רוני רשף עלMoehring, Horst R. 1959. The persecution of the jews and the adherents of the Isis cult at rome A.D. 19

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

Moehring, Horst R. 1959. The persecution of the jews and the adherents of the Isis cult at rome A.D. 19

סיכומים

1. פולחן איסיס ברומא.

בשנים 59,58, 53 ו-48 לפנה"ס הסנאט הוציא חמישה צווים שונים להרס המזבחות והפסלים של פולחן איסיס ברומא. Ziehen מאמין שהיו תקיפות נגד המצרים מאמיני איסיס והרס פסלים ומזבחות, מה שאולי גרם לסקנדל ציבורי.

טרטוליאן ad nations, ספר 1 פרק X:

אנגלית:

  The Consul Gabinius, however, on the first day of the ensuing January, although he gave a tardy consent to some sacrifices, in deference to the crowd which assembled, because he had failed to decide about Serapis and Isis, yet held the judgment of the senate to be more potent than the clamour of the multitude, and forbade the altars to be built.

לטינית:

[18] Sed tamen et Gabinius consul Kalendis Ianuariis, cum uix hostias pro¦baret prae popularium coetu, quia nihil de Serape et Iside constituisset, ¦ potiorem habuit senatus censuram quam impetum uulgi et aras institui ¦prohibuit


לפי מקור זה והפרשנות של Seeck, מקדשי האלוהויות המצריות נהרסו בפקודת הסנאט לפני הקונסולאט של גאביניוס ולא מאוחר משנת 59 לפנה"ס אך האספסוף שחזרם מאוחר יותר.

כשגאביניוס עלה לשלטון, האוכלוסיא בקשה ממנו להכריז על תמיכתו בפולחן איסיס, אך הוא סרב. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 53 לפנה"ס, יצא צו חדש נגד הפולחן. לפי סיק, השם איסיס קוריאנא נגזר משם התורם העיקרי, קווינטוס קוריוס (שגורש בשנת 70 לפנה"ס ואז נהיה שותפו של קטילינא). זה עולה בקנה אחד עם עדותו של דיו קאסיוס כי המקדשים המצריים העתיקים יוסדו בידי אנשים פרטיים.

דיו קאסיוס ספר XL, פרק (?) 47, פסוק\משפט 3:

But it seems to me that that decree passed the previous year, near its close, with regard to Serapis and Isis, was a portent equal to any; for the senate had decided to tear down their temples, which some individuals had built on their own account. Indeed, for a long time they did not believe in these gods, and even when the rendering of public worship to them gained the day, they settled them outside the pomerium.

לאחר מותו של קייסר, החליטו הטריומווירים בשנת 43 לפנה"ס להקים מקדש לאיסיס, לפי קומונט – ללא ספק כדי לרצות את ההמונים (עמוד 82). אך זה לא הועיל, מאחר והאלוהויות האלכסנדריות היו מיוחסות לשמו של אנטוני, אשר הוכיח עצמו אויב העם והמדינה הרומית.

זאת ועוד, אוקטאביאן התנגד לפולחנים זרים ולא רק אסר את טקסיהם אלא גם תמך בדת המקומית, כפי שניתן לראות בתחייה האוגוסטיאנית (אז הלחין הוראס את השיר Carmen Saeculare).

2. הרדיפה של שנת 19 לספירה.

בשנת 19 לספירה שוב דיכא טיבריוס את פולחן איסיס. המקור העיקרי לסיפור הוא טקיטוס, שמספר על טקסי היהודים והמצרים בדיונו על אירועי אותה השנה (טקיטוס, Annales 2, 85.אנגלית, לטינית).

טרטוליאן דן בדיכוי פולחן איסיס בהקשר של מנהגים לא מוסריים ברומא וזניחת המידות הטובות העתיקות (טרטוליאן, ההתנצלות, XVI). גם דיו קאסיוס (ספר XL פרק 47 פסוק\משפט 3, ספר XLII פרק 26 פסוק\משפט 5) וסואטוניוס (טיבריוס, 36) מזכירים את הדיכוי.

סואטוניוס, טיבריוס 36:

He abolished foreign cults, especially the Egyptian and the Jewish rites, compelling all who were addicted to such superstitions to burn their religious vestments and all their paraphernalia. Those of the Jews who were of military age he assigned to provinces of less healthy climate, ostensibly to serve in the army; the others of that same race or of similar beliefs he banished from the city, on pain of slavery for life if they did not obey. He banished the astrologers as well, but pardoned such as begged for indulgence and promised to give up their art.

שני גורמים משותפים לכל המקורות הללו באשר לדיכוי של שנת 19 לספירה הם:

א. הדיכוי נעשה מטעמי מוסר.

ב. הדיכוי השפיע לא רק על חסידי איסיס אלא גם על היהודים ולפי סואטוניוס גם על האסטרולוגים.

הדעה לפיה פולחן איסיס היה עלבון להגינות הרומית הייתה שכיחה ומשפיעה גם כיום על סטודנטים לדת והיסטוריא (קומונט, IV – מצרים, עמודים 81-82):

In the first place, this cult was said to exercise a corrupting influence perversive of piety. Its morals were loose, and the mystery surrounding it excited the worst suspicions. Moreover, it appealed violently to the emotions and senses. All these factors offended the grave decency that a Roman was wont to maintain

(82) in the presence of the gods. The innovators had every defender of the mos maiorum for an adversary.

In the second place, this religion had been founded, supported and propagated by the Ptolemies; it came from a country that was almost hostile to Italy during the last period of the republic; it issued from Alexandria, whose superiority Rome felt and feared. Its secret societies, made up chiefly of people of the lower classes, might easily become clubs of agitators and haunts of spies. All these motives for suspicion and hatred were undoubtedly more potent in exciting persecution than the purely theological reasons, and persecution was stopped or renewed according to the vicissitudes of general politics.

בהערתו האחרונה מפנה קומונט את תשומת לבנו לכך שהדת הייתה מכשיר בעל חשיבות למעמד השולט ברומי בעיקר כמכשיר פוליטי. ההיבטים המוראליים נוצלו כדי למשוך את ההמונים בנושא. כמעט כל הרדיפות הרומיות נגד קבוצות דתיות התבססו על שיקולי מוסר (כולל נגד נוצרים ויהודים). אוביד (Ovid) ממליץ לגנדרנים ללכת לבית הכנסת היהודי או למקדש של איסיס (אוביד, אומנות האהבה I, 77).

לרוב, ההאשמות נגד הנוצרים והיהודים היו חסרות שחר. כנראה שלא היו זונות בבית הכנסת ולא מפגשים המוניים שכללו קירבה פיזית בקרב הנוצרים.

המלומד הצרפתי G.Lafaye שואל שאלה מטרידה. נאמר כי המפגשים הדתיים בשבת היו לא מוסריים\מושחתים, אך מדוע האלכסנדרונים (חסידי איסיס) לא זכו לאותו יחס? (לבדוק שזו אכן השאלה)

יכול להיות שבחינה של כתבי יוספוס פלאביוס יסייעו במענה על השאלה.

3.יוסף ודיכוי פולחן איסיס בשנת 19 לספירה.

לפי טקיטוס, סואטוניוס וטרטוליאן, יש חלוקה לשני סיפורים שונים והכותב מוסיף פסקא שמדגישה את ההבדל ביניהם. ("ובאותו הזמן, קרה משהו ליהודים ברומא", יוספוס פלאביוס, קדמוניות 80).

יוספוס מתייחס ראשית לדיכוי פולחן איסיס. הוא מודה כי שתי התקריות התרחשו סביב אותו זמן, אך משתמש במילים שונות לתאר כל מקרה. דיכוי היהודים נקרא " έτερόν τι δεινόν" (מה שהחמיר בעקבות התוספת - לחפש תרגום מדויק יותר), שמטריד את הקהילה היהודית. לאיסיס הוא קורא "αίσχυνών ούχ άπηλλαγμέναι πράξεις", חרפה שלא ציטט אפילגמנאי (?) (לחפש תרגום יותר טוב) ואז מתחיל הסיפור של פאולינא.


לפי Thackeray, את הפסקא הזו (xvii-xix) כתב בעיקר ה" Thucydidean hack" (אחד מעוזריו של יוספוס, הסבר בעמוד 4 בקישור). בנוסף, הוא מאמין כי בספרים האלה יוספוס העתיק (פלגיאט, גניבה ספרותית) חופשי מטוקידידאס ואפילו ניסה לחקות מבלי ממש להעתיק את מה שכתב טוקידידאס.

יש בפסקא כמה מוזרויות, ביטוי שלא מופיע בשום כתב אחר של יוספוס מופיע חמש עשרה פעמים בשלושת הספרים הללו ובסיפור על פאולינא. וכן הבדלים באיות הטוקידידי. אך בפסקא בה אנו דנים אין את ההבדלים הללו, אפילו לא את השכיחים ביותר. (טיעון מהשתיקה.)

כנראה שהספר ה-18 של קדמוניות הוא חלק מעבודתו של אותו " Thucydidean hack". סיפורה של פאולינא הוא הפירוט היחיד לדיכוי פולחן איסיס בשנת 19 לספירה, נראה כי הוא מנסה לתת תיאור לדברים שהובילו את השליט לפסק דינו. הכוח המניע בסיפור הוא ארוס (אל האהבה). הסיפור הוא על אשה אצילה וגבר צעיר ועשיר שחושק בה ומאיים להתאבד אם לא תענה לחיזוריו. הפשע מתרחש במקדש איסיס בעזרת הכמרים שלו. רעיון זה (משכב אל עם בת אנוש) הוא הבסיס התיאולוגי לירושת המלוכה במצרים (E. Norden , Die Geburt des Kindes (Leipzig: Teubner, 1924), pp. 76-82.). ישומו על אולימפיאס, אם אלכסנדר, נועד להסיט את דעת הקהל מהתבוסה המבישה של הכובש המוקדוני אז.

אוספלד מאפיין את התכסיס הזה כ"זריז וחכם אך לא מכובד" (תרגום חופשי) (A. AUSFELD, Beitrdge zur Kritik des Alexanderromans (Leipzig: Teubner, I907), P. 37.) ותיאור זה מתאים גם להתנהגותם של מונדוס ו-Ide.

טעותו הגדולה של מונדוס הייתה להתרברב על מעשהו אל מול פאולינא. כתוצאה מכך, הכמרים של מקדש איסיס נצלבים, המקדש נהרס ומונדוס יוצא לגלות.

גישתו של יוספוס לפולחן איסיס ונציגיו היא עוינת, הוא קורא לתקרית פאולינא אירוע מביש ומקבל את הרעיון לפיו מקדש איסיס הוא גן שעשועים לנשים שנתמכות על ידי גבר עשיר (demi monde). יוספוס אף מרחיק לכת ומערב את הכמרים בסיפור, שמסכימים לפתות את פאולינא תמורת בצע כסף. חבריה של פאולינא חשדנים לאור השם הרע שיצא למקדש וכן בגלל שפאולינא ידועה כבחורה צנועה. בנקודה זו יוספוס מתאר כיצד מונדוס שובר את המיתוס בעצמו. כנראה שיוספוס ראה בחיוב את התגובה המיידית של טיבריוס. ההבדל בין תיאורו לבין שאר המקורות הוא ההפרדה של גירוש היהודים. בסוף, טיבריוס עוזר ליוספוס לפתור את הבעיא:

Μούνδον δέ φυγής έτίμσε , χώλυμα τού μή μειζόνως χολάζειν τό μετά έρωτος αύτώ ήρματήσθαι τά ήρμάτημα ήγησάμενος

תרגום: על מונדוס גזר (טיבריוס) גזרת גלות ולא יותר בגלל שהניח שהפשע שעשה נעשה מתוך תשוקת האהבה.

אם, כפי שטקיטוס, סואטוניוס וטרטוליאן מתארים, פעולת השליט נעשתה כדי לבדוק את התפשטות המעשים הלא מוסריים ברומא, קשה להאמין שהוא יוותר לאדם שהיה אשם בפשע מהסוג הנבזי ביותר כלפי מטרונית רומאית מכובדת. הטיעון לפיו מונדוס היה אדם מהמעמד הגבוה לא פותר את הבעיא. טקיטוס מספר איך קרא טיבריוס לטידיוס לאבאו, פרו קונסול של גאליא נארבוננסיס בדימוס להסביר מדוע נכשל להעניש את אשתו ויסטיליא שנרשמה כזונה ציבורית (?) (טקיטוס, Annals 2.85, אנגלית).

גראנט מצביע על כך שכנראה פשע הנובע מאהבה\תשוקה היה דבר שבשגרה ברומא העתיקה (The Sword and the Cross, p. 29. GRANT here refers to a similar attitude ascribed to Jesus in Lk. vii 47.. ) אפשר אף לתהות האם יוספוס עצמו תמך בגישה זו, במיוחד לאור הטון המטיף בו הוא משתמש לרוב; או שמא הוא מכניס ביקורת סמויה על השלטון הרומי? ואולי כוונתו הייתה להשוות בין מסגרת צדק שמקלה על פושעי תשוקה כמונדוס מול עוינות כלפי חוקי האומה היהודית? על שאלות אלה קשה לענות.

4.יוספוס וגירוש היהודים מרומא בשנת 19 לספירה.

המידע על אירוע זה ניתן בנפרד לדיכוי פולחן איסיס, בקדמוניות 18.81-84. גם סיפורה של פולביא מיוחס על ידי ט'אקראי לאותו " Thucydidean hack". אורך הסיפור הוא רבע מאורך הסיפור הקודם (על פאולינא) ויש בו כמה מוזרויות לשוניות, למשל - שתי דרכים בהן כתוב על יהודים (כנראה שאחת מהן יוספוס כתב ואת השניה כותב אחר, כנראה לא יהודי).

בסיפור זה, הנוול הוא פושע יהודי שבורח מהחוק, אדם רשע בכל היבט שסולק ממולדתו. למעשה, הוא לא חלק מהקהילה היהודית. בעזרת שלושה בני בליעל אחרים הוא משכנע מטרונית שהתגיירה לשלוח חפצי ערך לבית המקדש בירושלם. כמובן, הם גונבים את חפצי הערך ומרמים הן את המטרונית (פולביא) והן את בית המקדש. כשטיבריוס שומע על כך, הוא מגרש את כל היהודים מרומא. 4,000 יהודים נשלחים לסרדיניא; אלה שמסרבים להתגייס נענשים גם הם. יוספוס עצמו מתאר את מוטיב הסיפור:

χαί οί μέν δή διά χαχίαν τεσσάρων άνδρων ήλαύνοντο τής πόλεως

כך גורשו היהודים מהעיר בגלל רשעותם של ארבעה אנשים. תלונה זו מבהירה מדוע מפריד יוספוס את גירוש היהודים מדיכוי פולחן איסיס.
מחקר השוואתי בין שני הסיפורים חושף את ההבדלים הבאים:

א.בתקרית פאולינא, כבודה של מטרונית רומאית נפגע אנושות בדרך השפלה ביותר. פולביא אמנם נעלבה ונפגעה אך למעשה סבלה רק מפגיעה כלכלית. (פגיעה מוסרית שפלה מול פגיעה כלכלית קלה)

ב.פאולינא מובלת למקדש על ידי בכיר הכמרים, הזקן והמכובד ביותר. פולביא נפגעת מנוול שפל שהרשויות היהודיות זיהו והוא נמלט מהחוק. עוזריו הם חבריו הפושעים ולא כמרים אחרים. (צדיק מול רשע)

ג.מקדש איסיס מתעשר בעוד 50K דרכמות, בעוד המקדש בירושלם לא מקבל את האוצרות שיעדה לו פולביא. (רווח מול הפסד)

ד.פאולינא מקבלת הסבר מהכומר לפיו היא נבחרה על ידי האל, כבוד גדול שרק מעטות זוכות לו. הרמאי היהודי, לפי הראיות, לא מבטיח דבר לפולביא. יתכן כי הזכיר לה את מצוות המעשר, אך אפילו יהודי מומר לא יבטיח הבטחות כאלה של הכומר במקדש איסיס. (דיבורים כמו חול ואין מה לאכול)

ה.הקלות בה Ide (אשה משוחררת של אבי מונדוס) משחדת את הכמרים ברומא מצביעה על שחיתות גבוהה במקדש איסיס. בסיפור על פולביא אין דמות יהודית רשמית. (שחיתות מלמעלה מול חומץ בן יין אחד, לא רשמי ולא מייצג).

ו.בתקרית פאולינא, הענישה היא לפי החוק ובמונדוס נוהגים ביד רכה. אין רדיפה גורפת, החקירה מוגבלת רק למי שהיה מעורב דא פקטו. המקדש נהרס כי בו התבצע הפשע. לעומת זאת, העונש ליהודים הוא לא יחסי לחומרת הפשע. ארבעה פורעי חוק המוכרים למשטרה ביצעו פשע זעיר נוסף וכל יהודי רומא נרדפים? לא מוזכר נסיון להליך משפטי. היהודים החזקים והבריאים ביותר נשלחים למוות וודאי בסרדיניא. אלה שמסרבים מסיבות דתיות (תורתו אמונתו) נענשים בחומרה. על כל היהודים לעזוב את הבירה.

5. טיפול סיפורי בהיסטוריא לסיומות מתנצלות.

איננו יודעים אם שתי התקריות שתיעד יוספוס הן היסטוריות או לא. סיפור פאולינא כתוב בסגנון של הסיפור ההלניסטי, דומה לסיפורים הלניסטיים אחרים וסופו לא מציאותי, לכן כנראה שהוא לא אמיתי. סיפורה של פולביא הוא קצר ומציאותי יותר. פשעים כגון זה התרחשו כל הזמן במקומות רבים. העונש בסוף הסיפור מערער את אמינותו. הדפוס לפיו כתב יוספוס מאפשר לנו לשער מדוע הוא כתב כפי שכתב ואילו עובדות מסתתרות מתחת לסיפור.

יוספוס נאמן להצהרתו להגן על היהודים אל מול עולם של גויים. הרומאים כנראה לא הבדילו בין הדתות השונות שהיו בעירם, כמו שבהמשך היה בלבול בזיהוי בין נוצרים ליהודים. את זה אפשר להסיק ממה שכתבו טקיטוס וסואטוניוס, שלא הבדילו בין שתי התקריות בשנת 19 לספירה (בניגוד ליוספוס). בגלל שקשה לרומאים להבדיל בין הדתות השונות יוספוס מדגיש את ההבדל בסיפורו. כנראה שלא יכל להתעלם מהרדיפה שנערכה ליהודים ברומא ורצה לתת את ההסבר שמציג את היהודים באור החיובי ביותר, גם כדי לשלול את הדעה לפיה היהודים היו מעורבים בסקנדל מוסרי רציני. כדי להמשיך בקו ההגנה שלו, היו לו שתי אפשרויות.

א.לכתוב התנצלות בשם היהודים, מה שכנראה לא היה גורף אוסקר. טיעונו במקרה זה היה: איך ייתכן שהיהודים, עם עתיק ונאצל, האנשים שומרי החוק ובעלי המוסר הגבוה בעולם, יהיו מעורבים בעניינים כאלה? המלחמה של שנת 65-70 הייתה טריה בזכרון הרומאים ולכן הם יכלו להאמין בדברים שליליים המיוחסים לעם היהודי.

ב.שיטה אחרת להתנצלות ספרותית שפותחה בתקופה ההלניסטית הייתה לכלול סיפורים קטנים שישרתו את המטרה (להציג את היהודים באור חיובי ככל האפשר).

בסיפור פאולינא מראה יוספוס איך אפשר להשתמש בסיפור כדי לתקוף דת או כת ולא רק כדי להגן עליה. יוספוס השתמש באמצעי ספרותי הנקרא הנגדה, כדי להבליט את ההבדלים בין שני הסיפורים. קשה לדעת לפי פסקא אחת האם יוספוס או העוזר שלו כתבו. (קריאה למחקר עתידי).

הערות

נמצא בשימוש ב...

שיחת משתמש:Ronny Reshef

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)

רוני רשף על קדמוניות 18.55-89 65-84


קישורים נוספים