות יוון ורוצים לשמור על חירות היוונים, הם רוצים לשמור על חירות היוונים מפני ההתערבות הגסה של המקדונים. והנה מתערבבים להם כל האינטרסים הללו. מי שיש לו עניינים תרבותיים, עקרוניים ואידאולוגים ומי שיש לו אינטרסים כלכליים, מי שרוצה לעזור למלחמה הבאה לפרוץ כדי שיוכל להוכיח את עצמו בה, עם מי שרוצה לבזוז ערים, עם מי שסתם אוהב מלחמה טובה. כל אלה מובילים ממלחמה למלחמה, מהתערבות להתערבות. ההתנגשות הגדולה הבאה נגד מקדון מגיעה עם בנו של פיליפוס ה-5 בשנת 168 לפנה"ס ויש שוב קרב אחד מכריע - pydna - והוא הקרב שמקיץ על ממלכת מקדון את קיצה. אותה מדינה שהוציאה מתוכה את פיליפוס ואת אלכסנדר נופלת קורבן לאימפריאליזם הרומי.

רומא נגד הסלאוקים

הרי כבר אמרנו שבכל פעם שמתרחק הגבול, שהוא נדחק עוד קצת, מאחוריו נמצא אוייב חדש, והנה שנים ספורות לאחר שהיכתה רומא את פיליפוס ה-5, היא מוצאת את עצמה פנים אל פנים אל מול הממלכה הסלאוקית, אל מול אנטיוכוס ה-3. את אנטיוכוס פגשנו בשיעור ההלניסטי. את הזמן שרומא נפגשה עם קרתגו, הוא ניצל כדי להשתלט על סוריה ועל ישראל. את הזמן שבו התעמתה רומא כנגד פיליפוס, הוא ניצל כדי להסתער על כל אסיה הקטנה, והנה גם הוא שומע את הקולות לבוא לתמוך ביוונים ולהבטיח להם את חירותם, הפעם כנגד רומא. הוא עושה זאת, חוצה לעבר אירופה, מגשים את חלומותיו של סלאוקוס הראשון, ראש השושלת.

הנה שוב התנגשות חזיתית בין המלך ההלניסטי לבין המעצמה הרומית, והנה שוב חוזר על עצמו אותו דפוס בו מדינות יווניות מצד שלישי מזמינות את רומא להתנגש עם אנטיוכוס. הפעם אלו פרגמון ורודוס, שתי מדינות משמעותיות וחשובות במערב אסיה הקטנה. והנה מגיעה ההתנגשות הגדולה בקרב מגנסיא בשנת 190 לפנה"ס. לצידו של אנטיוכוס עומד לא אחר מאשר חניבעל. בראש הצבא הרומי עומד סקיפיו-אפריקנוס. האיש שניצח בסופו של דבר את חניבעל, ושוב, כרגיל, הניצחון הרומי מושלם. תבוסה מוחצת של אנטיוכוס.

בחוזה שנערך שנתיים לאחר הקרב נקבעים התנאים הבאים:

הסלאוקים מגורשים מכל אסיה הקטנה, הכוח הדומיננטי שם מעתה יהיו האטלידים, מלכי פרגמון, בעלי בריתה של רומא.

נאסר על הסלאוקים להחזיק צי מלחמה משמעותי. רומא למדה כמה מסוכן להתעמת עם מדינות שיש להן צי מלחמה גדול.

הסלאוקים ישלמו לרומא מאוצרותיהם פיצויי ענק כדי להחזיר את הכסף שיצא במלחמה לאוצר המדינה הרומי.

בנו של אנטיוכוס ה-3, אנטיוכוס ה-4, יהפוך להיות בן ערובה ברומא. הוא ידידנו מחנוכה - אנטיוכוס ה-4.

והנה נוקפות השנים ואנטיוכוס ה-4 יורש את אחיו שירש את אביו והופך להיות המלך הסלאוקי בעצמו. האחרון, מנסה להתמודד שוב עם עוצמתה של רומא והוא מוביל מהלך רב שלבים. ראשית הוא מתגבר את צבאו באמצעות ביזת מקדשים - לא רק בירושלים אלא גם ברחבי איראן ובמקומות נוספים. הוא בולם את ההתקדמות הפרתית, משתלט על קפריסין, נחלתם של התלמים במצרים, והוא אפילו משתלט על מצרים וכובש את צפונה לעצמו, כולל אלכסנדריה. אלא שכאן אנו חוזרים לאותו רגע מכונן מהשיעור ההלניסטי שבו מותח השליח הרומאי מעגל בחול סביב המלך ומכריח אותו לתת תשובה מידית - האם הוא ייסוג ממצרים או שיכריז מלחמה על רומא? בו ביום, היום שזכה לכינוי "היום של אלאוסיס", בוחר אנטיוכוס שלא לצאת למלחמה ברומא באותה עת.

אנטיוכוס מוצא את מותו ב-163 לפנה"ס בנסיונו לבזוז מקדש נוסף באיראן, ולאחר מותו בעידוד רומי מובהק הולכת הממלכה הסלאוקית ומתפוררת בריבים פנימיים בין יורשי עצר שונים. כך קרה שבתוך 50 שנה התגברה רומא גם על מקדון האנטיגונידית וגם על הממלכה הסלאוקית, והנה אנו מגיעים לשנה מכריעה - 146 לפנה"ס (לזכור!).

שנת 146 לפנה"ס

מה קורה בשנה זו ומדוע היא מכריעה?

ראשית, אחד מהכוחות ביוון שגם אותם פגשנו בשיעור ההלניסטי, הליגה האכאית, עוד קוינון. במשך רוב התקופה של המעורבות הרומית במלחמות ביוון, הם היו מבעלי בריתה של רומא, אבל הרי למדנו מה סופם של בעלי בריתם של רומא. האכאים מוצאים עצמם במלחמה נגד הרומאים ובסופה מקבלת רומא החלטה - קץ למלחמות הללו ביוון. נכונן שם שלטון ישיר למחצה, וכדי להוציא את החשק ליוונים להילחם בנו ולו לפעם אחת, נחריב את העיר קורינתוס עד היסוד, מהעתיקות והמפוארות בערי יוון, אחת מאלה שתרמו את התרומה הגדולה ביותר. אכן היוונים הפסיקו להילחם על עצמאותם והתרגלו לשלטון הרומי.

באותן שנים, נלחמת רומא מלחמה נוספת כנגד קרתגו, המלחמה הפונית ה-3, ואת המלחמה הזו ניתן לזקוף לחובתו של אדם אחד - קאטו הזקן, הפוליטיקאי הרומי הבכיר והמוביל במחצית הראשונה של המאה ה-2 לפנה"ס. קאטו חשש בליבו מכך שקרתגו יום אחד תרים את ראשה שוב ותאיים על רומא, והוא הפך את חורבן קרתגו למטרה הגדולה של חייו. כל נאום שנשא בסנאט הרומי הסתיים במילים "וחוץ מזה אני רוצה להעלות על סדר היום - את קרתגו צריך להחריב". ברגע אחד הלך קאטו לשוק וקנה תאנה שהגיעה מספינת מסחר קרתגנית שהגיעה מצפון אפריקה, תאנה בשלה ויפה, והתייצב איתה בידו מול חבריו ושאל אותם "תאנה יפה, נכון?" יפה מאוד, "ומאיפה היא הגיעה לדעתם?".

העלו חבריו השערות שונות והוא אמר להם - מקרתגו. ראו, כל כך מהר אפשר להגיע משם לכאן, שהתאנה לא הספיקה להרקיב. סופו של עניין שקאטו מצליח לדחוף את רומא למלחמה נוספת נגד קרתגו, ואם בדרך כלל חיפשו הרומאים להיות צודקים במלחמותיהם, הרי שהפעם לא הצליחו אפילו במעט. הקרתגנים עשו כל מאמץ, הסכימו לכל אולטימטום של הרומאים, השתדלו לא להיכנס למלחמה הזו, אלא שהרומאים בעידודו של קאטו דחפו למלחמה ולבסוף קרתגו הובסה, נכבשה ואף היא הוחרבה עד היסוד, ולא רק הוחרבה אלא שדותיה גם נחרשו ונזרעו מלח בטקס דתי שמטרתו לציין שאיש לא יישב שם להבא.

בשנת 146 לפנה"ס, הופכת רומא לא רק לכוח היחיד במערב הים התיכון, אלא לכוח היחיד בים התיכון כולו. לא נותר עוד מי שיוכל לקרוא תיגר על הכוח הרומאי לאורך זמן.

אך האם זהו סוף האימפריאליזם הרומי? אנחנו הרי יודעים שלא. 13 שנים לאחר מכן, אטלוס מלך פרגמון הולך לעולמו. לכאורה זהו אירוע של יום-יום, אך כאשר אטלוס, שעלה לשלטון, רשם בצוואתו שאם ימות ללא יורש, תעבור ממלכתו לשלטונו של העם הרומי, העם הרומי יהפוך להיות היורש. כאשר ערך את הצוואה, היה בטוח שיש לפניו שנים ארוכות, ובוודאי שהוא יעמיד יורשים אחריו, אלא שלא כך היה, ובשנת 133 לפנה"ס הופך גם החלק המערבי של אסיה הקטנה לפרובינקיא רומית.

והנה לרגע, לפני שנמשיך בהתפשטות, נעצור ונזכיר את דמותו של פוליביוס, אחד גדולי ההיסטוריונים של העת העתיקה. פוליביוס, בנעוריו, היה אחד מההבטחות הגדולות של הליגה האכאית. עם נפילתה של הליגה האכאית, הוא נפל בשבי והועבר לרומא כבן ערובה, וברומא הוא גילה עולם חדש, מעצמה כבירה שפותחת בפניו אפשרויות בלתי מוגבלות. הוא נהיה אחד מחביביהם של גורמים באריסטוקרטיה הרומית שהכניסו אותו לפניי ולפנים לראות כיצד עובד המנגנון של המדינה הרומית, הוא יצא מטעמם להפלגות נרחבות ברחבי העולם כדי להכיר את גבולותיו ובערוב ימיו כתב ספר שבו שאל את השאלה כיצד הפכה רומא למעצמה כזו שהשתלטה על הים התיכון כולו.

התשובה שמצא פוליביוס היא שכוחה של רומא היה טמון במיזוג המשטרים שלה, בכך שבמשטר שלה היו גורמים מלוכניים, כלומר הקונסולים וכוחם הבלתי מוגבל, היו גורמים אריסטוקרטיים, כלומר אותם נוביליטס שהפגינו את כוחם בסנאט, והיו גם אלמנטים דמוקרטיים - אסיפות העם, שהצביעו ובחרו את הקונסולים והצביעו על חוקים. הוא לא אמר מילה על כוח האדם הבלתי מוגבל שעמד לרשות רומא ועל מערכת בעלות הברית שאפשרה את כוח האדם הזה. אבל הוא גם השמיע נבואה - הוא ראה בעיני רוחו מצב שבו המערכת הרומית תקרוס איכשהו, וימים קשים יפקדו אותה. ההתגשמות של הנבואה הזו של פוליביוס היא הנושא של השיעור הבא.

השתלטות על הים התיכון

איך המשיכה רומא להתפשט מבלי להתייחס לתהפוכות הפוליטיות שליוו אותה?

כעשור לאחר הירושה שנפלה בחלקה של רומא בדמותה של פרגמון, מוצאת את עצמה רומא מספחת ומתערבת בחלקים של גליא הסמוכים לים התיכון - גליא נרבוננסיס בשנת 120 לפנה"ס. זהו הפרובנס.

ההתערבות הרומית ממשיכה ותוך שני דורות מתרחבת הלאה לחלקים שונים של אסיה הקטנה: קיליקיא, ביתניה, פונטוס וכריתים. בשנות ה-60 פומפיוס משתלט על סוריה ועל ארץ ישראל ומביא את הממלכה הסלאוקית לכלל סיום, למעשה הוא מבטל אותה. בשנות ה-50 כובש יוליוס קיסר את שאר חלקי גליא, כלומר צרפת של ימינו, ובהמשך תחת פיקודו של יוליוס קיסר רומא משתלטת על חלקים מאוד נרחבים באירופה, אבל זה כמובן עדיין לא הסוף. בשנים שלאחר מכן ועוד במאה ה-1 לפנה"ס משתלט אוגוסטוס על שאר ארץ ישראל ומצרים ואת שאר צפון אפריקה הוא מוסיף גם לעולם הארצות הרומי. בשנות 43 לספירה יפלוש הקיסר קלאודיוס לבריטניה ולמעשה יגיע כמעט לגבולות המופיעים במפה המקסימלית של רומא.

סיכום

האימפריאליזם הרומי נסמך על כמה עקרונות יסוד:

נכונות לאמץ ולהכיל אנשים ורעיונות. אימוץ אנשים, כלומר - הגדלה מתמדת של האוכלוסייה ומתן האפשרות להגדיל תמיד את הצבא. המוכנות לקלוט רעיונות ולחשוב מחוץ לקופסא - ראינו למשל במלחמה הפונית הראשונה את החשיבות של יכולת ההמצאה הרומאית.

יתרון מתמיד בכוח אדם צבאי, נובע גם ממערכת הבריתות שכרתה רומא באיטליה עם הערים השונות. כל עוד שלחו בעלות הברית באיטליה חילות עזר לשירות הצבא הרומי, לא חסרו לרומא מעולם אנשי צבא, ואפילו אם ספגה מפלות צבאיות שכללו אובדן גדול של כוח אדם, תמיד נותר כוח אדם נוסף כדי להעמיד מתוכו צבא חדש. אי נכונות לקבל הפסד במלחמה. אי הנכונות הזו אפשרה לרומאים להתארגן ולהתגבש שוב גם לאחר מפלות, אבל גם הפכה לסוג של נבואה שמגשימה את עצמה - יריבים שהבינו שאת רומא אי אפשר לנצח, הגיעו לקרב מלכתחילה חלשים יותר.

הפרד ומשול - אי אפשר להסביר את התארגנות מערך הבריתות של רומא מבלי להבין את העיקרון הזה. העיקרון הזה שירת את היוונים היטב גם ביוון, גם באסיה הקטנה וגם באיזורים אחרים. כל עוד היו בין המקומיים מי שנלחם אלה באלה, יכלו הרומאים בסוף להגיע ולהכריע את הכף, לספח ולכבוש.

קולוניזציה: תהליך זוחל ומתקדם של קולוניזציה. הקולוניות הללו היו מוצבים קדמיים, שסתום ללחצים חברתיים וגם סייעו להפיץ את התרבות הלטינית ולגרור עוד ועוד אוכלוסייה לא לטינית לרצות להצטרף אל המערך הרומי. בתקופה הקיסרית, נראה שהמדיניות של הקולוניזציה התפשטה והפכה להיות פופולרית גם מחוץ לגבולות איטליה.

סלילת דרכים: בהתחלה בתוך איטליה ולאחר מכן בכל מקום אליו הגיעו הרומאים. ארץ חדשה שנכבשה על ידי רומא וסופחה להיות חלק מהאימפריה, מיד נסללו אליה דרכים חדשות. כך, אם פרצו בעיות בטחוניות, אם פרצה מרידה מקומית, מיד הצליח הצבא הרומי להגיע לשטח במהירות ולדכא את המרידה לפני שתתפוס תאוצה.

אויב-אויבי-ידידי: רומא הקפידה תמיד לכרות ברית עם מי שנמצא בעורף האויב, כלומר האפשרות להטריד את האויב הנוכחי מלפנים ומאחור.

"היגררות" והתערבות: ריבוי אינטרסים שאיפשר לרומא להיגרר ולהתערב בהדרגה בעימותים שלכאורה לא רצתה להתערב בהם מלכתחילה, בין אם היו אלה אינטרסים כלכליים, אינטרסים רעיוניים כמו אהבת התרבות היוונית, או מצביאים רומים צעירים שחיפשו כר נרחב לעלילות הגבורה שלהם או רצון של סוחרי עבדים לשמור תמיד על זרם של שבויי מלחמה כדי להזין את שוקי העבדים. כל האינטרסים הללו התנקזו תמיד לאיזושהי מדינה שהזמינה את הרומאים לבוא ולפתור איזושהי סוגייה מקומית.

כך קרה שכמעט מבלי להתכוון, הפכה רומא לאימפריה ששולטת בכל הים התיכון.