רוני רשף הסטרקטורליזם של לוי שטראוס סיכום חלקי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

שיחת משתמש:Ronny Reshef

המבנה הממוסד של מיתוס- לוי שטראוס.

"נראה כי עולמות מיתולוגיים נבנו אך ורק כדי שיהיו מרוסקים שוב, וכי עולמות חדשים נבנו מהשברים." פרנץ בועז.

נראה כי בעשרים השנים האחרונות האנתרופולוגים הותירו מאחוריהם מזבלה של מחקר מדעי של דת אותה הפכו לגן שעשועים חובבנים הטוענים כי הם שייכים לתחומים אחרים. המחקר המדעי של הדת עורער בשתי דרכים. ההסבר למצב זה טמון בכך שהראשונים לחקור באופן אנתרופולוגי את הדת היו חוקרים מתחום הפסיכולוגיא אך לא עמדו בקצב התחדשות המחקר והתיאוריא הפסיכולוגיים. אלה, לפי הוקארט, הוסיפו לפגמים של בית הספר הפסיכולוגי את הטעות של הסקת רעיונות ברורים מרגשות מעומעמים. נסיון ילדותי שטרפד את המחקרים.

סקירת גישות מחקריות

מנקודת מבט מסוימת, המחקר בתחום המיתולוגי נשאר כפי שהיה לפני חמישים שנה- כאוטי. הדרכים לפירוש המיתוסים מבלבלות: חלום קולקטיבי (פרויד), תוצאה של משחק אסטתי או בסיס לטקס. היחס לדמויות מיתולוגיות הוא כאל אישיות שניתנת לדבר מופשט, גיבור אלוהי או אל שנפל. לא משנה מה ההיפותזא, גישות אלה מפחיתות את המיתוס לדרגה של משחק או לסוג אכזר של ספקולציה פילוסופית. יש הטוענים כי החברות האנושיות מביעות באמצעות המיתוס רגשות בסיסיים המשותפים לכלל האנושות, כאהבה, שנאה או נקמה. גירסא אחרת היא כי המיתוסים נועדו כדי לספק הסבר לתופעות שאי אפשר להבין אחרת, כתופעות אסטרונומיות ומטאורולוגיות. אך לכל החברות הללו היו הסברים אמפירים לתופעות אלה ולכן נשאלת השאלה- מדוע היה עליהן להמציא כאלה דרכים מסובכות ופיקחות כדי להסבירן? הבעיא בהסברים פסיכולוגיים על ספתא מרושעת היא שאם לא כל הספתות בחברה הזו מרושעות אלא יש כמה טובות ונדיבות שאוהבות את הנכדה שלהן(כלומר, במיתוס יש סתירות ומידע מבלבל, ההסבר יהפוך מהסבר על מבנה החברה להסבר על רגשות), ההסבר הפסיכולוגי יהיה שמטרת המיתוס להביע רגשות מודחקים. כלומר, לכל מיתוס ניתן להתחכם ולמצוא הסבר פסיכולוגי.


המיתוס יכול להיות מבלבל מאוד לסטודנט, מאחר ומצד אחד הכל יכול לקרות, בלי כל הגיון או המשכיות; ומצד שני, כל המיתוסים ברחבי כל העולם הם כה דומים. אם כן, איך אפשר להסביר את המבנה המבולבל שלהם?


המודעות לבעיות אלה עשויות להובילנו לפתרון. הסתירה שבפניה אנו עומדים דומה מאוד לזו של הפילוסופים הראשונים שעסקו בבעיות של שפה. מדע הלינגוויסטיקא יכול היה להתפתח רק לאחר שקמה סתירה בנושא. הפילוסופים הבינו שלרצף צלילים מסוים יש משמעות וניסו לקשר בין הצלילים למשמעות, אך בשפות אחרות לאותם צלילים הייתה משמעות שונה. רק כשהבינו כי רצף הצלילים ולא הצלילים עצמם הם הנותנים את המשמעות נפתרה הבעיא.

ניתן לראות כי חלק מהפרשנויות האחרונות של מיתולוגיא נובעות מאותה אי הבנה של הלינגוויסטיקים הראשונים. למשל, הרעיון של ג'אנגס לפיו לדפוס מיתולוגי כלשהוא יש משמעות מסוימת. כמו שלצליל יש משמעות מסוימת (ולא לרצף הצלילים המשתנה משפה לשפה). למשל, הייתה סברה לפיה הברות פתוחות קשורות לדברים גדולים, חזקים, רועשים או כבדים, וכולי. השוואה זו (בין המיתולוג ללינגוויסט) מובילה אותנו לקושי נוסף. לא ניתן להתייחס למיתוס כשפה אם הבעיות הייחודיות שלו הן פתירות. מיתוס הוא שפה: כדי שיהיה מוכר, על המיתוס להיות מסופר, הוא חלק מהדיבור האנושי. כדי לשמר את ייחודיותו, נראה כי הוא גם זהה לשפה וגם לעיתים שונה ממנה. ניתן לנתח שפה לדברים שדומים ושונים בו בזמן. הבחנתו של סאוסר בין langue – המובן המבני של השפה, ו-parole, ההיבט הסטטיסטי שלה. רמה שלישית היא אפשרית.

ההבדלה בין langue ו-parole נעשית באמצעות הפניות הזמן השונות שלהן. המיתוס מתייחס לשני זמנים באותו הזמן: הוא מספר על אירועים שקרו מזמן, אך הדפוס הייחודי שמתואר הוא חסר זמן! הוא מסביר את העבר, ההווה והעתיד. דבר דומה קורה כיום בפוליטיקא, כשפוליטיקאי מתייחס למהפכה הצרפתית כאל דבר שקרה וכן כאירוע שמשפיע על זמננו אנו ורמז לבאות.

דוגמא למקוריות המיתוס ביחס לשפות אחרות

שירה אי אפשר לתרגם מבלי לעוותה ואילו הערך המיתי של המיתוס נשמר גם בתרגום הגרוע ביותר. בלי קשר לחוסר הכרותנו עם התרבות והשפה של האנשים, המיתוס מורגש כמיתוס לכל קורא בכל העולם. מהותו היא לא בסגנון שלו, המוזיקה המקורית שלו או התחביר שלו, אלא בסיפור שהוא מספר. המיתוס הוא שפה שממריאה מעבר לקרקע הלינגוויסטית עליה הוא נוסע.

לסיכום הטענות עד עתה

1. אם יש משמעות למיתוס, היא לא במרכיביו הבודדים אלא בדרך בה הם משולבים.

2. למרות שהמיתוס שייך לאותה קטגוריא כשפה, יש לשפה במיתוס מאפיינים יחודיים.

3. מאפיינים אלה הם מעל לרמה הלינגוויסטית הרגילה, יותר מכל ביטוי שפתי אחר.

שתי מסקנות כתוצאה מהטענות

1. מיתוס, כמו שפה אחרת, מורכב מיחידות, אבני בניין.

2. אבני הבניין האלה מניחות מראש את אבני הבניין של שפה כשהן מנותחות ברמות אחרות- פונמות, מורפמות וסממות. אבל ההבדל הוא שאבני הבניין של המיתוס שייכות לסדר מורכב יותר, כמו שהתופעות הללו בינן לבין עצמן משתייכות לרמת מורכבות משתנה. נקרא להן אבני בניין גסות.

כיצד ניתן לבודד את אבני הבניין הגסות הללו?

הן לא נמצאות בפונמות ושות', אחרת היה בלבול בין מיתוס לכל סוג דיבור אחר. נחפשן ברמת המשפט, בהיסוס, תוך נסיון וטעיה תוך שימוש בעקרונות לכל סוג של ניתוח מבני: הסבר חסכוני. אחדות פתרון, יכולת לשחזר הכל מהשברים ושלבים מאוחרים משלבים מוקדמים. הטכניקה של לוי שטראוס היא לנתח כל מיתוס בנפרד תוך שבירת סיפורו למשפטים קצרים ככל האפשר וכתיבת כל משפט על כרטיס ובו מספר המתאים לשלב בסיפור. כל כרטיס יראה לנו שפונקציא מסוימת בזמן מסוים קשורה לנושא מסוים. או: כל אבן בניין גסה תכיל יחס.

להגדרה זו יש חוסרים משתי סיבות שונות

1. לינגוויסטים יודעים כי לכל יחידה יש יחס ולכן אין לאבני הבניין הגסות שהוגדרו ייחוד על פניהן.

2. אין התייחסות לזמן במיתוס, שהוא הפיך ולא הפיך.

מפה נובעת תיאוריא חדשה:

אבני הבניין הן אוסף של יחסים כאלה ורק כאוסף ניתן להשתמש בהם ולשלבם כך שתהא להם משמעות. יחסים באותו אוסף אולי כמרווחים קצרים לאורך זמן, אך כשנקבצם יחדיו הרי שארגנו מחדש את המיתוס שלנו בהתאם לנמשל זמן בעל אופי חדש. זה מתאים לתנאי המוקדם של התיאוריא ההתחלתית- נמשל זמן דו מימדי שהוא בו בזמן ישן וללא זמן ומשלב את מאפייני הlangue וה-parole בו זמנית. כאילו שתופעה מורכבת תמיד מכל הגירסאות שלה.

  • דוגמא שתמחיש את הרעיון:

אם ארכיאולוגים מכוכב אחר יגיעו מהעתיד וימצאו ספריה שלנו, הם יצטרכו להבין את מערכת הכתב שלנו- האותיות, הקריאה מימין לשמאל ומלמעלה למטה. אך ספרי תווים לא יכולים להיות מפוענחים באותה דרך. הם ישימו לב לאחר זמן מה שיש מרווחי זמן וחזרות כלשהן.

ההיפותזא

מה אם דפוסים שיש ביניהם זיקה, במקום שנתייחס אליהם כרצף, יקראו כדפוס מסובך אחד, כשלם? זו הרמוניא. הם יבינו כי ציון התזמורת נקרא בהמשכיות לאורך ציר אחד, כלומר- עמוד לאחר עמוד, ומשמאל לימין- ובתזמון לאורך ציר אחר, כל התווים כתובים במאונך ויוצרים אסופת יחסית אחת.

מיתוס אדיפוס

באמצעותו תודגם (מבלי להגיע למסקנות ותוך כיבודו) טכניקא, כמו שרוכל ברחוב מסביר על צעצוע שהוא מנסה למכור. נתייחס למיתוס כמו שציון התזמורת היה מסודר אם הוא היה נחשב בטעות לסדרה לא לינארית של מספרים. נניח, 1,2,4,7,8,2, 3,4,6,8,1,4,5,7,8,1,2,5,7,4,6,7,.. אם המשימה היא לשים את כל ה-1דים ביחד, כל ה7ים ביחד וכו' נקבל טבלא. לוי שטראוס מנסה לעשות את אותו הדבר עם המיתוס של אדיפוס, תוך סידור אבני הבניין בכמה צורות עד להגעה להרמוניא. אחד הסידורים הוא ארבעה טורים אנכיים, בכל אחד מהם כמה יחסים השייכים לאותה אסופה (עמוד 214 לוי שטראוס). אם עלינו לספר את המיתוס, נתעלם מהטורים ונקרא משמאל לימין ומלמעלה למטה (באנגלית). אך כדי להבינו, נתעלם מחצי אחד של המימד המתמשך (מלמעלה למטה) ונקרא משמאל לימין (או מימין לשמאל, תלוי בשפה), טור אחרי טור, כשכל טור הוא יחידה. כל היחסים באותו טור הם מאפיין נפוץ אחד שעלינו לגלות (חפש את המטמון בעת העתיקה). למשל, כל האירועים בטור השמאלי הקיצוני קשורים לקשר דם מודגש מדי, אינטימי מדי. הטור השני הוא ההיפך (הפחתת יתר בערך קשר הדם) והשלישי קשור למפלצות שנשחטות. בטור הרביעי, נדרש הסבר. הקונוטציא בשמות המשפחה של קו האבות של אדיפוס היא דבר ששמו לב אליו. לינגוויסטים התעלמו מזה כי קשה לחקור הקשרים בהם שם הופיע, אין זה קשור למקצוע שלהם. בשיטה של לוי שטראוס, המיתוס מספק הקשר משלו. לכל השמות יש מאפיין משותף: כל המשמעויות המשוערות (שעשויות בהחלט להשאר כך) מתייחסות לקושי ללכת ישר ולעמוד זקוף.


ניתן לומר כי משמעות הטור העוסק במפלצות היא הכחשת מוצאו הארצי (שנולד ללא הורים, מהקרקע) של האדם. זה מסיע לנו להבין את הטור הרביעי: מי שנולד מהקרקע נוטה ללכת באופן מגושם או לא ללכת בכלל. לכן, תפקיד הטור הרביעי הוא התמדה ברעיון מוצאו הארצי של האדם. היחס בין הטור הראשון והשני הוא כיחס בין הטור השלישי והרביעי. חוסר היכולת לחבר בין שתי מערכות היחסים ניתן לפתרון\החלפה בעזרת הטענה כי מערכות יחסים סותרות הן זהות כפי ששתיהן סותרות את עצמן בדרך דומה. (?) המיתוס של אדיפוס משמש לחברה שמתקשה להתמודד עם הידע שהאדם נולד מאמא ואבא אל מול האמונה שהוא נולד מהקרקע כלי לוגי הקושר את הבעיא המקורית: נולד מאחד או משניים? (הורים) לבעיא הנגזרת ממנה: נולד משונה או מאותו הדבר?

שתי הערות

1. כדי לפרש את המיתוס התעלמנו מבעיא הנובעת משוני בין הגירסאות. בגירסא של הומרוס לא מופיע כי ג'וקאטה מתאבדת ואדיפוס מעוור את עצמו. זה לא משנה את מבנה המיתוס, המקרה הראשון יכול להיות מיוחס לטור 3 (הרס עצמי) והשני לטור 4 (נכות).

יש פה חידוש: פגיעה בראש ולא ברגל, בהתאמה עם השינוי ממוצא ארצי (ללא הורים) להרס עצמי.

2. שיטתו של לוי שטראוס פותרת את בעית החיפוש אחר הגירסא האמיתית, או המוקדמת יותר. אם מיתוס מורכב מכל הגירסאות שלו (כולל, למשל, התוספת של פרויד למיתוס של אדיפוס), על הניתוח המובנה לקחת את כולן בחשבון. לכל גירסא נכין טבלא.


כשיהיו בידינו כמה טבלאות דו מימדיות, כל אחת לגירסא אחרת, נסדרן בסדר תלת מימדי, כדי שנוכל לקרוא משמאל לימין, מלמעלה למטה, ומקדימה אחורה (עומק, כמו ספר) או הפוך. הטבלאות לא יהיו זהות אך מאוזנות בהבדליהן. התוצאה תהיה ניתוח מובנה של המיתוס. יכול להיות שתופיע גירסא חדשה בהמשך, אך אם יש בידינו כבר כמה גירסאות היא לא תשנה המון מהניתוח שנעשה בדרך זו. כמובן, זו טענה אינסופית- תמיד יכול לצוץ מידע חדש. כמו שתי מראות זו מול זו. אי אפשר לטעון שכל הגירסאות נלקחות בחשבון. אין גירסא אחת שהיא אמיתית וכל השאר מעוותות אותה. כל גירסא שייכת למיתוס.

הסיבות לתוצאות מאכזבות בעבודה על מיתולוגיא כללית

1. מיתולוגיא השוואתית בחרה גירסאות נבחרות במקום להתייחס לכל אלה הקיימות (בשוק).

2. ראינו כי עבודה על גירסא אחת היא דו מימדית. עם כמה גירסאות אנחנו כבר עובדים על תלת מימד וכך הלאה.. עד שאין אפשרות לטפל בהן באופן אינטואיטיבי.

(עד עמוד 219) 224:

שלושה תהליכים לוגיים בסיסיים שהם שורש המחשבה המיתית

1. מחשבה מיתולוגית תמיד מתקדמת מהמודעות של ניגודים להחלטותיהם, הסיבה להחלטות נהיית ברורה יותר.

2. שני מושגים הופכיים בלי מתווך נוטים להיות מוחלפים בשני מושגים מקבילים שיש להם מתווך שלישי.

3. אז אחד המושגים הקוטביים והמתווך מוחלפים בשלישייה אחרת וכך הלאה.

עמוד 229: מיתוס גדל באופן מתמשך והמבנה שלו נותר לא רציף.