מבוא לעולם הקלאסי - תמלול שיעור 9

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסילבוס הקורסלשיעור הקודםלשיעור הבא

צדק חברתי ומלחמת אזרחים

ממשל, כלכלה וחברה בצל האימפריאליזם

זו המאה האחרונה של הרפובליקה הרומית.

סיפרנו מתחיל בהתבוננות באחד המוסדות של המדינה הרומית, מוסד ששרד מהתקופה הקדומה, דרך הרפובליקה ועמוק לתוך תקופת הקיסרות.

הסנאט פירושו אספת הזקנים, כמו גרוסייה ביוון.

בתקופת המלוכה, היה הסנאט גוף מייעץ, ועדה מייעצת שישבה לצד המלך. המלך כינס את הסנאט כדי להתייעץ איתו כשהיה צריך. עד כמה שאנו יודעים, הסנאט בתקופה המלוכנית היה מועצה ללא סמכות רשמית פרט להיותה מועצה מייעצת. המלך, כאשר רצה להתייעץ עם ראשי בתי האבות, הפאטרס, זימן אותם והתייעץ. מדוע שהמלך יטרח בכלל להתייעץ? קודם כל, כיוון שאף אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול למשול במדינה לגמרי לבדו. כדי להזיז דברים, צריך לקבל תמיכה של האנשים המשפיעים בחברה או של ציבורים גדולים בחברה, או גם וגם. יתרה מזאת, ראינו על סמך השחזורים שסביר להניח שהמלכים הרומים היו אנשים חיצוניים, כלומר לא הגיעו מתוך החברה הרומית, אלא יובאו מבחוץ. אם אכן כך, הרי שמלך שמגיע מבחוץ צריך על אחת כמה וכמה להיעזר בכוחות הפנימיים של החברה והאנשים המובילים בה כדי להשיג משהו. ללא התייעצות, ללא יצירת קונצנזוס או לפחות תמיכה בחלק או ברוב מרכזי ההשפעה, לא יוכל המלך להשיג דבר. זהו הסנאט של תקופת המלוכה.

בתקופת הרפובליקה המוקדמת המשיך הסנאט בתפקיד דומה, מועצה שיש לה סמכויות ייעוץ, המכונסת אד-הוק, לצורך עניין ספציפי, זו משמעות אד-הוק בלטינית, אך במקום המלך כונס הסנאט על ידי אחד משני הקונסולים. ברבות השנים, ככל שהמנגנון הפלבאי הפך להיות חלק מהמדינה הרומית, גם טריבונים זכו לכנס את הסנאט. ברפובליקה המוקדמת, כמו בתקופת המלוכה, הסנאט היה גוף מייעץ וכנראה שחשיבותו הפוליטית הייתה בינונית - אמנם לא זניחה, לא מדובר במוסד סמלי, אך גם לא מדובר במוסד שהיה לו תפקיד ראשון במעלה בניהול המדינה. השינוי במעמדו של הסנאט ובכוחו מגיע סביב, במהלך ובעקבות מלחמת חניבעל, כלומר המלחמה הפונית ה-2 שאירעה בדור האחרון של המאה ה-3 לפנה"ס. במהלך המלחמה, כפי שראינו, צבאו של חניבעל נמצא באיטליה במשך כ-15 שנה. הוא הציב אתגר בטחוני שלא נעלם מיום ליום, שהיה בגדר אתגר קיומי, והיה צריך להתמודד איתו לאורך זמן.

ההתמודדות לאורך זמן עם אתגר קיומי כזה דרשה כוח וגוף בתוך החיים הפוליטיים שיש לו המשכיות. אם קודם לכן הדמויות המרכזיות במשך כל שנה נתונה היו שני הקונסולים, ולשניהם הייתה הסמכות לבטל זה את זה, הרי שמצב חירום מתמשך הנמשך כמעט דור שלם לא יכול לסבול מצב שבו מצד אחד השלטון מתחלף כל שנה ומצד שני יש בו מנגנון בסיסי שנועד למנוע קבלת החלטות פזיזה או מרוכזת על ידי אדם אחד. הגוף שעשה את הצעד קדימה, שלקח אחריות באופן טבעי, היה הסנאט, כיוון שבכל מקרה אל הסנאט התנקזו כל הבכירים בפוליטיקה הרומית. כיוון שהם התכנסו לשם וכיוון שהם התכנסו תכופות גם במלחמה וגם כשיוצאים מהמלחמה אל המאה ה-2 לפנה"ס, הסנאט הוא הגוף הדומיננטי, החזק ביותר, בפוליטיקה הרומית.

עוד במאה ה-4 לפנה"ס נקבע שההחלטה של הסנאט=הסנאטוס קונסולטום, דבר העצה שנותן הסנאט, יינתן לפני שהצעות החוק מגיעות אל אספת העם, בין אם זו אספת הפלבס, אספת השבטים או אספת הקנטורות. המטרה של מהלך זה הייתה לתת לאסיפת העם את הגושפנקה הסופית לומר כן או לא, שלא יהיה דיון נוסף לאחר מכן. אלא שככל שהסנאט הפך להיות גורם דומיננטי שבו רוכז כל הכוח, שבו מתנהלים הדיונים האמיתיים, נוצר מצב בו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס שהחלטות הסנט והמלצותיו הפכו להיות המקום אליו התנקזה הפוליטיקה הרומית, ואספות העם רק דחו או אישרו. כפי שראינו, גם אם אסיפת העם דחתה, אפשר להעביר את הצעת החוק מאוחר יותר שוב ולגרום לה להתקבל. בנוסף, ריכז הסנאט שני תחומים נוספים בפעילות של מנגנון הפעולה הרומי:

  1. תקציבים. במהלך הזמן התגבשה המסורת לפיה הסנאט מנהל את אוצר המדינה מבחינה תקציבית בהחלטה כמה כסף יוקדש לאיזו מטרה. מי שקובע את התקציב, בידו נמצא הכוח האמיתי במדינה.
  2. הדיונים ההולכים ומתרבים ביחסי חוץ - אם במאות הקודמות כל האוכלוסייה הרומית הייתה מעורבת ביחסי חוץ באופן כלשהו, הרי שככל שהאימפריאליזם הרומי התקדם והאינטרסים הרומיים הגיעו לארצות רחוקות יותר, נוצר צורך טבעי למקום שאליו מגיעים השליחים מהמדינות הזרות שבו יתנהלו הדיונים. המקום הזה הוא הסנאט.

במהלך המאה ה-2 לפנה"ס הסנאט, אותו מוסד שתחילתו במועצה מייעצת, הופך להיות הגוף המושל ברומא הלכה למעשה.

הקשר בין מלחמות החוץ, האימפריאליזם המתקדם, לבין דלדול האיכרות הרומית: כל עוד נלחמה רומא מלחמות קרובות לבית, היה אפשר לצאת למלחמה, לחזור הביתה תוך זמן קצר ולהמשיך בחיים הרגילים. אלא שכאשר המלחמות במהלך המאה ה-3 לפנה"ס יצאו לראשונה אל מחוץ לאיטליה, ובמהלך המאה ה-2 לפנה"ס הן התנהלו בעיקר מחוץ לאיטליה, נוצר מצב שבו אי אפשר לשנע את החיילים הלוך ושוב לבתי העסק שלהם, יש צורך לשמור אותם בשדה המערכה, לעיתים כמה שנים.

מצב כזה יכול לגרום להריסה מוחלטת של משק איכרי קרן שבו אב המשפחה, בן, שניים או שלושה הם חלק משמעותי בכוח העבודה שלו, ולמעשה לביטולו של המשק כיחידה עצמאית. מה קורה כאשר משק בית כזה מתרסק? האדמה ששייכת לו תמשיך להיות שייכת לו או תישאר לפחות בתוך המשפחה, אבל משק בית קורס לא יכול לשמור על השליטה באדמות הציבור שהוחכרו. חלק ניכר מהאדמות שהמדינה הרומית סיפחה לעצמה במשך השנים, לא חולק לפרטים, לאנשים, אלא הוכרזו כאדמות ציבור שאותן ניתן לשכור או לחכור מהמדינה ולעבד בתמורה לתשלום מס. ברגע שהאדמה הזו לא מעובדת על ידי אותו פרט שנמצא כבר כמה שנים במלחמה, נגיד בספרד, היא בעצם מתפנה. במשפחה לא יכולה להמשיך לשלם את המס. מי כן יוכל לשלם את המס? מי שהוא בעל הון בכל מקרה, שיש לו רזרבת הון גדולה מספיק כדי לשלם את המס, כדי להשקיע כל השקעה שצריך כדי להסב את הקרקע לשימושים השונים, וגם יש לו את כוח האדם לעבד אותה. כוח האדם - מנין? הרי גם עשירי רומא וגם בניהם יוצאים לשדה הקרב בדיוק כמו המעמד הבינוני.

הם אינם פטורים מהשירות הצבאי. מי יעבד את האדמה ומי יעבד את האדמות שהולכות ומצטברות? ככל שהאימפריאליזם זוחל, מתחיל סוג חדש של עבודה משועבדת ברומא. אם בתקופה המוקדמת יותר ההתרחבות של בעלי ההון נעשתה באמצעות אזרחים רומיים משועבדים ששועבדו בשעבוד הגוף, בנקסום, הרי שכעת יש יותר ויותר עבדים שהם בגדר רכוש ממש - הם אינם אזרחים רומיים אלא שבויי מלחמה לרוב, או סתם אנשים שנחטפו ונמכרו לעבדות בשוק העבדות הבינלאומי.

העבד הוא רכוש, האדון יכול לעשות בו ככל העולה על דעתו, להעביד אותו בכל עבודה שצריך, ותמיד יש עוד עבדים לקנות, הסחר ממשיך, קל וחומר שהוא ממשיך ככל שמלחמות הכיבוש ממשיכות. והנה יש לנו עוד מניע נסתר להמשיך את הדחף האימפריאליסטי, הכלכלה שנסמכת יותר ויותר על עבדים מדור לדור, דורשת עוד ועוד עבדים כדי להמשיך להתקיים. אותם אנשים שמתפרסים על נחלות רחבות יותר ויותר, צריכים עוד ועוד עבדים. העבדים זולים ככל שהמלחמות מתרבות, וככל שהעבדים הזולים מתרבים והנחות רחבות הידיים מתרבות עוד יותר, האיכרות עצמאית, המעמד הבינוני של הרפובליקה המוקדמת הולך ומצטמצם. נוסיף לכך את העובדה שמלכתחילה המעמד הזה ספג מכות קשות מאוד במלחמת חניבעל והנה לנו המתכון למשבר חברתי עמוק מאוד. המשבר הזה הוא שמניע את התהליכים שבהם נדון בהמשך השיעור.

נקודת מפתח נוספת היא ביטול של הטריבוטום. כשדיברנו על ההליך האימפריאליסטי, על הרפורמה באספת הקנטוריות, ראינו שהמוסד הבוחר את הקונסולים, מוסד מחוקק משמעותי ברומא, מוטה לטובת בעלי הון ולטובת אנשים מבוגרים יותר, ובתמורה הם משלמים מס גבוה יותר בעת מלחמה. עסקה הוגנת, אלא שככל שהאימפריאליזם הרומי צבר תאוצה, זרמו לאוצר המדינה כספי פיצויים. הרומאים הבינו שכדי למעלה את אוצר המדינה אחרי מלחמה קשה במיוחד, ניתן לדרוש מהאויב המובס והכנוע פיצויי מלחמה. במהלך המאה ה-2 לפנה"ס, כאשר הביצועים התרבו באופן חסר תקדים, הגיע האליטה הרומית למסקנה שאין עוד צורך בטריבוטום הזה, כלומר אפשר לבטל את המס המיוחד למלחמה, כלומר - המשוואה לפיה מי שמשלם יותר מיסים זוכה בכוח רב יותר באספת העם, באספת הקנטוריות, המשוואה הזו מופרת, המיסים נעלמים, ההשפעה היתרה נשארת.

הטרגדיה של האחים הגראככים

אל תוך המצב הזה, אל תוך אי הצדק הזה ההולך ומתרחב בזירות שונות ומזוויות שונות, גם הפוליטית, גם הכלכלית-חברתית, מתוך המשבר הזה, צומחים שני אחים בודדים ששרדו מתוך משפחה מרובת ילדים, נצר לאחת המשפחות הפלבאיות המפוארות של רומא, שני האחרים הגראככים. האח הבכור מבין השניים ששרדו, שמו טיבריוס. במהלך הקריירה שלו כאדם צעיר, הוא חוזה במשבר החברתי וחווה תהליך של התפכחות ותהליך של שברון לב. הוא רואה אזרחים רומאים שמגיעים עד פת לחם, שחלקם ישנים בשדות ובמערות. הוא מבין שהמשך המצב הזה והעמקתו הם לא רק עוול נוראי כלפי אותם אזרחים רומים שיוצאים למלחמות, כובשים עולם וחוזרים הביתה לחידלון ולעוני, הוא מבין גם שיש כאן סכנה למדינה - אם יידלל בסיס האזרחים שעליו נשען הצבא הרומי, איך תוכל להמשיך להתקיים החברה הרומית, ללא הצבא המצוין שלה?

טיבריוס הוגה תכנית שתוקפת את הבעיה ישירות, תכנית אמיצה ומעניינת. הוא לא היה הראשון שהגה אותה, אך היה הראשון שהעז להוציא אותה אל הפועל. עיקר התכנית הוא כזה: הכמות של אדמת הציבור שבית אב אחד יוכל להחזיק, תוגבל. שאר האדמות של אנשים שאוחזים בנחלות רחבות הרבה יותר, תחזורנה על ידי הציבור, ותחולקנה מחדש לאותם אנשים שמצאו עצמם חסרי כל, שנושלו מאדמותיהם הקודמות. והנה, במהלך כזה של סוג של חלוקת אדמות, יוחזר הסדר החברתי, יאוזן קצת הפער ההולך וגדל בין העשירים הגדולים לבין שאר הציבור, והמדינה הרומית תבריא.

ומה עם אותן אדמות שאנשים השקיעו בהן כספים רבים, שקברי אבותיהם נמצאים בהן? אמנם אדמות ציבור, אך הן נמצאות בידי אותה משפחה כבר שנים רבות. טיבריוס מציע פיצויים נדיבים כדי לאפשר את המהלך הזה של חלוקת האדמות. טיבריוס אינו פועל לבד, הוא מקבץ סביבו קבוצה של אנשים מובילים מאוד בפוליטיקה הרומית ויוצא למהלך בניסיון להשיג קונצנזוס. כפי שראינו, המקום בו מתנהל דיון מהסוג הזה הוא הסנאט. טיבריוס מגיע בהיותו טריבון לסנאט ב-133 לפנה"ס, כטריבון הוא יכול לזמן את הסנאט ולנהל בו דיון על ההצעה שלו. אלא שלהצעה הזו יש מתנגדים חריפים.

קודם כל, אותם בעלי אדמות רומיים שהפיצוי לא מעניין אותם, הם לא מוכנים לוותר על האדמה. אבל לא פחות מהם, מסתבר שעם השנים חלק מאדמות הציבור של העם הרומי הגיעו בדרכים שונות לידי אנשים שהם אמנם אריסטוקרטים לחלוטין, אך אינם אזרחים רומיים. הכוונה היא לאליטה של מדינות בעלות ברית עם רומא. אחת מהסיבות שהאליטות המקומיות היו מוכנות לשתף פעולה, ואף בשמחה, עם האימפריה הרומית, הייתה שהן זכו באופן נסתר אבל גדל והולך ליהנות מאדמות הציבור של העם הרומי. יש בכך מידה של צדק - גם הערים הללו השתתפו במלחמות רומא, גם להן מגיע חלק בשלל, אבל אזרחים רומים ששמעו על הצעתו של טיביריוס חשבו אחרת, היא כן מצאה חן בעיניהם, כלומר נוצר לנו פה ניגוד אינטרסים בין פוליטיקאי טריבון שפונה אל העם הרומי עם אמצעים שמטרתם להיטיב עם העם הרומי, לבין אריסטוקרטיה שהאינטרס שלה הוא קודם כל להגן על נכסיה ולהגן גם על האינטרסים של המעמד שלה, בין אם מדובר במעמדה בתוך אותה מדינה או בתוך מדינות שכנות בעלות ברית.

נערך דיון בסנאט והצעתו של טיבריוס לא זכתה לרוב, היא לא עברה. בתסכולו, הביט טיבריוס ימינה ושמאלה וחשב על צעד מהפכני וכמעט חסר תקדים בפוליטיקה הרומית: הוא אמר לעצמו "הריני, בתור טריבון, יש לי הסמכות לכנס את אסיפת העם ולהביא בפניה הצעת חוק גם ללא אישור הסנאט. הסנאט הוא הרי ועדה מייעצת בסך הכל. לקבל את אישור הסנאט זה דבר טוב ויפה, אבל לא חיוני. אם אפשר להגיע לאספת העם ולהעביר בה את ההצעה בהצבעה ללא הסכמת הסנאט, הרי שאפשר בעצם לעקוף את הסנאט, ללכת מעל ראשו ולעשות כל דבר". רצה הגורל, וטיבריוס גם היה נואם מחונן.

אספת עם שאליה מגיעים האנשים שיש להם מה להרוויח מההצעה, ההצעה הזו עולה באספת השבטים ולא באספת הקנטוריות שבה יש כוח לעשירים, שבה החלוקה המעמדית מטושטשת הרבה יותר ואמנם קיים יתרון לבעלי הון אבל הוא כמעט מבוטל. אם נשים בפני אסיפה כזו נואם מוכשר ומתורגל בעל כריזמה שיודע לדבר אל ההמון בשפתו, בפיו של אותו נואם יש נאום שמציג תכנית שלציבור הרחב שהתכנס יש רק מה להרוויח ממנו, והרי לנו נוסחא מנצחת.

מגיע טיבריוס בפני אסיפת העם ומצליח להעביר את ההצעה, אלא שהסנאט מקשה עליו.

הסנאט הוא אחראי על התקציבים. אנשים בסנאט אומרים לעצמם שאולי הם לא הצליחו למנוע את החוק, אך הם יוכלו לעכב אותו אם לא יקציבו לו כסף. הרי מדובר בסכומים מאוד גדולים, שהרי צריך לשלם את הפיצויים לכל האדמות שיולאמו והתקציב שהוקצב לטיבריוס לא יספיק לכסות את ההוצאות המיידיות של הצוות שיצא לבדוק את הקרקעות, עד כדי כך התקציב היה קטן. והנה, במקרה באותה שנה, 133 לפנה"ס, מת אטאלוס מלך פרגמון ובצוואתו הוא הוריש את ארצו, ממלכת פרגמון, לעם הרומי, את אדמותיה, אך גם את הכסף המזומן שבקופה שלה ואת ההכנסות שעתידות להיכנס בעתיד הקרוב. טיבריוס אומר לעצמו "יש לנו הזדמנות לשים יד על הכסף הזה כדי לממן את הרפורמה האגררית".

הסנאט הוא זה שמנהל את מדיניות החוץ של רומא ואופן הטיפול בפרובינקיא חדשה הוא ללא ספק חלק ממדיניות החוץ. מה עושה טיבריוס? שוב הוא עוקף את הסנאט, מתחיל לסדר את כל ענייניו דרך אספת העם. בסנאט יש כעס גדול, חשש גדול, אבל גם שביב של תקווה. הם אומרים לעצמם "אחרי הכל, בדיוק לשם כך חוקקו אבותינו עקרונות בסיסיים מאוד שאומרים שכל משרה תהיה תקיפה לשנה אחת בלבד, תסתיים סוף סוף השנה של הטרדן הזה טיבריוס, ונהיה פטורים ממנו, ושנה אחר כך נבטל את כל החוקים, הכל יהיה בסדר". אלא שאז מתברר להם שטיבריוס מתכוון להמשיך לטריבונט שני רצוף.

הוא מעמיד את עצמו לבחירה נוספת. דבר כזה לא אירע מאז שנות ה-60-70 של המאה ה-4 לפנה"ס לידיעתנו. הטריבונים התחלפו מדי שנה, הכוח התחלק שווה בשווה. כעת אומרים לעצמם אותם אוליגרכים בסנאט, "אם טיבריוס עוקף אותנו לחלוטין, אם הוא מנצל את סמכותו כטריבון באופן לא מסורתי, כדי להוציא לפועל כל מדיניות שהוא רוצה, אם עכשיו הוא רוצה להיבחר לטריבונט שני ברציפות - מה ימנע ממנו להיבחר לטריבונט שלישי, רביעי וכן הלאה? מה ימנע ממנו להפוך להיות שליט עריץ ברומא באמצעות התמיכה ההמונית שהוא מגייס? הרי הוא מחלק לעם אדמות. מה ימנע ממנו להפוך להיות מלך?". בישיבת סנאט, מועלות כל הנקודות הללו, ובכירי הפוליטיקה הרומית מעבירים את מה שיזכה לביטוי "סנאטוס קונסולטום אולטימום". זוהי לא רק החלטת סנאט, אלא החלטת סנאט סופנית, קיצונית ביותר, והיא שיש לקום ולעשות מעשה, לטפל בטיבריוס ובתומכיו. הם קמים, שוברים את הספסלים עליהם ישבו ובאמצעות שברי הספסלים, איתם ביד, הם יוצאים החוצה בתהלוכה.

כמה מאות מטרים מחוץ למקדש שבו התכנס הסנאט עומד טיבריוס ונואם באסיפת העם שבה הוא רוצה להיבחר. ההמון הגדול רואה את כל האריסטוקרטים נשואי הפנים הללו, עומדים ומסתכלים. 300 איש, אותם אוליגרכים וכמה בריונים, השברים של הספסלים בידיהם, מסתערים על טיבריוס ותומכיו, מכים בהם מכות ועושים בהם הרג. טיבריוס מת, תומכיו הקרובים מתים. הטריבונאט השני נמנע והאוליגרכיה שומרת על כוחה.

אלא שלטיבריוס יש אח שצעיר ממנו ב-10 שנים, גאיוס גרככוס. כעבור 10 שנים גאיוס מגיע הוא להיות הטריבון והוא ממשיך מאותה נקודה שבה הפסיק אחיו ביום הירצחו. הוא מריץ תכנית שאפתנית עוד יותר להלאמת אדמות ציבור ולחלוקן מחדש, מביא שוב את הצעת החוק להגבלה על כמות אדמות הציבור שניתן להחזיק והוא מציע להקים קולוניה בקרתגו, כלומר לא רק ליישב אזרחים רומים מחוץ לאיטליה, דבר שלא נעשה קודם לכן מעולם, אלא לעשות זאת על אדמת קרתגו החרוכה והחרושה, זרועת המלח, שאותה קיללו הרומאים והבטיחו ששם לא תקום עוד עיר לעולם. כדי להבטיח את הצלחת המהלך שלו, הוא מתחיל במפעל של חלוקת תבואה במחירים מסובסדים, כלומר משחד את ההמונים בלחם זול. את השתלשלות המנהג הזה נראה בייחוד בשיעור הבא.

עם כל חבילת ההטבות הזו, מצליח גאיוס להעביר את חוקיו. עוד יותר מזה, הוא מצליח להיבחר לטריבונאט שני, ועד שהוא לא עוזב לקרתגו כדי להקים את הקולוניה שם, לא מצליחים יריביו להתארגן, עד כדי כך עזה האחיזה שלו בחיים הפוליטיים של רומא. אבל ברגע שהוא מסתלק מהזירה אפילו לזמן קצר, מיד מתארגנת האופוזיציה האוליגרכית והפעם היא מתארגנת היטב.

כאשר יגיע יום הדין, כאשר יבוא שוב העימות האלים והוא הרי יבוא, בפעם הבאה לא יהיו אלה סנאטורים זועמים שיאחזו שברי ספסלים בידיהם, אלא כוח צבאי, חיילים שכירים כולל כאלה שהובאו מכריתים ומומחים באחיזה בקשת, כלומר צבא פרטי שהובא כדי לחסל את היוזמה הפוליטית הזו באיבה.

וכך אכן קורה. בעקבות החיסול המסיבי של האחים הגרככים ותומכיהם, ולאחר שהרגו גם את גאיוס, יש תקופה של רגיעה מסוימת. מכאן ואילך רואים במקורות שני מינוחים: אופטימטים ופופולרים. הפופולרים הם אותם אנשים שהפוליטיקה שלהם פונה אל הפופולוס, מציעה להמון הטבות, מנסה לקנות את לב ההמון בחלוקת אדמות, בהורדת מחירי התבואה ובשלב מסויים אף לחלקה חינם. הפופולרים מנסים להסתער על פסגת השלטון הרומי, כלומר על הקונוסלט דרך משרת הטריבון.

לעומת יעמדו האופטימטים. אופטימום=הטוב ביותר. האנשים שרואים בעצמם את הטובים ביותר הם הגרעין האוליגרכי הקשה של משפחות בעלות ייחוס, משפחות בעלות הון, של אותם אנשים שמהמרים על הקידום שלהם דרך שיתוף פעולה עם האליטה הזו. בדור שלאחר הגרככים, השלטון ברומא נמצא במידה מרובה בהשפעתה של משפחה אחת - משפחת מטלי. משפחה אחת, מביאה בתוך דור 4 אחים קונסולים ו-2 בני דודים נוספים, ובראשם והנהגתם נראה כאילו האוליגרכיה הרומית הצליחה להדביר את הפוליטיקה הפופולרית שלפתע הרימה ראש עם האחים הגרככים.

אלא שיחד עם הדיכוי המיידי בשטח של הפוליטיקה הפופולרית, זרעו אותם אוליגרכים גם את זרעי הסופה שיהיו עתידים לקצור בהמשך, שכן לאחר שנים ארוכות, דורות מאוחר יותר שבהם הפוליטיקה הרומית הצליחה כמעט תמיד למצוא פתרונות ומוצא ממצבים מסובכים ללא אלימות, לאחר דורות רבים כאלה, עברה הפוליטיקה הרומית לפסים של ריח ולמעשה מלחמת אזרחים.

גאיוס מאריוס

הפוליטיקה הרומית עדיין מרוכזת בידי בעלי ההון, קבוצה מועטה של משפחות שמחלקת ביניהן את רוב העוגה, הן מבחינת ההון והאדמות והן מבחינת הכוח השלטוני.

ככל שנוקפות השנים, מתרבה ברומא אוכלוסייה של אנשים שמגיעים מערים שבתחילת דרכן היו בעלות ברית, אבל עם הדורות רכשו אזרחות רומית. האנשים הללו, בעריהם המקוריות, היו אריסטוקרטים, התרגלו להיות נגידים מפורסמים, להוביל את החברה, כמובן שהיו גם בעלי ההון. ברומא, לעומת זאת, הם אנשים חדשים, והנה הביטוי homo novus=אדם חדש.

חלק מהאנשים החדשים הללו, רצו לתפוס לעצמם מקום של בכורה בפסגת הסולם של הפוליטיקה הרומית, כלומר נשאו עיניהם אל הקונסולט. לכאורה כל משפחה כזו, אם היא מוכנה לחכות 4-6 דורות, בסופו של דבר יגיע הסיכוי שלה להתחרות על המשרה בקצה הפירמידה. בכל דור הם יתקדמו שלב אחד במדרג המשרות ברומא עד שיגיעו יום אחד לקונסולט. אלא שהיו גם מי שאצה להם הדרך, שרצו להיות קונסולים בזכות עצמם ובמיוחד אנשים שכשרונם הפך אותם בעיניהם ובעיני אחרים לראויים למשרה.

אדם אחד כזה שהביא שינוי מכריע הוא גאיוס מאריוס. גאיוס מאריוס התקדם בקריירה צבאית ארוכה ומתישה, היה חייל ומפקד מצטיין. סופו שהגיע להיות המשנה לפיקוד במלחמנה כנגד יוגורתא. יוגורתא היה מלך נומידיה, ממלכה בדרום תוניסיה ומזרח אלג'יריה של ימינו. יוגורתא היה בעל שאיפות אימפריאליסטיות משלו ולא התרגש מכך שהרומאים מצרים את צעדיו כיוון שהוא הכיר היטב את החברה והפוליטיקה הרומית עוד משנות שירותו בצבא הרומי. הוא ידע שכל עוד יש לו כסף מזומן לשחד פוליטיקאים רומים, הוא יכול לעשות כל מה שירצה מבלי להיענש, שהרי זוהי אחת הרעות החולות של אריסטוקרטיה שמתרגלת למעמדה, היא הופכת להיות נוחה לשיחוד. כך קרה שעל אף שיוגורתא פצח בצעדים שלא היו לשביעות רצונה של המערכת הפוליטית ברומא, כל פעם שנשלח נגדו מפקד צבא, המפקד הזה שוחד וחזר הביתה בלי הישגים. עלתה השאלה האם בכלל אפשר להגיע לכדי מלחמה כנגד אותו יוגורתא אם כל המפקדים הם ברי שיחוד?

המפקד שהוכיח את עצמו כאחד שאי אפשר לשחד ולקנות היה הצעיר מתוך אותו דור מוכשר של מתלים והוא מגיע לצפון אפריקה, מתחיל לנהל מלחמה נגד יוגורתא בשיא הרצינות. המשנה שלו הוא גאיוס מאריוס. המלחמה מתקדמת היטב וגאיוס, באחת מההתייעצויות שלו באוהל עם המפקד, אומר למטלוס (המפקד) שהיה בגילו, שיתמוך בו, במאריוס, כמועמד לקונסולט. אלא שבמטלוס תבועה בו ההתנשאות הטבעית של האריסטוקרטיה הרומית, הוא מביט במשנה לו בשדה הקרב ואומר "אולי תוכל לרוץ לקונסולט עם הבן שלי".

הבן של מטלוס יוכל לרוץ לקונסולט רק עוד 20 שנה וזה בעצם מה שהוא אומר לגאיוס. "חכה עוד 20 שנה,נראה אז מה". גאיוס כועס מאוד, מחליט לקחת את גורלו בידיו, חוזר לרומא ומנהל מערכת בחירות. הוא מצליח להיבחר לקונסולט ב-107 לפנה"ס (לא צריך לזכור).

כיצד מצליח גאיוס להיבחר? הוא מביא עימו בשורה מהפכנית. כשדיברנו על הרפורמה באסיפת הקנטוריות ראינו שרק בעלי הון מסויים, מעמד בינוני נמוך ומעלה, ישרתו בצבא הרומי. המסה של הציבור הרומי, הפרולטריון, אותם אנשים שאין להם אלא את הצאצאים שלהם, הפרולס, פטורים משירות צבאי. מאריוס אומר "הבה נגייס אנשים מתוך הפרולטריון, מתנדבים, נגדיל את הצבא, ועם שחרורם נמצא להם נחלות אדמה שנוכל לחלק להם וכך יפסיקו להיות פרולטריון ויהפכו להיות חלק ממעמד הביניים שמשרת בצבא". לכאורה הרי זו נוסחא מנצחת - עבור המתנדבים מהפרולטריון יש פה הזדמנות פז להתקדמות חברתית, מצד מעמד הביניים המדולדל יש בשורה גדולה, שהרי עכשיו עוד אנשים רבים יוכלו להצטרף לכוח הלוחם. הבעיה היא שמענקי השחרור הללו צריכים להיות מושגים דרך המערכת הפוליטית, כלומר - אותו מאריוס שהבטיח לחייליו המשוחררים שהוא יחלק להם אדמות, לאחר שישחרר אותם, יצטרך להיות חזק מספיק בפוליטיקה כדי להביא לכך שהחוק המחלק את האדמות יעבור.

נוצר בעצם קשר בין הבטחות של מצביאים היוצאים לשדה הקרב לבין התגמול שמקבלים חייליהם בשובם משדה הקרב. נראה את הפוטנציאל ההרסני הטמון בקשר הזה בהמשך.

בנוסף, רצה הגורל ובאותן שנים שבהן הטריד יוגורתא את המדינה הרומית, מתחילה להתפתח סכנה חדשה לרומאים והפעם מכיוון צפון. תנועות של אוכלוסייה במרכז אירופה מביאות לכך שעמים גרמאנים מסויימים מתחילים ללחוץ על שבטים גאליים שנמצאים בצרפת של ימינו וצפון איטליה של ימינו, שבטים ועמים מתחילים לנוע ולנוד, יש חשש גדול

ברומא שמא הגרמאנים הללו ישחזרו את הפלישה הגאלית מתחילת המאה ה-4 לפנה"ס וחס וחלילה שיפלשו לתוך איטליה עצמה. זהו הרגע שבו הגרמאנים נכנסים בפעם הראשונה להיסטוריה - עד כאן לא ידענו עליהם דבר. צבאות רומיים יוצאים כדי להתמודד עם האיום הגאלי, מובסים ומושמדים, ונוצר מצב שהמפקדים הגאים של האוליגרכיה הרומית חוששים לצאת לשדה הקרב, לא בוטחים ביכולתם להגיע להישגים. האיש שאינו חושש מדבר, שאין משימה שמפחידה אותו, הוא גאיוס מאריוס. הוא לוקח את הצבא שלו שחושל בקרבות בצפון אפריקה ויוצא איתו להילחם בגרמאנים. הצבא הזה שגם התאמן בשיטות חדשות מצטייד בציוד חדש שהרבה ממנו תוכנן ע"י גאיוס מאריוס, יוצא, מתעמת עם הגרמאנים וזוכה להצלחות.

הציבור ברומא, שחושש מאוד מהרעה שיכולה להתפתח מהצפון, בוחר אותו שוב ושוב לקונסולאט כמה שנים ברצף, 100-104 לפני הספירה. בין השנים 107 ל-100 לפנה"ס הוא מכהן ב-6 קונסולאטים. זהו תקדים שאין לו אח ורע בפוליטיקה הרומית, איתות חזק שמשהו עומד להשתנות - הנה מדינאי פופולרי מצליח להשתלט על הזירה הפוליטית כולה. את ההישגים שלו מבית השיג מאריוס באמצעות שת"פ עם דמויות פופולריות אחרות - אחד מהאנשים הללו הוא מי שיהיה בשנת 100 לפנה"ס טריבון בשם סאטורנינוס.

המקורות שמספרים עליו מציגים אותו בתור פרא אדם, אכזרי, משחית את הפוליטיקה הרומית. ייתכן שכל אלה תיאורים עובדתיים, אך יש לזכור שנציגי האליטות הם אלה שכתבו את ההסטוריה. נציגי האליטות גם גיששו אצל מאריוס שמא הוא יהיה מוכן להפקיר את בעל בריתו הפרוע, ובתמורה לכך הם יאמצו אותו אליהם - הוא יהיה אחד משלהם. גאיוס מאריוס מתפתה לחיבוק הזה, בוגד בבעל בריתו וסאטורנינוס מוצא את מותו בהתפרצות אלימות פוליטית.

אלא שלאחר שאיבד את בעלי בריתו, מגלה גאיוס שאותם אריסטוקרטים שפיתו אותו מפנים לו כתף קרה ושולחים אותו לגלות פוליטית מרגע שהאיום הגרמאני הוסר ומרגע שלמעשה לא היה לו עוד קלף לשחק איתו במשחק הפוליטי.

השאלה האיטלקית ומלחמת האזרחים

בעשור הראשון של המאה ה-1 לפנה"ס, כלומר 190 לפנה"ס, עולה נושא חדש-ישן למקום ראשי בסדר היום של הפוליטיקה הרומית. ראינו כיצד השימוש שעשו אוליגרכים ובעלות הברית האיטלקיות באדמות הציבור של העם הרומי, השימוש הזה באדמות הפך להיות נושא ראשי בפוליטיקה הרומית.

בדור הבא, מתחדדת השאלה הזו עוד יותר. אם לדורות הקודמים הספיק המעמד של בעלת ברית וטובות ההנאה הקטנות או הגדולות שניתן היה לאסוף בדרך, הרי שלקראת המאה ה-1 לפנה"ס עולה שאלה בקרב הדור הצעיר בערים בעלות הברית האיטלקיות - אם אנחנו נלחמים לצד הרומאים, אם אנחנו מאמצים את השפה הלטינית, אם אנחנו, האיטלקים והרומאים הולכים ומשתלטים על שאר העולם, מדוע לשמור על ההבחנה המלאכותית בין ערים בעלות ברית לבין רומא? מדוע שלא נקבל כולנו אזרחות רומית?

ברומא הרעיון הזה עורר התנגדות עזה בכל מיני חוגים. בקרב הנוביליטס, אותם אנשים שהייתה להם אחיזה עזה בקונסולטים, מבחינתם מדובר במהלך מסוכן שיזרים לתוך החברה הרומית כמות גדולה של אנשים חדשים, הומינוס נובי, והם יריבו איתו על הקונסולט, יהיה הרבה יותר קשה להפוך להיות קונסולים אם כל האריסטוקרטיה האיטלקית תתחרה על המשרה הזו.

מעמד הפרשים שריכז בתוכו הרבה מבעלי ההון של החברה הרומית ששמרו מרחק מהפוליטיקה לא רצו לראות כניסה של אנשים דומים להם מעמדית וכלכלית שיתחרו איתם על מכרזים ציבוריים. המדינה הרומית, יש לה מנגנון ציבורי קטן למדי. כאשר מחליט סנאט או אחד פקידי המדינה שצריך לסלול דרך, לבנות מקדש וכו', נפתח מכרז ציבורי ואנשים פרטיים הם אלה שמקבלים על עצמם את העבודה בקבלנות. עבודות ציבוריות ברומא הן מופרטות מעיקרן. אם יצטרפו פתאום עוד המוני בעלי הון גדולים למדינה הרומית, התחרות על

המכרזים תהפוך להיות עזה יותר. גרוע אף מזה, מכרזים נוספים במדינה הרומית היו גם למיסוי בפרובינקיות השונות. ניקח לדוגמא את פרובינקיית אסיה - הרי שהמיסים מאסיה אינם נגבים ישירות ע"י המדינה הרומית, אלא הזכות לגבות אותם נרכשת במכרז ע"י קבוצת בעלי אינטרסים והם אלה שיוצאים לשטח, ממנים את הגובים ומשתמשים בצבא הרומי ובאנשי זרוע משלהם בכדי לכפות את תשלום המס על האוכלוסייה המקומית.

הדבר האחרון שרוצים אותם בעלי הון רומים, הוא עוד תחרות במכרזים, שהרי עוד תחרות פירושה הזדמנות קטנה יותר לרווח.

מעמדות אחרים בעם חוששים לדברים אחרים - מה יקרה עם המשחקים הציבוריים, עם הפסטיבלים ברומא, אם פתאום יזרמו עוד אנשים לרומא? יהיה קשה לתפוס מקומות טובים בתאטרון. כל האנשים שמסתמכים על חלוקת תבואה מודאגים שמא כניסה נוספת של עניים לרומא מכל איטליה תצמצם את כמות התבואה המסובסדת שהם יוכלו לקבל. לכל אחד מהמעדות היו האינטרסים שלו מדוע לא לרצות לקבל עוד מסה גדולה של אזרחים לתוך חבר האזרחים הרומי.

אלא שהסירוב הזה מתקבל בכעס, באכזבה, בעוינות בקהילות רבות ברחבי איטליה, והנה מתחיל מהלך, ב-90 לפנה"ס, מהלך שלא היה לו אח ורע מאז המאה ה-4 לפנה"ס. בתוך איטליה מתארגן ללא עזרה חיצונית שיתוף פעולה נגד רומא. ההתארגנות הזו בוחרת לעצמה שם - איטליה, והרי זוהי הפעם הראשונה שיישות פוליטית בעלת השם איטליה קמה. הפעם הבאה תהיה רק במאה ה-19. המדינה הזו האיטלקית קמה והופכת להיות יישות באופן כמעט ספונטני. המדינה האיטלקית מתחילה לטבוע מטבעות, מקימה לעצמה סדרי שלטון, כשהמוטו ברור - אם הרומאים לא מוכנים לשתף אותנו בעוגה שלהם, אנו נתאחד וניקח את כל העוגה בכוח. העיקרון של הפרד ומשול שעמד בבסיס האימפריאליזם הרומי באיטליה קורס לרגע והתוצאות הן סכנה גדולה להמשך קיום המדינה הרומית.

ברומא כמובן מובן גודל הסכנה ולכן הצעד הראשון שננקט הוא הבטחה גורפת של אזרחות לכל מי שלא אחז עדיין בנשק. אזורים מסוימים באיטליה עדיין לא השתתפו במרד, לא הצטרפו עדיין למהלך הכלל איטלקי, וכעת מובטחת להם אזרחות רומית, והם מצטרפים בשמחה. מהלך נוסף שמגיע מיד בעקבות הצעד הראשון הזה הוא הבטחת אזרחות לכל מי שיניח את נשקו מיד, כלומר בעצם, לכאורה, לכל האיטלקים. והנה אנו רואים את התגובה הרומית שהגיע מיד לאחר פרוץ המלחמה ולא נותר לנו אלא לשאול "אי אפשר היה לעשות אותו דבר שנתיים קודם לכן? כמה צרות היו נמנעות לרומא ואיטליה? הרי זהו אחד הרגעים בהיסטוריה שגורם לאדם לרצות לדפוק את ראשו בקיר מרוב תסכול לנוכח טיפשותם של בני האדם".

והנה, בד בבד לתוך פרוץ מלחמת האזרחים הזו בתוך איטליה (לא מדובר באזרחי אותה מדינה, אך מדובר בציבורים שנלחמו יד ביד עד כה), מתערב גורם נוסף, מתרידתס מלך פונתוס. פונתוס היא ממלכה ששוכנת על החופים הדרומיים של הים השחור, כלומר בצפון מזרח טורקיה של ימינו, איזור שמעולם לא נכבש ע"י אלכסנדר הגדול ולכן המשיכה שם שושלת שמקורה עוד בתקופה הפרסית. הממלכה הזו הפכה בינתיים הלניזציה ועתה עמדה השושלת בראש ממלכה שחלק גדול מאוכלוסייתה דובר יוונית, שיש לה חלק חשוב במסחר של הים השחור, שהיא שגשגת, יש לה צבא חזק, ולמלכה, מתרידטס, יש חזון - הוא ישתלט על כל אסיה הקטנה, יגרש ממנה את הרומאים ויתחיל להשתלט על אירופה.

בחוגים של העולם דובר היוונית הוא הציג עצמו כמי שיהדוף את הרומאים ויחזיר את "חירות היוונים", כלורמ - בעוד הרומאים עסוקים במלחמה לחיים ולמוות כנגד איטליה, הנה ברגע נתון מתרגשת עליהם מלחמה נוספת באסיה הקטנה.

השאלה היא מי ייצא להילחם במתרידטס? האיש שבה עצמו למשימה הזו במשך עשור שלם שבו הוא הודר מהפוליטיקה הרומית הראשית הוא גאיוס מאריוס. הוא בילה זמן עם היכרות עם אנשים מובילים באסיה, טיפח את האינטרסים שלו שם, היה בעיני עצמו לפחות המועמד הטבעי והמובהק לתפקיד. אלא שבינתיים אדם אחר בעל דם כחול שבכחולים, פטריקי, לוקיוס קורנליוס סולא, מתבלט במלחמה כנגד בעלות הברית, הוא הקונסול המיועד ל-88 לפנה"ס, והוא מצליח בתמיכת האופטימטים שלא רוצים לראות את גאיוס חוזר לתמונה, מצליח להיבחר לצאת למלחמה כנגד מתרידטס.

מאריוס, כאשר הוא רואה את סיכויו האחרון לתהילה נגזל ממנו, מגיע עם אנשים חמושים לרומא, תופס את הנוכחות הפיזית בזירה בה נערכת אסיפת העם ומחוקק חוק לפיו הוא באופן אישי ייצא לאסיה להילחם במתרידטס, הוא ולא סולא. כאשר סולא מקבל את הידע הזו שמאריוס העביר בכוח הזרוע חוק שנישל אותו, הוא נמצא בזמן מצור על אחד מהמעוזים המרכזיים של בעלות הברית האיטלקיות. הוא אוסף את צבאו, 6 לגיונות, נוטש את המצור שעליו הוא מופקד ועולה על העיר רומא כדי להחזיר לעצמו את הפיקוד.

מאריוס ואנשיו נבהלים, מנסים להגן על החומות, סולא לא מהסס ומצווה על אנשיו לירות חצים בוערים מעבר לחומה. שריפות פורצות בתוך העיר. מאריוס ואנשיו נמלטים וסולא כובש את רומא באמצעות צבא רומי, מבטל את החוק של מאריוס ומחזיר לעצמו את הפיקוד. והנה לנו, מתוך אותה מלחמה שניהלו הרומאים כנגד האיטלקים, לפתע מתחילים לנהל הרומאים מלחמה בינם לבין עצמם - סולא יוצא למשימה שלו במזרח, מאריוס ואנשיו חוזרים מיד לתפוס את רומא ומגרשים את תומכי סולא. והנה שתי מלחמות חיצוניות מתנהלות במקביל: האחת כנגד מתרידטס, השנייה כנגד האיטלקים, ובמקביל מתנהלת מלחמת אזרחים בין רומאים לבין רומאים - מי יתפוס את השלטון.

סולא מבין מה המצב אחרי שהוא מנצח את מתרידטס ניצחון מוחץ על אדמת אירופה, הוא מגרש אותו אחורה לאסיה, כורת איתו ברית, הסכם שלום, וחוזר לרומא, שם הוא מביס את תומכיו של מאריוס שמתפזרים לכל עבר וסולא מקים ברומא שלטון דיקטטורי. המשמעות היא שהוא מממנה את עצמו לדיקטטור, אותה משרה לשעת חירום שהרומאים הוציאו מהמחסן הפוליטי שלהם רק לעתים נדירות ובקושי השתמשו בה. סולא הופך להיות דיקטטור ללא הגבלת זמן, ובאמצעות הסמכויות הבלתי מוגבלות שלו הוא מתחיל לשנות את פני המדינה. המהלך הראשון שהוא נוקט נקרא פרוסקריפציות. פרוסקריפציות הן רשימות שחורות שכל האנשים שמופיעים בהן, דמם מותר, ולא רק זה אלא מי שיביא אותם מתים או יסגיר אותם לידי סולא, יזכה במחצית רכושם. והנה כהרף עין, נולד ברומא מעמד חדש, מעמד הדלטורס, המלשינים - הדלטורין בעברית מהתלמוד.

האנשים הללו הופכים להיות ציידי ראשים, בתוך שנים ספורות יש שכבה חדשה של מתעשרים שהפכו להיות בעלי הון מתוך כך שהסגירו את העשירים הקודמים וזכו ברכושם. ההסגרה, הבגידה, הופכת להיות ערך בפוליטיקה הרומית.

אבל סולא מעוניין ביותר מאשר שלטון עריצות חסר מעצורים. סולא מתבונן בחברה הרומית הנשקפת אליו ומבין שיש כעת צורך ברפורמה עמוקה שתייצב את המדינה ואת החברה, שתתמודד עם המשברים החברתיים, ובאמצעות הסמכויות הבלתי מוגבלות שהוא לוקח לעצמו כדיקטטור, הוא פוצח ברפורמה כזו.

הדבר הראשון שהוא עושה הוא להתמקד במשרה שמאז האחים הגראככים מיקדה אליה את כל הפוליטיקה הפופולרית, משרת הטריבון. הוא גוזל מהטריבונאט הרבה מאוד מכוחותיו ובייחוד הופך את הטריבונאט לתחנה אחרונה בפוליטיקה - מי שמתמנה לטריבון לא יוכל להתמנות עוד לאף משרה לאחר מכן. משמעות הדבר היא שלא רק נלקחה מהטריבונאט הסמכות שלו, הכוח שלו, אלא שמי ששואף לגדולות, כלומר האנשים המסוכנים, לא ירצו לכהן במשרה שהיא סוף פסוק לקריירה הפוליטית שלהם.

במקביל, עורך סולא הסדרה כללית של מסלול המשרות. עד כה הסתמך מסלול המשרות בעיקר על מסורת. כעת הופך סולא את המסלול למוגדר בחוק. בכלל, הוא עורך רפורמה מקיפה בעולם החוק הרומי ומלמודים שעוסקים בחוק רומי רואים במפעלו של סולא נקודת מפתח חשובה בהתפתחות ואל לנו לזלזל בחוק רומי, בחלקים רבים של אירופה הוא עדיין הבסיס לחוק המקומי עד היום.

דבר נוסף שעולה מתוך הרפורמה של סולא הוא שכל מי שנבחר למשרת הקוואיסטור, המשרה הנמוכה ביותר מבין המשרות הבכירות באמת, עם תום כהונתו בתום השנה יהפוך להיות אוטומטית חבר בסנאט, כלומר, בעצם באמצעות הצעד הזה הופך סולא את הסנאט לא למוסד שחבר מביא אליו חבר אלא למוסד שיש אליו בחירות מאורגנות - לא אליו ישירות, אלא למשרה שממנה מגיעים לסנאט. כלומר אפילו בתוך הדיקטטורה הזו ישנו גורם שבאופן מסוים אפשר לומר שהוא דמוקרטי.

סולא מעמיד שורה שלמה של חוקים, רפורמה, וחלקים ממנה לא נפרט. וכעת הוא עושה צעד שמפתיע את כולם ומתפטר, הוא מוותר על סמכויותיו כדיקטטור וחוזר להיות אזרח פרטי. לא רק שהוא חוזר להיות אזרח פרטי, אלא כאשר תומכיו מנסים לבדוק את הגבולות, לראות עד כמה הוא מוכן להגן על הרפורמה שלו, כלומר עד כמה הוא מוכן להשתמש באלימות ולחזור לתפוס שלטון יחיד, הם רואים שאמנם הוא יכול לנזוף בהם, אך יש להם גם מרחב תמרון כלשהו. מרחב התמרון הזה גדל באופן דרמטי כאשר בתחילת שנות ה-70 לפנה"ס סולא מת לפתע. הוא לא היה אדם מבוגר מאוד, הוא בדיוק נשא לעצמו אישה צעירה ויפה, והנה הוא מת.

הוא משאיר אחריו את רומא עם רפורמה מנהלית מקיפה שכמוה לא ראתה רומא בשום שלב עד כה, אבל הוא גם משאיר את רומא עם תקדים, והתקדים הזה הוא שמצביא רומי שיש לו צבא נאמן, צבא שבוטח בו לתגמול שיגיע לאחר השחרור, מצביא כזה, אם משהו לא מוצא חן בעיניו, יכול לקחת את הצבא ולעלות על העיר רומא.

הדור האחרון של הרפובליקה הרומית

אנחנו מגיעים אל השלבים האחרונים בסיפור שלנו, אל הדור האחרון של הרפובליקה הרומית. כפי שראינו, לאחר התפטרותו ומותו של סולא, עומדת רומא בפני פרשת דרכים. דור של פוליטיקאים שעליו לבחור כיצד להמשיך לנהל את המדינה.

בתוך הדור הזה יש דמות אחת שנקדיש לה זמן - דמותו של קיקרו. (לזכור אותו לפי קוקוריקו - נואם וכותב הרבה, "מקרקר").קיקרו גם הוא אדם חדש בפוליטיקה הרומית, גם הוא הצליח כמו גאיוס מאריוס להגיע עד למשרה הנחשפת ביותר, עד לקונסולאט, אלא שלהבדיל מגאיוס, הוא עשה את דרכו מצד אחד בשיתוף פעולה ובשירות האופטימטים, ומצד שני לא דרך שדה הקרב אלא דרך הפורום. במאה האחרונה של הרפובליקה עולה וצומח דור חדש של פוליטיקאים שמגיעים לגדולה לא בשדה הקרב אלא בבית המשפט. קיקרו היה נואם בחסד, מגדולי הנואמים של דורו. הרבה מאוד מנאומיו השתמרו והגיעו עד ימינו. בנוסף לכך, השתמרו חיבורים פילוסופיים של קיקרו על נושאים שברומו של עולם, על מדע המדינה, על הזקנה ועל נושאים נוספים. בנוסף לנאומים ובנוסף לחיבורים, השתמרו גם המוני מכתבים שכתב קיקרו ומכתבים שכתבו לו כמה מהדמויות המובילות בפוליטיקה של אותו דור.

כך קורה שהדור האחרון של הרפובליקה הוא אחת התקופות שלגביהן יש תיעוד ופירוט גדול בכל ההיסטוריה העתיקה. בעוד שלגבי המיראז' יש מחלוקות של מאות שנים לגבי פרטים שונים למשל, לגבי הדור האחרון של הרפובליקה יש באפשרותנו לעקוב אחר התפתחות המאורעות ממש מיום ליום, כולל תאריכים.

דמות נוספת בעלת השפעה רבה בהרבה מזו של קיקרו על המאורעות הוא פומפיוס. פומפיוס הטביע את חותמו באופן שלא יימחה על הפוליטיקה הרומית. במהלך מלחמות האזרחים שפרצו בשנות ה-80 לפנה"ס בין תומכי סולא לתומכי מאריוס, מוצא עצמו פומפיוס בצד של סולא. כבר בגיל צעיר, בשנות ה-20 המוקדמות שלו, לאחר שאביו מת באופן אלים כחלק מהמלחמות הללו, הוא מגייס בעצמו צבא של 3 לגיונות, מתוך התומכים המסורתיים של משפחתו. יש לכך משמעות גדולה שאדם צעיר מסוגל לגייס 3 לגיונות, כלומר 12,000 לוחמים רק מהתומכים של משפחתו.

הצבא הזה מגויס, מועמד לרשות סולא, ולאחר הניצחון באיטליה נשלח פומפיוס ללכוד ולחסל תומכים של מאריוס שברחו למקומות שונים ברחבי הים התיכון. כאשר הוא חוזר לרומא, הוא מפגין התנהגות שחצנית במיוחד. כאשר סולא מעיר לו על כך בחצי חיוך-חצי איום, לא מתבלבל פומפיוס ועונה "יותר אנשים משתחווים לשמש הזורחת מאשר לשמש השוקעת". סולא לוקח צעד אחורה ופומפיוס מבסס את עצמו מרגע לרגע כדמות מרכזית בחיים הפוליטיים והצבאיים של רומא. יותר מזה, הוא עושה את כל הקריירה שלו מחוץ למסלול המשרות, מחוץ לקורסוס הונורום שקבע סולא, כלומר בעצם הקריירה שלו הוא קורא תיגר על כל הרפורמה שהניח אחריו סולא כדי להסדיר את המדינה הרומית.

כאילו לא מספיקות לרומא הבעיות, והנה בשנות ה-70 לפנה"ס, כחלק מהתסיסה הכללית שפוקדת את כל איטליה, השיירים של מלחמת האזרחים שעדיין ממשיכים לרחוש וללחוש מתחת לפני השטח, פורץ מרד של עבדים, תחילתו בביה"ס לגלדיאטורים סמוך לנאפולי, אך עד מהרה הוא מתפשט, מאמץ לתוכו עבדים מרחבי איטליה, מאמץ לתוכו איכרים עניים ברחבי איטליה, ממש מלחמת מעמדות. העומד בראש מרד העבדים היה ספרטקוס. עד היום יש ברחבי העולם מועדוני ספורט שנקראים ספרטק על שמו של ספרטקוס.

בהתחלה הרומאים בזים למרד הזה, כיצד יכול להיות שעבדים יהיו איום בטחוני, אך עד מהרה המרד נהיה איום בטחוני גדול מאוד ומי שמתמנה כדי לדכא אותו הוא קראסוס העשיר. הוא מכונה כך כיוון שאפילו בדור הזה של בעלי הון גדולים, הוא התבלט מעל כולם ביכולותיו הכלכליות. אחת האמרות המפורסמות שלו גרסה שאין לקרוא לאדם עשיר, אלא אם כן הוא מסוגל לגייס ולממן לגיון שלם מכיסו הפרטי. קראסוס העשיר יוצא לשדה הקרב כנגד העבדים הללו ומדברים את המרד. ברגע האחרון מגיע פומפיוס שחוזר מספרד מציד של עוד שרידי תומכים של מאריוס, הוא גוזל את התהילה ברגע האחרון מקראסוס והנה בין השניים הללו, שניהם תומכים לשעבר של סולא, מתפתחת איבה עמוקה. גודל האירוניה היא שדווקא השניים הללו מכהנים כקונסולים בשנה חשובה ביותר, 70 לפנה"ס. בשנה זו כל אחד עם אינטרסים שלו הם מגיעים לכלל שיתוף פעולה ומחליטים להחזיר לטריבונאט את כל הסמכויות שגזל סולא מהמשרה הזו, כלומר שאותה משרה של גאיוס וטיבריוס וממשיכי דרכם הפכה להיות מסלול לפוליטיקאים פופולרים וכלי לקרוא תיגר על השלטון האופטימטי. אותה משרה מהפכנית מוחזרת לתהילתה הקודמת עכשיו והרפורמה של סולא מאבדת לחלוטין את כוחה.

קראסוס, לאחר הקונסולאט, חוזר לנהל את עסקיו הגדולים, אבל פומפיוס ממשיך לבקש לעצמו סיפורי גבורה. הבעיה הבטחונית של רומא בעת הזו היא מכה של שודדי ים. אחת התוצאות של האימפריאליזם הרומי ושל דיכוי המעצמות במזרח היא שלא נשאר מי שיהיה כוח שיטור כנגד שודדי ים במזרח הים התיכון, ואכן החופים של דרום טורקיה מתמלאים שודדי ים והם מטילים פחד על כל הים התיכון - הם מעזים לפשוט אפילו על חופי איטליה עצמה ולחטוף אנשים ולמכור אותם לעבדות, הם אפילו מגיעים לספרד.

הדמות המפורסמת ביותר שנחטפה על ידי שודדי ים ולשלם כופר לאחר מכן היה יוליוס קיסר שבצעירותו נחטף על ידי שודדי ים ושוחרר רק לאחר תשלום כופר. פומפיוס מקבל את המנדט להילחם כנגד שודדי הים הללו, אלא שמלחמה נגד שודדי ים היא שונה ממלחמות אחרות. בד"כ כשצריך להתמודד מול אוייב יבשתי, הוא נמצא באיזור מוגדרוהפרובינקציה המוגדרת למצביא ידועה. אבל שודדי הים נמצאים בכל מקום, ומה יקרה כשיגיע פומפיוס להילחם עם שודדי ים בכל אתר ואתר שכבר יש בהם מפקדים רומים? מי מהמפקדים בשטח יהיה בכיר יותר? ניתנה לפומפיוס הרשות להיות המפקד הרומי הבכיר ביותר בשטח ואף לנהל חלק מהחזיתות באמצעות שליחים, לגאטים, כיוון שלא יכול להיות איש אחד בכל מקום ומקום לכל אורך חופי הים התיכון.

השילוב הזה של פיקוד פרו-קונסולארי גדול יותר מכל פיקוד אחר ושל ניהול חזיתות באמצעות שליחים, יהפוך להיות חשוב מאוד בשיעור הבא.

פומפיוס הוא מצביא נמרץ. לא רק שהוא מדביר את שודדי הים במקום תוך 3 שנים תוך 3 חודשים, אלא הוא גם מחליט להמשיך להשתלט על איזורים נוספים באסיה הקטנה שלא היו עדיין חלק מהאימפריה הרומאית, הוא החליט שתם זמנה של הממלכה הסלאוקית ומבטל אותה ואפילו מגיע לארץ יהודה ופוסק בריב בין שני האחים החשמונאים ומביא למעשה לסיומה של תקופה של העצמאות המדינית החשמונאית הגמורה. מרגע זה ואילך הופכת יהודה למדינת חסות של רומא. הישגים רבים במזרח והנה פומפיוס חוזר הביתה, כולם חוששים שהוא יחזור על תקדים סולא ויהפוך את עצמו למלך. אבל הוא מפתיע את כולם ומפזר את צבאו.

אלא שכאן מחכה לו אכזבה רבה - אותם אופטימטים שחששו כל כך מחזרתו מה יעשה להם ובכלל כאשר יגיע עם צבאו לרומא, במקום לאשר את מענקי השחרור המיוחלים לחיילים, הם חוסמים בפני פומפיוס כל אפשרות, מעכבים את אישור הסידורים שלו במזרח ולא מאשרים מענקים לחיילים. והנה מוצא את עצמו פומפיוס בבעיה גדולה - הוא הבטיח הבטחות לחייליו ואין לו היכולת לקיים. הוא מביא לכך שאנשיו ייבחרו להיות קונסולים אך הקונסולים הללו לא מצליחים לתמרן את הפוליטיקה הרומית לטובתו. כאן צריך בעלי ברית חזקים שיעזרו לו לשבור את ההתנגדות האופטימטית.

מי יהיו בעלי הברית הללו? דמות המפתח היה גאיוס יוליוס קיסר, נצר לאחת המשפחות האריסטוקרטיות והאצילות ביותר ברומא. לטענת המשפחה הם צאצאי לא אחר מאשר איינאס ולפיכך הגיבור המיתולוגי הטרויאני שהגיע וייסד עיר, צאצא של ונוס אפרודיטה, דם אלים זורם בעורקיו. יוליוס קיסר כבר בגיל צעיר מסומן כאחד הכוכבים הגדולים של הפוליטיקה הרומית, כבר בגיל צעיר הגיע להישגים גדולים, אך גם נכנס לחובות ארוכים. כדי לצאת מהחובות הללו הוא הפך להיות אחד מאנשי קראסוס העשיר. קראסוס פרש עליו חסות, שילם את חובותיו ובין השניים נרקמה ידידות אמיצה.

יוליוס קיסר הוא האיש שמחבר בין שני היריבים מהעשור הקודם (פומפיוס וקראסוס) ומביא לכלל עסקת חבילה. יוליוס קיסר ייבחר להיות קונסול, הוא הסדיר את ענייניו של פומפיוס במזרח ומבחינת החיילים המשוחררים, הוא יפתור עניינים מסויימים שהטרידו את קראסוס ואת הפובליקנים, אותם פרשים חוכרי מיסים, הוא יסדר עבורם עניינים שונים של הון-שלטון, ויחד השלושה הללו, מתוך שיתוף הפעולה שלהם, ינהלו את הפוליטיקה הרומית.

ברבות הימים, הברית הזו זכתה לכינוי הטריומוויראט (מלשון שלושה) הראשון, בשנת 60 לפנה"ס. בזמן אמת, יריביהם של השלושה, כשהתחילו להבין מה קרה, קראו להם "המפלצת התת קרנית".

והנה אכן נבחר קיסר, מתמנה להיות קונסול ב-59 לפנה"ס, מצליח מיד בהעברת כל אותם צעדים שרצו להעביר, הן אלה של פומפיוס והן אלה של קראסוס. כאשר הוא נתקל בהתנגדות הוא פשוט מביא כמה מחייליו של פומפיוס לפורום וכך הוא מעביר את ההחלטות בכוח הזרוע.

כדי להדק לחלוטין את הברית, נישאת ביתו של קיסר, יוליה, לפומפיוס, שצעיר אך בשנים ספורות מאביה. והנה כנגד כל הסיכויים בין השניים נרקם קשר אהבה אמיתי שמאגד את כל השלושה הללו יחדיו.

מלחמות האזרחים

הפוליטיקה הרומית נשלטת ע"י שלושה אנשים: פומפיוס הגדול, קראסוס העשיר ויוליוס קיסר.

קיסר, לאחר תום שנת הקונוסלאט שלו, מבקש לעצמו פרובינקיה גדולה, מקום שהוא יוכל לצבור בו לעצמו נצחונות גדולים, שיבסס את עצמו בשורה הראשונה של הפוליטיקאים של הדור. מלכתחילה מי שהיה אמור לצאת למסע מלחמות ברפובליקות היוגוסלביות היה יוליוס קיסר, אך הוא לא יצא.

רצה הגורל והמושל המיועד של הפרובינקיה הגאלית, פרובנס של ימינו, הלך לעולמו וקיסר קיבל את השלטון בדרום גאליה. הוא ניצל את ההזדמנות ופתח במסע כיבושים גדול, חסר תקדים, שהביא אותו עד לנהר הריין ואפילו לפלישה קצרת מועד לבריטניה. האוייב הגאלי שבמשך מאות שנים הילך אימים על הדמיון הרומי הודבר פתאום תוך פחות מעשור וקיסר הפך להיות מגנרל מבטיח, לאחד מגדולי הכובשים הרומים בכל הזמנים, האיש שכבש את כל גאליה והופך אותה לפרובינקיה רומית.

קראסוס, הצלע השלישית של הברית, ראה את עצמו לפתע נחות משני חבריו. פומפיוס הוא הגיבור הגדול של מלחמות האזרחים, הכובש של המזרח, קיסר הוא הכובש של גאליה, היכן קראסוס ימצא תהילת מלחמה שתשתווה לידידיו? הוא מחליט לצאת למלחמה נגד הפרתים (מלשון פרת), אותה ממלכה איראנית שראינו את עלייתה בשיעור על העולם ההלניסטי. הפרתים היו בעלי ברית של רומא, לא הייתה עוינות ביניהם קודם לכן, ועם זאת מחליט קראסוס שהוא ייצא למלחמה איתם. אלא שכאן וגשים הרומאים לראשונה אוייב שהם לא מצליחים לנצח. הפרתים, בטקטיקת לחימה שהרומאים פאינם מכירים, יש להם המון גדול של פרשים רכובים שיכולים לדהור עד למרחק ירייה, לשחרר ענן חיצים ולסגת, והצבא הרומאי שמבוסס ברובו על חיל רגלים לא יכול להתמודד עם לוחמה כזו. כך קראסוס מנותק מבסיס האספקה שלו מוצא את מותו ביום מר ליד העיר חרן, ממנה הגיע אברהם אבינו, ורומא מוצאת את עצמי באבל גדול. הטריומוויראט מוצא את עצמו ללא אחת מצלעותיו.

והנה זמן קצר לאחר מכן, גם הקשר שמחבר בין שתי הצלעות הנותרות, נעלם. פומפיוס חוזר יום אחד מהפוליטיקה הרומית וכל בגדיו מגועלים בדם. עד כדי כך הפכה הפוליטיקה הרומית לאלימה שמעשים כאלה, קרבות של כנופיות של יריבים פוליטיים, הם דבר יומיומי, לעיתים לא ניתן אפילו לקיים אסיפת בחירות לקונסולאט מכיוון שהיא ישר הופכת לשדה קרב.כך נראים החיים הפוליטיים של רומא בסוף שנות ה-50 של המאה ה-1 לפנה"ס. האיש שכולם נושאים אליו עיניים כמשכין הסדר הוא פומפיוס שנמצא מחוץ לעיר רומא, מפקד על צבא גדול. ביכולתו להשכין שלום או לפחות קצת סדר, או לפחות לאפשר קיום בחירות.

והנה ביום אחד הוא חוזר הביתה, בגדיו מגואלים בדם, ויוליה, רעייתו, רואה אותו, חושבת שהוא פצוע, שהדם הוא דמו, והיא באותה עת הרה, ומגודל הבהלה היא מפילה את הוולד ומתה אף היא. אבל גדול - גם לפומפיוס, גם ליוליוס קיסר, אבל עבור הסיעה האופטימטית שבראשה עומד נין של קאתו שיצא להשמיד את קרתגו, הסיעה הזו האופטימטית שלא מעוניינת בטיפוסים כמו פומפיוס או יוליוס קיסר, הסיעה הזו רואה כאן פתח והזדמנות. מבין השניים, קיסר ופומפיוס, היא חוששת מפומפיוס פחות, היא מקנאת בו פחות מכיוון שאין לו דם אצילי כמו של יוליוס קיסר. היא חוששת ממנו פחות גם כי קיסר הוא פוליטיקטי פופולרי, מחותן עם גאיוס מאריוס בקשרי משפחה. וכך, לאחר ניתוק הקשר הסיעה האופטימטית מפתה את פומפיוס לעבור לצידה ולבודד את יוליוס קיסר.

המצב הופך להיות חמור יותר ויותר כאשר סוף כהונתו של קיסר בגאליה מתקרב ובא. עד עכשיו, כבר הפיקוד של קיסר היה ארוך בהרבה מהנהוג, הרי בדרך כלל פיקוד ממשיך שנה. קיסר, שחושש מאוד מחזרה לחיים הפוליטיים, חושש מהתביעות המשפטיות שעלולים להגיש נגדו, חושש מהזעם של כל אותם בעלים שעם נשותיהם שכב לאורך השנים לפי השמועות, והוא מבקש "תנו לי עוד משרה צבאית להמשיך בה", שהרי חלק מהמערך של הפוליטיקה הרומית הוא שכל עוד אדם מכהן בעמדה צבאית שעוד יש באימפריום, אי אפשר להעמידו לדין.

אלא שפומפיוס ואנשיו, עתה חלק מהאופטימטים, מסרבים לו.

קיסר מציע פתרונות פשרה, הצעות שונות, מציע לשלח את רוב צבאו, מוכן להתפרק לגמרי מצבאו, אם גם פומפיוס ישלח את כוחותיו ויפזר אותם. אבל הסיעה האופטימטית ופומפיוס איתה, דוחקת את קיסר לפינה. והנה ברגע מכריעה, בסוף שנת 50, מביא קיסר את הצעת הפשרה האחרונה שלו בפני הסנאט. ההצבעה באותו יום נגמרת, 380 כנגד 22. 380 איש מוכנים לקבל את הצעת הפשרה של קיסר, הצעה שתאפשר לו לשמור על כבודו לכל הפחות. 22 איש בלבד, אבל כאלה שיושבים בלב הפוליטיקה הרומית, לא מוכנים לוותר לקיסר. הם מעבירים מכוח עצמם את הסנאטוס קונסולטום אולטימום וקוראים לפומפיוס לעשות כל שיידרש כדי להגן על המדינה. על קיסר הם מכריזים כאויב העם הרומי.

קיסר, ללא ברירה, אוסף את צבאו הגדול וחוצה את הרוביקון. הרוביקון הוא נחל לא גדול במיוחד שהפריד את איטליה מגאליה שבצד הדרומי של האלפים. עם חציית הנהר אל תוך איטליה, צעד שהיה אסור לקיסר כמושל פרובינקיה, למעשה מתחילה מלחמת אזרחים. מלחמת אזרחים נוספת, ארוכה ומרה בהרבה מהסיבוב הקודם.

בשלב הראשון משוכנעים האופטימטים שאנשיו של פומפיוס יצוצו ויבואו לעזרתם והניצחון שלהם יהיה קל - פומפיוס עצמו התפאר שכל שעליו לעשות הוא לרקוע ברגלו והחיילים יצוצו מהאדמה. אלא שהוא רוקע ורוקע ומגלה שהצבא שחשב שנאמן לו, נאמן לקיסר לא פחות, הרי קיסר היה האיש שהרוויח עבורם את מענקי השחרור בשטח. מתוך חשש וייאוש, מחליטים פומפיוס והאופטימטים לעבור ליוון, לנהל שם את המלחמה, והם מציבים אולטימטום כללי: כל מי באיטליה שאיתם, בצד שלהם במאבק הזה, יעבור איתם ליוון. כל מי שיבחר להישאר באיטליה, הם יראו בו אויב.

קיסר נוקט באסטרטגיה הפוכה. התגובה שלו היא: כל מי שלא יילחם נגדי, הרי אני רואה בו ידיד. רק מי שיילחם נגדי בפועל, אראה בו אויב. והנה, באמצעות האולטימטום של פומפיוס ותגובת קיסר, הפכו כל הניטרלים בעצם לתומכי יוליוס קיסר. המלחמה עצמה מתנהלת במהירות מסחררת, עוד בגאליה היה ידוע קיסר במהירות שלו, הקלריטס. האוייבים של קיסר לעולם אינם מוכנים, לא מבינים כיצד הוא מגיע כ"כ מהר להילחם בהם.

קיסר מביס את פומפיוס ואנשיו ביוון, עובר מהר לספרד, מנצח שם ניצחון גדול, מנצח ניצחון גדול בצפון אפריקה, מביס שוב אויבים בספרד והנה, בתוך שנים ספורות, הוא מצליח לחסל את כל יריביו. פה ושם עדיין יש צבאות שמתנגדים לו, אך הוא הופך להיות השליט הבלתי מעורער של רומא. כמו סולא, הוא מכריז על עצמו דיקטטור והפעם מתמנה לדיקטטור לכל החיים, לנצח, אינפרפטום. כששואלים אותו מדוע, הוא אומר - הטעות הגדולה של סולא הייתה כשהתפטר. מי שאוחז בשלטון יחיד, אסור לו להרפות ממנו. כלפי יריביו, אלה שנותרו בחיים, מפגין קיסר סלחנות גדולה, קלמנטייה. הוא מוכן למחול לכל האנשים שנלחמו לטובת פומפיוס, ובלבד שיהפכו להיות אנשיו.

יש מעט מאוד דברים שמרגיזים את האריסטוקרטים כמו מישהו משלהם שנמצא במעמד כל כך גבוה עד שהוא יכול להתנשא ולסלוח להם. ואכן, הולך ונרקם קשר נגד קיסר, לקשר הזה מצטרפים גם כמה מחבריו הקרובים, בין אם אלה שמחל להם ובין אם אלה שהיו לצידו לאורך הדרך. בשנת 44 לפנה"ס בחודש מרץ ב-15 לחודש מגיע קיסר לישיבת סנאט שבה הוא מוצא את מותו. קושרים שהגיעו עם סכינים חבויות מתנפלים עליו במהלך הישיבה, הוא נדקר עשרות דקירות, מתבוסס בדמו ומת. ומה יהיה עתה? מלכתחילה תופסים את השלטון שני אנשים - קאסיוס, אחד מבכירי הקושרים והרוצחים, וברוטוס - אולי בנו של קיסר, היו כאלה שטענו כך, ואולי יריב פוליטי. האם יצליחו השניים הללו לכונן מחדש את הרפובליקה?

מרקוס אנטוניוס בא להפריע להם, אחד מבכירי מפקדיו של קיסר, אחד האנשים שליוו אותם בגאליה בכל המלחמות. הוא מתחיל לגבש אופוזיציה לשניים הללו. והנה, בעוד כל אלה מנסים להגיע לאיזשהו מערך כוחות, מגיע האקס פקטור, הג'וקר, הגורם שאף אחד לא ציפה לו - צוואתו של קיסר נפתחת והנה מתגלה שבצוואתו הוא מינה ליורשו הראשי את אחיינו הצעיר, והוא רק בן 19, נקרא גאיוס אוקטביוס, לימים אאוגוסטוס. הצעיר הזה עולה כמטאור לתוך הפוליטיקה הרומית, בתחילה נלחם כנגד אנטוניוס ואז הופך להיות בעל בריתו ובאמצעות בכל ברית נוסף הם מקימים את הטריומווראט השני. הטריומווראט השני הוא מוסד סמכותי המעניק לשלושה הללו סמכויות דיקטטוריות שבאמצעותן הם ינהלו את המדינה והנה מתחדשת מלחמת האזרחים וממשיכה לסיבוב נוסף, הפעם הנוקמים נגד הרוצחים - אנטוניוס וגאיוס אוקטביוס כנגד ברוטוס וקאסיוס.

בקרב מפורסם בפיליפי מנצחים הנוקמים ומחנה הרוצחים, הליברטס,ממשיכי הרפובליקה, נעלמים, יורדים מעל במת ההסטוריה. הפיינל פור מאחורינו, ועתה אנו מוכנים למשחק הגמר עם שני מובילים, אוקטבינוס ואנטוניוס - מי יהיה האחרון שיישאר לעמוד? בשלב זה של ההתמודדות נכנסת לזירה דמות נוספת כאילו מעידן אחר. הממלכה ההלניסטית הגדולה האחרונה שנותרה היא מצרים, בראשה עומדת הפעם מלכה, קלאופטרה. קלאופטרה מבינה שגורל העולם נחרץ להיות תחת השפעה רומית ולכן את התמרונים שלה היא עושה ברמה האישית - כאשר הגיע יוליוס קיסר למצרים, היא שובה אותו בקסמיה והופכת להיות המאהבת שלו, ככל הנראה אף ילדה לו בן ובת. כאשר מגיע אנטוניוס למצרים, היא שובה גם את ליבו והופכת להיות לא רק מאהבת אלא גם רעייה שלו. דרך אנטוניוס היא אומרת "אם מצרים לא יכולה לעמוד לבד, אולי תוכל להשתלט על רומא". המהלך הזה קוסם מאוד לאנטוניוס אבל ייתכן שבטווח הארוך יותר הוא זה שיכריע את הכף לרעתו.

אוקטוביוס באיטליה מסתכל ורואה כיצד המצביא הרומי נופל בקסמיה של המלכה המצרית ועד כמה באמת כך הדבר, לא נוכל לדעת, אך זו התעמולה שמפיץ אוקטביוס, הוא מציג את עצמו כמגן המערב ואיטליה נגד כשפיה של המכשפה המצרית ומציג את אנטוניוס כמי שאיבד את גבריותו והפך להיות עבד נרצע של מלכת מצרים ובעימות הגדול שפורץ בין השניים ב-31 לפנה"ס בקרב שהפך להיות בעל משמעות ביחס הפוך למלחמה עצמה שהתנהלה בשטח שהייתה אפסית והסתיימה כמעט ללא אבידות, בקרב הזה מובס אנטוניוס ואוקטביוס הופך להיות היחיד בזירה.

במי נטיל את האשמה?

קרוב ל-500 שנה התקיימה הרפובליקה הרומית. במי נטיל את האשמה על נפילתה? כבר בעת העתיקה אמרו סופרים עתיקים שהאשמה נמצאת בהידרדרות המוסרית שחלה בעקבות ההתעשרות הגדולה. ההתעשרות הגיעה בעקבות הכיבושים הגדולים, האימפריאליזם, כלומר רומא נפלה קורבן לירידה מוסרית שנבעה מהתעצמותה היא. אפשר לקרוא את זה אצל ההסטוריון היבוס שקרא לחזרה לזוהר של הימים הצנועים של הרפובליקה הרומית המוקדמת. דעה נוספת, גם היא מהעת העתיקה, היא שלא נותרו לרומא עוד אויבים מבחוץ, וכיוון שרומא היא חברה לוחמנית כל כך, יש לה רצון להתבלט ולזכות בתהילה כגורם דוחף באימפריאליזם, חברה שהיא כל כך לוחמנית ואין לה אויבים חיצוניים המאיימים עליה, עלולה ומידרדרת למלחמת אזרחים.

הסברים נוספים בתקופה המודרנית הוצעו ואחד מהם הוא שהמערכת הפוליטית הרפובליקנית שנולדה כדי לתמוך בפוליטיקה של עיר ואפילו עיר מדינה גדולה, לא יכלה עוד לעמוד בעומס האדיר שהטיל עליה הצורך לנהל אימפריה גדולה עם פרובינקיות רחוקות מעבר לים. הלחץ הזה שהופעל על המערכת הפוליטית הרומית שלא הסתגלה במהירות גדולה מספיק, כך טוענים חלק מהחוקרים, הוא זה שהביא לקריסת המערכת. תיאוריה נוספת אומרת שעיקרון הצדר הפרטי במשפט הרומי והרשות להפעיל אלימות לפתירת סכסוכים ברמה בינאישית, העקרונות הללו, כאשר התרגמו לפעולה פוליטית מימי הגרככים ואילך, הובילו ליצירת מעגל קסמים של אלימות שהלכה והחריפה, עד כדי כך שהתפוצצה לכלל מלחמות אזרחים, ומלחמות האזרחים הללו הן שהחריבו את הרפובליקה, כלומר חברה שבבסיסה יש רשות לאנשים לסגור חשבונות באלימות ביניהם (השוואה בין המאפייה לחברה הרומית), חברה כזו, ככל שהיא מתקדמת יותר בזמן וככל שעוצמתה גוברת, עלולה ואף תיכלא למעגל אלימות כזה שיביא לחורבן.

והנה יש תיאוריה נוספת שמסרבת לראות בכל ההסברים הללו כורח מחייב. המשותף להסברים הללו הוא שלא היה מנוס מחורבן הרפובליקה הרומית - כוחות גדולים, תהליכים אדירים שנפרשו על פני דורות ועל פני מאות שנים, העמידו את הרפובליקה במצב בו היא אינה יכולה לתפקד עוד. אך האם כך הוא המצב? אילו אומצה הרפורמה של סולא, אילו לא יצאה אותה קבוצה קטנה של אוליגרכים במטרה מוצהרת להשפיל את יוליוס קיסר (סולא וקיסר=שתי מלחמות האחים קשורות אליהם. בין סולא לבין גאיוס מאריוס ויוליוס קיסר מול פומפיוס והאופטימטים), האם ייתכן שהרפובליקה הרומית מוצאת דרך כפי שמצאו הרומאים מאז ומעולם לפתור את הבעיות מבלי לשבור את הכלים? לעולם לא נדע כיוון שאת גלגל ההעסטוריה אי אפשר להחזיר אחורה, אבל בכל זאת יש כאן לקח גדול. תהליכים הסטוריים ארוכי טווח, לחצים גדולים המכתיבים שינויים במערכות יש, היו ויהיו, אבל מצד שני בכל דור ודור נחה האחריות על הבנים והבנות של אותו דור למרתחש.

סיכום

השנים הארוכות של ההתפשטות האימפריאליסטית טשטשו, דחקו, עיכבו בעיות חברתיות, בעיות שראינו אותן במאה ה-4 לפנה"ס והיה נדמה שנעלמו מהשטח לא באמת נעלמו אלא רק טואטאו מתחת לשטיח. כאשר הן חזרו, הן היו חריפות ועמוקות פי כמה וכמה, ותרמו במידה מרובה לתהליך ההסלמה שפורר את הרפובליקה.

אולי הנקודה המרכזית מאז ימי הגראככים ואילך היא עליית הטריבונאט כגורם מהפכני. מרגע שזיהה טיבריוס שהטריבונאט כפי שהוא באופן מסורתי מאפשר סוג של שבירת כלים במנהג הפוליטי הרווח הרומי, מאותו רגע, מתחיל אותו סחרור בתוך הפוליטיקה שפרט לסולא לא באמת נמצא לו פתרון. המהלך של גאיוס מאריוס שנבע מתוך בעיות בגיוס והביא לכך שגוייס צבא פרולטרי שיש להבטיח לו מענקי שחרור גדולים, אחרות לא ישוש להתגייס, המהלך הזה יצר קשר קטלני בין הגיוס הצבאי והתלות במפקד המגייס כדי שיוכל לתגמל את החיילים המשוחררים. התגמול הזה והתלות במפקד, הקשר הישיר שנוצר בין מפקד לבין צבאו שהוא אף חזק מהקשר שבין המפקד והצבא אל המדינה, הקשר הזה אפשר את היווצרות הצבאות שעלו שוב ושוב על רומא ונלחמו במלחמת האזרחים.

לכך הצטרף התקדים של סולא - מפקד של צבא רומי שנאמן לו באופן אישי יכול לקחת אותו ולעלות על העיר רומא, ואם יצליח לכבוש אותה אין מי שיעמוד בדרכו. זו הייתה מורשת סולא האמיתית, מורשת חזקה בהרבה מהרפורמה הפוליטית שהשאיר אחריו, ואולי הביטוי הגדול שגרם לדור האחרון של הרפובליקה להיכשל במשמרתו.

והנה אנו נותרים עם השאלה: כיצד לשבור את מעגל האלימות? נראה בשבוע הבא.