רוני רשף מיתוס והיסטוריא להגשה פרק א

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

לתוכן העניינים\ לפרק ב'

פרק א', בו מתגלה הקשר בין טיפון שת לעברים הקדמונים.

פלוטרכוס: הסיפור וניתוחו

"אך אלה המספרים שבריחתו של טיפון מהקרב הייתה על חמור ונמשכה שבעה ימים, וכן שלאחר שביצע את בריחתו נהיה אב לבנים, ירושלימוס (Hierosolymos) ויהודאוס (Ioudaios), מנסים באופן מוצהר, כפי שניתן לראות מהשמות עצמם, לגרור מסורות יהודיות לאגדה”[1].

בסיפור זה מופיעים ממים הקושרים בין האל טיפון, אשר זוהה כבר במאה החמישית BC עם האל המצרי שת[2], לבין היהודים. נשאלת השאלה, מהם הממים אשר מהם ניתן להסיק על קיום קשר בין טיפון שת ליהודים ולעברים?

ראשית, בריחתו של טיפון. כפי שציין איקין במאמרו[3], ביציאת מצריים העברים ברחו מהמצרים שרדפו אחריהם ממזרח לגושן. בנוסף למם זה קיים מם השימוש בחמור– חיה שחשיבותה לעברים הקדומים הייתה גדולה וניתן ללמוד עליה מעדויות ארכיאולוגיות, מהופעת החמור בסיפורי מפתח בתנ"ך[4];ומכותבים כמנסאס ודיודורוס שהשתמשו בחמורים כדי ללעוג ליהודים[5];. שנית, לפי סיפור זה משך זמן בריחתו של טיפון שת מהקרב היה שבעה ימים. אמנם המספר שבע הופיע בעת העתיקה בתרבויות רבות ובצורות שונות, אך קיימות עדויות לפיהן ליהודים לקח שבעה ימים להגיע אל ישראל לאחר יציאת מצרים[6]. לבסוף, המם אשר מופיע בסיפור זה וקושר בין טיפון שת לבין היהודים באופן מובהק הוא, כפי שציין פלוטרכוס, שמות בניו - ירושלים ויהודה. צירוף ממטי ייחודי זה בסיפור אודות טיפון שת מעלה את מידת הסבירות לקיום קשר כלשהו בין טיפון שת לבין העברים הקדומים, שחיו ופעלו במרחב הגאוגרפי שבו פעל, היא ארץ מצרים. שאלות נוספות שניתן לשאול אודות סיפור זה הן מיהם "המספרים”? וגם על סמך מה קבע פלוטרכוס שהם מנסים לגרור מסורות יהודיות לאגדה? לא נתקלתי בתשובה לשאלות אלה, אך ייתכן שמחקר נוסף שיהא ממוקד בסיפור יציג להן תשובות אפשריות. יחד עם זאת, ניתן לכל הפחות לשער שסביר שצירוף ממים יהודיים אלה בסיפור אודות אל מצרי גרם לפלוטרכוס להרים גבה בתהייה, בגלל הדרך בה התייחס לעניין הכנסת השמות היהודים ירושלים ויהודה. בנוסף, מצורת הרבים בה השתמש ("אלה המספרים..") אפשר להסיק שפלוטרכוס נתקל בסיפור הזה יותר מפעם אחת, לכל הפחות פעמיים. מניסוחו לא ברור האם ידע על יתר הממים היהודים והעבריים המופיעים בסיפור מלבד שמות בניו של טיפון שת. על אף ריבוי היסודות היהודיים בסיפור אודות בריחת טיפון שת כפי שהוא מופיע אצל פלוטרכוס, יש יסודות משותפים נוספים לטיפון שת ולעברים שלא הופיעו בו, בעיקר בעקבות הקשר שלו לחמורים.

חמורים

לחמורים הייתה סמליות בפולחן טיפון שת וגם חשיבות בקרב העברים הקדומים. תחילה, יובהר הקשר בין טיפון שת לחמורים ולאחר מכן, בין העברים לחמורים. טיפון שת היה מזוהה עם ים ומעיינות ומזיהוי זה נבעה יכולתו לשנות צורה, בין היתר לחמור[7]. בנוסף, האמונה הייתה שלטיפון היה צבע של חמור ולעתים הוא אף התגשם כאדם בעל ראש חמור[8]. לכן, החמור נחשב לחיה דומה לטיפון שת ומזוהה עמו ובמסגרת פולחן נגדו[9];אנשי קופטוס השליכו חמורים מצוקים[10] , דבר המעיד על תפקיד המפתח ששיחקו החמורים במסגרת פולחן טיפון שת בעיני מתנגדיו, לכל הפחות בעיר קופטוס. בנוסף, לאחר הוקעת טיפון שת חיה זו הייתה שנואה עד כדי כך שתושבי הערים בוסיריס ולויקופוליס לא השתמשו בשופר בגלל שהקול המופק ממנו מזכיר את נעירת החמור[11] והאמינו שהחמור הוא חיה טמאה שנשלטת על ידי כוח עליון בגלל דמיונו לטיפון. בניגוד למצרים, עבור העברים השופר מילא תפקיד חשוב ונשמע ברחבי אלכסנדריא בראש השנה ובתקופה ההיא נהגו לתקוע בו אף בראש חודש, למרות שבעבודה זו לא נבדק האם היה קשר בין קול השופר לנעירת החמור בעיני העברים הקדומים[12].

כעת יובהר הקשר בין העברים לחמורים. במזרח הקדום, החמורים היו בהמות המשא היחידות כמעט עד לשלהי המילניום השני לפני הספירה והנוודים העברים הקדומים השתמשו בשיירות חמורים כדי להתנייד במרחב[13]. נוסף על כך, מספר המופעים של החמורים בתנ"ך ובמסכתות יחד עם חשיבות הסיפורים שבהם הם הופיעו מעידים גם הם על חשיבותם לעברים בתקופה ההיא. דוגמא מהתנ"ך היא המשיח, שיגיע רכוב על חמור, ככתוב בזכריה ט',9: גִּילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת. דוגמא מהמסכתות היא סיפור יציאת מצרים, שמופיע במסכת בכורות ה' ב': שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים. שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים[14]. ההוכחה החותכת לחשיבות החמורים לעברים היא שלא נמצא במקורות העבריים והיהודיים שנבדקו סיפור שלילי על חמורים שאין בו מוסר השכל ולקח חינוכי. לסקירת מופעי החמורים בתנ”ך, במסכתות ובכמה כתבים יהודיים נוספים, ראה בבקשה כאן.

כאמור, עדות חיצונית לעניין ניתן למצוא אצל כותבים לא יהודיים כמו דמוקריטוס וטקיטוס שכתבו שהיהודים סגדו לחמורים. הסבר אפשרי לזיהוי היהודים כעובדי חמורים בגלל הקשר בין חמורים לטיפון שת ניתן למצוא במה שכתב יוספוס על סיפור שכתב מנתון. האחרון כתב שהעברים הקדומים חיו בתקופה מסוימת באבאריס, עיר שבה פולחן טיפון שת פרח ובעבר ישבו בה ההיקסוס[15]. מנתון סיפר שתושבי אבאריס העבריים סיגלו מנהגים הפוכים מאלה של המצרים, סגדו לחיות שהמצרים מוקיעים ולהפך, מנהיגם שינה את שמו למשה והם שלטו במצרים במשך כ-13 שנים ואז גורשו לכיוון סוריא. למרות שקיים דמיון חלקי בין סיפור זה לסיפור יציאת מצרים, גרואן מכחיש קיום קשר בין הסיפורים (Gruen 1998b, עמ' 103-109). אם לגרסתו של מנתון לפיה העברים חיו בעיר אבאריס שבה היה פולחן טיפון שת מתווספת הטענה שכשטיפון שת נהיה מוקע, נעשה זיהוי בינו לבין היהודים וההיקסוס בזיכרון המצרי, נוצר משולש מרושע שהורכב מתקופת אמארנה, טיפון שת וקבוצות אתניות כמו ההיקסוס והיהודים[16]. באמצעות מם החמורים, סבירות הקשר בין טיפון שת לעברים הקדומים עולה. יתר על כן, קיימים מאפיינים אחרים של טיפון שת שתרמו לזיהויו עם אלוהי העברים משום שהם מופיעים בסיפור עשרת מכות מצרים,&שמות ז'-י'.

עשרת מכות מצרים

האל המצרי טיפון שת היה מרושע וסימל אלימות וחוסר סדר. זאת ועוד, הוא היה אחראי על הרס הטבע והיסודות שגורמים לחוסר שקט נפשי, כמו מזג אוויר סוער ואסונות טבע[17]. סיפור שמופיעים בו היסודות והממים הללו מופיע בספר שמות, בפרקים ז'-י' שבהם מתוארות עשר מכות מצרים שהנחית יהוה על פרעה. קיימת אפשרות שסיפור זה תרם לזיהוי העברים כעובדי טיפון שת משום שבו מגולם הכוח ההרסני של האל אשר לו סגדה קבוצת העברים. נעשו אף ניסיונות לטשטוש הקשר באמצעות שינוי סדר המכות, למשל על ידי יחזקאל ופילון[18], פעולות המעידות על זיהוי הקשר בין סיפור עשרת המכות לטיפון שת. סיפור זה טומן בחובו את הממים השליליים של טיפון שת והאופן בו הם מופנים נגד אויבי העברים. ברם, על סמך העדויות התנ"כיות והתלמודיות (למשל, תלמוד בבלי, מסכת בכורות ה' ב'), מידת הסבירות שבעשרת המכות מתואר כוחו של טיפון שת היא נמוכה. על מנת לנסות להעלותה ולחזק את הטיעון, יש לחקור בכתבים מצריים קדומים ולבדוק את האופן בו תואר בהם פרק זה בהיסטוריא של מצרים העתיקה והדמויות והממים שכיכבו בגרסאותיהם. בנוסף לאופי הכללי של המכות שניתן לראות בו ממים הקשורים לטיפון שת, בחלק ממכות מצרים קיימים רמזים ייחודיים שניתן לקשר אליו, גם הפעם דרך החמורים, למשל במכת החושך.

חושך

בנוסף לזיהויו של טיפון שת ככוח משחית הוא היה אל הלילה והחושך, בייחוד כאשר לבש צורת חמור[19]. אחת מעשרת המכות הייתה מכת החושך, היא מופיעה בשמות י', 21-23: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ. 22 וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. 23 לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם. לפי פינקלשטיין[20] ;במזמור ק"ה נעשה שינוי בסדר המכות כך שמכת החושך מופיעה ראשונה ובמזמור ע"ח היא נשמטה לגמרי כדי להוקיע את זיהוי אלוהי ישראל עם האל טיפון שת. צירוף ממטי זה של חמורים ואפלה מופיע גם במאפייני יששכר, שבברכת יעקב מכונה "חמור גרם" (בראשית מ"ט, 14) ולפי מדרש אגדה על במדבר 2.2 היה בעל דגל שחור וסמלו היה חמור[21]. על אף שהקשר בין טיפון שת ליהודים שבא לידי ביטוי במכת החושך על סמך הממצאים המוצגים כאן לא עובר את רמת האפשרי בלבד, ייתכן שמחקר שיכלול מקורות עתיקים בכתב החרטומים בהם מופיע מצבור ממטי זה (אפלה, חמורים וטיפון שת) יוביל לתגליות מרשימות יותר מאלה שנמצאו בעבודה זו. כמו כן, בתנ"ך קיים סיפור ייחודי ויחידני בו מופיעים צמד חמורים יחד עם עוד ממים הקשורים לטיפון שת והמיתולוגיא שלו.

ביתור גופה ופיזור החתיכות

מם נוסף שמצא את דרכו לתנ"ך וקיים גם במיתולוגיא אודות טיפון שת הוא ביתור גופה ופיזורה. לפי האגדה, טיפון שת קרע וחתך את גופתו של אוסיריס ללא פחות מ- 14 חתיכות[22];אותן פיזר ברחבי מצרים[23];למעשה, בסיפור זה יש שני ממים בשיתוף פעולה: חיתוך גופה לחתיכות רבות ופיזור החתיכות באזור גאוגרפי רחב. טיפון שת ניסה לרצוח את אחיו אוסיריס מספר פעמים על רקע מאבק כוחות בין טוב לרע[24]. סיפור עם ממים דומים מופיע בתנ"ך, בשופטים י"ט – והוא ידוע בשם סיפור הפילגש בגבעה. בסיפור זה, אדונה של הפילגש חותך אותה לתריסר חתיכות ושולח אותן "בכל גבול ישראל" (שופטים י"ט, 29). ההסבר למעשה מופיע בפרק הבא: “ואחז בפילגשי, ואנתחה, ואשלחה בכל שדה נחלת ישראל – כי עשו זימה ונבלה בישראל" (שופטים כ', 6) ומוביל למלחמת אחים בין שבטי ישראל לבנימין. בסיפור העברי, הסיבה לטיפול הייחודי בגופה היא מידות מושחתות עד היסוד[25]. אך דיון בדקויות הסיפור יכול להעלות את התהייה, האם גם סיפור זה משקף מאבק כוחות בין טוב לרע? בתחילת פרק י"ט, הפילגש עזבה את אדונה (“ותזנה עליו פילגשו, ותלך מאיתו עד בית אביה", פסוק 2) ולאחר זמן מה הוא מגיע עם צמד חמורים ונער לדבר עם אביה. האב המאושר סועד עם אדון הפילגש במשך חמישה ימים ואז שולח אותו לדרך עם פילגשו (פסוקים 4-10). הם מגיעים לגבעה והזר של העיר, הזקן מהר אפרים, אוסף אותם לביתו (פסוקים 14-21). אז, אנשי העיר בני הבליעל מבקשים מהאיש הזקן להוציא את אורחו "ונדענו" (פסוק 22). המארח מתחנן על שלום האורח ומציע במקומו את בתו הבתולה ופילגש האורח (פסוק 23-24). בני הבליעל לא הסכימו להקשיב ובעל הפילגש הוציא אותה החוצה "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה, עד הבוקר, וישלחוה בעלות השחר" (פסוק 25). הפילגש הגיעה לפתח הבית ושכבה שם עד שאדוניה, שקם כדי להמשיך במסעו - פתח את הדלת (פסוקים 26-27). כאן, לראשונה יש דיבור ישיר אל הפילגש: “קומי ונלכה", אך היא כבר לא עונה (מהניסוח קשה לדעת אם היא עודנה בחיים - "ואין עונה") והאיש מניח אותה על החמור, חוזר לביתו, חותך אותה לתריסר חתיכות ושולח אותן לרחבי הארץ (פסוקים 28-29). מהסיפור כפי שהובא כאן בקצרה נראה כי הפילגש היא קרבן ולא ידוע עליה מעבר לכך. אביה מוסר אותה לאדם שממנו הלכה, הזקן המארח מציע את בתו הבתולה ופילגש האורח כדי להציל את אורחו, אדונה מוסר אותה לאנשים שרצו לאנוס אותו, בני הבליעל מסתפקים בפילגש ואדונה לא מודה לה ומתנצל בפניה (בהנחה שהיא עודנה בחיים), או קובר אותה, אלא מבתר את גופתה ומפזר אותה בארץ. בסיפור הזה, קשה למצוא את המאבק בין הטוב לרע משום שהטוב לא קיים והזימה והנבלה שולטת בכל. למרות כל זאת, המם המולחם של ביתור גופה ופיזורה שהיה מזוהה עם טיפון שת הצליח לחדור לספר הספרים, גם אם הלקח השתנה ובתרגום השבעים המילה חמור הוחלפה במילה כללית יותר, צעדים שנעשו במיוחד כדי למנוע השוואה לטקסים דמוניים של פולחן טיפון שת[26]. בנוסף, יתכן שנעשו בסיפור הפילגש בגבעה ניסיונות טשטוש אחרים כדי להחליש את הדמיון לטיפון שת, אך נושא זה דורש מחקר מעמיק ונפרד. סיפור זה, דווקא משום שאין דומה לו בתנ"ך והוא משלב את שני הממים הטיפון-שתיים של טיפול ייחודי בגופה יחד עם מם החמורים שקשור גם הוא לאל המצרי, מוסיף עוד מימד לקשר בין טיפון שת ליהודים. יתר על כן, בעקבות הדמיון הממטי בין סיפור הפילגש בגבעה לבין אחד מנסיונות ההריגה של טיפון שת את אחיו אוסיריס עולות השאלות, האם יש לשני הסיפורים מקור משותף? והאם העמקה בסיפור אודות טיפון שת בשפת המקור תחשוף ממים משותפים נוספים לשני הסיפורים? עוד דרך לקשר בין טיפון שת לעברים היא החמורים שיודעים למצוא מים.

חמורים ומציאת מים

"משום שכפי שהחמור נערץ על ידם כמגלה הראשון של המעיינות, כך אולי גם החזיר נערץ באופן דומה, משום שממנו למדו לראשונה לזרוע ולחרוש. עכשיו, יש האומרים שהיהודים נמנעים גם מחזיר, יצור כה מתועב ומסואב” (פלוטרכוס, סימפוזיאקס 4.5) (על החזיר ידובר עוד בהמשך)

בנוסף לפלוטרכוס, קיימת עדות נוספת בה מסופר על יכולת מציאת המים של החמורים עבור העברים אצל טקיטוס, דברי הימים 5.3 ובה מסופר איך כשהיו על סף מוות הגיע עדר חמורי בר שהוביל את משה למקורות מים גדולים. כמו כן, יש רמזים דקים ליכולת מציאת המים של החמורים גם בתנ"ך, לדוגמא בראשית ל"ו, 24 - ואלה בני צבעון וענה ואיה, הוא ענה אשר מצא את הימם(המים) במדבר ברעתו את החמורים לצבעון אביו[27]. אולם הרודוטוס (4.192) כתב על חמורים לוביים שאינם שותים מים ופליני הזקן (8.68) כתב שהחמורים סולדים ממים עד כדי כך שלא יעברו גשר אם יראו בין קרשיו את המים שמתחתיו.

אם כן, נשאלת השאלה – מדוע מצאו החמורים מים עבור העברים הקדומים? ייתכן שהפתרון נעוץ בטיפון שת, שהיה מזוהה עם נהר האורונטוס ומקורו וייתכן שגם עם מעין ונהר תת קרקעי במערה הקיליקית ואחת מהצורות שלבש הייתה חמור[28]. אין כל כוונה לטעון שהיהודים אכן היו עובדי טיפון שת, אך יחסם החיובי לחמורים היה כנראה המאפיין העיקרי שגרם לזיהוי ביניהם לבין עובדיו וגרר אגדות וסיפורים המשלבים יהודים וחמורים בצורות שונות, כמו אלה המצוינים לעיל. פתרון זה מוצג ראשית בגלל שלא נתקלתי בהסבר אחר ליכולת מציאת המים של החמורים עבור היהודים, אלא בסיפורים על סלידתם (או העדר הצורך שלהם) ממים. סיבה נוספת להצגתו היא המילה "נערץ" שכתב פלוטרכוס, שיכולה לרמז על אותו בלבול בין עובדי טיפון שת לבין היהודים. זאת ועוד, מם נוסף המופיע בפסקא זו בסמיכות לחמורים הוא חזירים, שקשורים גם הם הן ליהודים (ראה ישעיהו ס"ו, 3, משלי י"א, 22; תהילים פ', 14;) והן לטיפון שת[29];בעקבות השילוב הממטי של מעיינות[30] וחמורים, יחד עם המילה "נערץ" שכתב פלוטרכוס וההתייחסות לחזירים בהמשך, נהיה הפתרון המוצג אפשרי. הפרק הבא יעסוק בשת בן אדם וחווה, תוך נסיון לגלות את הממים הקשורים לדמותו ובאמצעותם לחשוף את התפקיד הראשי שלו בהיסטוריא של המין האנושי.


לתוכן העניינים\ לפרק ב'









  1. פלוטרכוס, על איסיס ואוסיריס 31d, התרגום מאנגלית שלי. רוני רשף 07:35, 1 באוקטובר 2010 (UTC)
  2. Josef Fontenrose, Python, a Study of Delphic Myth and its Origins (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1959), 177:Fontenrose 1959
  3. Frank E. Jr. Eakin, "The Reed sea and Baalism," Journal of Biblical Literature 86, no 4 (1967): 387, 380, 383: Eakin 1967
  4. עוד על כך בהמשך.
  5. ראה כאן
  6. Louis H. Feldman, “Pro-Jewish Intimations in Anti-Jewish Remarks Cited in Josephus' "Against Apion",” The Jewish Quarterly Review, New Series 78, no. 3/4. (1988): 213 :Feldman 1988 Josephus, Against Apion 2.20-21; Tacitus, Historiae 5.4
  7. Fontenrose, 190, 549:Fontenrose 1959;רנה נהר ברנהיים, "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא," ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל (1963): 106:נהר ברנהיים 1963 ;Jan Willem van Henten, “Dragon Myth and Imperial Ideology in Revelation 12–13.” in The reality of Apocalypse: rhetoric and politics in the book of Revelation,edited by Barr. L. David (Altanta: The Society of Biblical Literature, 2006), 163: van Henten 2006; S. Robertson, “Review: Ancient Novels,” The Classical Review 42, no. 6 (1928): 231: Robertson 1928 ;DeFilippo, Joseph G. "Curiositas and the Platonism of Apuleius' Golden Ass." The American Journal of Philology 111, no. 4 (1990): 486: DeFilippo 1990
  8. Jarl Fossum and Brian Glazer, "Seth in the Magical Texts," Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 100 (1994): 87: Fossum and Glazer 1994J. Gwyn Griffiths and A. A. Barb, "Seth or Anubis?" Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 22, no. 3/4 (1959): 367: Griffiths and Barb 1959; Feldman, 212: Feldman 1988 DeFilippo, 487: DeFilippo 1990
  9. בשלב כלשהוא, טיפון שת הוקע מהפנתאון המצרי ונהיה לאל מרושע – ראה למשל Fontenrose 1959, עמ' 186
  10. DeFilippo, 486: DeFilippo 1990,על איסיס ואוסיריס 30
  11. נהר ברנהיים, 111: נהר ברנהיים 1963, על איסיס ואוסיריס 30
  12. נהר ברנהיים, (1963): 111-112. נהר ברנהיים 1963 על השופר ראה למשל שמות י"ט, 16, 19. על ראש השנה, ויקרא כ”ג, 24. הן תרועה והן שופר תורגמו לאותה מילה יוונית בתרגום השבעים, היא אותה מילה בה השתמש פלוטרכוס - σάλπιγξ. על תקיעה בשופר בראש חודש, תהילים פ"א, 4
  13. William Foxwell Albright, “Islam and the Religions of the Ancient Orient,” Journal of the American Oriental Society, Vol. 60. No. 3. pp. 283: Albright 1940 William Foxwell Albright, From the Stone Age to Christianity (New York: Doubleday Anchor Books, 1957), 149:Albright 1957 William Foxwell Albright, Yahweh and the Gods of Canaan (Great Britain: The Athlone Press, 1968), 135:Albright 1968
  14. לדוגמאות נוספות של הופעת החמורים בסיפורי מפתח, ראה כאן
  15. דבר שאולי תרם לזיהוי בין שתי הקבוצות. Erich S. Gruen, "The Use and Abuse of the Exodus Story," Jewish History, Vol. 12. No. 1. p. 104: Gruen 1998b נהר ברנהיים, : 110. נהר ברנהיים 1963 מנתון: יוספוס, נגד אפיון1.26. יתכן שהכוונה היא לפי רעמסס המופיעה בשמות א', 11
  16. O. Goldwasser, “King Apophis of Avaris and the Emergence of Monotheism,” in Timelines: Studies in Honor of M. Bietak, Vol.2, edited by E.Czerny, I. Hein, H. Hunger, D. Melman and A. Schwab (Leuven: Peeters, 2006), 132:Goldwasser 2006 Jan Assman, Moses the Egyptian (London: Harvard University Press, 1997), 28-29: Assmann 1997
  17. DeFilippo, 483, 485: DeFilippo 1990 Fontenrose, 83, 545-6: Fontenrose 1959
  18. נהר ברנהיים, 111. נהר ברנהיים 1963
  19. ] נהר ברנהיים, 111:נהר ברנהיים 1963 Josef Fontenrose, 186: Fontenrose 1959
  20. כפי שציטטה נהר ברנהיים, 111. נהר ברנהיים 1963
  21. Louis Ginzberg, Legends of the Jews, (Philadelphia: The Jewish Publication Society, 2003), 688Ginzberg 2003 במדבר רבא 2.7, מדרש תנחומא הקדום והישן 4.12, מדרש אגדה במדבר 2.2 (הסמל של יששכר היה חמור, ושל זבולון בית), ירחמיאל 52,153, ציוני, במדבר 1.1, שועייב במדבר (?), 74 א', אמרי נועם בסוף במדבר.
  22. לפי דיודורוס, 26 חתיכות , ראה 21.2
  23. Fontenrose, 178: Fontenrose 1959; Caitlin Matthews, Sophia: Goddess of Wisdom, Bride of God (Wheaton: Quest Books, 2001), 27Matthews 2001
  24. DeFilippo, 485: DeFilippo 1990; נהר ברנהיים, 106: נהר ברנהיים 1963
  25. נהר ברנהיים, 115: נהר ברנהיים 1963
  26. נהר ברנהיים, 115: נהר ברנהיים 1963
  27. לפסוקים נוספים המצביעים על יכולת מציאת המים של החמורים עבור העברים, ראה כאןנהר ברנהיים, 115: נהר ברנהיים 1963
  28. Fontenrose, 546. Fontenrose 1959; נהר ברנהיים, 106: נהר ברנהיים 1963; van Henten, 193: van Henten 2006; Robertson, 231: Robertson 1928 DeFilippo, 486: DeFilippo 1990
  29. Fontenrose, 186: Fontenrose 1959
  30. שמסמלים גם פריון, עוד מאפיין של טיפון שת - במיוחד כשהוא בצורת חמור, ראה Griffiths and Barb 1959 עמ' 367
</div></div>