פרויקט קורנל - 327-344

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש
תחת עריכה חיפא 09:10 רוני רשף 07:10, 4 באוקטובר 2010 (UTC)
Crystal Clear app clock.png הדף נמצא כרגע בעבודה, נא אל תערכו אותו ואל תעשו בו שינויים אחרים.
ניתן כמובן לקרוא את הכתוב


חזרה לעמוד הראשי

האמנציפציא של הפלבס

(עמ' 327)

1. בעיות כלכליות וחברתיות: קרקע ציבורית

במהלך שנות השיקום וההתרחבות שלאחר הפשיטה הגאלית, התרחשו שינויים חברתיים ופוליטים. למרות שהפשיטה היוותה רק עיכוב קל בהתפשטות ובהתעצמות רומא הקדומה, הפער החברתי גדל מאוד בעקבותיה. על תקופה זו אין תיעוד רב, אך ידוע כי היה מתח פוליטי (בשנת 384 אף היה נסיון הפיכה), שהגיע לשיאו בשנת 370 לפנה"ס. מוסדות רבים ששרדו איבדו את משמעותם הראשונית כשהחל לכתוב ההיסטוריון פאביוס פיקטור. יחד עם זאת, חלק מהאירועים העיקריים ונושאי המאבק נשתמרו בכתב ובעל פה עד לימי ההיסטוריונים הרומאים הראשונים, אשר פרשו את האירועים מתוך מציאותם וכך עיוותו אותה עד לבלי היכר. הם ניסו להחדיר הגיון לעובדות המסורתיות והפכו את הסיפור למודרני תוך שימוש בהנחות אנכרוניסטיות בנוגע למבנה הכלכלי והחברתי ברומא של מאות 5-4 BC, אוצר מילים שונה וייחוס מנהיגי הפלבאים הראשונים למשפחות Gracchi ו-Saturninus.


(עמ' 328) המשבר של תחילת המאה הרביעית לפנה"ס עסק בנושאים קרובים לאלה שסביבם היו המשברים של המאות השניה והראשונה BC, קרקע ציבורית וקשרי חוב. יש המניחים כי הסיפורים הקדומים על מחלוקת בנושא הקרקע הציבורית הם זיוף. זה לא וודאי, כיוון שקרקע וחובות היו נושאים בעייתיים באופן קבוע בעולם היווני-רומאי ומאפיינים ספציפיים במשבר של המאה הרביעית גרמו לתהיות אצל היסטוריונים מאוחרים יותר, מה שמעיד על אמינות חלקית, לכל הפחות, של התיעוד.

נושא האדמה והחוב היה העניין העיקרי במשבר החברתי והפוליטי של המאה הרביעית לפנה"ס. הפרטים מעורפלים, אך ידוע כמעט בוודאות כי העשירים ניכסו לעצמם שטחי אדמה נרחבים, בעוד שלאיכרים הפלבאים היו שטחים מזעריים שלא הספיקו לפרנסתם, דבר אשר יצר תלות וקשרי חוב עם המעמד הגבוה. חשוב להדגיש כי עוצמת המעמד השולט ודיכוי הפלבאים הם פועל יוצא של המערכת שהתפתחה כתוצאה מה-Ager Publicus. מחקרו של Niebuhr, מתחילת המאה ה-19, קבע אחת ולתמיד כי התנועות שקראו לרפורמה אגררית לא עסקו בחלוקה מחדש של קרקע פרטית אלא רק של ה-Ager Publicus. כיום זו הדעה הרווחת, מתחילת הרפובליקא ועד לתקופת האחים הגראקכים (ראה\י גם Gaius Sempronius Gracchus). הפלבאים התנגדו לכך שהעשירים ביותר וה-Clients שלהם לקחו את הקרקע שהיתה נחוצה לקיומם.

במאבקם, נקטו הפלבס בשני כיוונים. הראשון, דרישה שקרקע שזה עתה נכבשה תחולק מחדש ותהפוך לרכוש פרטי (Assignatio viritana) כדי שלא תהיה מטרה לעשירים. השני, הגבלת גודל הקרקע שיכול לנכס לעצמו Pater familias והגבלת מספר החיות שיכולות לחיות עליה. זהו אחד הסעיפים הראשיים של "חוקי ליקיניוס-סקסטוס"(Lex Licinia Sextia 367 B.C), שחוקקו בשנת 367 לפנה"ס חרף התנגדויות קשות. לפני שנה זו, אין עדות לפלבאים שנמנעה מהם גישה לקרקע ציבורית, אך כנראה שזה מה שהיה בפועל.

(עמ' 329) במסגרת חוקי ליקיניוס-סקסטוס הוטלו קנסות על מי שעבר את גודל הקרקע הציבורית המותרת, ותו לא. החוק לא עסק בהשבת האדמות לבעלות המדינה או בחלוקתן לפלבס. זה ההבדל בינו לבין החוק האגרארי של טיבריוס גראקכוס, וכן מאפיין שמחזק את אמינותו.

הדעה הרווחת היא שזו אחת הדוגמאות הראשונות, אם לא המוקדמת ביותר, של חוק המגביל את גודל האדמה הציבורית שאדם מנכס לעצמו. הפרטים המדויקים שנויים במחלוקת. ליוויוס ואחרים כמו מרקוס טרנטיוס ווארו טוענים שהגבול היה 500 יוגרא לאדם (1,315 קמ"ר). אפיאנוס (Appian) (B.C.1.8.33) מוסיף שאסור לגדל עליה יותר ממאה פרות או חמש מאות חיות קטנות יותר, ושחלק מהעובדים בה חייבים להיות אנשים חופשיים (בניגוד לעבדים). נושא העבדים מתאים יותר למאה השנייה לפנה"ס ולא למאה הרביעית לפנה"ס, לכן יש חשד לאנכרוניזם. יכול להיות שאלה תיקונים של החקיקה המקורית.

כבר בתחילת המאה הרביעית לפנה"ס, היו לרומא שטחים גדולים של Ager Publicus. אין בידינו מספר מדויק, אך משערים שמהטריטוריא של Veii כחצי או שני שליש, כלומר 112,000 או 150,000 יוגרא היו קרקע ציבורית. מנתונים אלה אפשר להניח שלחלק מהאנשים היתה קרקע ציבורית גדולה מ-500 יוגרא. סביר להניח שזה גבול הקרקע שנקבע במאה הרביעית לפנה"ס, ובימי טיבריוס גראקכוס, כשאנשים חרגו בכמה אמות מידה מהגבול הזה, שכבר נהיה עתיק, הרפורמה האגרארית שלו והדרישה לחזור לגבול זה גרמה להיסטריא בקרב מחזיקי הקרקעות הללו. השערה זו תואמת את מטרת הרפורמה - לחלק קרקעות רבות לעניים.

(עמ' 330)

2. בעיות כלכליות וחברתיות: משבר החוב.


בעיה קשה של הפלבס, ואחד הנושאים העיקרים שסביבו היתה מחלוקת בנוגע לחוקי LicinioSextian, היא החוב. חוב היה תוצאה ישירה של עוני ומחסור בקרקע, וגרם לפלבס רבים לרדת לדרגה של כמעט-עבדים. המטרה העיקרית של קשר חוב (נקסום) הייתה לספק עובדים לבעלי קרקעות גדולות. ניתן להסיק מכך שלא היה מקור אחר לכוח עבודה זול.

אמנם הייתה קיימת ברומא הקדומה גם Chattle Slavery, וכנראה גם שכירים, אך הם היוו רק חלק קטן מכוח העבודה, שרובו הורכב מאנשים שנקשרו בקשר חוב לעשירים בעלי האדמות. אם נוסיף לזה את העובדא שרוב הקרקע הציבורית הייתה בידי העשירים ומקור הכוח שלהם, הקשר בין קרקע ציבורית לנקסום ברור. כתוצאה מכך שרק קבוצה מצומצמת של אריסטוקרטים החזיקה ברוב הקרקע, יותר ויותר איכרים נאלצו להפוך ל-nexum, מכיוון שלא יכלו לעבוד את הקרקע הציבורית לתועלתם האישית. הם עבדו בשביל פטרונים או הקליינטים שלהם בכפייה ובלית ברירה.

למרות שהשפעת הפלישה זניחה בטווח הארוך, ליוויוס  טען שהפלישה הגאלית החריפה את המצב של האוכלוסיא החלשה, שהייתה כבר על גבול הרעב. למעשה, הגאלים בזזו והחריבו את שדותיהם של העניים במשך מספר חודשים ולכן לא הותירו להם ברירה מלבד להכנס לקשר חוב, כדי לא לסבול מחרפת רעב.

בעיא זו הייתה רחבת היקף ופגעה באזרחים רבים. לפי ליוויוס (6.27.6), הטריבונים של שנת 380 לפנה"ס התלוננו כי מעמד אזרחי אחד נהרס על ידי השני.(עמ' 331) משבר החוב גרם גם לסיפורו של Marcus Manlius Capitolinus, שמנע מהגאלים לפלוש לקפיטול ואחר כך נזרק ממנו אל מותו בשנת 384 לפנה"ס, באופן אירוני. פרטי הסיפור אודותיו מעורפלים ולא אמינים. ידוע בוודאות כי הייתה איזושהיא הפיכה, ומנליוס היה דמות היסטורית, שזכה לתמיכה רחבה מהפלבס כי שילם את חובותיהם מכספו האישי. הוא היה הפטריק הראשון שלחם למעם מטרותיהם, לפי ליוויוס (6.11.7).

RomeCityWall.jpg

העלמתו של מנליוס לא פתרה את משבר החוב, שהמשיך גם בשנים הבאות ובעיקר בשנים 380 ו-378  לפנה"ס. בשנה זו, החלה להבנות חומת העיר, ולשם כך נגבו מיסים שהחמירו את חובותיהם של הפלבס. קשה לדעת כמה נכונה הצהרה זו, אך ידוע שנדרש לבניתה כוח אדם רב, שכן האבנים נלקחו ממקום המרוחק כ-15 ק"מ מרומא והיא הייתה עבה וגבוהה מאוד יחסית. קורנל מניח כי שעות העבודה שנדרשו לשם הבאת מאות אלפי האבנים, סיתותן והנחתן הן לפחות חמש מליון שעות עבודה.

לא ידוע מי סיפק את כוח העבודה לפרויקט זה או כיצד הוא אורגן. ליוויוס מציין מסים וחוזים צנסוריאלים, אך יתכן שהוא חוטא באנכרוניזם. סביר יותר להניח שהשלטון השתמש בכוח העבודה של האזרחים הרומאים כסוג של מס או שירות צבאי וחתם על חוזים רק עם אנשי מקצוע ומהנדסים, אשר יתכן כי חלקם באו מחוץ לרומא. אם ליוויוס צודק והעבודה בוצעה על ידי מנהלי עבודה עצמאיים, לא ידוע מהיכן השיגו את כוח האדם. במצב כזה, מנהלי העבודה היו היחידים שהרוויחו מפרויקט ממשלתי ממומן זה. הפלבס לא הרוויחו כלום מעבודה כזו, אלא אם כן היא כללה חלוקה מחדש של משאבים (עמ' 332) באמצעות שכר כלשהוא על עמלם. אם ליוויוס צודק, בנית החומה החמירה את מצב האוכלוסיא החלשה. 

נושא החוב היווה עילה לוויכוחים רבים בחוקי ליקיניוס-סקסטוס בשנת 367 לפנה"ס. לפי החוק הריבית תחושב לפי סכום ההלוואה, והשארית תוחזר בשלושה תשלומים שנתיים (ליוויוס 6.35.4). אם זה נכון, היה זה אחד השלבים הראשונים להקל על השבת חוב. בעשורים הבאים יש תיעוד להגבלות על גובה הריבית ועל תנאי השבת הלוואה. בשנת 344 לפנה"ס, ליוויוס (7.28.9) תיעד עונשים חמורים על מלווים בריבית, שנתיים לאחר מכן, בן משפחת לקס גנוציא אחד אסר ריבית לחלוטין, חוק שהתקיים במשך מאות שנים אך נאכף רק לעיתים רחוקות. תמיד היו עיסקאות 'מתחת לשולחן' של אנשים נואשים ואנשים שידעו לנצל זאת היטב. בשנת 352 לפנה"ס, ליוויוס תיעד הקמת מערכת של פשיטת רגל ומשכנתאות בהשגחת חמישה אנשים, מהם שני פטריקים ושלושה פלבאים.

חלק מהפרטים על הנסיונות להקל על אנשים בעלי חוב הם אנאכרוניסטים, אך ללא ספק בוצעה חקיקה רבה שנועדה להקל בנושא זה. יכול להיות שנחקקו גם חוקים בנוגע לקשר חוב, אך גם אם היו כאלה, קשה הרבה יותר לאכוף אותם. nexum המשיך להתקיים כמוסד (ראה\י למשל ליוויוס 7.19.5 - 354 BC), אך בשנת 326 לפנה"ס הוא בוטל באופן רשמי על ידי בן משפחת לקס פואטליה


(עמ' 333) ה-Lex Poetelia מציין את סופו של תהליך ארוך של שינוי חברתי. עד לזמן זה, המחסור באדמות של הפלבס סופק ברובו על-ידי הכיבוש וההתיישבות בטריטוריות חדשות. התנאים הכלכליים המשופרים, שנוצרו כתוצאה משלל מלחמה מוצלח, ייחוס קרקעות ומקולוניזציה, הביאו לכך שהפלבאים שוחררו בהדרגה מהצורך להצטרף לברית. אפשרי הדבר שבתחילת המלחמה הסמנטית השנייה (304-327 לפנה"ס), מוסד ה-nexum הפך כבר לסמל של העידן שעבר. היעלמותו, בכל אופן, לא סיימה את מוסד החוב. ה-Lex Poetelia התקשתה להחליף את ה-nexum בתור הצורה הממוסדת לחוזה עבודה; מעתה, רק גובים שסטו מדרך הישר היו בקשר חוב, ובעקבותיו נשפטו בבית משפט.
הירידה, ולבסוף ההיעלמות, של קשרי-חוב בסוף המאה הרביעית לפני הספירה מעידה על פיתוחה של אספקה אלטרנטיבית של מקומות עבודה באחוזות הגדולות של העשירים. הצורך הזה סופק על-ידי שימוש בעבדים. ניתן להבחין בחשיבות הגדלה של העבדות ברומא של המאה הרביעית באמצעות המס על שחרור מעבדות, שהוחל לראשונה בשנת 357 לפנה"ס. השחרור מעבדות התרחש באופן תדיר, כשלבסוף שוחרר מספר גדול של עבדים. עד סוף המאה, מספר העבדים המשוחררים היה כה רב, עד שמצבם החברתי הפך לעניין פוליטי עיקרי. מתחילת המלחמות הסמנטיות, המקורות שלנו מראים שיעבוד מאסיבי של אסירי-מלחמה, דבר שחייב להעיד על כך שהכלכלה הרומאית התבססה בזמן הזה על עבדות.
הרעיון הגורס שרומא לא הפכה לחברה מבוססת-עבדות עד לאחר המלחמה החניבעלית הוא בלתי-מתקבל; למעשה, התהליך היה כבר מתקדם ביותר כבר בסוף המאה הרביעית לפנה"ס, ביחד עם תופעת האימפריאליזם, הקשורה קשר הדוק לעבדות. המלחמה והכיבוש ביחד יצרו וסיפקו את הדרישה לעבדים. לבסוף, עלינו לציין שהאמנציפציא של החקלאות האזרחית והשימוש העולה בעבדים בעיבוד הקרקעות פתח בפני המדינה הרומאית את האפשרות להקצות חלק גדול מאוכלוסיית הגברים הבוגרים לשירות צבאי מוארך, וכך להמשיך במסלול לאימפריאליזם וכיבוש.

3. חוקי ליקיניוס-סקסטוס:

השינויים במבנים החברתיים והכלכליים ברפובליקא הרומית במאה הרביעית לפנה"ס באו במקביל לצורך במעמד שולט חדש. השינויים האלה נבעו מהמאבק הכוחני שליווה את החקיקה של שנת 367 לפני-הספירה, ולמאבק זה אנו מיד נתייחס.
באופן כללי, יש בידינו יותר מידע היסטורי על המוסדות הפוליטיים של רומא מאשר על עניינים אחרים. ישנן שתי סיבות לכך – ראשית,(עמ' 334) לפוליטיקא היה קשר ישיר למעמד השולט, אליו השתייכו ההיסטוריונים הרומאים והאנטיקווארים בעצמם, ושאליו הם ריכוז את תשומת-לבם. שנית, התוצאות של הרפורמות הפוליטיות ניתנות לפיקוח הודות להימצאות ה-fasti וגורמים מפקחים אמינים אחרים. למרות זאת, הרקע נשאר מעורפל, ולמרות שאנחנו יכולים לתעד את השינויים, איננו יכולים להסביר אותם תמיד באופן מספק. איננו יכולים לסמוך על המקורות הכתובים שלנו ועל הפירושים שלהם בלב שלם. עובדה זו נכונה חלקית גם עבור הנרטיב של ליוויוס על חוקי ליקיניוס-סקסטוס.
ליוויוס מספר שבשנת 376 לפנה"ס שני טריבונים, ק. ליקיניוס סטולו ול. סקסטוס לטרנוס, הגישו שלוש הצעות-חוק בפני הפלבס. שתיים מהן, העוסקות באדמות ובחובות, הוזכרו כבר בעבר; השלישית עסקה בהכנסת הפלבאים לקונסולט. ההצעות עוררו התנגדות כלפיהן, והוכרז על הקפאתן. ליקיניוס וסקסטוס המשיכו עם דרישותיהם למרות העקשנות של הפטריקים והמכשולים ששמו להם קולגות שלהם. הקונפליקט נמשך עשר שנים (367-376 לפנה"ס), במהלכן שני המהפכנים נבחרו בשנית. הם התנגדו לוטו שהטילו הקולגות שלהם על-ידי כך שעצרו בעצמם את הבחירות למגיסטראט; לתקופת זמן של חמש שנים (371-375 לפנה"ס) המדינה הייתה בלי מגיסטרים, ולא היה מקום לשום עסק ציבורי. המשבר הסתיים ב-367 לפנה"ס, כאשר הצעות החוק לבסוף התקבלו על-ידי הפלבס ועל-ידי הפטריקים; על ההתפשרות פיקח קאמילוס, שהופיע פעם נוספת כמושיע של המדינה (ליוויוס 6.35-42). 
מעט מאוד מהנרטיב הנ"ל יכול להתקבל כפי שהוא מוצג. כל עוד המוסדות הפוליטיים נוגעים לדבר, התוצאות של האפיזודא הזו ברורות באופן הגיוני. הקונסולט שוקם, כמו גם המגיסטריום השנתי הראשי, ונהפך לנגיש לפלבאים. מגיסטריום חדש, פריאטורא, נוצר; המהות העיקרית שלו הייתה משפטית, למרות שפריאטור החזיק באימפריום והיה יכול להתמנות למפקד צבאי במקרה הצורך. בתחילה, הפריאטורא הכילה רק פטריקים, אך ב-337 לפנה"ס נבחר אליה הפלבאי הראשון. דבר חדש נוסף הוא המינוי של שני  אידילים ('Curule' Aediles) לפי המודל הקיים של משרת האידילים הפלבאים, שגם היא הפכה נגישה לפלבאים מאוחר יותר. לבסוף, שני המנהלים האחראים על הטקסים הדתיים (duumviri sacris faciundis) הפכו לעשרה מנהלים (Decemviri sacris faciundis) – חמישה פטריקים וחמישה פלבאים.
ההשלכות החשובות ביותר של עניינים אלה הן אלו על הקונסולט. נקודה זו איננה ברורה לחלוטין, בעיקר העמימות סביב ה"טריבונים הצבאיים בעלי-הכוח הקונסולי" (tribuni militum consulari potestate), שהחליפו את הקונסולט בסביבות שנת 445 לפנה"ס. ההבדלים העיקריים בין שני סוגי השופטים האלה הם שהטריבונים מנו בין שלושה לשישה בשנה אחת, ושהם היו יכולים להיות פלבאים, כך לפחות לפי ליוויוס ודיוניסיוס מהליקרנאסוס, למרות שטענות אלה שלהם נסתרות על-ידי הראיות שהם עצמם מביאים.
הבולטת שבסתירות היא העובדה שבקרב הטריבונים שמשלו בכיפה עד 400 לפנה"ס, הפלבאים בולטים בהיעדרם, ה-fasti של ליוויוס קובע שלפטריקים לא היה מונופול על הקונסולט בתחילת המאה החמישית לפנה"ס, אך מהרגע שהוקם מוסד הטריבונים, כל השופטים, בין אם קונסולים ובין אם טריבונים, היו פטריקים!
מוזר עוד יותר הוא הסיפור שליוויוס מביא, שגורס כי הטריבונות קמו כתוצאה מכניעה לפלבס, ששיוועו למקום בקונסולט. אך כשנערכו הבחירות לטריבונים, הבוחרים דחו את כל המועמדים הפלבאים ובחרו שלושה פטריקים. ליוויוס מסביר עובדה זו, שהיה זה דבר אחד עבור הפלבאים לזכות באשרה לכך שהם יכולים להיבחר, ודבר אחר להיבחר הלכה למעשה.
אך אין זה סוף התסבוכת. ליוויוס טוען שלאחד משלושת הטריבונים שנבחרו ב-445 לפנה"ס, ל. אטיליוס, היה שם פלבאי. יותר מכך, ליוויוס מוסיף ששלושתם נאלצו להתפטר בעקבות תקלה טכנית בהליך הבחירות, והוחלפו על-ידי קונסולים חלופיים (Consul Suffectus). המקורות של ליוויוס חלוקים לגבי הסמכות ששלטה בשנה זו, 444 לפנה"ס, ובשנים הבאות ממשיכים הקונסולים והטריבונים להתחלף אחד עם השני באופן לא-סדיר.
ליוויוס ריכז טבלא, בה הוא מציג לפי שנים החל מ-444 עד ל-367 לפנה"ס את כמות הקונסולים הטריבונים שהיו בכל שנה, וכמה מתוכם היו פלבאים (עמ' 336).
הטבלא מגלה כמה דברים מעניינים –

Tavlala.JPG


החילופים בין הקונסולים לטריבונים לא היו מקריים, אלא בקבוצות.

  1. שלטון טריבוני היה פחות נפוץ מקונסולט, אך הפך ליותר תדיר בשנות ה-20 של המאה החמישית לפנה"ס, והחל משנת 408 לפנה"ס עד שנת 376 לפנה"ס (למעט שנתיים) החליפו הטריבונים את הקונסולים לחלוטין.
  2. מספר הטריבונים עלה בין התקופות משלוש לארבע ואז לשש, והתייצב על מספר זה.
  3. אפשר לומר שככל שהזמן עובר, הטריבונים הכילו יותר ויותר פלבאים, אם כי עובדה זו היא לא מובהקת; רק בשלוש שנים הטריבונים היו במרביתם פלבאים ואלו הם מקרים נדירים, בשאר המקרים לא נבחר לטריבונאט יותר מפלבאי אחד.

עובדות אלה לעולם לא הוסברו, אדרבא, אין זה נראה שפרשנים רבים (מודרנים ועתיקים) אפילו מודעים אליהן. בכל מקרה, עלינו להודות שאיננו יודעים מדוע נוצרה שיטת-השיפוט החדשה, או מה הביא להחלטה לכונן את הטריבונאט על-חשבון הקונסולט. אנו יכולים לראות שהיה קשה לקבל את המטרה להביא את הפלבאים לשותפות בממשל. מצד שני, הטענה שהטריבונים יוכלו להיות מפקדי צבא נוספים בעת הצורך באה בסתירה לעובדה שהטריבונים נבחרו בדרך-כלל בזמני שלום או בזמנים שבהם לא היה צורך מובהק למספר רב של מפקדי צבא; בדרך-כלל טריבון אחד או שניים פיקדו על הצבא בזמן שהאחרים נשארו בעורף, ובזמני-חירום הרומאים המשיכו למנות דיקטאטורים.
לפטריקים היה מונופול בלתי-רשמי על הטריבונאט עד לשנת 400 לפנה"ס, אך הנוכחות של הפלבאים, גם אם לא חולקה באופן שווה עם הפטריקים, מראה שהניסיון לחברם לשלטון אינו ניתן לערעור. עניין זה מעלה את השאלה – מדוע הייתה התנגדות כה רחבה להצעתם של ליקיניוס וסקסטוס? מדוע, אם הפלבאים היו כבר מתאימים לצורת המשטר השלטת, מהווה מימוש חוקי ליקיניוס-סקסטוס אבן-דרך כה חשובה במאבק עבור זכויות הפלבאים? התשובה של המקורות היא שחשיבותם של חוקי ליקיניוס-סקסטוס היא לא בכך שהם מהווים פריצת-דרך, אלא בכך שהם דרשו שאחד משני הקונסולים השנתיים יהיו שמורים עבור פלבאים. הבעיה עם הפירוש הזה הוא שהחוקים הנ"ל לא מומשו הלכה למעשה. הפלבאים החלו להיות פעילים ביחד עם הפטריקים בשלטון החל משנת 342 לפנה"ס – החל משנה זו ועד לזמנו של יוליוס קיסר היה לפחות פלבאי אחד מבין הקונסולים.
באופן מוזר, המקורות של ליוויוס טוענים שהלקס גנוסיה איפשרה לפלבאים לנהל את שני צורות הקונסולט, למרות שעובדה זו לא הובנה עד לשנת 172 לפנה"ס. הפרשנים וה-fasti נותנים פרשנויות שונות לעניין החוקים של 367 ו-342 לפנה"ס – הפרשנים טוענים שהחוק גורס שלפחות אחד מהקונסולים צריך להיות פלבאי; ה-fasti מציע שהחוקים של 367 לפנה"ס קבעו כי פלבאי יכול להיות קונסול, ושהחוקים של 342 לפנה"ס חייבו את עניין זה.


(עמ' 338) 

כששני פלבאים נבחרו לראשונה בשנת 173 BC, לא נטען שזה בזכות הלקס גנוציא, מפני שחוק זה רק קבע שיש לשמור מקום לפלבאים במשרת הקונסול. בשנת 342 BC זה הספיק כדי שתהיה חלוקת כוח. זו טעות לחשוב שזה מה שאליו התכוון גנוציוס כשחוקק את החוק. מטרת חוקי ליקיניוס סקסטיוס הייתה לבצע רפורמא מנהלתית. ששת הטריבונים הקונסולאריים הוחלפו במערכת מתוחכמת של חמישה מגיסטרטים: שני קונסולים, פרייטור אחד ושני איידילים (curule aediles) כך הרפורמא המשיכה מגמה שהחלה בשנת 443 BC כשהקנסוריא נוצרה.

המסורת מראה בבירור שלפני חוקי 367 לפנה"ס הפלבאים הוצאו באופן עקבי מהקונסולט. לאחר מכן, הישגו של ל. סקסטיוס כטריבון הפלבאי הראשון מתגמד כאשר מתארים אותו כאחד שבמקרה קיבל משרה בעקבות שינויים מנהלתיים בממשל, וכמותו גם המקרה של ל. גנציוס, שהיה לפלבאי הראשון שפיקד על כוח צבאי. אלא אם נתייחס לכל המחקר המסורתי כחסר-תועלת, נוכל לקבוע שחוקי ליקיניוס-סקסטוס שינו בצורה משמעותית את זכויות הפלבאים בקשר למגיסטריום.
המקורות מעלים עדויות לקיומם של טריבונים שהיו המנהיגים של הפלבאים, וחוסר הימצאותם ברשימת הטריבונים הקונסוליים הפלבאיים הינו מפתיע ביותר. האם זה אפשרי שלפני 367 לפנה"ס טריבונים (ואאדילים) מהפלבס הוצאו מהמגיסטריום (Curule Magisterium)?
הרעיון הוא אמנם היפותטי, אך ישנן כמה נקודות שמחזקות אותו. ראשית, עניין זה עולה בקנה אחד עם התיאוריה (עמ' 258 בקורנל) שהקונסולים הפלבאים היו clients של הפטריקים, וכונו "פלבאים" רק בגלל שלא נמנו על הפטריקיאט. לא היה להם דבר במשותף עם הפלבאים ה"מקוריים". ואם אנו מתייחסים לעובדה שהיו רומאים שאינם פטריקים ואינם פלבאים, זה פותר את בעיית חברות הפלבאים בטריבונאט – ייתכן והוא היה חסום בפני הפלבאים, ועל אחת כמה וכמה בפני מחזיקי משרות פלבאיות.
מטרתם של ליקיניוס וסקסטוס הייתה לבטל כל צורה של אפליה נגד הפלבאים, שרבים מהם היו עשירים, בעלי שאיפות סוציאליות ושאפתנים מבחינה פוליטית. חלק מהאנשים הללו העדיפו לבחור באלטרנטיבא אחרת מאשר כניסה לפוליטיקא, והיא לחבור לפטרון פטריקי כלשהו, צורת חיים שלא אפשרה להם שום הזדמנות להפגין כוח עצמאי. בשנים שלפני 367 לפנה"ס מספר הלא-פטריקים שהחזיקו במשרת טריבון קונסולי היה אפסי; אין זו הפתעה שלא היה להם תפקיד כלל בהנהגה של המדינה המתוקנת.
בכל מקרה, רק מספר קטן של פלבאים הרוויחו מהרפורמות של 367 לפנה"ס. הם היו צריכים להתמודד עם עליונות הפטריקים והשתמשו במוסדות תנועת המאבק הפלבאי כדי להגיע לדרגת המעמד השולט, אך מרבית הפלבאים לא הרוויחו רבות מהצלחתם – העניים הרוויחו מעט הקלה כלכלית, אך הפסידו את השליטה על הארגון שלהם. ברגע שפלבאים מסוימים הגיעו למעמד שווה לפטריקים, הם אימצו את המאפיינים של מעמד זה וחדלו מלייצג את הפלבאים, לדוגמא, העניין של בני המעמד השולט בהלוואת קרקעות – האגדה מספרת שליקיניוס עצמו נקנס בשלב מאוחר יותר כיוון שהחזיק יותר קרקע ציבורית ממה שהיה מותר לו לפי חוק. המנהיגים הפלבאים, לאחר שהשיגו את המעמד שווה-הערך לפטריקים, הפסיקו לדאוג לפלבאים הפשוטים.
המטרה של חוקי ליקיניוס-סקסטוס הייתה צריכה להיות ההיווצרות של ארסיטוקרטיה פטריקית-פלבאית (היינו, ה-nobilitas). שני הרפורמטורים נדחו הן על-ידי חבריהם הטריבונים, והן על-ידי ארגון של פלבאים קיצוניים, שתמכו בחוקי-הקרקעות אך התנגדו לשילוב הפלבאים בקונסוליות.
הדו"ח שמוצג על ידי ליוויוס מציג שאלות פרוצדורליות שאין לנו הכלים לענות עליהן. אך בורותנו בעניין לא מעניקה לנו את הזכות לשלול את העלילה לגמרי, כפי שעשו מספר היסטוריונים. הרעיון הכללי של ליוויוס, לפיו התקנות הכילו שני סוגים שונים של רפורמה, הוא נכון. יש לנו את כל הסיבות להניח שליקיניוס וסקסטוס הבטיחו שהפלבס לא יבצעו את חוקי האדמה והחוב לפני שהם יעלו את העניין לסדר היום בקונסולט. גירסתו של ליוויוס רק מאשרת את מה שהיסטוריונים רבים הניחו, שמנהיגי הפלבס השיגו את מה שהם רצו 'בגלל שחיברו את האינטרס של ההמונים עם אלה של המנהיגים עצמם.' הצעתו שהתנועה הפלבאית הייתה חלוקה בדעותיה סביב הנושאים גם היא אמינה. למתנגדים הקיצוניים יש סיבה טובה לחשוד בקידום המוצע של הפלבס לקונסולט. 

(עמ' 340) 

4.עליית הנוביליטי (אצילים):

חוקי ליקיניוס סקסטאס שינו את המבנה הפוליטי של המדינה הרומית; בכך שהפסיקו את סוגי האפליה נגד הפלבאים, גרמו החוקים לחלוקת האוכלוסיא לשתי קבוצות, הפטריקים וכל יתר האזרחים, שנכנסו תחת הקטגוריה 'פלבס'. חלוקה זו היא התוצאה ולא הסיבה למאבק על החוקים. תוצאה פרדוקסלית נוספת היא שהפלבס איבדו את זהותם המהפכנית וכל מוסדותיהם נהיו נחלת הכלל. הטריבונט והאידילייא נהיו המקבילה של מגיסטרט התחלתי, וכולם פרט לפטריקים יכלו להתמודד למשרות אלה, אשר התמנו אליהם במיוחד אצילים צעירים שהתייחסו אליהם כשלב בסולם הדרגות אל משרת הקונסול.
מאחר ומשרות אלה כבר לא הצריכו פסילה מפרו מגיסטרטים, הן חדלו להיות האופוזיציה המאורגנת והאנשים שהחזיקו בהן כבר לא חשו חובה לפעול לטובת העניים. מועצת הפלבס הוטמעה במועצת העם (comitia populi) והחלטותיה (Plebiscita) נהיו לבסוף מקבילות לחוקים (leges). שני המונחים מופיעים באופן שניתן להחלפה, גם במקורות העתיקים וגם במסמכים רשמיים משלהי הרפובליקא. ושוב, התוצאה לא הייתה שהפלבס קיבלו חרות לחוקק לטובת האינטרסים שלהם, אלא שהמוסדות הפלבאים נהיו מנגנון נוח לחקיקה שקודמה על ידי האצולה.


(עמ' 341) מטרת הרפורמה של 367 לפנה"ס הייתה לבטל את המגבלות האזרחיות מהם סבלו הפלבס, יותר מאשר לבטל את הפריבילגיות מהם נהנו הפטריקים. למעשה, שמרו האחרונים על יוקרתם והרבה מזכויותיהם הפוליטיות, אשר פחתו בהדרגה במהלך מאתיים השנים הבאות אך מעולם לא בוטלו לגמרי. זאת ועוד, בכל שנה, מספר מצומצם של שבטים פטריקים הצליחו לתבוע את הזכות לאחת מהקונסוליות עד למאה השניה לפנה"ס. אך המונופול שלהם על משרות מפתח ציבוריות הסתיים בשנים שלאחר הרפורמא. הדיקטטור הפלבאי הראשון מונה בשנת 356 לפנה"ס, וקנסור פלבאי מונה בשנת 351 לפנה"ס.
בשנת 339 לפנה"ס חוקק הדיקטטור Q.Publilius Philo שלושה חוקים חשובים, ה-Legas Publiliae 339 B.C

  • הראשון, על שלושה מהקנסורים להיות פלבאים.
  •  השני, החלטת הפלבס מחייבת את העם.
  • השלישי, אישור האבות (Auctoritas Patrum) ינתן לפני שחוק מגיע להצבעה של האסיפה ולא לאחר מכן.

זכות הפטריקים להטיל סנקציא על החלטות העם לפני שאלה נהיו חוקים הייתה, ככל הנראה, נשק רב עצמה באמתחתם.

לא ידוע בוודאות כמה חופש נתנו החוקים האלה לעם לחוקק חוקים, או מה הייתה מהות 'אישור האבות'. היכולת לבטל חוק לפני שהוא הובא להצבעה יעילה יותר מהזכות להטיל סנקציה על החלטה שכבר קיבלה את תמיכת רוב העם. כנראה שה-auctoritas patrum היה אישור לכך שאין בחוק בעיות טכניות, ובמיוחד שאין בו פגמים דתיים (המילה auctoritas קשורה באופן אטימולוגי לaugury, ומרמזת על סמכות דתית). החוק לעיל הוריד את אישור האבות לעניין רשמי בלבד, וקבע שיש לבדוק האם בחוק קיימים פגמים דתיים לפני שהוא מתקדם להצבעת העם. זה ביטל את כוח הפטריקים להפוך החלטה בגלל פגם טכני.
זכות האבות היא מישור אחד של הילה דתית שעטפה את הפטריקים. לפי האמונה, האלים היו קרובים אליהם במיוחד, ולכן הייתה להם שליטה מוחלטת על מוסדות דת רבים והם שלטו בכמורה הראשית. (עמ' 342) השינוי בהרכב  הוועדה לתפקידים קדושים (decemviri sacris faciundis) בשנת 367 לפנה"ס היה הנסיון הראשון לשבור את המונופול של הפטריקים. השלב השני התרחש בשנת 300 לפנה"ס, כשמשאל עם (Lex Ogulnia) קבע שתהיה חלוקת כוח במשרות הכמורה הבכירות. ארבעה פלבאים נתווספו לארבעת הפונטיפקסים הקיימים, וחמישה פלבאים נוספו לארבעת האוגורים הקיימים. כשנפטר אחד הפלבס, החליף אותו פלבס אחר וכשנפטר אחד הפטריקים, החליפו פטריק. יחס זה (4:4, 4:5) נשמר עד סוף הרפובליקה. בסוף הרפובליקה, לפטריקים היה מונופול רק על משרות זוטרות בכמורה או שרידים מיושנים (למשל, רקס סקרורום).
רפורמות כהורדת 'זכות האבות' לעניין רשמי בלבד, וחלוקת כוח בתפקידי הכמורה השונים, הן חלק משינוי פוליטי מאריסטוקרטיא על בסיס לידה (הפטריקים) לאוליגרכיא תחרותית שיוקרתה הייתה תלויה במשרות פוליטיות ולידה (למשל, צאצא של פוליטיקאי דגול). האריסטוקרטיה החדשה הזו, שנקראת נוביליטאס, הכילה פטריקים ופלבאים כאחד, כתוצאה טבעית של חלוקת המשרות בין שני המחנות, חלוקת הכוח המתוארת.
ניתן ללמוד על אופי הנוביליטאס, שעלה כתוצאה מהרפורמות של שנת 367 לפנה"ס, מניתוח של הפאסטי בשנים הבאות. מהן אפשר ללמוד כי המרוויחים מהרפורמה הם קבוצה מוגדרת של מנהיגים פלבאים ומעגל מצומצם של פטריקים שתמכו בהם וקיבלו משרות בכירות בהתאם.
נצחון 'מפלגת המרכז' הזו, כפי שכונתה, בא על חשבון יתר הפטריקים, שחלקם נעלמו מהמפה הפוליטית לעד. אף לא אחד משמונה עשר הפטריקים שהיו קונסולים בשנים 370-367 לפנה"ס מונו בשנית למשרת הקונסול. גנטס שכיכבו בראשית המאה הרביעית לפנה"ס נזרקו למדבר הפוליטי לזמן רב, חלקם לנצח.


(עמ' 343) תוצאה חשובה של המצב החדש היתה ששתי הקבוצות שיצרו את האצולה הפטריקית-פלבאית לא היו מסוכסכות אלא להיפך, היו קשורות זו לזו כתוצאה ממערכת חלוקת הכוח אליה השתייכו. ראוי לציון הליך ההצבעה הקבוצתית של הבחירות לקונסולט. יחידות ההצבעה, הקנטוריות, הודיעו כל אחת בתורה על שני השמות שבחרה. ברגע בו קיבל מועמד את קולות רוב הקנטוריות (97 מתוך 193), הוא נבחר. התהליך המשיך עד שמועמד נוסף קיבל 97 קולות, ואז התפזרה האסיפה, איש איש לביתו. הבעיא היא, שמאחר ולכל קנטוריה היו שתי הצבעות, הסך הכולל של הקולות הוא 386 ולא 197. כלומר, אם לאנשים הייתה בחירה חופשית בין המועמדים, יכול להיות שדווקא המועמד שבמקום השלישי יקבל יותר קולות מאחד מהם או משניהם.
כיצד ניתן להסביר תופעה זו? בשלהי הרפובליקה, ההשפעה הייתה שכח ההחלטה היה, למעשה, אצל הקנטוריות העשירות שהצביעו ראשונות. אך זו לא הייתה הכוונה. סביר יותר להניח שההסבר נעוץ במערכת חלוקת העצמה שקמה בשנת 342 לפנה"ס. מאז, הבחירות לקונסולט לא היו פתוחות, אלא נבחר מועמד פטריקי אחד ומועמד פלבאי אחד, לכהן במשרה במהלך השנה הבאה. לכן, בהתאמה, הצביעה כל קנטוריה לאחד המועמדים הפטריקים ולאחד המועמדים הפלבאים.

תוצאה בלתי נמנעת הייתה בריתות פוליטיות בין מועמדים פטריקים לפלבאים, אשר למען טובתם המשותפת איחדו את המשאבים שלהם במסעות בחירות משותפים. מהפאסטי ניתן להסיק כי פעמים רבות, קונסולים של שנה מסוימת היו בעלי ברית פוליטיים. מופיע תיעוד רווח של זוגות שהתמנו ביחד למשרת הקונסול במשך שלוש פעמים.
השילובים הפטריקים-פלבאים הללו הם תוצאה של הרפורמות של המאה הרביעית לפנה"ס. הם גם מספקים הסבר לעליה בשימוש במשאלי עם. לפני הLex Hortensia, שנערך בשנת 287 לפנה"ס, משאלי עם התבצעו בכפוף לאישור פטריקי או סנאטורי. על מנת שיהיו מחייבים, משאלי העם נדרשו לתמיכת הפטריקים והפלבאים כאחד. אפשר להבין את רצף משאלי העם אם הם דנו בנושאים שהיו לתועלת, ובתמיכת האצולה הפטריקית-פלבאית החדשה.


(עמ' 344) אין זה מקרה שהרבה ממשאלי העם הנידונים היו לטובת האצולה ולעיתים קרובות עסקו בהרחבת עקרון חלוקת הכוח. החקיקות החשובות ביותר היו הLex Ogulnia (300 לפנה"ס), Lex Ovinia (לפני 318 לפנה"ס), Lex Genucia  (בשנת 342 לפנה"ס), וחוקי ליקיניוס-סקסטוס עצמם. הפטריקים שהתנגדו נדחקו לשוליים, בעוד שהטריבונט, שהפך במהרה לשלב של אצילים צעירים ושאפתנים, נהיה כלי במדיניות האצולה.  משאלי העם נהיו הצורה הרגילה לחוקק חוקים, שהציעו הטריבונים מטעם הסנאט. לפי השקפה זו, הסירו חוקי ה-Lex Hortesia את שרידי העיכוב הפטריקי, אך שמרו על תהליך החקיקה בידי האצולה. מלבד אִפשור חקיקה קיצונית פופולרית, מסמנת ה-Lex Hortensia את נצחון האוליגרכיא הפטריקית פלבאית.

חזרה לעמוד הראשי