ממינות למלכות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

הסילבוס הגולמי

תקציר

קבוצת מיעוט שבמיעוט, כת קטנה (מינים) שיצאה מתוך היהדות הממסדית, הפכה לדת בעלת מספר המאמינים הגדול בעולם, מספר הנוצרים נאמד כיום בכ-1.5 עד 2.1 מיליארד מאמינים [1] והדת הנוצרית מיוצגת בכל יבשות העולם.

תוך זמן קצר יחסית, פחות מ-400 שנה, הפכה הנצרות מקבוצת אנשים נרדפים לדת הרשמית של האימפריה הרומית כולה. בתווך היא סבלה רדיפות קשות בזמנים שונים ובמקומות שונים, עד אשר הותרה באופן רשמי במסגרת החוק הרומי, ואח"כ אף הפכה לדת המדינה. מאז המשיכה להתפשט ובמשך שנים רבות הייתה דת המדינה של רוב מדינות אירופה ומדינות מרכז ודרום-אמריקה.

תהליך ההתעצמות של הנצרות היה מורכב ממספר שלבים המפורטים בהמשך.

מבוא

בפינת אגן הים התיכון, חי עם שהחזיק בדת מונותאיסטית. תקופה ארוכה היה זה העם היחיד (בעולם) שהחזיק בהשקפת עולם זו, אם כי היו ניצני מונותאיזם לפניו (אחנאתון במצרים ולפי אמונתו של העם היהודי גם אברהם אבינו באור כשדים) והיו ניצני מונותאיזם בתקופת היותו של העם היהודי ריבון בארצו (קסנופנס ביוון, ובמידה מסוימת אריסטוטלס אחריו), במזרח התחילה במאה ה-5 לפני הספירה האמונה הבודהיסטית שמתעלמת לחלוטין מקיומם של אלים.

תקופה ארוכה (כל התקופה הישראלית) התנדנד העם הישראלי בין מונותאיזם לעבודת אלילים, עד, שבמהלך גלות בבל ותהליך שיבת ציון, נולדה היהדות בדרך הנמשכת עד היום.

כנהוג בתנועה המונותאיסטית, החלו המאמינים להתפצל לקבוצות ולזרמים. יוסף בן-מתתיהו אחראי לחלוקה המקובלת:

האיסיים, על פי דברי יוסף בן מתיתיהו התנזרו ממין ואף מנישואין בכלל, אכלו בצמצום, המעיטו ברכוש, הרבו בתפילה והרבו בצדקה.

"עדת היחד", הכת שחייתה בקומראן, שיש המזהים אותה עם האיסיים (הרחבה אודות הזיהוי ניתן לקרוא בספרה של פרופ' עדנה אולמן-מרגלית Edna Ullmann-Margalit, Out of the Cave: A Philosophical Inquiry into the Dead Sea Scrolls Research, Magnes Press 2006, ניתו לקרוא חלק מהספר כאן) היתה בעלת הגות דואליסטית המחלקת את האנושות לשני מחנות נבדלים: "בני האור" - אנשיהם - ולעומתם שאר ישראל ואומות העולם - "בני החושך" כפי הכתוב במגילת מלחמת בני אור בבני חושך. גישה זו הולמת את התופעה הכללית יותר המזהה אמונה אחת "אמיתית".

היו גם מנהיגים רוחניים שהנהיגו גרסאות שלהם ליהדות, בהם יוחנן המטביל, שטבל אנשים כדרך לחזרה בתשובה, בהם את ישוע. (ראו דף השׂיחה, "מבוא", הערות 5,6).

כל מי שסטה מהזרם המרכזי ביהדות קיבל את הכינוי "מין", במשמעות סוג של...", היחס אל המינים היה כאל בשר מבשר היהדות שסטה מדרך הישר.

ישו והמינות

בתקופתו של יוחנן התחיל לפעול ישו, שהחשיב במיוחד מצוות שבין אדם לחברו, וראה בעושר החומרי סוג של סכנה או מגבלה דתית. את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) הוא ציין כמצווה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלהיך ה' אחד, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (מרקוס 12:31). ישו נצלב על ידי הנציב הרומי ותורתו הופצה על ידי תלמידיו.

את תורתו של ישו אספו תלמידיו בספרים הנקראים האוונגליונים (ספרי הבשורות)

ישו, על פי הבשורות, נולד למרים, כאשר זו הייתה עדיין מאורסת ליוסף, ללא שקיימה יחסי מין (התנזרות) עם אדם אלא התעברה מרוח הקודש. וזאת אחרי שקרובתה, אלישבע, הרתה אף היא בדרך פלא את יוחנן. (לוקס פרק א). על פי מתי, פרק ב', ישו גדל במצרים, מקום אליו נמלט אב המשפחה, יוסף, עקב החשש שהורדוס יהרוג את הרך הנולד.

יוחנן המטביל, שהתחיל את רעיון התשובה והטיף לצדק ושוויון, הטביל את ישו אבל התייחס אליו כאל מי שינהיג את זרם התשובה אחריו (הבשורה על פי מרקוס: "אֲנִי הִטְבַּלְתִּי אֶתְכֶם בְּמַיִם, אַךְ הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ" על פי לוקס :"הוּא יַטְבִּיל אֶתְכֶם בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּבְאֵשׁ", על פי יוחנן: "הוּא לֹא הָיָה הָאוֹר; הוּא בָּא לְהָעִיד עַל הָאוֹר"). אחרי הטבילה הלך ישו להתבודד (להתנזר) 40 יום במדבר.

היהדות התייחסה אל כל סטייה מזרם החשיבה הדתי המרכזי כאל מינות, כלומר כאל כפירה שהיא הכחשת עקרונות הדת ואפיקורסות שהיא כפירה בערכי הדת, פריקת עול הדת. אצל חז"ל מין הוא כופר באופן כללי, בין אם כפירתו מתבטאת ברשע סתם, בין אם הוא יהודי שחטא ובין אם הוא יהודי-נוצרי. ריבוי הכתות בסוף תקופת בית שני הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים" (ירושלמי, סנהדרין י, כט), כלומר השימוש במושג "מין" כאן הוא במובן של כת יהודית שכפרה.

מקרא: סוגריים רגילות =תרגום, סוגריים מרובעות = פרשנות שלי.

(משנה, הוספות, א: סוטה, ט, טו) רבי אליעזר הגדול אומר מיום שחרב בית המקדש שרו (ירדו) חכימיא (חכמים [מגדולתם]) למהוי (ונהיו) כספריא (כסופרים, מלמדי מקרא) וספריא כחזנא (והסופרים נעשו כחזנים), וחזנא כעמא דארעא (והחזנים נעשו כעמי הארץ) ועמא דארעא אזלא ודלדלה (ועמי הארץ הולכים ומדלדלים) ואין מבקש [עליהם רחמים] על מי יש להשען? על אבינו שבשמים בעקבות משיחא חוצפא יסגא ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר [למרות שהגפן תיתן פרי, היין יתיקר כי ישתו הרבה יין, והביקוש יעלה את המחיר] והמלכות תהא מינות ואין תוכחת בית וועד יהיה לזנות והגליל יחרב. תניא ר’ נחמיה (תנא הדור החמישי (135-170)) אומר דור שבן דוד בא בו: בעקבות משיחא חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה (יש תוצאות כלכליות טובות) והיין ביוקר (ולמרות זאת - העם מתקשה לקנות מצרכים), ומלכות תהפך למינות (השלטון/הממשלה תהיה מושחתת ומעורבבת במינות וכפירה), ואין תוכחת (קשה להוכיח אנשים ללכת בדרך ה'), בית וועד [המקום בו מתכנסים החכמים, בית מחוקקים] יהיה לזנות [לא יהיו תלמידי חכמים ויימצא שימוש אלטרנטיבי לבית], והגליל יחרב, והגבלן (הגולן) יישום (ריק מאדם), ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים [מתכתב עם מיכה ז']. בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו. ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים. [אבינו שבשמיים, שהבטיח לנו על ידי נביאיו כי לבסוף ייתמו הייסורים וה´ יגאל את עמו.]

R.T. Herford, Christianity in Talmud and Midrash, זיהה את המלכות שתיהפך למינות כמלכות רומא, ואת ההיפוך למינות זיהה כאימוץ הדת הנוצרית על ידי הקיסר קונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדת הרשמית של המלכות.

בתלמוד (ברכות, כח, ע"ב) מסופר כי לתפילת שמונה עשרה נוספה מאוחר יותר ברכה נוספת (התשע עשרה) שמתייחסת לנוצרים. ברכת המינים היא הברכה השתים עשרה בסדר תפילת שמונה עשרה הנהוג היום. ברכת המינים בויקיפדיה

הנוצרים הראשונים חשו עצמם כיהודים, ולכן הגיעו להתפלל בבתי הכנסת. ברכת המינים באה לזהותם, כי מי שקיבל על עצמו את תורת ישו, לא היה יכול להגיד את הברכה - ומכאן שנחשד בהיותו נוצרי.

יש עד היום ויכוח האם אותם נוצרים נחשבו כעובדי עבודה זרה או האם היו רק חריגים בקרב היהודים. לויכוח זה יש השלכות לגבי יכולות חיי מסחר עם הנוצרים, שמחה בחגיהם ועוד. אולם אין לצפות להתייחסות ישירה במשנה לנצרות הואיל ובתקופתם היה מדובר בכת קטנה וזניחה יחסית http://www.etzion.org.il/vbm/archive/beshiv/beshiv171.doc

התפשטות הנצרות באימפריה הרומית

הדת הנוצרית נוסדה בארץ ישראל בסמוך לשנת 0 לספירה והתבססה על דמותו של ישו הנוצרי ועל בשורות תלמידיו. הנצרות, שהתחילה ככת (מינות) ביהדות, כלומר הייתה זרם יהודי-נוצרי, התפשטה תחילה בארץ ישראל וממנה הגיעה למדינות השכנות ולרומא (הן עם עבדים, הן חיילים ששרתו בארץ ישראל והושפעו והן בדרך של הטפה).

ברומא כבר היה ייצוג לדת מונותאיסטית - היהדות. משבר האמונה הכללי שפקד את רומא גרם לרומאים להתעניין ביהדות, אולם דרישותיה של זו היו גבוהות ולא היו שוות לכל נפש.

לעומת היהדות, דרישות הנצרות מהמאמין היו קלות יותר ולכן התפשטותה הייתה קלה יותר, בדומה ליהדות (ע"פ ה.ג. ולס, דברי ימי עולם) היו נוסעים ומיסיונרים נוצרים, בדומה ליהודים, יכולים להיות בטוחים שאחיהם לאמונה יקבלום בסבר פנים יפות, יארחו אותם ויתמכו בהם במסעם.

רדיפות

מנהגי הנוצרים היו בלתי מובנים לעם ולשלטונות הרומיים וגרמו לרדיפתם. בין ההבדלים היו:

  • הנוצרים לא השתתפו בפולחן הקיסר ולא העלו קטורת על מזבחותם
  • הנוצרים השתדלו לא לשרת בצבא בשל ההטפה של ישו לאהוב את האוייב
  • נמנעו מהליכה לבתי החולים שהיו תחת חסות האל אסקלפיוס וכוהניו
  • נמנעו מעיסוק במקצועות מסויימים, למשל לא עסקו כמעט בפיסול מחשש שיוזמנו אצלם פסלי אלים
  • ראו בהליכה לקרבות גלדיאטורים משום שראו בלחימה עד מוות מעשה רע וכן לא הלכו לתיאטרון כי ההצגות ברובן היו אכזריות וגסות
  • נמנעו מהזיקקות למערכת המשפט כי, בהתאם להטפתו של פאולוס, ניסו ליישב מחלוקות בינם לבין עצמם או בהחלטת הבישוף
  • יחסם לעבדים היה שונה ושוויוני יותר מהמקובל
  • לא הרגו תינוקות לא רצויים (למשל תינוקות-בנות)

בהתחלה נרדפו הנוצרים ואף הוצאו להורג (מרטירים). כאשר הגיעה הנצרות לרומא, חששו הקיסרים מפניה והוציאו בשנים 200 - 250 מספר צווים אימפריאליים כנגד הדת החדשה. בשנת 250 התחילה רדיפה מעשית של הנצרות ושל מאמיניה.

אחד ממושלי הפרובינציות שלח לטריאנוס מכתב בו תיאר את התלבטותו בקשר לטיפול בנוצרים: "ממש איני יודע מה לעשות בנוצרים הללו, כי מעולם לא נוכחתי באחד ממשפטיהם. וכי אוכל להעניש ילדים וילדות בכל חומרת-הדין כאת המבוגרים? היש לענוש אדם רק על היותו משיחי, או רק במידה שעשה מעשה רע כלשהו? אם טוען הנאשם כי אינו נוצרי, האניח לו? עד-כה נהגתי לשלוח לרומי אזרחים רומיים שהודו בנצרותם; המודים, שאינם אזרחים, הומתו. בטוחיני שראויים הם לעונש זה, שכן קשי-עורף היו עד להחריד. שלוש פעמים הצעתי להם להציל נפשם בהעלאת קטורת על מזבחך ובקילול המשיח. שמעתי כי נוצרי אמיתי לא יעשה כן. הנוצרים טענו, שאין כל רע במעשיהם וכי אינם אלא נועדים יחדיו ביום מסויים בטרם-שחר ומזמרים מזמורים לכבוד המשיח. הם נודרים נדרים שלא לגנוב ושלא לכזב. כן נועדים הם לסעודת קודש (האדון), אך ויתרו על כך מאז גזרתי גזירה לאיסור אספות סודיות. ציוויתי לענות שפחות אחדות המכונות דיאקוניות, אך לא עלה בידי לגלות כל רעה זולת אי-אלו רעיונות-תעתועים. רבים עד מאד הנוצרים הנסחפים בהבלות זו והמקדשים ריקים כמעט, אבל עתה כבר חוזרים אליהם הבריות" (תרגום צבי רין, 1950)

בין ההאשמות שהאשימו את הנוצרים היו שהם עובדים ראש חמור, אוכלים בשר אדם, שותים דם אדם (בסיס רעיוני לעלילות הדם נגד יהודים מאוחר יותר),

ב-24 בפברואר 303 אימץ דיוקלטיאנוס מדיניות של רדיפת הנוצרים כשהוציא את הראשון מבין מספר צוים הולכים ומחמירים כנגדם. בתחילה נדחקו מהצבא חיילים נוצרים. אחר כך הוחרם רכוש הכנסייה והושמדו ספריה. לאחר שתי שרפות שפרצו בארמונו החריף דיוקלטיאנוס את המדיניות האנטי-נוצרית עוד יותר: מי שלא הסכימו לזנוח את אמונתם הוצאו להורג.

קבלת הנצרות

ב-13 במאי 311, אחרי התנצרותה של הקיסרית אלכסנדרה (בהשפעת גאורגיוס הקדוש), הוציא הקיסר המזרחי, גלריוס, בעיר ניקומדיה (איזמיט של היום) שהייתה בירת האימפריה הרומית המזרחית, כתב מחילה (אינדולגציה), בו הובטחה סובלנות דתית כלפי הנוצרים. אם כי התייחס אל הנצרות כאל איוולת שניתן למחול עליה, ולא כאל דת שוות־מעמד. (לקריאה צו הסובלנות של גלריוס).

בשנת 313 הוציאו שני הקיסרים, הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס, בעת שהותם במילאנו מסמך (האדיקט של מילנו) בו נקבע כי הדת הנוצרית הפכה לדת מותרת (Religio licita) באימפריה וכי יש לאפשר לבני הדת הנוצרית, ולבני כל הדתות אחרות, חופש לקיים את דתם בגלוי, מבלי שהדבר יוביל להתנכלות מצד מוסדותיה הרשמיים של האימפריה, ובכך אוסר על רדיפות על רקע דת.

ב-321 הכריז קונסטנטין על יום ראשון כיום המנוחה של האימפריה ועל השבוע כיחידת הזמן הבסיסית, הרומאים והפרסים מקנים לשבוע את צורתו ובכך השתלט השבוע של כת המינים על השבוע הרומי בן 8 הימים, על השבוע בן 10 הימים ועל שיטות החישוב של 50 יום. אגב, השבוע בן 7 הימים לא היה המצאה של העברים אלא של האצטגנינים הפרסיים.

ב-380 הכריז תיאודוסיוס הראשון על הפיכת הנצרות מדת מותרת (Religio licita) לדת רשמית באימפריה הרומית.

בשנת 393 הכריז תאודוסיוס כי הנצרות הופכת לדת המותרת היחידה, כל פולחן שאינו נוצרי נאסר לחלוטין. הנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית. שנה זו נחשבת לתחילתה של הכנסייה הקתולית הרומית.

אחרי שקיעת האמפריה הרומית, ואחרי התנצרותו של כלוביס, השליט המרובינגי לנצרות קתולית ב-493, הפכה נצרות לדת המדינה של בני השושלת הקרולינגית, קרל הגדול והאימפריה הרומית הקדושה.

הסילבוס והגדרות קשורות

נושא ראשון: כת היחד והפרישה האיסיית - ברית דמשׂק, פתיחה

  • כת היחד או כת מדבר יהודה הייתה כת שאת קורותיה ניתן ללמוד ממגילות ים המלח. יש חוקרים המזהים כת זו עם האיסיים
  • ספר ברית דמשק (או מגילת ברית דמשק או מגילת דמשק) הוא השם שניתן לאחת מהמגילות שנמצאו בפרגמנטים ועותקים רבים במערות קומראן - מגילות ים המלח. רוב החוקרים טוענים כי המגילות קשורות לקהילה איסיית שחיה שם סביב המאה הראשונה לפני הספירה. הויקיפדיה_העברית הויקיפדיה_האנגלית *תוכן המגילה, באתר "הסוכנות היהודית"
 שאלה  - מורה הצדק Teacher of Righteousness בויקיפדיה העברית האם זהה לישו

נושא שני: יוסף בן-מתתיהו על שלוש העדות הפילוסופיות: מלחמת היהודים 2.117-166

  • יוסף בן מתתיהו (נולד בשנת 38 - נפטר בשנת 100 לערך) נודע גם בשם יוספוס פלאוויוס (בלטינית: Josephus Flavius), שם שניתן לו עם לקיחתו לרומא (השם המלא: טיטוס פלאוויוס יוספוס) היה היסטוריון, סופר ומצביא יהודי בתקופת המרד הגדול. ברבות הימים יצא לו שם של בוגד בעמו, בגלל הצטרפותו לרומאים לאחר שנפל בשבי ביודפת. בויקיפדיה העברית בויקיפדיה האנגלית
  • מלחמת היהודים (בלטינית: Bellum Judaicum; מתורגם גם כמלחמות היהודים או תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים; ביוונית: Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς) הוא ספר של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). הספר הוא דיווח היסטורי העוסק בעיקר בשנות המרד הגדול בין השנים 66–73 לספירה.בויקיפדיה העברית בויקי האנגלית

נושא שלישי: מיוחנן המטביל לישוע המשיח: הבשׂורה לפי מתי א - ג ; מרקוס א א-יג ; לוקס א - ג ; יוחנן א א-לד

  • יוחנן המטביל היה קרוב משפחתו של ישו ודמות מרכזית בברית החדשה. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. בויקיפדיה העברית בויקיפדיה האנגלית
  • יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (לפי המשוער 4 לפנה"ס - 29 לספירה) הוא הדמות המרכזית בדת הנוצרית. באמונה הנוצרית הוא נחשב לבנו של אלוהים, הישות השנייה בשילוש הקדוש וכמשיח שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו, ושקם לתחייה ביום השלישי למותו. מכתבי הקודש הנוצריים עולה שישו פעל בגליל וביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. לאחר הוצאתו להורג בצליבה התפתחה סביב דמותו ותורתו הדת הנוצרית. ביהדות, מופיע השם "ישו" לראשונה בתלמוד הבבלי ובתוספתא במספר סיפורים מעורפלים (ראו ערך ישו ביהדות), וככל הנראה הצורה המקורית של שם נושא ערך זה היא יֵשׁוּעַ. באסלאם הוא מכונה עיסא והוא נחשב לנביא, כך גם אצל הדתות שהתפתחו מהאסלאם - הדת הדרוזית, האמונה הבהאית והאחמדים. בויקיפדיה העברית בויקיפדיה האנגלית
  • הבשורה על-פי מתי (יוונית: Κατά Ματθαίον) היא אחת מארבע הבשורות בברית החדשה. הבשורה מיוחסת למתי השליח. בשורה זו מופיעה ראשונה בכתבי הקודש הנוצריים, לפני הבשורות על-פי מרקוס, לוקאס, ויוחנן.ויקי עברית אנגלית

צליבת ישו

ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את המשיח בן דוד. לפי המסורת הנוצרית, המבוססת על הבשורות המופיעות בברית החדשה, ישו נצלב בגבעת הגולגולתא, אשר שכנה בתקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים. הרומאים נהגו לצלוב מורדים, ואשמתו של ישו הייתה שטען לכאורה לתואר מלך היהודים.

על פי הסיפור, ישו ותריסר תלמידיו אכלו את הסעודה האחרונה (סעודת ליל הסדר) בה המשיך ישו להטיף לבואה של מלכות השמים. עקב הלשנה, עצרה אותו הסנהדרין וחקרה אותו. כשגילו שאשמתו היא מרד כנגד המלכות מסרו אותו לידיו של הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס.

על פי פרקים 18 ו-19 בבשורה על פי יוחנן, משהובא ישו בפני פילאטוס התעניין הנציב לדעת האם ישו עומד על דעתו כי הוא "מלך היהודים" ונענה בתשובה המתחמקת "אתה אמרת".

מכיוון שהאירוע היה ערב פסח, נתן פילאטוס לסנהדרין אופציה לחון יהודי אחד לכבוד החג והסנהדרין בחרו לשחרר את השודד בראבא. ישו הוכה, עונה, הוכתר בכתר קוצים וצעד לאורך ויה דולורוזה, נתיב הייסורים, עד לגולגולתא, שם נצלב.

בספר קדמוניות היהודים מתייחס יוסף בן מתתיהו לישו באהדה, ומכיר בו כמשיח אשר חולל ניסים.

מרטירים

  • סטפנוס הקדוש (יוונית Άγιος Στέφανος) היה קדוש נוצרי, הנחשב לראשון המרטירים הנוצרים (Πρωτομάρτυρας). המסורת אודותיו מופיעה בברית החדשה בספר מעשי השליחים פרק ז'
  • פאולוס מתרסוס (במקור, שאול התרסי) או פאולוס השליח (נולד ~10 לערך, הוצא להורג בין 62 ל-67 לספירה), נחשב בנצרות כשליחו החשוב ביותר של ישו, וכדמות החשובה ביותר בהתפתחותה של הדת הנוצרית, מלבד ישו עצמו. בשל השפעתו העצומה על התפתחות התאולוגיה הנוצרית, ועל התרחקותה מהדת היהודית, יש אף המכנים אותו בשם "מייסד הנצרות".

נושא רביעי: צווי הסובלנות של גלריוס וקונסטנטינוס (אדיקט מילאנו)

  • צו מילאנו או האדיקט של מילאנו (בלטינית: Edictum Mediolanensium) הוא כתב הכרזת סובלנות דתית שהוצא באימפריה הרומית בשנת 313 תחת שמם של הקיסר המערבי קונסטנטינוס והקיסר המזרחי ליקיניוס בעת שהותם במילאנו.

זה לא היה צו רשמי אלא מכתב שנשלח אל מושל ביתיניה, והוא היה אמור לתרגם את המכתב לצו המופנה אל תושבי הפובינציה שלו.

לצו זה יש שתי גירסאות. האחת מופיעה אצל אוסוביוס ב"תולדות הכנסייה" ספר י' פרק 5 והשנייה אצל לקטנטיוס (Lactantius) ב"De Mortibus Persecutorum"

נושא חמישי: התנצרות קונסטנטינוס: אוסביוס, תולדות הכנסיה

  • התנצרות קונסטנטינוס: אוסביוס, תולדות הכנסיה 9-10.8 = Eusebius, Ecclesiastical History - קיים תרגום עברי.
  • אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה, כספרי/אקדמון 2001
  • דורון מנדלס, Mendels, Doron

The Media Revolution of Early Christianity: An Essay on Eusebius's Ecclesiastical History Grand Rapids, Michigan Eerdmans 1999

מנדלס הראה שהיו אלה אמצעי התקשורת שהכנסייה הפעילה באורח אינטנסיבי אשר הביאו לדיפוזיה שלה בעולם העתיק. כבסיס טקסטואלי למחקרו לקח מנדלס את אוסביוס, אב כנסייה ידוע מסוף המאה ה-3 ותחילת ה-4 לספירה שהיה בישוף בקיסריה שבארץ ישראל. מנדלס השתמש בעיקר בספרו של אוסביוס, "תולדות הכנסייה" (והסתייע מדי פעם בספריו האחרים כגון ה"הכנה הכנסייתית") והראה כי הטקסטים של אוסביוס מאששים כי מדובר במהפכת תקשורת של ממש. אמצעי התקשורת שסייעו לכנסייה להתפשט ולהפוך לארגון משמעותי בתוך הקיסרות הרומית (ומאוחר יותר גם מחוצה לה) הם בעיקר אלה:

  • המרטיריום (קידוש השם של הנוצרים) שהתרחש בתקופות מסוימות בזירה הציבורית והפך לנכס תקשורתי רב ערך.
  • ההתנגשות של האורתודוקסיה הנוצרית עם תנועות המינות מתוכה (ה"ההרסיות") גרמה לרעשים שהדהדו בזירה הציבורית, ולכן לפרסומה של הכנסייה בקרב הפגנים.
  • יצירתה של רשת ארגונית משמעותית שהפכה לרשת תקשורתית יעילה (הבישופים המקומיים וההתכנסויות שלהם בסינודים לעת מצוא) הועילה לכנסייה בהפעלת "סניפיה" בעולם.
  • אמצעי נוסף שעליו מרחיב מנדלס את הדיבור הוא המיסיון. הכנסייה הייתה זו שהפכה את המיסיון לאחד מאבני היסוד שלה כדי להגיע לקהל נרחב ככל האפשר. המיסיון, אם כן, היה בבחינת אסטרטגיה שיווקית חשובה ביותר. כמו כן מנדלס מסב את תשומת הלב לעובדה שהקיסרים עצמם שרדפו את הנוצרים או אלה שביטלו את הגזירות היו מדי פעם מפרסמים כתובות נגד הנוצרים (או בעדם) שהוצבו ברחבי האימפריה. אולי הייתה זו פרסומת בעלת גוון שלילי, אך היא נוספה לנדבכי התקשורת האחרים. אמצעים תקשורתיים אלה הם שגרמו לדעת מנדלס לכך שהכנסייה הפכה לאוניברסלית.

נושא שישי: הקרדו של ניקאה: טקסט ופרשנות בערך בויקיפדיה

  • הערך בויקיפדיה האנגלית
  • תפילת הקרדו (Credo) או תפילת אני מאמין היא הצהרת האמונה הנוצרית והינה חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית. בעבר היו לתפילה גרסאות קצרות שהיו כהצהרת אמונים לפני הטבילה. היום ישנן שתי גרסאות של התפילה: האחת נקראת "נוסח השליחים" והיא קצרה יותר; השנייה נקראת "נוסח ועדת ניקאה" והיא ארוכה יותר. כשנאמר קרדו הכוונה היא יותר לנוסחה של הכנסייה הקתולית.

ועידת ניקיאה, או ליתר דיוק, ועידת ניקיאה הראשונה - הוועידה האקומנית הראשונה של הכנסייה; התכנסה בשנת 325 לספירה בעיר ניקיאה שבאסיה הקטנה ביוזמת הקיסר קונסטנטינוס על-מנת לקבוע תקן אחיד לנצרות, אשר הייתה כבר נפוצה ברבים. בוועידה נקבעו עקרונות הכנסייה הנוצרית, ובהם האני מאמין הנוצרי ומועד חג הפסחא. כמו כן נקבע ברוב קולות מוחץ כי האריאנים שלא קיבלו את נצחיותו של ישו לצד האל האב, הם כופרים.

במקביל לדיון בסוגיית האריאניזם, הוועידה דנה בניסוח הצהרת האמונה הנוצרית. חלק מהנוכחים, כדוגמת אוזביוס מקיסריה, ביקשו לנסח הצהרה כוללנית שתהיה מקובלת על כל הפלגים, אך האנטי-אריאנים הקיצוניים, כדוגמת אלכסנדרוס והוזיוס מקורדובה, ביקשו לנסח הצהרה ברורה וחד-משמעית אשר תקבע תנאי הכרחי ומספיק להשתייכות לקהילה הנוצרית. לבסוף, כעבור חודש של דיונים, הוועידה ניסחה את הצהרת האמונה הראשונה של הנצרות, אשר בחלקה נוסחה באופן מנוגד למהדרין לדעותיו של אריוס - כך, נאמר בה מפורשות כי ישו הוא נצחי כמו האל האב וכי לשניהם אותה מהות.

אחרי שהקרדו (אני מאמין) נוסח, הוא התקבל ברוב קולות מוחץ, אף שחלק מצירי הוועידה, כגון אוזביוס מקיסריה ואוזביוס מניקומדיה הסתייגו מחלקים מסוימים ממנו. אריוס, אשר סירב לחזור בו, הוחרם על ידי הוועידה ובנוסף לכך הושת עליו עונש של גלות מטעם הקיסר. שני הבישופים אשר תמכו בו, תאונס וסקונדוס, נענשו באותו אופן.

ועידת ניקאה סימלה מהפך בכך שזו הייתה הפעם הראשונה בה לקבוצה נוצרית יש כוח שלטוני להחליט מי יכול להגדיר עצמו כנוצרי ומי לא, כלומר זו הפעם הראשונה שיש לזרם הנוצרי המרכזי אמצעים כוחניים להאבק כנגד מינים משל עצמם.

הפילוג בכנסיה של 1054, נסב על ויכוח האם להוסיף בתפילת "אני מאמין", למשפט "הרוח הקדושה נאצלה מן האב" את המילים "ןמן הבן" כפי שרצו הלטינים או לא להוסיף, כפי שרצו היוונים.


בקטכיזם של הכנסיה הקתולית, כלומר בספר היסוד הדן בעיקרי האמונה, שולבו כל נוסחאות האמונה שגובשו בועידת ניקאה. (באופן מעשי גם רוב הכנסיות הפרוטסטנטיות מקבלות את עיקרון השילוש הקדוש).

נושא שביעי: משנה סוטה ט יב - סוף

קובץ:Mishna sota end.doc

משולב ב#ישו והמינות