רוני רשף גוטמן 1940

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

גוטמן 1940

שיחת משתמש:Ronny Reshef\תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)\אלכסנדר בירושלם

דמשק

271 לאחר שניצח בקרב איסוס, הגיע אלכסנדר למשך כשנה לדרום סוריה וארץ ישראל שהיו מקום ניצחונותיו החשוב ביותר. בסתיו של שנת 332 הגיע אלכסנדר למצרים, בה לא נתקל בהתנגדות אלא להפך, אחד מבתי המקדש של אמון הכריז עליו כבנו. כשכבש אלכסנדר את אזור זה, השיג למעשה שלטון מוחלט על חופי הים התיכון, אזור בעל חשיבות אסטרטגית גבוהה ממנו יכל להמשיך ולכבוש הלאה. המאורעות החשובים באותה התקופה לפי ההיסטוריונים העתיקים היו מצור צור וכיבושה ומצור עזה וכיבושה, אך היו נוספים.

דריווש הפסיד בקרב איסוס, מחנהו התפזר ובמנוסתו לא הספיק לדאוג לבני משפחתו, שנפלו בשבי המוקדוני. במצב זה, היה צורך בפעולה מהירה כדי למנוע את פיזור אוצר דמשק והמשימה בוצעה בהצלחה על ידי פרמניון (קורטיוס רופוס III.12.17, 13-27 פלוטרכוס, אלכסנדר כ"ד, א'; אריאנוס I. 15.II ושם 10, 11 II.) , שכבשה בתנאים לא רגילים, בידי פלוגה מיוחדת שזו הייתה מטרת הקמתה (ראה ביחוד אריאנוס 10.II.11; שם 7, 13 ושם 1, 15).

מדוע דווקא דמשק הייתה בעדיפות ומדוע שלח אליה אלכסנדר דווקא את פרמניון? מהמקורות העתיקים אנו למדים שכשפתח במלחמה נגד פרס אמצעיו היו דלים (אריאנוס 6, 9 VII ; פלוטרכוס, שם 51; קורטיוס 2.24.X.) ולכן לא יכל בשלב הראשון שלאחר קרב איסוס להגשים מטרות רחוקות יותר. כשכבש אלכסנדר באסיא הקטנה, מצבו הלוגיסטי השתפר קמעה, גם הודות לתפיסת האוצר של סרדיס. אך עדיין, אמצעיו היו מעטים והיה עליו להפעיל שכנוע כספי על רבים מתושבי האיים ואסיא הקטנה כדי שהללו לא יתמכו בפרסים. בנוסף, אופן העבודה של חייליו הצריך הוצאות רבות (עי' אריאנוס 1. 24 I.) .


חשוב לציין כי לדמשק היתה גם חשיבות אסטרטגית, שלטונו בערי החוף הכנעניות ובמצרים היה חלש יותר אלמלא כבש את חבלי סוריה וארץ ישראל הפנימיים; סיבה נוספת היא כי כיבוש דמשק הייתה חלק מהתכנית הכללית של הצבא המקדוני (עי' אריאנוס 7, 13 II; שם 4, 24. וראה קורטיוס רופוס: 6 – 4 . 1 IV; 27. 12III. 10 –9 5 IV.; I. 2IV.) . כלומר, במסע המלחמה נגד פרס היו לאלכסנדר שתי מטרות עיקריות: ניצחונות ושלל. הניצחון הראשון הגדול מבחינת השלל היה בדמשק[1] , (עמ' 273) בה היה בית אוצר מיוחד של מלכי פרס (ראה קורטיוס 5, 13 III) ובנוסף, באותה תקופה דריוש החזיק בה את הקופה שנועדה לצרכי המחנה שנלחם באלכסנדר וצרכי המלחמה הכלליים (ראה קורטיוס רופוס 12, 8 III. ועי' 3, 32 Diodor XVII.). גם בנות בכירי הממלכה ונשותיהם וכל אצילי פרס שנלוו למחנה ורצו להשאר במרחק בטוח ממנו שהו שם.

כשנכבשה דמשק, בא פתרון לבעיותיו הכלכליות של אלכסנדר למשך זמן רב. (274) פלוטרכוס מתאר את המהפכה שהתחוללה בחיי החיילים המקדונים, שרמת חייהם עלתה בבת אחת באופן משמעותי (חיי אלכסנדר כ"ד, א-ג). האוצר כלל, בין השאר, מכיני יין, מסנני שמנים ומנגנות[2]. הערך המוסף של מאורע דמשק היה נפילתם בשבי של אמו, אשתו, בנו הקטן ושתי בנותיו של דריווש, ערובה שסייעה לאלכסנדר במשא ומתן מול הפרסים. נפלו בשבי גם בנות השרים החשובות ונשותיהן, בנות המצביאים ורבי המדינה ונשיהם. האסון היכה כמעט בכל המשפחות המכובדות (קורטיוס רופוס III.13. 14) וכתוצאה מכך, דריווש היה מוכן לוויתורים מדיניים משמעותיים לאלכסנדר[3]. ערך השבויים היה גדול מכמה נצחונות בשדה הקרב, לפי גוטמן.

כיבוש ערי החוף של סוריה וארץ ישראל

כיבוש זה היה נקודת מפנה בהגשמת תכניותיו הסופיות של אלכסנדר. בסתיו 334, כשכבש את מילט, ביטל אלכסנדר את צי המלחמה שלו ונשען מאז רק על חיל הרגלים. הנימוק היה אסטרטגי פוליטי: הצי לא היה חזק ומפלה ימית הייתה גוררת תגובה מאוחדת של מתנגדיו בערי יוון, ובעיקר באתונא. בשלב זה, יצירת צי גדול לא באה בחשבון מסיבות כלכליות (ראה אריאנוס 18-20 I). זמן קצר אחרי כיבוש מילט, היה נאלץ אלכסנדר להקים צי מלחמה כדי לשמור על עמדותיו בים האיגאי, אבל הצי הזה לא גרם לשינויים הרי גורל בעמדת המקדונים בים. כיבוש ערי החוף הכנעניות שינה לגמרי את פני הדברים. (275) הצי של ערים אלה, שהיה לרשות הפרסים, איבד את הבסיס היבשתי שלו. בהדרגה, עברו מלכי החוף ואניותיהם לצד היווני עד שאיבדו הפרסים את שליטתם בים התיכון ובחבלים המערביים של מלכותם.

הנצחון בדמשק ותפיסת ערי החוף שלובים זה בזה: אוצרות דמשק גרמו לקירוב הלבבות של מלכי ערי החוף לאלכסנדר, שנלחמו לצידו כבני בריתו; כיבוש ערי החוף גרם לחייליו לחדור לחבלי סוריה וארץ ישראל הפנימיים ולשעבד את כולם למקדונים. בשלב זה, חל מפנה ביחסים בין מלכות פרס לאלכסנדר. דריווש ויתר על כל החבלים שמעבר לנהר הפרת, כלומר מלבד ויתור על האחשדרפניות של אסיא הקטנה, היה ויתור גם על האחשדרפניה של עבר הנהר, שכללה מלבד סוריה וערי החוף הכנעניות את ארץ ישראל כולה[4].

סדר המאורעות

פרמניון נשלח לתפוס את אוצרות דמשק (אריאנוס 9, 11 II; קורטיוס 27, 12 III ושם 13 III). זמן קצר אחר כך, מֶנוֹן בן קֶרְדִימַס נתמנה לנציב סוריה (אריאנוס 7, 13 II). אז, הידיעה על תפיסת אוצרות דמשק התקבלה ופרמניון קיבל פקודה להשאר בדמשק עד להודעה חדשה (אריאנוס 1, 15 II; קורטיוס 4-5, 1, IV). עד לשלב זה, יש התאמה מלאה בין אריאנוס וקורטיוס רופוס, מלבד הפרט על מנון, שקורטיוס לא מציין. על מה שקרה לאחר מכן, מסר קורטיוס רופוס פרטים שאין אצל אריאנוס וחלקם נראים אף כסותרים את דברי אריאנוס.

לפי קורטיוס, סביב סוף הקיץ של שנת 332 מינה פרמניון את אנדרומכוס לנציב סוריה (קורטיוס 9, 5 IV) ורק אחרי שהשומרונים הרגו את אנדרומכוס, אלכסנדר (276) העביר את נציבות סוריה למנון בתחילת הקיץ של שנת 331[5]. בענין המינוי של אנדרומכוס אין להטיל ספק בגלל שגם טרוגוס פומפיוס מציין אותו וכנראה שקורטיוס רופוס והוא השתמשו באותו מקור[6]. בשאלת זמן מינויו של מנון, רוב החוקרים הם לצד אריאנוס[7], למרות שכך אי אפשר לברר מה הייתה חלוקת התפקידים בין פרמניון, אנדרומכוס ומנון. אוסקר לאוזה טען (בניגוד לדעת כל החוקרים) שאריאנוס קבע את ימי נציבות מנון בזמן מוקדם מדי, טענה לא מתקבלת על הדעת. אפשר להניח שאריאנוס קורא למנון בשם "נציב סוריה" (7, 13 II) תוך התייחסות לעתיד, אך אין לדחות את דבריו המפורשים על מינוי מנון מיד לאחר מלחמת איסוס רק בגלל שהם נראים כסותרים לדברי קורטיוס. הסתירה היא רק סתירה למראית עין.

אפשר לדמיין את השתלשלות העניינים באופן הבא: כשפרמניון נשלח לדמשק, לא הייתה לאלכסנדר תכנית מגובשת לגבי אגף השמאל של המחנה. פרמניון שאף לתפוס את דמשק מהר ככל האפשר ולא שם לב לכיבוש חבלי צפון סוריה. עם עזיבת אלכסנדר את חבל איסוס לכיוון ערי החוף הכנעניות, נמסרו חבלי סוריה הצפונית למנון בן קרדימס. כשהגיע אלכסנדר למרת, ממזרח לארוד, נודע לו על תפיסת אוצרות דמשק וכנראה שגם על המצב האסטרטגי שלה, לכן פקד על פרמניון להשאר בדמשק. כידוע, רוב הזמן היה פרמניון המפקד הראשי של אגף השמאל ולא מפקד גדוד או נציב חבל כלשהו. בהתאמה, אף כשכבש אלכסנדר את ערי החוף הכנעניות, קיבל פרמניון את התפקיד החשוב והאחראי ביותר באגף השמאל – השמירה על חבל דמשק. מאז, שמו נזכר אגב דיון על מאורעות שאירעו בערי החוף (ראה למשל, אריאנוס 2, 25 II.) אך לא בהקשר של תפקידים מדיניים בחבלים אלה.

(277) המינוי של מנון בן קרדימס היה פתרון למצב ברגע נתון. כשהשתחרר פרמניון מתפקידו המיוחד בדמשק ובמיוחד אחרי שקיבל את הנהלת אגף השמאל של מחנה אלכסנדר, חילק בהדרגה את הנהלת החבלים הבודדים לאנשים שסביבו ולמנון ותפקידו לא דאג. מנון נשאר כנראה נציב חבלי הצפון של סוריה והחבלים שנכבשו בדרום עברו מאוחר יותר לאנדרומכוס. עם הירצחו של אנדרומכוס, אלכסנדר נזכר במנון ונתן לו את הנציבות על כל סוריה. אך כנראה שמנון לא החזיק ימים בתפקיד הזה, בגלל שבשנת 331 אלכסנדר מפטר את נציב סוריה ששמו ארימס וממנה אחר במקומו (ראה אריאנוס 8, 6 III). עד לתקופת כיבוש צור(לערך אוגוסט 332), פרמניון פיקד על דמשק והחבלים הקרובים אליה ורק אחר כך נמסר הפיקוח עליה ועל חבלי ארץ ישראל לאנדרומכוס ופרמניון הצטרף למחנה אלכסנדר. כלומר, פרמניון שהה בדמשק בערך עשרה חודשים ובזמן זה ביצע כמה משימות חשובות לאלכסנדר באזור.

פעולות פרמניון בדמשק

בהתחלה, נלחם פרמניון בסורים שהתנגדו לשלטון אלכסנדר, אבל לאחר כמה מלחמות הם נכנעו וצייתו לכובשים[8]. קורטיוס לא מפרט לנו מיהם בני סוריה שהתמרדו, אבל סביר להניח שמדובר בתושבי דרום מערב דמשק. בחבלי מול הלבנון שמצפון לדמשק, אלכסנדר נלחם בשבטים ערביים בקיץ 332, כלומר – כמה חודשים אחרי כיבוש דמשק וכמה זמן אחרי נצחונו של פרמניון על הסורים[9]. מכאן שפרמניון לא דאג להטיל מרות מקדונית על חבלים אלה ולכן הם נשארו מחוץ להשפעת המקדונים. המילה Syri שבה משתמש קורטיוס כדי לציין את שם המתקוממים מוציאה מהכלל לא רק את תושבי ערי החוף הכנעניות, ששאר סופרי אלכסנדר קוראים להם Φοινίκες (פניקים), ושקורטיוס קורא להם על שם עריהם Tyrii או Sidonii, אלא גם (278) את השבטים הערביים, שמכונים ערבים בפי סופרי אלכסנדר וקורטיוס עצמו. המקורות נכון לשנת 1940 בה נכתב המאמר לא יודעים לציין את מקום מלחמת אלכסנדר בחבלי מול הלבנון (ראה פלוטרכוס, אלכסנדר s.s 10, 24, אריאנוס 4-5, 20 II; קורטיוס 24, 2 IV). הגורם למלחמה היה התנפלות של ערבים על פלוגות מקדוניות בודדות שאספו עצים בשביל המצור על צור, ראה קורטיוס. כנראה שפלוגות אלה לא התרחקו מאוד מצור, והקדמונים קבעו לרוב את מול הלבנון בגבול הצפוני של ארץ ישראל (ראה Strabo XVII 756, פטולימיוס I 2 p. 977b הוצ' Mueller), לפיכך נלחם אלכסנדר בערבים בחבלים שאחר כך נחשבו לנחלת היטורים. על סוריה כמונח גיאוגרפי שמוציא מהכלל את חבלי החוף של ארץ כנען, ראה H. Berve, Das Alexanderreich I, עמ' 284 ואילך וראה Leuze שם, עמ' 251 ואילך. באשר לשבטי ערב, הם היו פטורים ממסים רגילים עוד בתקופת הכיבושים הגדולים של דריווש הגדול ולא נכללו אז בתכנית הכיבושים של אלכסנדר ופרמניון (ראה הרודוט 91 III). . הכנעת הסורים גררה פעולות נוספות באזור. לפי קורטיוס רופוס (13, 5 VI), אלכסנדר ושריו ניסו להטות את הערים שלא קיבלו את עול המקדונים להצטרף אליהם. לפי אריאנוס (4, 25 II), כשהתקרבו המקדונים לעזה כל הארץ הייתה ברשותם, מה שניתן לזקוף לזכותו של פרמניון.

עבר הירדן

זו קרקע פחות מוצקה, ייתכן שפרמניון כבש את פלה (פחל, Πέλλα) ודיון (Διον), מאחר ולפי מסורת ששימר סטיפנוס הביזנטי, אלכסנדר הגדול ייסד אותן. לפי המציאות ההיסטורית, הערים הללו (ובייחוד פחל), שהיו בדרך בין דמשק לירושלם יוסדו כשפרמניון ישב בדמשק. ערים חשובות נוספות ליד הדרך היו בית שאן ויריחו (ראה מלח' 1 132 ואילך; קדמ' XIV 47 ואילך). ידיעה אחרת על תקופת כיבושי אלכסנדר בארץ ישראל נוגעת ליריחו. ובכן, האם עלינו לייחס גם אותה לפרמניון ותקופת שלטונו בדמשק? הידיעה המדוברת היא של פליניוס, שמספר על מידת פוריות מטעי הבושם ביריחו בתקופת אלכסנדר[10].  המילים Alexandro Magno res ibi gerente שמופיעות אצל פליניוס לא בהכרח אומרות שאלכסנדר עצמו ביקר באזור יריחו, אלא על כך שפליניוס דן בתקופת כיבושי אלכסנדר בארץ ישראל. כנראה שפרמניון ואנשיו ביקרו באזור והעריכו את פוריות מטעי הבושם (279) כדי לקבוע את שיעור המס לתושבי האזור. יש כמה מקורות היסטוריים שמעידים על ערך מטעי הבושם ביריחו לשלטונות המסים (עי' פליניוס שם 111-113 §§, 118 §, שם 123 §. ועי' Galen. vol. XIV p.7 ed. Kühn.  ועי' יוסטינוס 3 XXXVI; 9, 48 II. Diod ושם 4, 98 XIX.), כנראה שהמקדונים (ששינו את אופן גביית המסים באזורים הנכבשים באופן יסודי) ידעו אודות ערכם ואודות הכנסתם הכבירה לאוצר המלכות.

באוקטובר-נובמבר 333, אלכסנדר נכנס לסוריה; באוגוסט 332, סוריה וארץ ישראל כבר היו כפופות לו (אריאנוס 25.4 II). בטיס, הסריס הפרסי בעזה, סגר את שערי העיר בפני אלכסנדר – מעשה שכנראה נעשה מתוך ייאוש. עשרת החודשים שבין נצחון איסוס לבין תחילת המצור על עזה היו תור הזהב בתולדות כיבושי אלכסנדר בעולם. באותה תקופה, היה גם מצור צור (ראה: WHY DID ALEXANDER THE GREAT BESIEGE TYRE? Amitay,2008).

אלכסנדר וחבל יהודה

יש דמיון רב במקורות התלמודיים ואצל יוספוס בסיפור אודות אלכסנדר והיהודים (יומא ס"ט, א; מגלת תענית ט'. ועי' קובץ:Josephus Ant. 11.302-347.pdf). י(280) גם יוספוס וגם המקורות התלמודיים מבחינים בין שני חלקים של אירוע אחד: א. יחסי ההערצה של אלכסנדר לנציג היהודים ב. יחסי האיבה שהראה אלכסנדר במעמד היהודים לנציגי השומרונים. הדמיון רב בעיקר בחלק הראשון. בראותו את נציג היהודים(בתלמוד, שמעון הצדיק ואצל יוספוס, ידוע), נזכר אלכסנדר בדמות שניבאה לו נצחונות בחלומותיו, והוא קם ומשתחווה לו. ההבדלים הם בעיקר בחלק השני, בו דנים המקורות התלמודיים בחורבן מקדש הר גריזים ובהתעללות היהודים, באישור אלכסנדר, בשומרונים שנפלו לידיהם. חורבן מקדש הר גריזים נחשב בספרות המחקר הד אגדי למאורעות היסטוריים שאירעו בתקופת יוחנן הורקנוס, חורבן מקדש שכם וכיבוש מבצר עיר שומרון (עי' מלח' 65 – 63 I; קדמ' 6 – 255 XIII; שם 281). יוספוס לא מציין את הריסת מקדש שכם, אבל דבריו על המצור ששם יוחנן על שומרון ותיאור כיבושה מזכירים לנו בחלק מהפרטים את דברי התלמוד: “כיוון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין ומלח" (עי' יוספוס שם ועי' מגלת תענית שם, יומא שם). בעיני חכמי התלמוד, חורבן מקדש שכם היה העיקר וכיבוש מבצר שומרון היה טפל, לכן ייתכן כי יחסו דברים הנוגעים לכיבוש שומרון לחורבן מקדש הר גריזים.

הפרט השני – תיאור ההתעללות בשומרונים, לא תואם את עדות המקורות על תקופת כיבושי יוחנן הורקנוס בשומרון[11] ומעורר תמיהה אם נחשוב שבעלי האגדה לא השתמשו במוטיבים מוכנים. חברי המשלחת היהודית, ובראשם שמעון הצדיק (או ידוע), תפסו את השומרונים לעיני אלכסנדר, ניקבו את עקביהם, שמו רצועות בחורי העקבים, תלו את השומרונים ברצועות האלה לזנבות סוסים וגררו אותם על הקוצים והברקנים מאנטיפטריס להר גריזים. (281) אפשר להבחין במעשי אכזריות בין סגנונות אשוריים, פרסים או רומאים. כנראה ששולב פה מוטיב אגדי מסיפורים אחרים של אלכסנדר.

בטיס, הסריס הפרסי בעזה

קטע מספרו של הֶגֶסִיאַס איש מגנסיה (לרגלי הסיפּילוֹס) מתאר לנו את שלהי המצור על עזה. אחרי שנכבשה העיר, הובא לפני אלכסנדר הסריס הפרסי בטיס, שר העיר, כשהוא חי. אלכסנדר ציווה לאסרו בעקביו ברכב מלחמה ולגררו מסביב לעיר, לשמחת המלך והחיילים המקדונים. גם קורטיוס רופוס (29, 6 IV) מספר לנו איך מתחו רצועות עור דרך נקבי העקבים של השבוי הפצוע, חיברו את הרצועות למרכבה רתומה, שגררה את האומלל מסביב לחומת העיר הפרוצה. קורטיוס מוסיף בסוף הסיפור שאלכסנדר רצה לחקות את אכילס, שעשה כך לגופת הקטור סביב טרויה (ראה איליאס XXII 395 ואילך). בשני התיאורים באה לידי ביטוי זוועת המתארים, שמספרים איך גופו הבריא והחסון נהפך לגוש של דם, חלב ופרש כשהוא מוציא את נשמתו ביסורים. ההתעללות בבטיס גררה ביקורת: קורטיוס משתמש בביטוי nova subiciente fortuna, כלומר – מעשי עריצות אלה סימן מובהק הם שלא על ידי חריצותו וגילוי כשרונותיו הנפשיים (άρετή – מעלה) הגיע אלכסנדר לגדולה, כמו שהניחו אלה שדנו את מעשיו לשבח, כי אם בהשפעת גורל עיוור, במקרה (τύχη – מזל), כמו שטענו אחרים שדנו את מעשי אלכסנדר לגנאי.

(282) סיפורו של בטיס נשמר במשך דורות רבים בקרב בני המקום, ייתכן מאוד שהמם הזה הגיע לחכמי ישראל שהשתמשו בו בשכם נגד אויבי ישראל. במאמר מוסגר, בשני הסיפורים הצד המעניש שמח לאיד. כנראה שהסיפור ניחם את היהודים בתקופה של יחסי שכנות רעים בין יהודה ושומרון.

המצור על צור – אגדות

אצל פלוטרכוס יש שלוש אגדות שונות, אחת מהן מחוג האגדות על מידס מלך פריגיה (פלוטרכוס, חיי אלכס' כ"ד 9 – 6. ועי' הירודוט 138 VIII.). שתיים מהן חוזרות אצל קורטיוס רופוס (2.17 IV; 22 – 21, 3 IV), שמוסיף עליהן שתיים נוספות, מהן אחת שייכת כנראה למלקרת הצורי (5 – 3, 4 IV) (השווה פויסניאס 5, 4 X לדברי קורטיוס 5 –3, 4 IV. הציורים על גבי מטבעות צור, המתארים את מלקרת כשהוא רכוב על גבי סוס-ים מחזקים את ההשערה שמוצאה של אגדת קורטיוס שלפנינו הוא ממקורות צוריים.). לגבי חלק מהאגדות קשה לקבוע מאיזו תקופה הן באו במקור, אך אחת מהן, שקושרת בין נצחון אלכסנדר בצור להרקליס, נוצרה בוודאות בתקופת אלכסנדר.

לפי המסורת, בית המלכות המקדוני הוא מצאצאי הרקליס. מסורת זו הייתה מפורסמת בתקופת הרודוט (138 VIII) ותוקידידס (99 II) ובתקופת פיליפוס השני (אבי אלכסנדר) קיבלה ערך מדיני מיוחד בהשפעת איסוקרטס. במחברתו "פיליפוס", קורא איסוקרטס לאבי אלכסנדר לקחת דוגמא מהרקליס, אבי אבותיו. על פיליפוס לאחד את יוון, להכריע את פרס ולשמש (283) תומך ומושיע ליוונים בעולם (ראה "פיליפוס" לאיסוקרטס 32§ ואילך שם 66§ וביחוד 111 § ואילך). אלכסנדר הכיר את המחברת הזו והושפע עד מאוד מדמותו של הרקליס, למרות שכשהיה בהודו הרגיש שעבר את הרקליס(עי' אריאנוס 11 – 10 IV; 28-30 IV; 26 V. ועי' אריאנוס Ind. 9 – 8 ,5, קורטיוס 1, 10 VIII. ). אבל בראשית כיבושי אלכסנדר ובמיוחד התקופת הכיבושים בסוריה וארץ ישראל, דמות הרקליס ליוותה את אלכסנדר וכיוונה אותו בכמה מפעולותיו. בתחילת מלכותו, הדבר בא לידי ביטוי בברית שכרת עם התסלים (Diod. XVII 4, I). מעט לפני מלחמת איסוס, אגדת הרקליס משמשת יסוד ליחסים המדיניים שנקבעים בין אלכסנדר לעיר מלוס בקיליקיה (אריאנוס 5 II). גם בתקופת המסע למקדש אמון שבמדבר לוב, ערך הדוגמא שהראה הרקליס היה גדול (שם 2, 3 III).

כשאלכסנדר החל בכיבוש ערי החוף הכנעניות, הוא ידע את הערך הדתי של צור באזור, בה נערך פולחן מלקרת, שהיוונים מזהים עם הרקליס (השם הרקליס היה מיוחד למלקרת הצורי בחוגי היונים כבר בימי הרודוטוס 44, II. ) ולכן רצה להקריב קרבן להרקליס-מלקרת הצורי[12]. לפי קורטיוס רופוס (2,3 IV), הנימוק היה מוצא בית המלכות היווני מהרקליס וכן דבר נבואה לפיו אלכסנדר חייב להקריב קרבן להרקליס הצורי. הסירוב של בני צור לא נבע רק מסיבות דתיות (עי' 3, 40 Diodor XVII ) וגם החלטתו של אלכסנדר לא נבעה רק ממניעים דתיים, אך העובדא שהגורם העיקרי למצור על צור היה פולחן הרקליס ומקדשו מלמדת אותנו כמה גבוה היה ערכו בעיני אלכסנדר. אמונת הרקליס, שהשפיעה כל כך על פעולותיו המדיניות של אלכסנדר, (284) הייתה צריכה לקבל ערך מיוחד על ידי צור. האם יתמוך הרקליס ביוצא חלצו בימי המצור הקשים?

החלום של אלכסנדר

לפי רוב ההיסטוריונים, כבר בתחילת המצור חלם אלכסנדר חלום ובו הודיע לו הרקליס על מסירת צור לידיו. בעודו מתקרב לחומות, הרקליס מקדם את פניו ומזמינו לעיר (אריאנוס I, 18 II, פלוטרכוס כ"ד, 5.). קורטיוס מוסיף פרטים קטנים: "דמות דיוקנו של הרקליס נראית לו בחלום כשהוא מושיט יד ימינו אליו, לוקח אותו, פותח לפניו את השער, וכשהיה נהוג על ידו ראה את עצמו נכנס העירה"[13]. הסיפור מזכיר את החלום של אלכסנדר על דמות דיוקנו של כהן גדול שהייתה מנצחת לפני אלכסנדר במלחמותיו.

בקדמוניות ליוספוס (334 – 332 XI), יש כמה פרטים שחסרים בנוסח התלמוד. דמות הכהן הגדול נראתה לאלכסנדר בחלום עוד בדיון שבמקדוניה כשעוד דן איך להלחם בפרסים, והיא חיזקה אותו וניבאה לו על נצחונות עתידיים. גם מקורות אחרים מציינים את דיון כמקום ההכרעה האחרון להכרזת מלחמה נגד פרס[14]. יש ידיעות ממקורות אמינים על האותו שנראו לאלכסנדר בדיון, אם כי השם דיון לא נזכר במפורש (עי' אריאנוס 2, 11 I; פלוטרכוס 8-9 XIV). האם ייתכן שמקור אלילי שדן בדמות הרקליס המלווה את אלכסנדר התגלגל ליוספוס ולאגדות התלמוד? זה מתאים למה שידוע לנו על אלכסנדר והרקליס וכנראה שערך העניין עלה בייחוד בזמן הכיבוש על צור, כשבנה אלכסנדר את צור החדשה שהייתה נקודת משיכה לכל הסביבה (חשמונאים ב', ד', יח; ירוש' ע"ז פ"א, ל"ט ע"ד.). אין ספק שלדמות שניבאה לאלכסנדר ניצחון בצור היה ערך רב בעיני בני המקום ולמרות שבאגדות התלמוד (ירוש' ברכות פ"ה, ט' ע"א) המוטיב (המם) הזה קשור למצביא רומי מאוחר יותר, כנראה שמקורו בתקופת אלכסנדר.

ימים ומיתוסים

יום הר גריזים

התאריך שנקבע ליום זה במקורות, כ"א בכסלו (מגלת תענית שם; יומא שם [אף בבבלי שם בכי"י:בעשרים ו א ח ד בו, או בעשרין וחד ביה].), לא מכוון אותנו לתקופת אלכסנדר. אי אפשר לקבוע את היום הזה בסוף 333 או בראשית 332, כי אז אלכסנדר היה באזור צור והמצור עליה עוד לא התחיל. בחורף 332/1, אלכסנדר ישב במצרים ושב לישראל רק באביב 331. בקיץ 331, כבר עבר את נהר הפרת לכיוון חבלי פרס הפנימיים ולא שב יותר לחופי הים התיכון. כלומר, אי אפשר לקבוע את רשימת התאריכים ההיסטורית של מגילת תענית בתקופת אלכסנדר בישראל וסוריה.

כ"ה בסיון

גם תאריך זה שהאגדה קושרת לאלכסנדר[15]. למרות שאפשר להתאימו לאביב או לראשית הקיץ של שנת 331 בהם עבר אלכסנדר ממצרים דרך ארץ ישראל לצור ומשם לנהר הפרת, קשור לדברי אגדה מאוחרים יותר ואין בו זכר למאורעות היסטוריים. הרשימה ההיסטורית של מגילת תענית, שסיפור האגדה קשור אליה "בעשרין וחמשה ביה אתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלם" גם היא לא קשורה לפירוש האגדי שניתן לה ושייכת לתקופה מאוחרת ולא לתקופת אלכסנדר.

המיתוס

גם אם אין לסיפורים האלה בסיס היסטורי, אפשר ללמוד מהמיתוס הזה כמה דברים. הדמות הרוחנית שהנחתה את אלכסנדר במסעותיו וקרבותיו מייחדים את ההיסטוריה שלו. (286) לפעמים העולם ההומרי והיווני שזור בסיפורים אודות אלכסנדר וקשה להבדיל בין המיתוס להיסטוריה. כשלסוריה ומצרים כבר היו סיפורים על שילובים בין עולמם הרוחני לבין אלכסנדר ומעשיו, היהודים לא רצו להשאר מחוץ לתמונה. הסיפור הזה (קדמ' 344 – 326 , 320 – 317 XI) מניח שבגלל שאלכסנדר היה כוח עולמי מכריע בתולדות העולם, הוא היה כפוף לכוח העולמי הגדול בעולם שבא לידי ביטוי בערכי הרוח של היהדות. ירושלם, מרכז היהדות, לא נכנעת לכובש כל ערי העולם, בניגוד לשאר הערים שנתקלו בכובש המקדוני. כשאלכסנדר עולה עליה כדי להענישה, הוא מבין עד כמה היא קדושה ומפגין בפומבי את כניעתו. אלכסנדר מודיע בפרהרסיא שעד עכשיו ניצח בזכות דמות פלאים שמסמלת לפניו עכשיו את היהדות.

אלכסנדר והיהודים

משנת 327 ואילך, אלכסנדר שאף להנהיג מנהג השתחוויה לכבודו בקרב נתיניו (προσκύνησις). בסיפור שלפנינו, אלכסנדר מסביר שהוא לא השתחווה לכבוד ידוע אלא לכבוד האלוהים שהכהן הגדול מסמל (ראה ביחוד קדמ' 333, 331 XI). בחירת צופים טיפוסית ליהדות ההלניסטית, בגלל שזו הנקודה הראשונה הסמוכה לירושלם שמשם היה נראה בית המקדש וסביבתו, מקום ידוע לכל עולי רגל (ראה משנה פסחים פ"ג מ"ח; ירוש' ברכות פ"ט, י"ד ע"ב; תוספתא שם ד', כו; בבלי ברכות ס"א, ב; פרקי דר' אליעזר ל"א; ועי' ירוש' מו"ק פ"ג, פ"ג ע"ב; בבלי שם כ"ו, א). היהדות ההלניסטית העמידה את אלוהי ישראל במרכז נצחונותיו ועלייתו של אלכסנדר, לכן טבעי שהמקום שממנו נראה בית המקדש לראשונה לכל עולי הרגל (287) הוא מקום ההשתחוויה של אלכסנדר לה' ובו הראה לכל מצביאיו ובני בריתו מה מקור הצלחתו ושלטונו בעולם.

מהשוואה בין הגירסא התלמודית לגירסא של יוספוס, אפשר לראות שיש מסגרת סיפורית משותפת. בנוסח התלמודי, חסרה ההערכה האוניברסלית שיש אצל יוספוס לפגישה בין אלכסנדר וידוע. באגדות התלמוד, אלכסנדר הוא כובש זר שלא מתעניין בירושלם וכשהשומרונים מציעים למכור לו חלק ממנה במחיר מזערי הוא מסכים. לפי המסורת התלמודית, במצב כזה זקני ישראל והכהן הגדול חייבים ללכת מירושלם לאנטיפטריס ולבקש רחמים על עירם ומקדשם. שם, אלכסנדר מזהה בכהן הגדול את הדמות שנראתה לו בחלומותיו, מבטל את גזרתו ומאשר ליהודים להעניש את השומרונים. אין ספק בדבר (!!) שהמסגרת הסיפורית הקדומה לא סיפרה על ביקור אלכסנדר בירושלם, ורק הנוסח היהודי הלניסטי הוסיף את הפרט על ירושלם וקישט אותו ברוח המגמה המיוחדת שהיתה לפניו. יחד עם זאת, יש פרטים משותפים לשתי הגירסאות:

1) ירושלם הייתה בסכנה, בשעת כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר,

2) בסכנה שנשקפה לירושלם היה חלק רב לשומרונים,

3) באי-כח היהודים התייצבו לפני אלכסנדר וביטלו את רוע הגזרה,

4) כתוצאה משינוי זה נענשו השומרונים וזכויות היהודים הקודמות נתאשרו על ידי אלכסנדר.

האם יש לפרטים אלה מסגרת היסטורית קדומה? ואם כן, האם אפשר לעגן אותה בתקופת כיבושי אלכסנדר בארץ ישראל?

שני מקורות נוספים על אלכסנדר בארץ ישראל, בהם השומרונים במרכז העניינים

קורטיוס רופוס (10-11, 8 IV) מספר בתולדות אלכסנדר שבזמן שהיה בירושלם והתאבל על מות הקטור בן פרמניון, (288) הגיעה לאלכסנדר השמועה שהשומרונים שרפו את אנדרומכוס, נציב חבלי סוריה וארץ ישראל הפנימיים (שמונה על ידי פרמניון), בעודו בחיים. האירוע קרה כנראה בסוף החורף של שנת 331. אלכסנדר יצא ממצרים מוקדם (עי' אריאנוס 1, 6 III) וכשהגיע לישראל נמסרו לו האשמים ברצח. מנון, שהגן על צפון סוריה, מונה במקום אנדרומכוס והאשמים נענשו בחומרה על ידי אלכסנדר. בתוספת מאוחרת מסופר שבפקודת אלכסנדר הושם חיל מצב מקדוני במבצר שומרון והמקום הפך מאז למושבה צבאית של חיל המקדונים[16]. דיודור (93,7 XIX) מאשר את הידיעה הזו ומספר על הריסת מבצר שומרון על ידי תלמי לגוס בשנת 312, כשנלחם בדיאדוכים. מכך אפשר להסיק שהמבצר היה בראשות מצביאים מקדונים שנלחמו אחד בשני. כך אנו למדים בעקיפין על הענשת השומרונים.

א.ביכלר[17] הוכיח שהסיפור של יוספוס אודות אלכסנדר בקדמוניות (347 – 302 XI) מורכב מכמה יסודות. חטיבה מיוחדת הם הסעיפים 317 – 302 עד έπολιόρκει Τύρον והסעיפים 321 – 325 עד ό μέν Σαναβαλλέτης άπέθανεν אליהם אפשר לצרף גם את הסעיפים 345 – 347. שאר הסעיפים הם אגדיים עם הדים פה ושם למאורעות היסטוריים. הסעיפים 302–317, 321–325, מוסרים ידיעות מדויקות על אלכסנדר וכיבושיו, לכן כנראה שלכתיבתם השתמש יוספוס במקורות המוסמכים ביותר הנוגעים לאלכסנדר. אך גם הידיעות בתולדות ישראל שמשולבות בסיפורי אלכסנדר ערוכות בצורתן ותוכנן כך שאמיתותן לא מוטלת בספק (!). אין סימנים של נטיה ליהודים או לשומרונים. (289) האובייקטיביות של הדברים וחוסר הביקורת כלפי השומרונים גרמו לביכלר לחשוב שמחבר הסיפור היה שומרוני שרצה להעלות את ערך מקדש הר גריזים בעיני יהודי מצרים ההלניסטים באמצעות ציון שהמקדש נבנה באישור אלכסנדר. אך אם נתבונן היטב נראה שאין פה מגמתיות. המחבר מתמקד בכך שחתן סנבלט, מנשה, הוא אחי ידוע, הכהן הגדול בירושלם. ליחס ולערך של מנשה עצמו אין התייחסות והוא מצטייר יותר כפוליטיקאי ריאלי מאשר איש רוח. כשנודע לו שזקני יהודה אסרו עליו לגשת למזבח בירושלם אם לא יגרש את בת סנבלט, הוא בא אל חותנו והודיעהו שאנוס הוא להסתלק מבתו. ורק אחרי שהציע לו סנבלט תנאים נוחים מאלה שהיו נכונים לו ביהודה: משרת שליט חבל שומרון, משרת הכהן הגדול בבית המקדש שיבנה בראש הר גריזים, רק אז הסכים להשאר בבית סנבלט. נימוק נוסף להחלטתו הוא שסנבלט כבר זקן וכשימות כל כבודו ועושרו יועברו אליו (ראה קדמ' 311 XI). קשה להאמין שכך יתאר שומרוני את ראש עדתו.

הבלבול עם סנבלט

לפני גילוי תעודות יב, חלק מהחוקרים שיערו שיוספוס הכניס את סנבלט של תקופת נחמיה (י"ג, כח) לימי אלכסנדר. בספר נחמיה מסופר איך אחד מבני יוידע בן אלישיב הכהן הגדול נשא את אחת מבנות סנבלט והיו חוקרים שטענו שיוספוס התבלבל. אך תעודות יב מוכיחות שבשנת 407 סנבלט של תקופת נחמיה כבר לא היה בחיים ובמקומו שלטו בחבל שומרון דליה ושלמיה בניו. בין נחמיה לאלכסנדר עברו כמה דורות ויוספוס לא סיפר על סנבלט של תקופת נחמיה מאומה, כנראה כי לא היה לו מה לספר. (290) יוספוס לא פירט על ימי נחמיה אך כן הוסיף בכמה מקומות פרטים שלא ידועים לנו ממקורות אחרים וכלל באותה רשימה את העמונים, המואבים והשומרונים כמתנגדי נחמיה, בלי לקרוא בשם אף אחד ממנהיגי עמים אלה, הידועים לנו מפי ספר נחמיה (עי' קדמ' 174 XI). על סנבלט של תקופת אלכסנדר, מצא חומר מספיק לכתיבה. כלומר, לא היה בלבול אצל יוספוס בנוגע לסנבלט.

נישואי נכריות פרטי הנישואין בנחמיה י"ג, כ"ח דומים לסיפור על מנשה אחי ידוע. כנראה שהמנהג רווח אז כבתקופת אלכסנדר ותמיד היו לו מתנגדים בחוגי האריסטוקרטיא ובקרב חלק מראשי המשפחות. יוספוס מסיים את סיפורו על אלכסנדר ויחסו השלילי לשומרונים עם אבחנה היסטורית נכונה: מכאן ואילך היה כל יהודי, שהיה רוצה להתגאל במאכלות אסורים או לחלל את השבת, בורח אל השומרונים והיה טוען שגרשו אותו מיהודה שלא כדין (קדמ' 346 XI). בארץ ישראל הייתה מלחמה מתמדת על עיקרי החיים. בתיאור היחסים שבין אלכסנדר ובאי כח היהודים, הייתה ליוספוס בחירה בין מקורות מיתולוגיים להיסטוריים והוא בחר בסוג הראשון (ראה ביכלר ליחס בין מיתוס להיסטוריא בסיפור הזה).

פריבילגיות לחבל יהודה

כששלטה פרס בארץ ישראל, באי כח חבל יהודה נלחמו בהתמדה על הייחוד המדיני, הדתי והלאומי של ארצם וזכו להישגים רבים. (291) כשקיבלו את הרשיון לבניית בית המקדש, השלטונות ויתרו על כמה מזכויותיהם לטובת הציבור שראה את מרכזו בבית המקדש. הויתורים החלו בנתינת זכות מקלט לחבל בית המקדש, כלומר השלטונות איבדו דריסת רגל בחבל הזה. בהדרגה, הורחבו זכויות בית המקדש ומשמשיו על ידי באי הכח של חבל יהודה. כשאושרו תקנות עזרה ונחמיה על ידי הפרסים, יהודה תפסה עמדה מיוחדת ויוצאת מהכלל: בנוסף לזכויות המיוחדות לעם יהודה ומנהיגיו הרוחניים לחיות ולהשפט לפי חוקי התורה, ירושלם קיבלה זכויות מיוחדות וביניהן הזכות לסגור את שערי העיר בשבתות וחגים. לפי נחמיה י', ל"ב, חבל יהודה נהנה מהנחות במסים בשנת שמיטה. גם זכות יציקת המטבעות שהייתה ליהודה[18], בין אם ניתנה לבית המקדש או להנהלה החילונית, הגדילו את העמדה המדינית של יהודה באזור. אמנם, יהודה לא הייתה החבל היחיד שזכה לזכויות מיוחדות, אך ערי החוף שקיבלו זכויות דומות היו עלות חשיבות ימית ועמדתן הכלכלית והמדינית במלכות פרס הייתה גדולה משל חבל יהודה. חבל מבוג, שחשיבותו הייתה דומה לחשיבות חבל יהודה, קיבל זכויות מיוחדות אך לא בהיקף של חבל יהודה (הוא לא יצא מפיקוח השלטונות). חשוב לציין שבשום מקום לא נתקלה חוקת יהודה בהתנגדות עצומה מבפנים ומבחוץ כמו בסיפור שלפנינו וזה מה שנתן לה את צביונה המיוחד. (292) אם סיפורו של יוספוס על סנבלט ומנשה הוא אמין, תקופת אלכסנדר היא אחת התקופות המעניינות ביותר בתולדות מאבק יהודה על אופיה ופרצופה הרוחני הייחודי בעולם, שהחלה בתקופת זרובבל ולא פוסקת עד היום. הקווים למלחמת יהודה על ייחודה בתקופת מלכות פרס כללו שאיפה להתבדלות מהגויים ובפרט מהשומרונים ושאיפה להגשים את חוקי התורה כיסוד מוצק של משטר המדינה ביהודה (מדינת הלכה). לשאיפה הראשונה השומרונים התנגדו וגם חלק מהמשפחות המיוחסות, שכן הדבר פגע בדיני ירושה, נחלות ונישואי נכריות. ההתנגדות להנהגת חוקי התורה כמשטר מדיני גדלה בגלל מניע כלכלי: וק השמיטה, חוק עבד עברי וכמה חוקים חברתיים וחקלאיים אחרים שמו את יהודה בתנאים שלא היו בחבלי שלטונו ש טוביה העמוני, בחבלי השומרונים או בחבלים של הגויים עובדי האלילים (הג'אהלים) שישבו בארץ ישראל. זה פגע בכמה מעשירי יהודה.

שכם ודבר ייחודה עלו בתודעה השומרונית בעקבות התנגדות השומרונים לירושלם. עלה צורך להקים מקום קדוש שיתחרה בירושלם ולאט לאט שכם מילאה את התפקיד הזה וזכתה למזבח, אך טרם עלתה מחשבה בקרב השומרונים על בניית בית מקדש אזורי. קשה לדעת מתי הרעיון הזה עלה לראשונה, אולי מלחמות ארתחשסתא השלישי במצרים ובערי כנען חידדו את היחסים בין מלכות פרס לבין יהודה, מה שאולי עורר בלב השומרונים את התקווה לבנות בית מקדש בשכם[19] שיערער את ייחודיות יהודה. (293) בכל מקרה, שאיפת השומרונים לא הייתה קלה לביצוע, השלטונות לא ששו לוותר על כמה מזכויותיהם במקום שנועד לבניית בית מקדש. על אחת כמה וכמה, לא היה קל להגיע בבת אחת למצב המדיני של בית המקדש בירושלם.

בראשית ימי המצור על צור, סנבלט הצטרף לאלכסנדר ומצב יהודה הורע. לפי יוספוס, הביא עמו סנבלט 8000 איש ומסרם לאלכסנדר. חבל יהודה לא יכל לגייס אנשים לצבא או לעבודות לוגיסטיות מבלי ערובות מאלכסנדר שתשמר השבת וישמרו חוקי התורה. קופת המדינה לא הספיקה להרבה חיילים שכירים. בני יהודה לא השתתפו בעבודת המצור על צור, אך המוני אנשים מחבלים סמוכים כן (עי' Diod XVII 40, 4 – 5 ועי' Arrian II 18, 4).

אלכסנדר התייחס בסבלנות דתית לדתות שהיו רחוקות מעולמו הרוחני[20], אך כשכל העמים מסביב נותנים כתף ומתנגדים ליהודה (שלא תורמת למאמץ הכולל), קשה להאמין שמצבה של יהודה ישאר כפי שהיה בתקופת מלכות פרס.

לפי המקור שהשתמר בקדמוניות ליוספוס (XI 321 – 324), כשביקש סנבלט רשות לבניית בית מקדש בהר גריזים, הוא טען טענות נגד יהודה שדומות לטענות קדומות יותר (ראה XI 303 ועי' שם 28 – 22, ועי' גם עזרא ד', ח' – ט"ז, ושם יח – כב). קשה לדעת אם מדובר פה במיתוס או היסטוריא, אך השומרונים בהחלט התכוונו להצר את רגלי היהודים, לצמצם את זכויות בית המקדש הירושלמי ולהפוך את בית מקדשם לבסיס של התקפה רוחנית נגדו. בתנאים של הימים ההם, השומרונים הובילו. (294)

אנדרומכוס

תפנית חדה ששינתה את כל מערך העניינים הייתה שריפת אנדרומכוס בעודו בחיים. סנבלט כבר מת בתשרי של שנת 332 (קדמ' XI 35) ולא זכה לראות את תכניתו יוצאת לפועל. מנשה ויורשיו האחרים בשומרון כנראה לא ידעו להתנהג ברגישות ובנחישות שהיו דרושות. כשאלכסנדר חזר ממצרים והעניש את האשמים ברצח, הגיעה שעת היהודים לשטח בפניו את בקשתם[21] עַם יהודה היה בן ברית של אלכסנדר ששכן בשכנות לשומרון, לא הסתדר עם השומרונים והיה חשוב לשמור איתו על יחסים טובים.

האם ביקר אלכסנדר בירושלם?

שאלת השאלות. המקור של יוספוס הוא אגדי וגם אגדת התלמוד לפיה הפגישה הייתה באנטיפטריס היא אגדית ומאוחרת (בגלל השם, אנטיפטריס נקבע רק בימי הורדוס). אך מבחינה גיאוגרפית, אלכסנדר היה חייב לעבור באנטיפטריס. זו העובדא הכי קרובה למציאות ההיסטורית.


  1. ראה Jul. Kaerst, Gesch. d. Hellenismus I ², 333, I; H. Berve, Das Alexanderreich I, 302 s.s. (München 1926); A. Andrèades, Les fiances de guerre d'Alexandre le Grand (Annales d'hist écon, et sociale I, Nr. 3 p 21 s.s.
  2. טיפוסיים הם מבחינה זאת דברי פלוטרכוס אלה: καί γευσάμενοι τότε πρώτον οί Μαχεδόνες χρυσού καί άργύρου καί γυναικών καί διαίτης βαρβαρικής, ώσπερ κύνες εσπευδον. αψάμενοι στίβον διώκειν καί άνιχνεύειν τόν τών Περσών πλούτον. קטע מתוך הדו"ח הרשמי של פרמניון לאלכסנדר נשתמר בפי אתיניוס. XIII 607 f
  3. ראה אגרתו הראשונה של דריוש לאלכסנדר: אריאנוס 14 II
  4. ראה Oscar Leuze, Die Satrapien einteilung in Syrian und im Zweistromlande, Halle 1935 (Schriften d.Königsberger Gelehrten Gessellschaft, 11 Jahr, Heft 4
  5. 9-11, 8 IV, האחרון נקרא בפי קורטיוס בשם Memnon, אבל בצדק הניחו החוקרים ששינוי זה בצורת השם מקרי הוא, ואף קורטיוס מתכוון כאן למנון בן קרדימס.
  6. ראה יוסטינוס 1, 2, XI. בקיצורו של יוסטינוס נשמט הפרט על אנדרומכוס, אבל שיתוף המקור של קורטיוס וטרוגוס בחלק זה של תולדות אלכסנדר וודאי הוא בהחלט, ואין ספק בדבר שרק בקיצורו של יוסטינוס נשמט שמו של אנדרומכוס שהיה מצוי בספרו המקורי של טרוגוס פומפיוס.
  7. Berve, Das Alexanderr. II, Nr. 514; ועי' Leuze ibid, 258 s.s.
  8. קורטיוס 5, 1 IV, אלה הם דברי קורטיוס, הנוגעים לעניין: Novum imperium Syri nondum belli cladibus satis domiti aspernabantur: sed celeriter subacti oboedienter imperata fecerunt.
  9. בדברי קורטיוס על התנגדותם של הסורים לשלטון המקדונים הוא מציין: Sed celeriter subacti. אלה נכנעו איפוא כעבור זמן קצר אחרי שקבע פרמניון את ישיבתו בדמשק.
  10. N.h. XII 25, § 117 Theophr. hist. pl. IX 6, 1.
  11. לפי המסופר במלחמות ליוספוס 65, I מכר יוחנן הורקנוס את בני שומרון לעבדים אחרי שנפלה העיר לידי חייליו.
  12. ראה אריאנוס 7 – 6, 15 II, שם 7, 16 II; 2, 40 Diod. XVII ; קורטיוס 3 – 2, 2, IV. (13Diss. Halle 19) Baege, De Macedonum Sacris).
  13. IV 2, 17:speciem sibi Herculis in somno oblatam esse pronuntiat dextram porrigentis: illo duce, illo aperiente in urbem intrare se visum.
  14. דיודור XVII 16 מספר על המועצה שערך אלכסנדר לפני צאתו למלחמה, כך: XVII 16 1 προέθηκε βουλήν περί τής είς τήν Ασίαν διαβάσεως, πότε χρή στρατεύειν καί τίνι τρόπωι χειριστέον τόν πόλεμον. אם נשווה לדברי יוספוס: XI 334 καί πρός έμαυτόν διασκεπτομένωι μοι, πώς άν κρατήσαιμι τής Ασίας, παρεκελεύετο μή, μέλλειν, άλλά θαρσούντα διαβαίνειν, סביר להניח שיוספוס השתמש במקור קרוב לנוסח דיודור, אם לא בו עצמו.
  15. מגלת תענית ג', סנהדרין צ"א, א, נמסר יום כ"ד בניסן כיום הפגישה בין אלכסנדר וגביהא בן פסיסא. יום זה וגם כ"ה בסיון אפשר היה לקבוע בתקופת מסעו של אלכסנדר ממצרים לצור, החל לפי אריאנוס (III 6, 1) άμα τώ ήρι של שנת 331, אילמלי אפשר היה למצוא רמז כל שהוא לגרעין היסטורי באגדה שלפנינו.
  16. ראה (496,5) Syncellus 260 a. וגם Euseb. Hieron. Chron. ad an. 332. ed. Helm p.123.
  17. ראה מאמרו: La relation de Josephe concernant Alex. le Grand, Rev.des Etudes Juives, כרך XXXVI, 1898, עמ' 1 – 26.
  18. מטבעות מתקופת פרס ועליהם כתובת עברית היו ידועים זה מכבר לחוקרים. בידי סוקניק עלה להעמידנו על הקריאה הנכונה של כתובת המטבעות: "יהד" – השם הרשמי של חבל יהודה בתקופת שלטון פרס, במקום "יהו", כפי שהיו רגילים לקרוא עד עתה את הכתוב על גבי המטבעות. עי' בפרטות מאמרו של סוקניק Journ. of Pal. Or. Soc. XIV (1934) עמ' 178 – 184.
  19. המקורות הדנים ברדיפות ארתחשסתא השלישי נגד יהודי ארץ ישראל הביא Schürer, Gesch. d. jüd. Volkes III 4 עמ' 7 בהערה ושם עמ' 204, ועי' גם עמ' 233, הערה 22.
  20. על יחסו של אלכסנדר לדת המצרים עי' קורטיוס רופוס IV 7, 5. על דבר בני הודו עי' סְטְרַבּון XV 715 ועי' גם אריאנוס VII 2, 2 s.s.
  21. שפק היה הראשון שהדגיש, שאת זמן הפגישה בין זקני ישראל ואלכסנדר עלינו לייחס לראשית הקיץ של שנת 331, בניגוד למה שהיה מקובל לפני כן לקבוע את זמן הפגישה על יסוד עדותו של יוספוס (קדמ' XI 325) – בסוף הקיץ של שנת 332 (ראה לעיל עמ' 288, הע' 36). אולם למסקנותיו של שפק, שמגמתן היא לקבוע את מקום הפגישה בירושלים, אין אחיזה במקורות.