מוטי נניקשוילי עבודה מסכמת תשע מונותאיזם - פרק שני

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לעמוד הראשי


האופי המונותיאיסטי של העם היהודי גרם לכך שהטמיעה התרבותית בגלות לא יכלה להבליע אותו בסביבתו. קויפמן טוען שהמעבר מדת אלילית לדת מונותיאיסטית הוא חד כיווני, עם מונותיאיסטי לעולם לא יחזור לחיק האלילות וזה מה שהציל את ישראל. בנוסף הוא מציין שהיכן שהיו קהילות יהודיות בגולה היה גם סוג של מיסיון.בנוסף גם היהודים השתתפו בדת המקומית לא מתוך אמונה אלא לשם טובת הנאה חומרית יחזקאל כ' לב:"נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן". [1]

נטייה למיסיון לא מודע קיבלה משנה תוקף בגולה, מכיוון שהיהודים מצאו את עצמם במגע יומיומי עם אוכלוסייה זרה, ולא התעייפו מלהדגיש את נכונותם של חוקי משה.[2] למרות החורבן נותרה האמונה כי הם העם הנבחר, כי הם עליונים על העולם האלילי. בנוסף בני ישראל בגולה מפסיקים את פולחן הקרבנות ליהוה בגולה,דבר שמגדיל את הסיכוי של הצטרפות לדת היהודית, כיוון שמבוטל הקשר הישיר עם ירושלים ובית המקדש,[3] דבקותו של ישראל הגולה באלוהיו וקנאתו לכבודו המחולל בגויים עשו הכרה זו לנחלת העם כולו. את גורל העולם חתך המאבק בין הכוחות האלילים ובשעה זו של חילוף מלכויות חדש מתחדש ביתר עוז הפולמוס נגד האלילות: מופיע ישעיהו השני המרבה יותר מכל הנביאים בדברי ריב ולעג נגד האלילות, וגם נביא זה מתכוון לפגוע באלילות הגוית. מאז לא שקטה המלחמה הזו. היא נמשכת בדורות הבאים ביהדות ואח"כ בנצרות ובאסלאם. נושאיה בספרות הם סופרים יהודים נושאיה בחיים הם המוני היהודים. במגעם עם הגויים בכל הארצות הם מביעים בוז ולעג לאלילות. הם מעוררים בזה משטמה וחמת רצח. אבל הם גם מעוררים בהמוני הגויים תנועה של התיהדות. מנהגיהם כובשים לבבות ומתפשטים בעולם. הלעג האלילי לעם המנוצח העליב. הבערות האלילית גירתה את יצר הלעג שכנגד. מלחמת ישראל הגולה באלילות הגוית היתה מלחמה עממית[4] . המלחמה באלילות הגוית היתה רק בת לויה לתקוה המשיחית. הפולמוס לא נבע מתוך ויתור על אמונת ייחודה, בחירתה וגאולתה הלאומית, אלא בא לבצר ולחזק את האמונה הזאת. היהדות אסרה מלחמה על האלילות הגוית בהווה, אבל את נצחונה השלם על האלילות ראתה רק כחזון אחרית הימים. בספר ישעיהו אנו שומעים בפעם הראשונה על סוג חדש של תופעה דתית: על בני נכר "הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים". אלה הם אנשים שעזבו את האלילות האמינו באלוהי ישראל וקיבלו עליהם את מנהגי היהדות. הנלוים האלה הם תופעה חדשה לגמרי. היא מבשרת את הגיור הדתי, שנתגבש באמת רק כעבור דורות אחדים ושבלעדיו לא היתה אמונת היחוד יכולה להתפשט בעולם.

לוריא בתורו טוען שידם של מתנגדי עזרא ונחמיה הייתה על העליונה, התנועה האוניברסליסטית נצחה, כפי שניתן לראות מתנועת הגיור רחבת המימדים בסוף ימי בית שני. הגיור הפך בימי החשמונאים למנוף לאומי גדול. הרעיון של "זרע הקדש" היה חדש, ואם בימי בית ראשון היה חשש של עבודה זרה כתוצאה מנישואים עם נכריה, הרי שבימי שיבת ציון לא נשקפה סכנה שכזו, הכותים וכל האחרים שהובאו ע"י מלכי אשור לא היו נכרים, אלא התבוללו בשארית ישראל והחלו לקיים את תורת משה ככתבה.[5]

אם כן, גם קויפמן וגם לוריא מסכימים שהייתה הצטרפות מבחוץ לדת יהוה, עם אלה הנילוים שהצטרפו ליהודי הגולה, ועם אלה תושבי הארץ שהתבוללו בשארית הפליטה שבארץ, מכאן שהדת היהודית משכה אליה מצטרפים חדשים, המיסיון התקיים לא בדרכו המוכרת לנו כיום (נוצרית), אלא בדרך מעודנת יותר, החיים בקרבת יהודים משכו מצטרפים חדשים וזהו המיסיון היהודי.




הערות שוליים


<references>

  1. קויפמן 1969 עמ' 30-31
  2. הנגל, 1974, ע"מ 174. לניתוח מעמיק יותר על השאלה מה הוא מיסיון ראה גם אייל מאיר עבודה מסכמת תשע מונותאיזם - פרק שלישי
  3. קויפמן 1969 עמ' 34-35 קויפמן באותה נשימה מפריך את הטענה שהשבתת הפולחן מגיעה בגלל שיהוה נתפס כאל ארצי מקומי - הוא עושב זאת באמצעות יהודי ייב שהקימו מקדש ליהוה
  4. קויפמן 1969 עמ' 41-43
  5. לוריא 1983 עמ' 108-109