פרויקט קורנל - 130-150

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


חזרה לעמוד הראשי

  • מבוסס על Cornell, T.J. 1995. The Beginnings of Rome. London & New York: Routledge. pp. 130-150

מי היה סֶרוויוּס טוּליוּס?

סרוויוס טוליוס (Servius Tullius) היה מלכה השישי של רומא ושינה את רומא הן בהיבט הפוליטי והן בהיבט הפיזי יותר מכל המלכים שקדמו לו. יש הרואים בו מייסדה השני של רומא. ההנחה היא כי תפס את הכתר באופן בלתי חוקי, על אף שהמקורות העתיקים מנסים להסתיר זאת. אולם, שורשיו של סרוויוס הינם מקור למחלוקות רבות, לא רק בשל פרשנות שונה, אלא גם בשל חלופות קיצוניות ושונות ממקורות אטרוסקים (Etruscan) ורומיים המציעים תשובות שונות למי היה וכיצד עלה לשלטון. לגרסאות השונות בנוגע למוצאו של סרוויוס מטרה זהה - שמירה על מבנה וסדר חברתי. ברומא לא היתה מקובלת ניידות חברתית ו'קפיצת' מעמדות כפי שאירעה במקרה המדובר, על כן היה צורך למצוא הסבר שיניח דעתו של ההדיוט הרומאי בנוגע לעלייתו של זר כסרוויוס למלכות רומא.

המסורות הרומיות

המסורת העממית הרומאית גורסת כי סרוויוס נולד כעבד. עוד מסופר כי כבר בילדותו היה ילד יוצא דופן, אמירה זו באה לידי ביטוי באירוע חריג: כאשר ישן עלה ראשו בלהבות ללא סיבה נראית לעין וללא גרימת כל נזק. לאחר אירוע זה זכה להגנה מיוחדת מידי המלך טרקוויניוס פריסקוס (Tarquinius Priscus), או ליתר דיוק מאשת המלך, המלכה טאנקוויל (Tanaquil), אשר פירשה את הנס כאות לעתידו המזהיר של סרוויוס. כאשר גדל הפך לסגן הנאמן ביותר למלך, אייש מספר תפקידי פיקוד ומשרות בעלי אחריות  ולבסוף נשא לאישה את בת המלך. לאחר הירצחו של המלך (מטעם Ancous Marcius אשר רצה את הכתר לבניו), דאגה המלכה בדרך עורמה שסרוויוס יזכה בכתר. עם עלייתו למלוכה דאג להגלות את השבט ממנו יצאה פקודת הרצח.

ישנם חוקרים מודרנים הטוענים כי אגדה זו נובעת משמו הפרטי - המילה 'servus' בלטינית משמעה 'עבד'. על כן מסורת זו מטרתה להסביר את מוצאו של סרוויוס תוך התייחסות לשמו. הסבירות לכך נמוכה, מכיוון שהשם היה נפוץ יחסית ואין סיבה לרומאים (אשר עובדת היותו כצאצא עבדים מבישה כפי שהוזכר קודם ורצונם לייחס לו מעמד מיוחד) להמציא אגדות להאדרת שמו שהיה מקובל גם כך. ייתכן והבושה הניבה סיפורים שונים על אימו ואביו - החל מהיות מאם אריסטורקטית, דרך אב מכובד שנרצח וכלה בהיותו בן אל - בכדי לכסות על מוצאו מעבדות או מאב לא ידוע.

כפי שצוין, הטענה שסרוויוס נולד כעבד מעלה בעיה בנוגע למוצאו של מלכה השני של רומא, ובגרסתו של ליוויוס יש ניסיון להתמודד עם בעיה זו. ליוויוס מספר לנו שמוצאו של סרוויוס הוא מן העיר קורינקולום (Corniculum). אימו של סרוויוס הייתה נסיכה בשם אוקרסיה (Ocresia) ואביו היה אחד ממכובדי העיר. במלחמה שפרצה בין רומא, בהנהגת המלך טרקוויניוס פריסקוס, לקורינקולום נהרג אביו של סרוויוס ואימו נלקחה בשבי בעודה נושאת את בנה בבטנה. בשל היותה נסחכה הורשתה לחיות בארמון המלך עם בנה , וכך נפתחה דרכו של סרוויוס לתהילה. גרסה זו מעניקה לסרוויוס מעמד אצילי מכובד והוא איננו מוצג כעבד נחות שזהות אביו אינה ידועה.[1]

גרסה נוספת גורסת שסרוויוס היה בנו של אל. לפי גרסה זו אימו התעברה על ידי איבר מין זכרי שהופיע באָח הארמון, ולכן שויך לאל וולקן או לאל שלכבודו נערך פולחן בארמון. מוטיב האש היה שכיח במיתוסים עתיקים באיטליה והוא נוכח גם במיתוס של רומולוס ודמויות מיתיות נוספות.[2]

בכל מקרה, שתי הגרסאות הללו מספקות לגיטימציה לשלטונו של סרוויוס, בהיותן מסבירות כיצד אדם ש'הגיע משום מקום, תופס את השלטון והופך למלכם של הרומים. עבד שהופך למלך הוא שערורייה לכל דבר, אך אם מתברר שהוא היה נסיך במוצאו המקומי או בנו של אל, הגלולה הרבה פחות מרה.

המסורת האטרוסקית

הגרסה אטרוסקית בנוגע למוצאו של סרוויוס שרדה דווקא בנאומו של הקיסר הרומי קלאודיוס משנת 41 לספירה. ההקשר לנאום, אשר תועד על גבי 'לוחות ליון', הוא רצונו של קלאודיוס שהסנאט יאפשר לאדם שמוצאו גאלי להפוך לסנאטור. קלאודיוס טען שגילה מידע חשף בנוגע לסרוויוס טוליוס, מלכה השישי של רומא, וכי על פי מקורות אטרוסקים, הוא היה לוחם, מצביא ובן לוויה נאמן של אדם בשם קאליוס ויבנה אשר הגיע מאטרוריה.  עם מות אדונו, וכאשר מזלו האיר לו פנים, כבש סרוויוס את רומא ושינה שמו לסרוויוס ,שמכיוון ששמו באטרוסקית היה 'מַסְטָרנה' (Macstarna), ובשם זה תועד במסורת האטרוסקית.[3]

קלאודיוס חושף את הגרסה האטרוסקית למוצאו של סירוויוס וניתן לסווג את מקורותיו כראשוניים ממספר סיבות: ראשית ההתנסחות בטקסט העתיק מצביעה על מקור ספרותי אותנטי לטענותיו. בנוסף, הן נגישותו של קלאודיוס למקורות אטרוסקים, והן העובדה כי המקורות הקודמים לקלאודיוס לא מזכירים את הגרסה האטרוסקית (כנראה משום שלא הכירו אותה) מצביעים על כך כי לא סביר וקלאודיוס מסתמך על מקורות רומיים משניים.

הקישור שעושה קלאודיוס בין ויבנה ובן לוויתו מאסטארנה לרומא, עשוי לאמת את גרסתו בנוגע למוצאו של סרוויוס טוליוס. דבריו מתוך המסורת האטרוסקית הנאמרים על ויבנה חופפים לידוע עליו מתוך המסורת הרומית. (134-135) קלאודיוס מציג את ויבנה כאחד משני אחים וולסקים אשר הגיעו לרומא בתקופת המלך טרקוויניוס סופרבוס (Tarquinius Superbus), וכאדם ששמו הולך לפניו ואמור להיות מוכר לקהל שומעיו של קלאודיוס (הסנאטורים). בנוסף, ידוע כי עוד טרם ימי קלאודיוס, ההיסטוריון וריוס פלאכוס (Verrius Flaccus), אשר הסתמך על מקורות אטרוסקים, קישר בין הגבעה הקפיטולינית ברומא ובין קאליוס ויבנה.[4]

ממצאים ארכיאולוגים כעדות למוצאו של סרוויוס טוליוס

סביר להניח שלא ניתן לאמת את גרסתו של קלאודיוס באופן מוחלט, אולם יש לזכור כי היא נתמכת בעדויות ארכיאולוגיות: האחים הוויבנים מופיעים במסורת האטרוסקית, על פי עדויות ארכאולוגיות רבות כגון סצנות שמופיעות על גבי כדים ששימשו בטקסי קבורה. אך העדות המרכזית השופכת אור על הגרסה האטרוסקית היא ציור קיר בקבר בוולקי מהמחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס. מצד אחד ישנה תמונה מהאיליאדה שבה מוצאים להורג שבויים טרויאנים בהלוויתו של פטרוקלס (איליאדה 23.22-23) , מצד שני מוצגים גברים חמושים ההורגים יריבים לא חמושים. בציור מצוינים שמותיהם של המנצחים, בניהם מסטרנא והאחים הויבנים (Aulus ו-Caeles). הציור מציג כיצד מסטרנה משחרר את קאליוס ויחדיו הם טובחים באויביהם. הציור למעשה מתאר את אחת מהרפתקאותיהם של קאליוס ויבנה ואלופו הנאמן מסטרנא, ומאשש את הגרסה האטרוסקית שחשף קלאודיוס. תוספת סיומת השם "ach-" לשמות הלוחמים המובסים מצביעה על מוצאם מעיר זרה, ובהתאמה הלוחמים המנצחים מוצגים בשמם הפרטי בלבד - פרט המצביע על היותם גיבורים מקומיים ידועים, ועל כן היותם אטרוסקיים.

כפי שנאמר, משחרר השבויים נושא את השם "מסטרנא". שם זה יוצא דופן שכן בתקופה המדוברת (המאה ה-6 לפנה"ס) היו נהוגים שמות המורכבים משני שמות: שם "פרטי" (praenomen), בנוסף לשם "שבטי" (nomen gentilicium). וייתכן כי שם זה הוא הכינוי האטרוסקי המקובל לגיבור המקומי. בנוסף, התמונה מעצימה את הגיבורים האטרוסקיים על ידי שימוש ב"עירום הירואי", ובהקבלתם לגיבורים היוונים בסצינה מתוך ה'אילידאה'. אפשרות אחרת היא כי השם 'מסטרנא' הינו הטיה של התואר הרומי "מגיסטר" (magister) המיוחס לבכירי הפקידות הרומית בעלי סמכויות צבאיות. מאפשרות זו משתמע כי מלך אטרוסקי תפס את השלטון ברומא, ומשל כ-"מגיסטר פופולי" (magister populi) בעל סמכויות של דיקטטור. אחד מן החיילים המובסים בציור נושא את השם 'Cneve Tarchunies'. שם זה עשוי להיות מקביל לשמו של אחד ממלכי רומא – טרקוויניוס פריסקוס או טרקוויניוס סופרבוס. מבין החיילים המובסים Cneve Tarchunies הוא היחיד בעל זקן, פרט המצביע על גיל, מעמדו וסמכותו ביחס לשאר קבוצתו. ייתכן והשם האטרוסקי 'מסטרנא' הוא למעשה הטיה של שמו ותוארו של מלך רומא, ועל כן ייתכן כי הפרסקו מציג את ניצחון הוולסקים על רומא ובנות בריתה, מות המלך הרומי טרקוויניוס והחלפתו במלך האטרוסקי מסטרנא. לחלופין, ייתכן כי מתואר בה מאבק בין צבאות פרטיים.

אם אכן השם 'מסטרנא' הינו הטייה אטרוסקית של תואר רומי, אזי מפתה לייחסו למלך סרוויוס טוליוס, במיוחד בהסתמך על דבריו של קלאודיוס. אולם לא ניתן ליישב את המחלוקת בנוגע למוצאו של סרוויוס באופן מוחלט. ראשית, לא ניתן לקשר בוודאות בין התואר "מגיסטר" לשם "מסטרנא", ולא ניתן לשלב אותה כראוי במידע המסורתי בנוגע לטוליוס. שנית, גרסאתו הרומית של ליוויוס אינה יושבת בקנה אחד עם זו האטרוסקית של קלאודיוס, שכן לא ייתכן ומשרתו הנאמן של טרקוויניוס פריסקוס הינו אותו אדם שהתלווה לויבנה במסעותיו. טענתו של קלאודיוס הינה המשכנעת ביותר בשל חיזוקה מבחינת הממצאים הארכיאולוגיים, אולם עם זאת לא ניתן לקבלה באופן מוחלט: ייתכן וקלאודיוס נמנע מלקרוא תיגר על הרשימה הקאנונית של שבעת המלכים, ועל כן קיבל את המסורת האטרוסקית ושיבצה כמקור למוצא מלכה השישי של רומא.
ישנה הקבלה רבה בין הגרסאות: הן סרוויוס בגרסתו של ליוויוס והן מאסטרנא בגרסתו של קלאודיוס היו משרתים נאמנים לאדוניהם, ולקחו את מקומם עם מות האדון. ייתכן וההקבלה בין סיפורו של מסטרנא לסיפורו של סרוויוס אינה מצביעה דווקא על שילוב של סיפורים אלו בקורותיו של אדם יחיד, אלא כי היא מצביעה על תופעה כללית שהייתה נפוצה בעידן 'הצבאות הפרטיים' של החלפת השליט על ידי עוזרו (טוליוס) או על ידי בן לוויתו (מסטרנא).

אופייה של המלוכה ברומא

המאפיין מעורר התהיות ביותר בנוגע למלוכה הרומית הוא עצם היותה מלוכה שאינה עוברת בירושה, וישנן דוגמאות רבות לכך. אנקוס מרקיוס ירש את מקומו של אולוס הוסטיליוס לאחר דאג שהמלך וכל משפחתו, ובניהם בניו המיועדים לרשת את מקומו יקפדו את חייהם בשריפה. {דיוניסיוס מהאליקרנאסוס 3.35.3-4} טארקוויניוס פריסקוס שפרש את חסותו על סרוויוס טוליוס ירש את מקומו של אנקוס מרקיוס, כשהוא דאג להרחיק את בניו מרומא בעת הכתרת המלך החדש. יש לשים לב ששתי הפעולות הללו מרמזות על זכויות מסוימות של בני המלך לכס המלוכה. סרוויוס ירש את טארקוויניוס למרות שלא היה בנו, ואחריו מלך בנו של טארקוויניוס פריסקוס, טארקוויניוס סופרבוס, שתפס את השלטון בכוח ולא התמנה כמלך לגיטימי. ניתן להקיש מכך כי המלוכה הרומית הייתה מבוססת על סוג של מערכת בחירה. מערכת זו הייתה מושפעת מקשרים בין המלך ליורשו: העדפה אישית, קשרי דם, או קשרי נישואין. קשרי הנישואין בין בת המלך ליורשו העתידי היו כלי ידוע להעברת הירושה, במיוחד ליורש אשר היה מחוץ למסגרת הפוליטית הרומית.

מאפיין חשוב של המלוכה הרומית הוא שהמלכים שנבחרו הגיעו מחוץ לקבוצת האוליגרכיא המצומצמת, לעולם לא מגֵנְס פטריקי (Patrician) ולעתים זרים גמורים (כמו במקרים של נומה וטארקוויניוס פריסקוס). למעשה, אף גנס פטריקי גדול מעולם לא העלה מלך לשלטון.

מנגנון מינוי מלך חדש

תהליך בחירת המלך היה מורכב: לאחר מות המלך הייתה תקופת "בין מלכים"(Interregnum), במהלכה ראשי המשפחות הפטריקיות איישו את עמדת השלטון ברוטציה של חמישה ימים למשך שנה. לאחר שנה זו, התקיימו בחירות. לא ידוע האם היה רק מועמד אחד ש"הוצב" על ידי ראשי המשפחות, או שמא הייתה לעם בחירה בין מועמדים שונים.  ראשי המשפחות הפטריקיות הציבו מועמד בפני העם. העם נתן את האימפריום למלך הנבחר, וראשי המשפחות (Patres Familias) "אישררו" את בחירת העם (Auctoritas Patrum). מינוי המלך נעשה "בסמכות האבות, בפקודת העם" (auctoribus patribus, iussu populi). כך הפטריקים בעצמם בחרו את המלך, תוך מתן אפשרות מינימאלית לעם להביע את דעתו ואת שביעות רצונו. במעמד זה האוליגרכיא נתנה לעם הזמנות לשחרר לחצים וגם איווררה את המערכת הפוליטית. הפטריקים הכריעו בעניין מינוי המלך במהלך תקופת "בין המלכים" על ידי פירוש אותות בטקס דתי לאישור "שמימי" של המלך (auspices). עם מות המלך "שבו" ה-auspices לפטריקים. {תהליך בחירת המלך אצל ליוויוס: 1.18.6-10}

המלך הנבחר הגיע מחוץ למערכת האריסטוקרטית הפטריקית ובשל כך היה תלוי באלו אשר הכניסו אותו למערכת זו. מינוי מלך ממקור חיצוני מנע מאבקי כוח ושליטה בקרב הפטריקים, נתן פתח לציבור להעלות את טענותיו באשר למינוי מלך אחד למשנהו, ובכך למעשה הושג קונצנזוס בנוגע לזהות השליט. מינוי מלך אם כן היה תלוי בהעדפות המלך הקודם, ברצונם של הפטריקים, ב"הסכמת" העם, ובאישור האלים. אולם, לקראת סוף תקופת המלוכה המערכת התערערה והכוח נפל לידי תופסי שלטון שלא כחוק – טירנים.[5]

הרפתקנים וטיראנים

הצבאות והכיבושים הפרטיים באיטליה

(143-144) במרכז איטליה הייתה נפוצה התופעה של אדוני מלחמה אריסטוקרטים בעלי צבאות פרטיים, המתבססים על שיטת הקליינטים והפטרונים (Patronus). הקליינטים לא ראו עצמם כאזרחי מדינה או קבוצה אתנית, אלא, כבני לוויה של אדונם. צבאות אלו ואדוניהם נטו להמיר את נאמנותם, והיו נפוצים מאמצע המאה ה-6 לפנה"ס עד לתחילת המאה ה-5 לפנה"ס. קלאודיוס מתייחס למסטרנא כ"בן הלוויה הנאמן ביותר של קאליוס". מכאן ניתן להסיק כי מסטרנא היה חלק מצבא פרטי, ולא מצבא השייך לעיר-מדינה כלשהי. עם מות אדונו, מסטרנא הוביל צבא זה לכיבוש אחת משבע גבעות רומא בהפיכה צבאית. 

(145) על פי מסורות רומיות נכבשה העיר בכוח על ידי גורמים חיצוניים אשר שאפו לבסס בה את שלטונם המלוכני. על פי מקורות מתקופתו של פאביוס פיקטור, הגבעה הקאפיטולינית ('Caput Oli' דהיינו "ראשו של אולוס") קיבלה את שמה בהקשר לאולוס ויבנה, אחיו של ויבנה. על פי המסורת הרומית הגיע אולוס ויבנה עם בן לוויתו מאסטארנה לרומא לאחר שגורש מארצו, ושלט בה כמלך ('Rex'). כפי הנראה אולוס ויבנה לא הצליח לבסס את שלטונו ברומא ועל כן אינו נזכר במסורות עממיות מאוחרות יותר כמלך. זהו זיכרון מסורתי עמום אחד, מבין שלל זכרונות של ניסיונות ההפיכה הכושלים בתקופת המלוכה: בדומה למסטרנא אשר כשל בביסוס שלטונו כמלך, בדומה לאפיוס הרדוניוס (Appius Herdonius) אשר הצליח להשתלט על הגבעה הקאפיטולינית למשך מספר ימים בשנת 460 לפנה"ס (בעזרתם של 4000 קליינטים חמושים), ובדומה ללארס פורסנא אשר לבקשת מלכה האחרון של רומא, טרקוויניוס סופרבוס, ניסה לכבוש את העיר ולמוטט את הרפובליקא הצעירה. כל אלו כשלו במאמציהם.

לעומת זאת, המסורת הרומית כן מזכירה אישים - כדוגמת ולריוס פובליקולה ואפיוס קלאודיוס - כמנהיגים רפובליקניים, על אף וייתכן כי למעשה שלטו בצורה מלוכנית. הסיבה לכך היא ככל הנראה הצלחתם של אלו לאחוז בשלטון, בניגוד לנסיונות ההפיכה הכושלים.


ההיבט הטיראני במלוכה הרומית

היבט חשוב נוסף של המלוכה הרומית בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס, הוא אופייה הטיראני. פרשנים מודרניים רואים באפיון זה תופעה ספרותית, במסגרתה כותבי תולדות הימים ברומא ביססו את תיאורי המלכים על סמך תיאורי משטרי טיראנים כדוגמת משטרם של פייסיסטרטוס ופריאנדרוס ביוון. יש מקום להניח כי שלטון המלכים הרומיים דמה במאפייניו לשלטון הטיראנים, שכן נבע הן מנסיבות היסטוריות דומות והן מקשר ישיר בין רומא וערי-מדינה אחרות בסביבתה לבין העולם היווני. על כן ייתכן ומלכי רומא היו מודעים למעשי הטיראנים בני זמנם וניסו לחקותם.

(146) בדומה לטירנים היוונים, גם מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה עסקו במדיניות חוץ שאפתנית, היו פטרוני האומנויות ועודדו מפעלי בנייה גדולים. הצלחה במפעלים אלה העלתה את מעמדם וכן טישטשה את העובדה שעלייתם לשלטון לא התבצעה בדרך המסורתית, ולעתים אף בוצעה תוך הפעלת אמצעים אלימים. הצורך הבוער של מלכי רומא היה לתת תוקף להישגיהם, ומאחר שלא הייתה להם לגיטימציה דרך המסורת, הם ייחסו לעתים קרובות את כוחם ומעמדם לחסד אלוהי. בהקשר זה ניתן לראות את סרוויוס כדמות מפתח. אגדות בדבר לידתו וגידולו על ידי האל וולקן, אשר נתמכו על סמך המזבח לאל וולקן במוקד הפעילות הפוליטית והמשפטית ברומא במאה השישית לפנה"ס - הקומיטיום- עשויות להמחיש את הנאמר לעיל, ואף ייתכן כי אגדות אלו היו נפוצות עוד בתקופת חייו. אין זה מן הנמנע לשער כי סרוויוס עשוי היה להפיץ ברבים את רעיון הקשר המיוחד בינו לבין האל וולקן, שלו הוקדש המזבח בקומיטיום. על פי מסורת אחרת, סרוויוס ייחס לעצמו קשר מיוחד גם עם פורטונא, אלת המזל הטוב, ואף הקדיש לה מספר מזבחות ברחבי העיר.

"מזלו הטוב" של סרוויוס בא לידי ביטוי בעלייתו לשלטון על אף מוצאו המפוקפק. על פי המסופר, סרוויוס קיבל את הגנת האלה משום שקיים פרשת אהבים עמה. עוד נאמר כי האלה הייתה נכנסת לחדרו דרך חלון - 'פורטה פנסטלה' (Porta Fenestella). חוקרים מצביעים על חלק זה בסיפורו של סרוויוס בהקשר לטקס הידוע בשם 'נישואין המקודשים': הפולחן בו המלך מקיים אהבים עם אלה וכך זוכה הן ללגיטימציה לשלטונו והן לרווחת ממלכתו הוא טקס נפוץ בעולם העתיק, בייחוד באזור המזרח התיכון. ייתכן ואף בוצע האיחוד בין המלך לאלה בצורה סמלית, כאשר את תפקיד האלה במקדשה ממלאת שפחה, כוהנת או קדשה. כאשר הטקס בוצע לראשונה בתחילת שלטון המלך, האלה (או 'נציגתה') הייתה מכריזה על כך מחלון המקדש, וכך העידה על תמיכתה במלך החדש. הדרך בה המלכה טנקוויל, אלמנתו של טרקוויניוס, הבטיחה את המלוכה לחביבה סרוויוס על ידי פנייה לעם מחלון הארמון, מזכירה במכוון את האופי הפולחני של ה'נישואין המקודשים'. על מהות קשר זה עמד ההיסטוריון היווני פלוטרכוס בחיבורו 'שאלות רומיות' (Roman Questions).


מודלים איזוריים למתן לגיטימציה למלוכה

(147) הדמיון בין היבטים מסיימים באגדות רומאיות לבין טקסי 'נישואין מקודשים' במזרח התיכון אינם מקריים, וכן אינם תולדה של השפעה הלניסטית מאוחרת יותר. יש מקום לשער כי מלכי רומא בשלהי תקופת המלוכה ייחסו לעצמם חסד אלוהי, ואימצו מודלים מלוכניים מיוון והמזרח התיכון כדרך להשגת לגיטימציה לשלטונם. ישנן שתי עדויות התומכות בהשערה זו:

הראשונה הינם "לוחות פירגי" (Pyrgi Tablets) הכתובים בשפה הפיניקית ובשפה האטרוסקית, שנמצאו בנמל פירגי (Pyrgi). הכתובות מתארות הקדשה של מזבח לאלה הפיניקית 'עשתרת' (Astarte), ומקבילתה האטרוסקית 'אוני' (Uni), על ידי שליט העיר בסיבות שנת 500 לפנה"ס. מטרת ההקדשה הייתה להבהיר כי השליט חב את מעמדו לחסד האלה. אמנם בכתובות לא נאמר במפורש כי מושל העיר היה בן לוויתה של האלה, אך חשוב לציין כי במזרח התיכון הקדום, עשתרת הייתה האלה האחראית למתן הסמכות למלך ופריון לעמו בטקסי נישואין מקודשים.

(147-148) העדות השנייה היא קבוצת פסלי חרס, שנמצאה במקדש קדום בפורום בואריום (Forum Boarium), ברומא ותוארכו לשנת 530 לפנה"ס בקירוב. הקבוצה מורכבת משתי דמויות עומדות, המייצגות את הרקלס ומינרווה. הפירוש המשכנע ביותר לפסלים אלו הוא כי הם מייצגים סצנה במיתולוגיה היוונית בה מינרווה- ובשמה היווני 'אתנה' (Athena) - מציגה את הרקלס לחבר אלי האולימפוס, לאחר שהועלה למעמד אל (Apotheosis). הפסלים מעניינים בייחוד בשל חשיבותם האידיאולוגית האפשרית. פייסיטרטוס, הטירן האתונאי בן המאה ה-6, ניסה לחזק את מעמדו בכך שהתייחס לעצמו כהרקלס וטען כי הוא זוכה לחסד ותמיכת האלה אתנה. הד לכך ניתן למצוא במקרה שתיאר הרודוטוס, בו פייסיסטרטוס נכנס לאתונה כשלצדו נערה גבוהה לבושה שריון, שהתחזתה לאתנה. סיפור זה שמקורו באתונה, עשוי להסביר את ההתפתחויות ברומא בתקופה זו; מלכי העיר, בדומה לשליטים בני ערים אחרות באיטליה, ניסו להגדיר את שלטונם במושגים של שליטי יוון והמזרח התיכון הקדום.


ניתן לראות, כי תיאורים מסורתיים של שלהי תקופת המלוכה ברומא משמרים זיכרון של תקופתם, כאשר הם מציגים את המלכים האחרונים כטירנים יווניים. תיאורים אלו גם מאמתים את ההיבט הפופוליסטי של שלטון המלכים האחרונים ברומא. בדומה לטירנים היווניים, שהגיעו לשלטון תוך קיום והרחבת זכויות המעמדות הנמוכים על חשבון מעמדם הכלכלי והפוליטי של יריביהם האריסטוקרטיים, גם מלכי רומא האחרונים חבו את שלטונם לתמיכה עממית. וורגיליוס מציג שתי דוגמאות למלכים מסוג זה: אנקוס מרקיוס (Ancus Marcius), שהיה פטרון הפלבס (Plebs)  ושעה יתר על המידה לקולו של העם, וטרקוויניוס פריסקוס אשר חיפש תמיכה עממית וביצע רפורמות שעוררו את כעסם של האריסטוקרטים.

שני מלכי רומא האחרונים אף עשו מעבר לכך - ניתן לפרש את הרפורמה הכוללת של המדינה הרומית בימי סרוויוס , כנסיונו לפגוע בבסיס כוחם המסורתי של האריסטוקרטים. טרקוויניוס סופרבוס רדף את האריסטוקרטיה בגלוי, והודח בסופו של דבר על ידי האריסטוקרטים הרומאיים. ראיה אחת לשלטונם הפופוליסטי והאנטי-אריסטוקרטי של המלכים האחרונים ברומא היא היחס העוין והגלוי למוסד המלוכה בקרב הרומאים בתקופת הרפובליקה. סביר מאוד להניח שיחס זה נובע מראיית העולם האריסטוקרטית של המעמד השליט בתקופת הרפובליקה הרומית.


המלוכה בעיניים רפובליקאניות

(148-150) המעמד השליט בתקופת הרפובליקה הרומית הורכב מאוליגרכיה אריסטוקרטית אשר ניכסה לעצמה את הזכות להתחרות על משרות פוליטיות והתייחסה למצב הקיים כ'חירות' ('Libertas'). הרומאים היו מודעים לחוסר ההתאמה בין מלוכה לליברטס, ולכן ניסו לשמרו על ידי נקיטת אמצעים כנגד הישנותה של המלוכה. יש מקום להניח כי תיאורים מסורתיים מדייקים באמרם כי אחד מצעדיהם הראשונים של מייסדי הרפובליקה היה להשביע את העם הרומי שלא לאפשר לעוד אדם לעלות למלוכה ולחוקק כנגד השואפים למלוכה בעתיד. אצילי רומא סלדו מעצם הרעיון שאחד מקרבם יעלה את מעמדו על חשבון אלו האחרים, תוך דאגה למעמדות הנמוכים והשגת תמיכתם בו.

גישה זו מסייעת לנו להבין כיצד האשמות בשאיפה למלכות ('regnum') בתקופת הרפובליקה הופנו נגד יוצאים מן הכלל בקרב האליטה השלטת אשר הפנו את משאביהם ומרצם לרווחת העניים. כך היה במקרים של ספוריוס קסיוס, ספוריוס מאליוס ומרקוס מנליוס קפיטולינוס. מאוחר יותר, רצח האחים הגראקכים (ראה Tiberius Gracchus, Gaius Sempronius Gracchus) הוצדק על סמך טענה כי שאפו למלוך ברומא. האשמה זו לא שוטחה רק ממניעים רטוריים, אלא כנראה מייצגת נאמנה את דעתם האמיתית של מתנגדי המלוכה החריפים ביותר. דעה זו משקפת את הפחד מפני שימוש בהמון מהמעמדות הנמוכים בידי יחיד בעל שאיפות מלוכניות.


  1. ליוויוס 1.39
  2. להתעברותה של אם סרוויוס על ידי אל ראו: דיוניסוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 4.2.3; למוטיב האש במקרה של רומולוס ראו: פלוטרכוס, רומולוס 2.3-6.
  3. Table of Lyons, ILS 212.1.8-27
  4. קאליוס ויבנה אכן מצוין בכתביו של דיוניסוס מהאליקראנסוס: קדמוניות הרומאים 2.36
  5. התייחסות למונח Patres Familias אצל קורנל 1995 242-271 (פרק 2)


קישורים נוספים

חזרה לעמוד הראשי

מקורות עתיקים

חסר:

גרסתו של קיקרו: rep.2.37

Plutarch, Romulus 2.3-6

דיוניסיוס מהאליקרנאסוס, קדמוניות הרומאים 3.35.3-4

ליוויוס 1.18.6-10