נהר ברנהיים 1963

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחקר מודרני נ

נהר ברנהיים, רנה. "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא." ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל 28 (1963): 106-116.


סיכומים

(עמ' 106) במאה השלישית לפנה"ס, מנסיאס מפטראס כבר הזכיר את העלילה שהיהודים עובדים לחמורים (נגד אפיון, 2.112 ואילך). מאוחר יותר, טקיטוס ופלוטרך (על איסיס ואוסיריס, 31) הפיצו את אותה עלילה שהייתה נפוצה מאוד בעולם היווני-רומי. טקיטוס בדברי הימים 5.3 מספר על עדר חמורים שהציל את היהודים מצמא כשהובילם לגילוי מעין. הוא אינו לועג לפולחן ובהמשך אפילו סותר את עצמו (לבדוק את הלטינית). אם נסתמך על טקיטוס, עלילת פולחן החמור לא שימשה גורם מפתח בהתפתחות הרגשות נגד היהודים בקיסרות רומא מסוף המאה הראשונה לספירה הנוצרית ואילך.

לעומת זאת, בעולם המצרי ההלניסטי העלילה מילאה תפקיד נכבד יותר. מאמצי יוסף בן מתתיהו להכחישה מחזקים את הטענה. בימי טקיטוס הרומאים נתקלו בטקסים משונים, למשל – החתולים במצרים. אך כמה מאות שנים קודם לכן, בעיני המצרים החמור נחשב לחיה בזויה, מגוכחת ולעיתים מעוררת סלידה, בגלל הקשר שלו לטיפון, אח אוסיריס, השטן במיתולוגיא המצרית. זה מתאים לדברי פלוטרך, (עמ' 107) “בחגים מסוימים משפילים ומעליבים אנשים אדמונים ומשליכים חמור לתוך תהום משום שטיפון היה אדמוני ובעל עור של חמור. תושבי בוסיריס וליקויפוליס אינם משתמשים לעולם בחצוצרה, משום שצליליה דומים לנעירת חמור. ובעיניהם חמור הוא חיה טמאה לחלוטין ועם זה כפויה על ידי אל בגלל דמיונה לטיפון. (..) ולא עוד אלא שבזמן שהם מקריבים קורבנות לשמש, הם מצווים על המאמינים לא לשאת על גופם חפצים מזהב ולא ליתן מזון לחמור.”

כיצד עלתה השאלה שהיהודים סוגדים לחמור? יוצגו פה כמה אפשרויות.

הדעה הרווחת: עלילת דם. אנטיוכוס אפיפנס רצה להצדיק בדיעבד את חילול הקודש על ידם. ביקרמן וברון מקבלים את ההנחה הזו. רעיון החמור הוא נושא לפולקלור של המזרח. קשה להסכים שאגדות חסרות אסמכתא כלשהיא מציאות יכולות לשמש מקור לעלילות משונות ומושרשות כל כך.

בושה לקלרק מסתמך על קטע מיוסף בן מתתיהו (נגד אפיון 2.49 באסוציאציות ושונות) ומניח שיש דמיון בין שם מפקד הצבא – אוניאס, חוניו, לבין החמור (אונוס, ביוונית).יתכן שדמיון זה הוא עילה לעלילה על פולחן חמור דרך לעג, לאחר הכשלון המדיני של חוניו. יתכן שזה מקור עממי, אך זו הנחה חלשה כי אין לה יסוד היסטורי מלבד המשפט הסתום אצל יוספוס.

ש.קראוס מציע שהיסודות הם בכלל אגנוסטיים, כי הנוצרים האשימו את אחת הכתות הגנוסטיות שלהם בפולחן חמור. הוא משווה לאונואל (אונוס+אל), הרוח העליונה שהייתה נערצת בכתות מסוימות ומסתמך על אפיפניוס, זו סברה חלשה.

(עמ' 108) יתכן שהסיבה נעוצה דווקא באטימולוגיא עממית, יאו נגזר מיאו, כינוי לחמור במצרית. שם זה לא מקביל לשום שם של אלוהי ישראל בעברית, אך השם יה-אל (יהואל) הוא מקור חשוב בגנוסיס היהודית, שכן שימש את שם המלאך שנקרא בהמשך מטטרון. כתוצאה מהשפעה של חוגים גנוסטים יהודיים על חוגים אליליים במצרים, יכול להיות שהשם יהואל נתפס שם כאלוהות חמור. אך – האמונות הגנוסטיות הללו התגבשו רק במאה הראשונה לספירה הנוצרית והעלילה על פולחן החמור מופיעה לפני כן.

רוש (Rosch) סבר שאנטיוכוס אפיפנס, כשנכנס לקודש הקודשים מצא רק אבן. עובדי האלילים ראו בה מעשה תרמית ולכן יכלו לכנותה "מצבת חמור". יתכן שהכינוי "חמור" שהיה בתחילה מושאל התפרש בהמשך פשוטו כמשמעו וכך נסלל נתיב לעלילה על פולחן החמור.

אחת ההשערות היא הדמיון בין אלוהי היהודים לדיוניסוס, שהחמור היה אחד מבני לווייתו.מדוע ראה העולם העתיק בדיוניסוס נושא לפולחן יהודי? עוד לא ידוע.

פרדריזה ( (עמ' 109) שיער שהסיבה היא בלבול משום שלרוב על מטבעות היהודים היו עלי גפן, אשכולות ענבים או כלי אנפורה. גודינוף קבע שהגפן הייתה סמל על קברים רבים מהימים ההם, והיא מין רמז משיחי. בעיני המתבונן האלילי, הגפן יכלה לשמש ראיה לפולחן דיוניסוס, עוד על כך בעבודה של ניבה.

ההשוואות הללו נבעו מכך שהקדמונים היו בטוחים שכל העמים עובדים לאלוהיהם, בשמות שונים ובמנהגים שונים. אך זו טענה רחוקה, בין דמיון דיוניסוס לאלוהי ישראל לפולחן חמור בקרב היהודים, יש קפיצה לוגית גדולה מאוד. ואם כך, כל מאמיני דיוניסוס עסקו בפולחן חמור.

הדעה שהתקבלה לרוב הייתה שטיפון סת נחשב לאל היהודים והזיהוי הזה גרר את העלילה על פולחן החמור. פלוטרך מספר על איך נמלט טיפון מהמלחמה נגד האלים על חמור ואחרי שבעה ימי בריחה הצליח להמלט והוליד שני בנים: הירונימוס ויודיוס.

רוש טען שאבן השתייה בבית המקדש הייתה סמל אידאו גרמטי לטיפון בכתב החרטומים (אבן בעלת ארבע פינות). אולברייט טען שאריאל , מילה שמציינת את המזבח בבית המקדש בירושלם (ישעיה כ"ט, א') ומשמעותו לא מובנת עד סופה, לקוח מאכדית ומשמעו העולם שמתחת לארץ. פינקלשטיין סבור שדרך השערה זו אפשר להגיע לאחד המקורות של זיהוי אלוהי ישראל עם טיפון.

(עמ' 110) מנתון מספר שבשלב כלשהוא, היהודים ישבו באבריס, עיר שבה ישבו תחילה ההיקסוס וקשורה לפולחן טיפון. מונטה טען שאבריס הפכה לפי רעמסס שעליה מסופר בספר שמות (א', י"א) ופולחן סת המשיך לפרוח בה. במאה השלישית, פולחן טיפון סת נהיה בזוי. זכרו עורר זעם, שמו נמחק, ראשו הותז מהפסלים. נותרו רבים שהאמינו בו בסתר והם נרדפו. בתקופת התלמיים, האיבה לסת הגיעה לשיאה. פלוטרך מביא עדויות רבות בספרו אודות איסיס ואוסיריס, סת נחשב לשד, כמו שלוציפר בהמשך היה בנצרות.

גם איסור אכילת החזיר קישר בין היהודים לפולחן טיפון. ניוברי, בעל החיים של סת, היה חזיר או חזיר יער. נעשו גם טקסי ניחוש בראש חמור בקשר לפולחן טיפון סת. הראש נשרף על הגחלים, הלסתות התבקעו ונראו כאילו שהן מדברות (עמ' 111) ונשאר רק לנחש מה הן אומרות.

סת טיפון הוא אל החושך, גם זה מקשר בינו לבין אל היהודים, דרך מכות מצרים, בהן החושך בא לפני מכת בכורות. יחזקאל ופילון ניסו לשנות את הסדר כדי לטשטש את העלילה על פולחן טיפון (REJ 1903, כרך 46, עמ' 48 והלאה). גם הקשר לקול השופר ביהדות גרם לזיהויים עם פולחן טיפון.

הפיתוי לזהות את טיפון עם האל השולח את המכות הוא כנראה קדום מאוד. טיפון היה אל החושך

(עמ' 113) שיבת משה למצרים על חמור, אתונו של בלעם ושאול שחיפש את האתונות הם שלושה סיפורים שסייעו להתהוות הקשר בין יהודים לחמור.

(עמ' 114) לא חמור אחד מהם נשאתי – הסמיכות שבין מנחה לחמור (אל תפן אל מנחתם, לא חמור..) יכולה הייתה להגדיל את הבלבול באשר לפולחן חמורים, מנחות חמורים.

(עמ' 115) גם בברכות יעקב, יששכר חמור גרם – בתרגום השבעים שינו את משמעות הפסוק כדי לטשטש את החמור. בסיפור על הפלגש בגבעה, הרמז הוא מידות מושחתות עד ליסוד ובתרגום השבעים לא תרגמו חמור (אונוס) אלא אופוקסוגיא. כנראה שהכוונה הייתה למחוק את רעיון החמור, כדי למנוע השוואה לטקסים דמוניים של פולחן סת טיפון, השוואה שהייתה עשויה להיות מושכת במיוחד – כי מדובר בבן אדם שנחתך לחתיכות קטנות.

בראשית ל"ו, 24 – הוא ענה, אשר מצא מים (הימם) במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו. יכול להיות שזו הקבלה לחמורים שנזכרו על ידי טקיטוס. אך בתרגומים ופירושים אחרים, הכוונה היא לפרד או אימים. ענה היה הראשון שהרביע את בהמתו כלאים.

(עמ' 116) הדוגמא האחרונה היא בזכריה, כנראה אחד המקורות לאמונה שהיהודים עובדים חמורים – המלך, המשיח מתואר בדמות עני ורוכב על חמור, דבר המעלה מיד את הפסוק בשמות ד', 20 – על משה המרכיב את בני משפחתו על החמור בשובו מהמדבר לגאול את העם ממצרים.

מדרש לחזון משיחי: ר' ברכיה אמר בשם ר' יצחק:כגואל ראשון כך גואל אחרון, מה גואל ראשון נאמר (שמות ד', 20): וירכיבם על החמור, כך גואל אחרון, שנאמר: (זכריה ט', 9) עני ורוכב על חמור. (קהלת רבתי א', כ"ח) השבעים השתדלו להמנע משימוש במילה אונוס (חמור ביוונית) במקרים שיכלו לחזק את עלילת פולחן החמור.במקראות האלה, הם תרגמו את המילה במונח מטוהר. אחרי קץ האלילות, העלילה הזו לא המשיכה משום שהנצרות נאלצה להודות במונותאיזם של היהדות. את שאריותיה ניתן לראות בהאשמות כלפי היהודים שהם עוסקים בכשפים בימי הביניים.

הערות

פלוטרך, א.ערב לשבעה, 5.2 - שימוש בעצם החמור להכנת חלילים וסלידת המצרים מחמורים בגלל הקשר לטיפון

מקורות עתיקים נוספים שבהם התייחסות לחמורים אצל ביקרמן

נמצא בשימוש ב...

אלכסנדר בבבלי תמיד

רוני רשף תשע מיתוס והיסטוריא

קישורים נוספים

ב