קויפמן 1969

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מחקר מודרני ק

קויפמן, יחזקאל. 1969. תולדות האמונה הישראלית, מימי קדם עד סוף בית שני. ירושלים : מוסד ביאליק.

תוכן עניינים

סיכומים

גלות בבל

עמ' 9-51

חמישים השנה שעברו מחורבן ירושלים (586) עד חורבן מלכות הכשדים(538) היו שנים של משבר קשה, של תמורה עמוקה והכרעה גורלית בחיי עם ישראל.

תפוצות ישראל

עמ' 9: עם ישראל בתקופה זו מפוזר בכל הארצות. זה מתחיל בתקופת תגלת פלאסר וסרגון שהגלו את עשרת השבטים. בימי ירמיהו הייתה גולה זו קיימת. גם יחזקאל מזכיר גולה זו. קויפמן משער שברובה נטמעה גולה זו עם הגולה היהודית, ושיחד יצרו את היהדות הבבלית רבת האוכלוסין של ימי בית שני והתקופה התלמודית. ישנה גם גולה מצרית כפי שניתן ללמוד מירמיהו מ"א-מ"ד ומהפפירוסים של יב. פליטים יהודים יש גם במואב עמון ואדום(ירמיהו מ, יא-יב). עמ' 10: גולה יהודית בספרד באסיה הקטנה נזכרת בעובדיה א' כ. על פי ישעיהו מ"ג וזכריה ב' היהודים פזורים בארבע רוחות השמים. לפי אסתר ג' ח היהודים פזורים בכל מדינות פרס. הגולה החשובה ביותר נמצאת בבל. גלו בערך 40,000. בבבל היו המלך והשרים והשכבה האמידה והמשכלת של עם יהודה. גולה זו הייתה לב האומה. התפוצה הייתה מורכבת מסוגי גולים שונים:

  • שבויים - אנשים שהשתתפו במרד.
  • נסוחים - המונים שמלכי אשור העבירו(נסחו) מתוך כוונה להתיש את כחו של העם המרדני.
  • פליטים.
  • מהגרים.

המצב הסוציאלי והכלכלי

עמ' 10: המצב הכלככלי והסוציאלי של הגולה הבבלית היה טוב מאד.

עמ' 11:קויפמן מביא חוקרים אחרים שטוענים שמצב הגולים היה קשה, אך הוא מתנגד לדיעה זו ומסביר למה.

עמ, 12: קויפמן מביא את ירמיהו כ"ט א-ז שם ירמיהו פונה לגולי בבל ומבקש מהם בשם השם לבנות בתים לנטוע גנים וכו... מכאן שאלת רווחתם הייתה תלויה ברצונם הטוב.

עמ' 13: מיחזקאל ומדניאל - הוכחות לכך שמצבם של הגולים לא היה קשה.

לפני היות האנטישמיות

עמ' 15:בחמישים שנה הראשונות שלאחר החורבן גורלה של הגולה היהודית היה דומה לגורלם של עמים נסוחים אחרים.לא היו חוקים יהודיים לא היה גטו לא היו שמדות וגזרות, לא הייתה אנטישמיות מגובשת ומעשית. אנו יודעים שיהודי הגולה התייחדו מהעמים ואת אליליהם לא עבדו, אלא לף זלזלו בהם, אין ספק שההתיחדות הזו גרמה לבוז ואיבה.

עמ' 16: האימפריה טובה ליהודים. לא קיימת שאלת היודים באימפריה, היהודים ככל העמים האחרים שנכבשו והוגלו.

הטמיעה, השאלה הגורלית

עמ' 16: המשבר של הגולה היה כבד דוקא מפני שמצבה היה טוב, והיא התחילה כבר להקלט בחיי ארץ שביה. הגורם המדיני הכלכלי והסוציאלי פעל בה בכוון של טמיעה והתפוררות לאומית. בגורם הזה נלחם ההגורם הרוחני.

על קורות הגולה במשך חמישים שישים שנה הידיעות שלנו מועטות, במשך הזמן הזה אין לגולה כמעט היסטוריה.

עמ' 17: כשציפיותיהם לגאולה של הגולים היו מפח נפש, הם התחילו לבנות ולהבנות בארץ שבים.נתגלה בהם התהליך היסודי של כל טמיעה לאומית: התמורה הלשונית.

ראשית תקופה חדשה

עמ' 18: בסוף התקופה הזו עולה קולו של נביא הגולה עלום השם ישעיהו השני. הוא כנראה הנביא היחיד שנולד בגולה ואת ארץ ישראל לא ראה. זהו קול הדור השני והשלישי ומפני זה נבואתו כה חשובה.היא מעידה שהגולה היהודית הצליחה ליצור בגולה חיים לאומיים דתיים.בשורתו של הנביא היא בשורת התחיה.

קץ האלילות

עמ' 18: בחמישים השנה האלה נתחולל הפלא הגדול: בא הקץ על חטא האלילות. גלות בבל היא פרשת המים ההיסטורית הגדולה בתולדות ישראל היא מבדילה בין תקופת האלילות לתקופת העדר האלילות.אין ספק עם ישראל נשאר נאמן לאלוהיו ואף חזר בתשובה. אין כל יסוד לדיעה שההמונים נטמעו באלילות. קויפמן בהמשך מראה איך כל חלקי העם לקחו חלק באות חזרה בתשובה, הוא מסכם את הפרק כך:"מאפר החורבן יצא עם קנא לאל קנא! על אדמת נכר, מושלך בזעם מעל פני אלהים, מנוצח ונכלם, בתוך התרבות האלילית המנצחת והגאיונה שב העם בכל לבבו ובכל נפשו וכרת לאלהיו ברית אמת ואמונה לעולם."

הביאור הרווח

עמ' 19: דעה מוסכמת היא במדע המקראי, שהמפנה, שחל בגלות בבל, הוא נצחונה של אמונת-היחוד הנבואית על האמונה הישראלית העממית, כלומר נצחה התפיסה הנבואית המונותיאיסטית של יהוה כאלוהי העולם את התפיסה הפוליתיאיסטית של יהוה כאל לאומי, כאחד מרבים. החורבן בצר את האמונה הנבואית. החורבן היה נצחון הנבואה ותורתה על אמונת העם. מפני זה בא עתה הקץ על האלילות.

עמ' 20: בעולם השמי ובעולם האלילי בכלל, שלטת הייתה הדעה שנצחון עם הוא נצחון אלוהיו ומפלת עם היא מפלת אלוהיו. דעה זו הייתה שלטת גם באמונה הישראלית העממית.המסקנה הייתה שאם הבבלים נצחו ישראל צריכה לעבוד את אלוהיהם. בזה נלחמו הנביאים הם ניסו למכור שהחורבן הוא לא מעשה ידי מרדוך אלא אצבע יהוה עצמו.

הכל טוב ויפה אך דוע שיקבל העם את התפיסה הזו? הנביאים, כלומר נביאי החורבן צדקו הם יודעים על מה הם מדברים אז כדאי שנקשיב להם. סיבה נוספת היא הריחוק מכנען, את האל העממי שהיה אלהי ארץ כנען אפשר לעבוד רק שם, במקום מוצאם בבבל אפשר לעבוד או את מרדוך או את האל האוניברסלי של הנביאים.

ביקורת. אוניברסליזם אלילי

עמ' 21-22: לאחר כל הטיעונים היפים בפסקה הקודמת, עכשיו קויפמן אומר לנו שלא כך הדבר. הוא טוען שהטענה כי נצחון עם הוא נצחון אלוהיו וההיפך היא לא נכונה ומביא הוכחות לכך.

הנביאים והעם

עמ' 23: קויפמן ממשיך ומפרק את הדיעה הרווחת. הפעם הוא טוען שגם הצידוק בשני, זה שטוען שהעם הלך אחרי האמונה הנבואית כיוון שזו צדקה בניבוי החורבן אינה נכונה.

ההסבר המונותיאיסטי העממי לחורבן

עמ' 24-26: קויפמן טוען שהעם חזר בתשובה כיוון שישראל היה עם מונותיאיסטי עוד לפני החורבן. המלחמה הנוראה של קומץ אנשים במלכות עולם אדירה יכולה באמת להתבאר רק מתוך האמונה באל אחד. אין שום איזכור לכך שיהוה נוצח.

הביאור המונותיאיסטי אם כן הוא גם הביאור העממי ולא ביאורם של הנביאים.

עמ' 27: הטענה שהזעזוע הקש שגרם החורבן הוביל לתפיסה זו אינה נכונה, הרי היו מאורעות קשים גם לפני כן:

  • אשור שם קץ למלכות אפרים.
  • אשור השפיל והכניע את יהודה.
  • בימי מנשה השתלטו מלכי אשור גם על ירושלים.
  • נבוכדנצר כבש את ירושלים עוד בימי יהויכין ובזז את המקדש.

הדעה, שהנביאים הם יוצרי ההסבר המונותיאיסטי לחורבן, עומדת על הנחת האסכולה של ולהויזן, שהנבואה קדמה לתורה. אולם ההנחה אינה נכונה. האמונה הכהנית העממית המגובשת בתורה, עתיקה היא מן הנבואה הקלאסית. והעם השלים עם החורבן וקיבל עליו את צידוק הדין כיוון שנשאר נאמן לאמונה העממית המונותיאיסטית העתיקה. מעידה על כך העובדה שההשקפה העממית הכהנית שהחורבן בא בגלל חטא האלילות מנצחת את ההשקפה הנבואית שגם החטא המוסרי גרם לכך.בספר מלכים שנשלם בגלות בבל שולטת ההשקפה התורתית.

התשובה הפולחנית

עמ' 28: מן האמור נובע, שהמפנה בחיי העם בגלות בבל לא היה תמורה בהשקפת עולמו הדתית, מעבר מאמונת רבוי לאמונת יחוד, אלא החלטה איתנה לשים קץ לחטא האלילות. מתוך הלך רוח זה נולד העם הקנא של ימי בית שני.

המבחן ההיסטורי

עמ' 29:השאלה הגורלית הייתה מה יהיה כחה ההיסטורי של אמונתו המונותיאיסטית?האם יהיה בידי העם הכח להשאר נאמן לאמונת היחוד בתנאים גלותיים?כי האמונה הישראלית היתתה אוניברסלית בעצם מהותה , אך היא הייתה לאןמית בצורתה ההיסטורית. היה לה קשר ישיר לעם ישראל ולארצו. החורבן עקר אותה מארצה ופזר את עמה.העם היהודי הגולה לא יכול היה עוד לחיות באופן טבעי בתוך תרבותו הלאומית. וגם האמונה הישראלית לא יכלה להתקיים עוד כדת לאומית ארצית טבעית. מה יהיה?

האמונות האליליות הלאומיות בזמנים ההם עבדו בנכר.גורלן נחרץ על ידי הטמיעה הלאומית של נושאיהן. האם יהיה זה גם גורלו של ישראל? התרבות האלילית פתחה את שעריה, היו נחוצים רוח חזקה אהבה אין קץ ורצון לקדש את השם, כדי להלחם בכח התרבות האלילית ובקסמיה. היה נחוץ אידיאליזם עליון של עם שלם.

כחה של דת ישראל, חוק הברזל של הגלות

עמ' 30-31: האופי המונותיאיסטי של העם היהודי גרם לכך שהטמיעה התרבותית בגלות לא יכלה להבליע אותו בסביבתו. קויפמן טוען שהמעבר מדת אלילית לדת מונותיאיסטית הוא חד כיווני, עם מונותיאיסטי לעולם לא יחזור לחיק האלילות וזה מה שהציל את ישראל. בנוסף הוא מציין שהיכן שהיו קהילות יהודיות בגולה היה גם סוג של מיסיון.היהודים השתתפו בדת המקומית לא מתוך אמונה אלא לשם טובת הנאה חומרית יחזקאל כ' לב:"נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן".

הכרת העליונות הדתית

עמ' 31-32: אימת החורבן לא יכלה להוציא מלבם את הכרת היותם העם הנבחר. הם הכירו בעליונותם הדתית על העולם האלילי. מכל העמים על פני האדמה רק הם יודעים את ה'.

הברית החדשה

עמ' 32-33: עם ישראל כרת עם אלוהיו ברית חדשה בגולה, הברית הישנה נכרתה אחרי הגאולה ממצרים ועם הצפיה ל"ארץ זבת חלב ודבש". הברית החדשה נכרתה בנכר, לאחר החורבן ומתוך שעבוד לאומי.הברית נכרתה למען שם ה' מתוך אמונה, לא מתוך גזרות פרעה. ההיסטוריה הראתה שעל עם ישראל נגזר להלחם באלילות הגויית בהיותו מנוצח וגולה ושם נולד ישראל חדש; ישראל הנאמן ללא תנאי, המצדיק על עצמו את הדין, ישראל "עבד ה'".מרוח זו נולדה נבואתו של ישעיהו השני.

הגולה והאלילות סביבה

עמ' 33-34:הגולה היהודית נשארה נשארה בתוך התרבות הנכרית עולם בפני עצמו, ספירה מונותיאיסטית בתוך עולם אלילי.

השבתת הפולחן

עמ' 34-35: התופעה האפינית ביותר לגולה היהודית והמסמלת את הויתה המיוחדתהיא השבתת הפולחן בכלל. לא זו בלבד שהיהודים לא משתתפים הדבר היחיד בזמנו שנחשב לפולחן ממש. מקדשי בבל, אלא שאין הם מחדשים בגולה את פולחנו של יהוה, את פולחן הקרבנות, מעולם לא היה וד קבוץ של בני אדם הקוראים בשמו של אל ואין הם עובדים אותו. זוהי תופעה חדשה לגמרי ואין ספק שזה הדהים את העולם האלילי וחשף ביתר שאת את הניגוד העצום בין העם לגויים. בהמשך מבטל קויפמן את התפיסה שהשבתת הפולחן מקורה בתפיסת יהוה כאל ארצי ברו האמונה העממית הוא מביא את המקדש שביב כסתירה לתפיסה זו. קויפמן מסביר את השבתת הפולחן בכך שה' בחר לו את מקום פולחנו להיות בירושלים שבארץ ישראל ושום מקום אחר בטח אדמת הגולה הטמאה יתאים לפולחן.

התהוות הפולחן החדש

עמ' 36-38:מהאמור לעיל נולדו שתי שאיפות בגולים:

  • ליצור פולחן חדש.
  • להחיות את הפולחן החוקי בארץ ישראל.

הפולחן החדש בא לידי ביטוי בעבודת בית הכנסת, פולחן ללא קורבנות, יצירה חדשה ומקורית, ללא דוגמא בעולם האלילי. ערך מיוחד ניתן אז לשבת ויש לשער שהשבת כתקון סוציאליעשתה רושם גדול על הסביבה האלילית. השבת הייתה גם בעולם היווני-רומי מן המנהגים שהתפשטו ביותר בין המתיהדים.אנשים אליליים שעבדו אצל יהודים ונהנו ממנוחת השבת, נפתח ליבם להשפעת הדת הזרה המופלאה הזאת ולאל הטוב ואוהב האדם.

אופי הפולחן החדש

עמ' 38-39: לעבודת האלוהים החדשה היהתפקיד מכריע בהתפשטות האמונה הישראלית. אם היו משאירים את הפולחן רק לבית המקדש אשר בירושלים ברור הוא שאמונה זו לא יכלה להתפשט. הפקעת הצמצום הפולחני היה הכרח כדי שישראל יוכל למלא את תפקידו ההיסטורי, ומפני זה הייתה עבודת האלוהים.

ספר מלכים

עמ' 39-41: בערך בשנת 562 נוצרה בגלות היצירה ההיסטורית הגדולה ספר מלכים. הספר כולל את סיפור תולדות החורבן. את סיפורו הוא פותח בשלמה כי שרשרת המאורעות שסופם היה החורבן, מתחילה בימי שלמה. בחטאת שלמה ונשותיו הנכריות נחלקה המלוכה.(מוטי מעניין גם נחמיה מזכיר את שלמה)

המלחמה באלילות של הגויים

עמ' 41-43: הנה התחילה המלכות הכשדית מתמוטטת, ומלכות אלילית חדשה עמדה לכבוש את העולם. ישראל היה מושלך ארצה. את גורל העולם חתך המאבק בין הכוחות האלילים ובשעה זו של חילוף מלכויות חדש מתחדש ביתר עוז הפולמוס נגד האלילות: מופיע ישעיהו השני המרבה יותר מכל הנביאים בדברי ריב ולעג נגד האלילות, וגם נביא זה מתכוון לפגוע באלילות הגוית. מאז לא שקטה המלחמה הזו. היא נמשכת בדורות הבאים ביהדות ואח"כ ביהדות ובאסלאם. נושאיה בספרות הם סופרים יהודים נושאיה בחיים הם המוני היהודים. במגעם עם הגויים בכל הארצות הם מביעים בוז ולעג לאלילות. הם מעוררים בזה משטמה וחמת רצח. אבל הם גם מעוררים בהמוני הגויים תנועה של התיהדות. מנהגיהם כובשים לבבות ומתפשטים בעולם. (מוטי: מיסיון).

דבקותו של ישראל הגולה באלוהיו וקנאתו לכבודו המחולל בגויים עשו הכרה זו לנחלת העם כולו. הלעג האלילי לעם המנוצח העליב. הבארות האלילית גירתה את יצר הלעג שכנגד. מלחמת ישראל הגולה באלילות הגוית היתה מלחמה עממית.


המלחמה באלילות והתקוה לגאולה

עמ' 43-44: המלחמה באלילות הגוית היתה רק בת לויה לתקוה המשיחית. הפולמוס לא נבע מתוך ויתור על אמונת ייחודה, בחירתה וגאולתה הלאומית, אלא בא לבצר ולחזק את האמונה הזאת. היהדות אסרה מלחמה על האלילות הגוית בהווה, אבל את נצחונה השלם על האלילות ראתה רק כחזון אחרית הימים.

השפעת היהדות, הנלוים

עמ' 44: בספר ישעיהו אנו שומעים בפעם הראשונה על סוג חדש של בני אדם: על בני נכר "הנלוים על ה' לשרתו ולאהבה את שם ה' להיות לו לעבדים". אלה הם אנשים שעזבו את האלילות האמינו באלוהי ישראל וקיבלו עליהם את מנהגי היהדות. הנלוים האלה הם תופעה חדשה לגמרי. היא מבשרת את הגיור הדתי, שנתגבש באמת רק כעבור דורות אחדים ושבלעדיו לא היתה אמונת היחוד להתפשט בעולם.

לתולדות הגרים

עמ'44-47: גרים היו בישראל גם לפנים. גרים נזכרו בסיפורי התורה העתיקים, בחוקי התורה, ובספורי נביאים ראשונים. אבל גרים קדמונים אלה אינם תופעה מיוחדת לישראל. הם בני נכר, שדבקו בישראל וישבו בארצו, נטמעו בתרבות הישראלית ומתוך כך קיבלו גם את עבודת אלוהי ישראל. גרות זו היא גרות ארצית תרבותית הגוררת, אחריה גם שותפות דתית. גרות כזו היתה גם בעולם האלילי. הגרות הדתית של היהדות המאוחרת היא שונה, היא אינה מתבצעת בתהליך של דורות, אינה תלויה בישיבה בארץ ישראל, אינה תוצאה של טמיעה תרבותית. הגרות הדתית היא אוניברסלית, ובמהותה יש רק יסוד אחד: קבלת דת ישראל. היא מתבצעת על ידי טקס קבוע. בטקס זה נשלם בבת אחת המעבר לדת ישראל. הגרות הדתית היא יצירה חדשה ומקורית של היהדות.


תקופת ההתיהדות

עמ' 47-50: הנלוים זו תופעה היסטורת חדשה לגמרי על מציאות מאמיני יהוה מבני נכר מחוץ לארץ ישראל. האנשים האלה נעשו נלוים מתוך נימוק דתי בלבד. עם זאת טעות לחשוב שעם תופעת הנלוים מופיע כבר הגיור הדתי היהודי בצורתו המגובשת המאוחרת. היהדות עצמה ובטח ובטח הגיור הדתי נמצאים בתהליכי התהוות.מעמדם של הנלוים לא נקבע הם היו חלק מתוך חוג רחב יותר של מתיהדים אך ההבדל בינבם היה שהנלוים התקרבו מתוך אהבה והמתיהדים מתוך יראה.קופמן אומר כאן שלתופעה זו יהיו השלכות וצאות דפן בתקופתם של עזרא נחמיה וזרובבל.

שיבת ציון והאמונה העממית

הנבואה נבאה לשיבת ציון גדולה ונפלאה, שתהיה מאורע עולמי. אבל שיבת ציון הריאלית הייתה בתנאים דלים בחסד המלך האלילי. שיבת ציון נבעה מרוח התשובה שפעמה בעם, מתך געגועים לקדושה פולחנית, מתוך שאיפה להחלץ מן הטומאה האלילית ולוא גם בתנאים דלים וקשים.שרשיה היו נעוצים באמונה העממית-כהנית העתיקה, וגם המפעל הגדול של התקופה – חתימת התורה מקורו באותה אמונה. שום נביא אינו משתתף במפעל הזה. הנבואה הייתה הספירה של החלומות הגדולים והאידיאלים הנשגבים. היא השפיעה בלי ספק על העם אבל בעולם העשיה פעלו בראש ובראשונה כוחות האמונה העתיקים שנושאיה היו הכהנים והעם.

רשיון כורש והמדינה

עם הארץ היהודי האלילי הדמיוני

עמ' 183-184: חוקרים רבים מאמינים שהישוב שמצאו העולים בארץ ישראל היה יהודי ישראלי ברובו. יהודים ישראלים ששרדו את הגלויות ונשארו בארץ ישראל. בין אותו ישוב לעולים החדשים היה נתק דתי עמוק, הגולים "חזרו בתשובה" ונטשו את הדת האלילות לעומתם העם היושב בארץ המשיך להחזיק באמונתו הישנה ה"חצי אלילית".

עם הארץ במקורות שלנו

עמ' 184-185: קויפמן טוען שהדעה המוצגת בפסקה הקודמת לא נכונה. מסביר את המשמעות של "עם הארץ" בחגי ובזכריה(כל עם יהודה) לעומת המשמעות המשתמעת מעזרא ונחמיה(גויי הארץ).

השומרונים אינם ישראלים

עמ' 185-188: השומרונים הם בני נכר, אין כל איזכור לכך שהם מזרע ישראל. השומרונים עצמם מחשיבים את עצמם כגויים.

לא היה עם יהודי אלילי בארץ

עמ' 188-189: בספרות בית שני(חגי, זכריה, מלאכי, עזרא, נחמיה) אין שום תוכחה על עבודת אלילים, עם ישראל אמנם חוטא, אך חטא עבודת האלילים הוא לא בין החטאים המוזכרים.

השומרונים אינם עובדי אלילים

עמ' 189-190: גם השומרונים בנקודת זמן זה כבר לא עובדי אלילים. השומרונים קבלו את האמונה הישראלית בתנאים היסטוריים מיוחדים, הם קבלו את האל החדש לא כאלוהי ישראל אלא כאלוהי ארץ ישראל. הם היו מתיידים אבל לא יהודים והיודים מן הגולה החשיבו אותם כנוכרים.

עזרא

הסיפור על הוצאת הנשים הנכריות

עמ' 284-286:השרים מביאים את סיפור הנשים הנכריות לעזרא. הוא שומע ומתאבל.

אין זכר לאלילות.

מפסוקים ט', י-יד ניתן להבין שעזרא חושב שחטא זה גרם לחורבן, עזרא מצדיק את הדין גם לעתיד-אם ימשיכו להתחתן בעמי הארצות יאנף בהם האלוהים "עד כלה,לאין שארית ופליטה". שבניה בן יחיאל מציע את הפתרון ומבטיח לו שה"חרדים" יעמדו לצידו. ממנים ועדה חוקרת ומגיעים ל113 נשים נכריות.

בחינת הסיפור. הצגה תיאטרונית?

עמ' 287-289: אין ספק שהשאלה נידונה עוד לפני הגעתו של עזרא, הדעות היו חלוקות, ולכן החליטו להביא את הסוגיה לפתחו של עזרא תגובתו של עזרא מביאה את העם להבנה שזהו חטא.

קויפמן טוען שאין יסוד לתפיסה הרווחת בין החוקרים שעזרא ידע על נישואי התערובת לפני ושבעצם כל סיפור האבל והבכי הוא הצגה תיאטרונית משובחת.

אופי נישואי התערובת.תופעה חדשה. השפעת היהדות.

עמ' 289-290: קויפמן טוען שמספר הנשים המצומצם מעיד שעזרא לא היה חייב להיות מודע לבעיה. בנוסף נשים אלה לא היו עובדות אלילים אלא מתיהדות. השאלה הזו הייתה חדשה(מוטי: לא ברור בפסקא הקודמת הרי טען שהבעיה הייתה קיימת עוד לפני עלייתו ושראשי העדה היו מפוצלים בנושא זה). מוסיף קויפמן שנישואי התערובת היו קיימים בעיקר בקרב זוגות צעירים.

קויפמן מתנגד לדעה שהמחסור בנשים יהודיות גרם לנישואי התערובת, הוא מציע שההשפעה הנכרת של היהדות היא שגרמה להתיהדות עמי הארץ ומכאן לנישואי התערובת.

המבוכה בהסבר הוצאת הנשים. הוצאה בלי תנאי

עמ' 290-291:

אין כאן שום דרישה לעזיבת האלילות(כי לא היו עובדות אלילים). מבקשים להוציא את הנשים וזהו, לא נותנים בידיהם אפשרות נוספת.

מדרש ההלכה של עזרא. אסור להתחתן גם במתייהדים

עמ' 291-293: כלומר ההוצאה היא מוחלטת בלי תנאי ולא בשל אלילות.

עזרא לא מותיר מקום ל"התגיירות" הדימווים שבהם הוא משתמש: "זרע קדש", "עמי התעבות", ארץ נדה" לא משאירים מקום להתגיירות האיסור הוא מוחלט אין אפשרות ביניים אין גיור.

עזרא וחבריו העלו מבית מדרשם איסור לחיתון גם במתיהדים.

הערכת החטא

עמ' 293-294: החטא היה עצום, תגובת עזרא מראה זאת. קויפמן טוען שכאן מתגלה הספירה המשיחית, עזרא טוען שבהתבדלות מעמי הארצות תלויה ירושת הארץ.

טיב הריגוריזם של עזרא. השקפת גרץ

עמ' 294-296: רבים מן החוקרים הרגישו את אפיה המיוחד של פרשה זו. ושאלו את השאלה המכרעת מדוע הוציאו את הנשים ולא גיירו אותן? קויפמן מביא את גרץ שטוען שנישואי התערובת לא היו עם נכרים אלא עם גרים או שרצו להיות גרים. אלא שעזרא ונחמיה פרשו לא נכון את האיסור שבתורה ושמקבלים את הגרים בברית העדה אבל לא מתחתנים איתם.

קויפמן טוען שמדובר לא בגרים אלא במתיהדים. הוא ממשיך וטוען שאין גיור דתי במשמעותו המאוחרת כיוון שאם אכן היה כזה כל הפרשה הזו היא לא ברורה...

אין לפני עזרא וחבריו שום איסור להתחתן בגר, והטענה כי הייתה סכנה של קבלת המוני גרים היא מופרכת, אין לפנינו המוני גרים מדובר ב 113 נשים.

לסיכום: בבסיס תפיסתו של קויפמן את הפרשה עומדת ההבחנה שלו שאין מדובר בגרים דתיים(כפי שהיו ביהדות המאוחרת) אלא במתיהדים.

אין גיור דתי

296-298: עזרא לא מקבל "גרים" לקהילה; "ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם"(עזרא ט' יב). אין הבחנה בין עובדי אלילים לגרים, בימי נחמיה אוסרים על טוביה(מתיהד) לשבת בירושלים. כאן מוסיף קויפמן הערה מעניינת הוא מוסיף את האפשרות שאי קבלת הגרים נבעה ממניעים פרקטיים, "...ההודאה בהתיהדותם היא גם הודאה בזכות אדנותם על האדמה שנלקחה מישראל".

מסכם וטוען שההבדל בין תקופת עזרא ונחמיה לתקופה מאוחרת הוא לא באיסור או בהתר ההתחתנות עם "גרים" אלא בזה שבתקופת עזרא נחמיה לא היה קיים גיור כזה.

תקופת ההתיהדות

עמ' 300: גם הוצאת הנשים הנכריות בימי עזרא וגם דחיית השומרונים בימי זרובבל לא היו אפשריות בתקופת הגיור הדתי. שתי הפעולות נובעות מתוך מבוכת הזמן שבין הגיור הארצי הקדמון לבין הגיור הדתי המאוחר. שתיהן נובעות מתקופת הביניים:תקופת ההתיהדות. בתקופה זו האמונה הישראלית מתחילה להשפיע על הגויים. היא רוצה לפרוץ החוצה, להפסיק להיות אמונה של עם אחד וארץ אחת.(מוטי: על פי קויפמן יש לנו כאן מיסיון!!!).מתוך כך נולד לנו המושג של קבלת דת של מעבר מדת לדת של הגיור הדתי.

המבוכה של תקופת ההתיהדות

עמ' 298-299: מכאן המבוכה, אין יודעים איך להתייחס לאותם מתיהדים מצד אחד אינם עובדי אלילים אך מהצד השני אין הם יהןדים ועל אף התיהדותם אי אפשר לקבל אותם בברית העדה. בארץ ישראל עדיין היה קיים זכרון הגיור הארצי הקדמון לכן היו גם כאלה שתמכו בקבלתם לעדה.

עזרא והיהדות המאוחרת

עמ' 299-300: עזרא וחבריו חשו אם כן סכנה מאותם מתיהדים ומהשפעתם. קויפמן מתנגד לגרץ שטוען שהיהדות המאוחרת אמצה את דרכם של מתנגדי עזרא.

המוצא: יצירת הגיור הדתי

עמ' 300-301: הפתרון הגזעי של עזרא וחבריו (ה"חרדים") לא היה לפי רוח היהדות.במעמקי היהדות הייתה שאיפה עולמית. גם את סיפורי וחוקי התורה אי אפשר להתאים לתפיסה הגזעית. ברבות הימים כבשה לה היהדות דרך חדשה הגיור הדתי, הסיפור של הנשים הנכריות ועל דחיית השומרונים הוא סיפור התהוות הגיור הדתי. היהדות הקנאית לא רצתה להסתפק במתיהדים.

עיקר פעולת עזרא. האידיאה של ספר התורה

עמ' 301: עיקר פועלו של עזרא הוא בתורה לפרשת הנשים הנכריות נגרר עזרא ללא שום תכנון

הצלחת פעולת ההוצאה

עמ' 301-302: קויפמן טוען שהגירוש בוצע בסופו של דבר להבדיל מתפיסתםשל אחדים מן החוקרים(ראה הערה 55 בתוספת דור)

עזרא לא ניסה לבנות את החומה. התגובה על גירוש הנשים

עמ' 302-303: עזרא לא ניסה לבנות את החומה.

הערות

נמצא בשימוש ב...

תשע מונותאיזם עבודה מסכמת מוטי נניקשוילי

קישורים נוספים