רוני רשף תשע ב סדנא למיומנויות מחקר - מטלה מסכמת

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

נא ראי הערות והארות ברוני רשף תשע שלד חמורי הערות והארות. ד"ר א. 10:51, 25 באוגוסט 2010 (UTC)


במסגרת הקורס תשע ב - סדנא למיומנויות מחקר

אזכורי חמורים ויהודים במקורות לא יהודיים

ניתן למצוא מספר העלבות שהוטחו ביהודים וכללו חמורים, בצורות שונות.

פולתאיסטים

Mnaseas of Patara

פרופיל ויקיפדי

כנראה הראשון שהזכיר את הערצת החמורים של היהודים, לפי שטרן.

ציין ראש מוזהב של חמור שהיהודים עבדו לו.

דמוקריטוס

פרופיל ויקיפדי בעברית, פרופיל ויקיפדי באנגלית

כתב ספר על היהודים, ידוע לנו רק מסודא, לפי שטרן.

ציין סגידה של היהודים לראש חמור מוזהב.

Diodorus Siculus. XXXIV, 1.

פרופיל ויקיפדי

מתוך Bickermann 1927

מופיע גם אצל Stern 1974

(Loeb 53-55):

כשאנטיוכוס הטיל מצור על ירושלם, היהודים החזיקו זמן מה, אך כשכל האספקה שלהם נגמרה הם נאלצו לפנות כדי שיפסקו מעשי האיבה. רוב חבריו יעצו למלך לכבוש את העיר בסערה ולמחוק את הגזע היהודי לחלוטין. משום שהם לבדם מכל האומות נמנעו מקשרים עם עמים אחרים והחשיבו את כולם כאויביהם. הם ציינו גם שאבותיהם של היהודים הוצאו ממצרים כאנשים כופרים ושנואים על האלים. כל האנשים שהיו להם סימנים לבנים או המצורעים התאספו והוצאו אל מחוץ לגבול, כאילו שהיו תחת קללה. הפליטים תפסו את הטריטוריא סביב ירושלם וכשארגנו את אומת היהודים הפכו את שנאתם למין האנושי למסורת. לכן, הם חוקקו חוקים תמוהים: לא לאכול עם אף עם אחר, לא להראות לזרים רצון טוב בכלל. חבריו הזכירו לאנטיוכוס גם את האיבה שבזמנים עברו אבותיו חשו כלפי העם הזה. אנטיוכוס שנקרא אפיפנס, כשהביס את היהודים נכנס לקודש הקודשים, מקום אליו רק הכהנים יכלו להכנס. שם הוא מצא פסל שיש של אדם בעל זקן כביר יושב על חמור, עם ספר בידו. הוא הניח שזה היה פסל של משה, מייסד ירושלם ומארגן האומה, האיש שהתקין ליהודים את מנהגיהם המופקרים של שנאת האנושות. ומשום שאפיפנס היה המום מכמות השנאה שכוונה נגד כל האנושות, הוא החליט לשבור את מנהגיהם. לכן, הוא הקריב מול דמות המייסד והמזבח הפתוח לרוח של האל מנחה ושפך את דמה עליהם. אז, כשהכין את בשרה, הוא ציווה שהספרים הקדושים שלהם (היהודים) שהכילו את החוקים בנוגע לשנאת הזרים, ירוססו במרק הבשר, שהמנורה בעלת אור הנצח תיכבה ושהכהן הגדול ושאר היהודים יטעמו מהבשר.

חבריו יעצו לאנטיוכוס (שוב) להשמיד את הגזע היהודי, או לפחות לבטל את חוקיהם ולהכריח אותם לשנות את דרכיהם. אך המלך, שהיה אציל נפש ואדם מתון, לקח בני ערובה אך ביטל את ההאשמות נגד היהודים, לאחר שגבה את המסים המתאימים ופירק את חומות ירושלם.


Plutarch de Isid et Osir. 31

פרופיל ויקיפדי באנגלית, פרופיל ויקיפדי בעברית

מתוך Bickermann 1927

מנהגי הפולחן של המצרים, השנאה לחמור - חיה טיפשה, כינו את אוכוס (מלך פרסי) חמור. טיפון ברח מהקרב על חמור והחזיק שבעה ימים, ואז נהיה אב לירושלים ויהודה, סיפור ובו רמזים לקשר יהודי.

Plutarch, Symposiacs IV.5

על הערצת החמורים של היהודים משום יכולת מציאת המים שלהם וההימנעות מחזירים. חיה נוספת שקשורה לטיפון (Fontenrose 1959, עמ' 186).

טקיטוס, דברי הימים 5.3

פרופיל ויקיפדי באנגלית, פרופיל ויקיפדי בעברית (כרגע לוקה בחסר אך אולי ישתפר עם הזמן)

מתוך Bickermann 1927 מופיע גם אצל Stern 1974.

חמורי הפרא שהצילו את בני ישראל מצמא, פסל של חמור בקודש הקודשים וגפן מוזהב - הקשר לדיוניסוס

נוצרים

Minucius Felix

פרופיל ויקיפדי

אוקטאביוס 9, 28, כפי שציינו Stern 1974 וBickermann 1927

9 - הנוצרים עובדים לראש של חמור- החיה הפשוטה ביותר, שוחטים תינוקות ועוסקים ברוע חשוך.

28 - הנוצרים מואשמים בפשעים נוראיים שבעצם הלא-נוצרים מבצעים. הנוצרים עובדים לראש של חמור? מי יהיה מספיק טיפש כדי לעשות כזה דבר?! ומי טיפש יותר כדי להאמין שאפשר לסגוד לכזה דבר? אלא שאתם מקדשים אפילו חמורים שלמים בחוות שלכם, יחד עם אפונא שלכם, ומסיבות דתיות טורפים את אותם חמורים עם איסיס (כך כתב מינוקיוס פליקס).

Tertullian Apology

פרופיל ויקיפדי באנגלית, פרופיל ויקיפדי בעברית

מתוך Bickermann 1927

XVI.1-3, כפי שציין Stern 1974

על חמורי הפרא שהצילו את היהודים מצמא ביציאת מצרים והקשר לנוצרים - חשבו שגם הנוצרים עובדים לחמורים בגלל הדמיון שלהם ליהודים, אבל כשקנאיוס פומפיוס נכנס למקדש בירושלם הוא לא ראה בו ראש של חמור ואילו אתם (שאליו פונה טרטוליאן) עובדים את כל הבהמות ואנו רק את החמורים. אולי זה מה שמפריע לכם, הפגאנים (כך כתב טרטוליאן).

Epiphanes, Panarion. XXVI

פרופיל ויקיפדי באנגלית, פרופיל ויקיפדי בעברית

מתוך Bickermann 1927

10 (עמוד 90 בקישור) - יש אומרים שסבאות' דומה לחמור, אחרים לחזיר ולכן אסור ליהודים לאכול חזיר. אבל הוא היוצר של השמיים, הארץ, מה שאחריהם ומלאכיו.

Epiph. XXVI, 12. (עמוד 92 בקישור)

זכריה, אביו של יוחנן המטביל, ראה חיזיון ולא יכל לדבר מרוב פחד. כשעמד במזבח, ראה איש בדמות חמור וכשיצא, האדם שראה במקדש מנע ממנו לדבר (חסם את פיו). אך כששב לדבר, סיפר ונהרג. מאז לבשו פעמונים בשעת העבודה במקדש. (?)

יהודי

(שמספר איך לא יהודים השתמשו בחמורים כדי להעליב יהודים)

יוספוס, נגד אפיון 2.49

פרופיל ויקיפדי באנגלית, פרופיל ויקיפדי בעברית

when Onias and Dositheus, both Jews, whose names are laughed at by Apion, were the generals of their whole army.

לפי נהר ברנהיים 1963 עמ' 107, בושה לקלארק טען כי יתכן שיש קשר בין אוניאס לבין חמור (אונוס ביוונית). גם Feldman 1988 (עמ' 213) מציין את האפשרות.

יוספוס, נגד אפיון 2.79

מתוך Bickermann 1927

מופיע גם אצל Stern 1974

על השקרים החמורים שהפיץ אפיון בנוגע לראש מוזהב של חמור במקדש שעליו סיפר אנטיוכוס אפיפנס, כנראה עלילה מצד המצרים. החמור הוא חיה בזויה יותר מעיזים וחיה נוספת. מציין כובשים אחרים שלא מצאו חמור וסופרים אחרים (שלפי ההערה באתר אין לנו את כתביהם בנושא כיבוש אנטיוכוס אפיפנס) שתיארו את אנטיוכוס אפיפנס לא מוצא חמור. אנו היהודים לא מייחסים כוח ואו כבוד לחמור, בניגוד למצרים שסוגדים לתנינים וחיות אחרות. החמור עבורינו הוא בהמת משא שאם אוכלת את האוכל שלנו או לא מבצעת את עבודתה כראוי נענשת בחומרה, כי תפקידה לשרת.

אכילת קורבנות אדם מופיעה מיד בפרק הבא: יוספוס, נגד אפיון 2.89

יוספוס, נגד אפיון 2.112-114

מופיע אצל Stern 1974

על זאבידוס האדומי שחטף את ראש החמור המוזהב ממקדש היהודים (על הסכסוך היהודי אדומי, ראה בבקשה בכיווני המחקר האפשריים, סעיף מספר 4).

למה דווקא חמורים?

מדוע השתמשו בכל המקרים הללו דווקא בחמורים כדי להעליב יהודים?


משום שהייתה להם חשיבות בתקופה ההיא בקרב העבריים. (נמצאו נימוקים ארכיאולוגיים ונימוקים כתובים).

למה הייתה להם חשיבות? (לפי הארכיאולוגיא והסברים כתובים יהודיים מאוחרים, משום שזו הייתה בהמת המשא שבשימוש רווח באותה תקופה ובאותו אזור, ראה למשל Henshke 2001, עמ' 88).
היכן וכיצד אפשר לראות את חשיבותם בתקופה ההיא בקרב העבריים? (בסיפורי מפתח של האומה היהודית - עקידת יצחק, המשיח, ירידת משה למצרים. פירוט קיים בחלק זה). עצם העובדא שכתבו עליהם הרבה מוכיחה את חשיבותם.
ועדיין, למה השתמשו דווקא בחמורים כדי להעליב יהודים במקורות שמצאתי?
לא היה קשר רק בין יהודים לחמורים (המלכה שובאד מאור-Ur, נקברה עם חמוריה, לפי Adolf 1950, עמ' 51). מה מייחד את הסיפור היהודי-חמורי?
בעיקר הבלבול עם עובדי טיפון שת (נימוקים כתובים, רמזים דקים בספרות היהודית), להלן:


טיפון שת וביתור גופה

במסגרת פולחן טיפון שת, היה מנהג של חיתוך גופה ופיזור החתיכות (Fontenrose 1959, עמ' 178, Matthews 2001 עמ' 27).

סיפור הכולל טיפול כזה בגופה מופיע גם במקורות היהודים, בספר שופטים, פרק י"ט, הפלגש בגבעה (נהר ברנהיים 1963, עמ' 115 מצביעה על נסיונות טשטוש הקשר לחמורים באמצעות שינוי הלקח שבסיפור - עוד על כך בכיווני מחקר אפשריים).
בסיפור היהודי מופיע חמור, רמז נוסף לטיפון שת.

עשרת המכות

טיפון שת היה אל המזוהה עם הרס הטבע, כוח משחית, חוסר שקט וחוסר סדר (DeFilippo 1990, עמ' 483, 485, Fontenrose 1959, עמ' 83, 545).

בעשרת המכות בא לידי ביטוי עיקרון הרס הטבע וחוסר הסדר (שמות ז'-י').

טיפון שת וחושך

טיפון שת מזוהה גם עם חושך (נהר ברנהיים 1963, עמ' 111).

בנוסף למכת החושך (שמות י', 21-23: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ. 22 וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. 23 לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם.), ליששכר היה דגל שחור (Ginzberg 2003, עמ' 688).
סמלו היה חמור (Ginzberg 2003, עמ' 688, מדרש אגדה 2.2)
כנראה משום שבברכת יעקב, יששכר מכונה חמור גרם (בראשית מ"ט, 14 - יִשָּׂשכָר, חֲמֹר גָּרֶם--רֹבֵץ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.).


חמורים, גילוי מים ודיוניסוס

טיפון שת מזוהה עם הים (Fontenrose 1959, עמ' 190).

מכאן (ומזיהויו עם מעיינות) יכולתו לשנות צורה (Fontenrose 1959, עמ' 549), בין היתר לחמור (נהר ברנהיים 1963, עמ' 106, Van Henten 2006, עמ' 193, Robertson 1928, עמ' 231, DeFilippo 1990, עמ' 486).
טקיטוס (דברי הימים 5.3), טרטוליאן (ההתנצלות 16) ופלוטרכוס (סימפוזיאקס 4.5) מספרים על חמורים שמצאו מים עבור היהודים הצמאים ביציאת מצרים.
ניתן למצוא בתנ"ך רמזים דקים ועדויות מעורפלות ליכולת החמורים למצוא מים בכלל ולאותו סיפור בפרט.
בסיפורו של טקיטוס מצוינת לצד החמור גפן מוזהבת, עדות לפולחן דיוניסוס[1].
בסיפורים אחרים, החמורים סולדים ממים או לא צריכים מים (Masseti 2010 מצטט את הרודוטוס 4.191-192, ופליני הזקן, היסטוריא של הטבע 8.68 מספר על סלידת החמורים ממים, לא פחות.).
אם כן, מדוע מצאו החמורים מים בשביל היהודים?

טיפון שת ומוות

קיים קשר בין האל המצרי טיפון שת, משום היותו נחש, לבין מעיינות (Fontenrose 1959, עמ' 545-549).

המעיינות מסמלים את העולם שמתחת ושייכים למימד המוות (עמ' 548 אצל פונטנרוז).
טיפון שת הוא אל המוות.

טיפון שת מזוהה גם עם הים (Fontenrose 1959, עמ' 190).

מכאן יכולתו לשנות צורה, כמו מים (Fontenrose 1959, עמ' 549).
אחת החיות המזוהה עם טיפון שת היא החמור (נהר ברנהיים 1963, עמ' 106, Van Henten 2006, עמ' 193, Robertson 1928, עמ' 231, DeFilippo 1990, עמ' 486).


במכת הבכורות, חמורי היהודים ניצלו (שמות י"ג, 13: יג וְכָל-פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ, תִּפְדֶּה.).
דווקא החמורים.

כיווני מחקר אפשריים

1. פלוטרכוס (על איסיס ואוסיריס 31) סיפר שטיפון ברח על חמור במשך שבעה ימים ובהמשך נולדו לו שני בנים, ירושלים ויהודה.

לפי חלק מהמקורות העתיקים, גם ליהודים לקח שבעה ימים להגיע ממצרים לישראל אחרי יציאת מצרים (Feldman 1988, עמ' 212, טקיטוס, היסטוריא 5.4.3., יוספוס, נגד אפיון 2.2)
האם יש ממים משותפים נוספים בין סיפור בריחת טיפון ליציאת מצרים?

~

2. בארון 1955 הציע שהבעיא היא הקושי של העולם ההלניסטי להתמודד עם אמונה מונותאיסטית ללא תמונות גרר את העלילה על ראש החמור שהתחברה לעלילה על קורבנות אדם.

זהו אכן טיעון חסכוני, אך אין בו התייחסות דווקא לחמור.

~

3. ישנם רמזים לנסיונות לטשטוש הקשר היהודי לחמור.

אתונו של בלעם מתה כשסיימה לדבר Ginzberg 2003, עמ' 765.
סיפור הפלגש בגבעה מסמל מידות מושחתות עד היסוד (נהר ברנהיים 1963, עמ' 115).
בתרגום השבעים שינו את ברכת יעקב ("יששכר חמור גרם..") כדי לטשטש את הקשר לחמור (נהר ברנהיים 1963, עמ' 115).
באילו מקרים נוספים נעשו נסיונות טשטוש כאלה?
האם יש מאפיינים משותפים לכל הסיפורים הללו?

~

4. מספר חוקרים הציעו כי עלילת החמור התחילה בעקבות סכסוך יהודי אדומי (Stern 1974, עמ' 98, Feldman 1988, עמ' 214), בעקבות יוספוס, נגד אפיון 2.112-114

משם התגלגל הסיפור למנסאס (בארון 1955, עמ' 257, Stern 1974, עמ' 97).
ורק בהמשך החמור זוהה עם טיפון שת (בארון 1955, עמ' 257).
האטימולוגיא העממית של יאו מ-eio, חמור במצרית - לא עזרה ליהודים (בארון 1955, עמ' 257, נהר ברנהיים 1963, עמ' 108, מציינת את כיוון המחקר הזה ו-Feldman 1988, עמ' 212 מפנה לחוקרים נוספים שדנים באטימולוגיא של יאו).

~

5. יתכן שהביטוי מצבת חמור היה משחק מילים שלא הובן כראוי (נהר ברנהיים 1963 עמ' 108).

במשפט המופיע אצל יוספוס (נגד אפיון, 2.49) מצוינת לעיגה לאוניאס, גנראל יהודי - יתכן שמשום הדמיון בין שמו לחמור ביוונית (אונוס) (Feldman 1988, עמ' 213, נהר ברנהיים 1963, עמ' 107 ציטטה את בושה לקלארק)

אפשרות דומה (באופיה) היא שיבוש הביטוי עִיר הקודש לעַיר הקודש (Feldman 1988, עמ' 213).

~

6. דרך נוספת להגיע לזיהוי של אלוהי ישראל עם טיפון שת היא דרך אריאל, מילה הלקוחה מאכדית ומשמעה העולם שמתחת (נהר ברנהיים 1963, עמ' 109 ציינה את האפשרות הזו שהציע פינקלשטיין).

יתכן שאבן השתייה הייתה סימן אידאו גרמטי לטיפון בכתב החרטומים (נהר ברנהיים 1963, עמ' 109).

פלדמן הציע קשר בין אבן השתיה לחמור כמילה לאבן הריחיים העליונה (Feldman 1988, עמ' 212).

~

7. Feldman 1988 הפנה לחוקר אחר שהציע כי הפתרון נעוץ דווקא בקשר לשומרונים, דרך חמור אבי שכם הידוע מסיפור דינה בת יעקב (עמ' 214).

~

8. אפשרות אחרת היא ירידה במעמד החמור בעקבות ביות הסוסים ("המעולה הוא אויבו של הטוב", Adolf 1950, עמ' 51).

~

9. היו עמים נוספים שחלקו כבוד לחמורים, באור (Ur) הייתה מלכה בשם שובאד שנקברה עם חמוריה (Adolf 1950, עמ' 51).

האם עמים אלה סבלו מהקנטות דומות לאלה של היהודים?
מדוע הם חלקו כבוד לחמורים?

~

10. אילו ממים מובילים בסיפורים שבהם חמור ואילו בסיפורים שבהם אתון? (תודה לי.ב.ע)

~

11. Fontenrose 1959 תיאר את הדמיון שבין טיפון ופייטון.

האם בחינה מחדש של טיעוניו תעלה מסקנות שונות ממה שהעלה הוא?

~

12. טיפון שת מזוהה עם מעיינות (Fontenrose 1959, עמ' 545 והלאה).

מעיינות מסמלים פריון (Fontenrose 1959, עמ' 549).
טיפון שת הוא אל בעל פוריות גבוהה (Griffiths and Barb 1959, עמ' 367).
המגל הוא סמל לפריון חקלאי (Barb 1972, עמ' 388).
יתכן שהמגלים הראשונים היו עשויים מלסת של חמור (Barb 1972, עמ' 387).
טיפון מזוהה גם עם לויתן (Fontenrose 1959, עמ' 190), שאותו הרג אלוהים בלסת של חמור (Barb 1972, עמ' 388).
באופן דומה, זאוס הרג את טיפון במגל (Barb 1972, עמ' 388).
כיום המגל הוא סמל המוות, מתי ומדוע התבצע ההיפוך הזה?

~

13. אבאריס, עיר במצרים, הייתה עיר קדושה לטיפון (שת) (Gruen 1998b, עמ' 104, נהר ברנהיים 1963, עמ' 110).

מנתון סיפר על קבוצת רועים שיצאה ממצרים לייסד את ירושלם (Rutherford 2000, עמ' 114).
מנתון סיפר על קבוצת מצורעים שגורשה לאבאריס, סיגלה מנהגים ייחודיים ובהמשך קיבלה סיוע מאותם רועים ירושלמים, כשבין שני הסיפורים עברו כמה מאות שנים (Gruen 1998b, עמ' 104).
מנהיג המגורשים אף שינה את שמו למשה (Gruen 1998b, עמ' 104).
קיימת אפשרות לפיה עיר זו הפכה בהמשך לפי רעמסס (נהר ברנהיים 1963, עמ' 110).
גרואן מכחיש כל קשר יהודי לסיפור אך כן מודה שהיהודים בתקופת רדת יוסף למצרים היו רועים (Gruen 1998b, הערה 52).

~

14. טיפון שת היה מזוהה עם הצבע האדום (Fontenrose 1959, עמ' 81).

במסגרת פולחן טיפון שת, הותקפו והוקרבו אנשים אדמוניים (Rouse 1893, עמ' 250, פלוטרכוס, על איסיס ואוסיריס 30, דיודורוס 1.88).
בתרבות היהודית (כפי שכרגע בא לידי ביטוי בעדויות מציורי קתדרלות בימי הביניים, מה שמחליש את הטענה באופן משמעותי עד שתמצא עדות יהודית קדומה יותר - קלאוסטון 1892 הציע שהמקור לסלידה מאדמונים בספרות האירופאית הוא עברי אך לא פירט), מחד גיסא דמויות שליליות כמו קין ויהודה איש קריות לעיתים תוארו כבעלי זקנים אדומים (Clouston 1892, עמ' 558). - להוציא מכאן מראי מקום, מדבר על חלונות קתדרלות מימי הביניים ואדמוניותו של יהודה איש קריות. גם זה, אם נפתח באוניברסיטא, עשוי לעזור. מה גינצברג מספר על קין? עוד על יהודה הג'ינג'י פה
מאידך גיסא, גם דוד המלך היה אדמוני (שמואל א', ט"ז, 12).
מתי החלו לייחס לדמויות שליליות ביהדות זקנים אדומים? איך ניתן ליישב את הניגוד בין דמויות שליליות לדוד המלך?

היהודים נלעגו משום שסגדו לחמור, בבית המקדש היה ראש של חמור (ברוב הגרסאות ראש מוזהב של חמור.) ובנוסף נטען נגדם שהם הקריבו קורבנות אדם (יוספוס, נגד אפיון 2.89, מיד לאחר הסיפור על סגידה לראש מוזהב של חמור, יוספוס נגד אפיון 2.79)[2].

שת טיפון היה אל שהתגשם גם כאדם בעל ראש של חמור, יתכן שזה תרם לזיהוי היהודים עם עובדיו (Fossum and Glazer 1994, עמ' 87, Griffiths and Barb 1959, עמ' 367, Feldman 1988, עמ' 212, DeFilippo 1990, עמ' 487).
מדוע נעשה החיבור הממטי בין סגידה לחמורים לבין הקרבת קורבנות?
האם הקשר לצבע האדום קיים גם ביהדות וטרם מצאתיו?


  1. ממנה ניתן ללמוד על המאבק הממטי שהתרחש בין טיפון שת לדיוניסוס. רמז נוסף טמון בפגיעה שספגו הגפנים בעשרת המכות, כפי שמצוין בתהילים ק"ה, 33 - וַיַּךְ גַּפְנָם, וּתְאֵנָתָם; וַיְשַׁבֵּר, עֵץ גְּבוּלָם.
  2. גם הנוצרים הואשמו בשחיטת תינוקות, ראה בבקשה Stern 1974, עמ' 97 ומינוקיוס פליקס 9.


ביבליוגרפיא

ביבליוגרפיא לחמורים ביהדות: חמורים ביהדות


נהר ברנהיים, רנה. "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא." ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל 28 (1963): 106-116.

רנה נהר ברנהיים, "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא," ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל (1963): 106-116.

נהר ברנהיים 1963

בארון, שלום. היסטוריא חברתית ודתית של עם ישראל. כרך ראשון. תל אביב: מסדה, 1955.

שלום בארון, היסטוריא חברתית ודתית של עם ישראל, כרך ראשון (תל אביב: מסדה, 1955),

בארון 1955


Adolf, Helen. "The Ass and the Harp." Speculum 25, no. 1 (1950): 49-57.


Adolf 1950

Assman, Jan. Moses the Egyptian. London: Harvard University Press, 1997.

Assmann 1997

Barb , A. A. "Cain's Murder-Weapon and Samson's Jawbone of an Ass." Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 35 (1972): 386-389.

Barb 1972

Bickermann, E. “Ritualmord und Eselkult.” Ein Beitrag zur Geschichte der antiken Publizistik. Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judentums (=MGWJ) 71 (1927): 171-87, 255-64.

Bickermann 1927

Churcher, C. C. "Oldest Ass Recovered from Olduvai Gorge, Tanzania, and the Origin of Asses."Journal of Paleontology 56, no. 5 (1982): 1124-1132.

Churcher 1982

Clouston, W. A. "The Three Precepts: A Norse Variant.” Folklore 3, no. 4 (1892): 556-558.

Clouston 1892

Collins, John J. “ Jewish Apocalyptic against Its Hellenistic near Eastern Environment.” Bulletin of the American Schools of Oriental Research, 220, Memorial Issue: Essays in Honor of George Ernest Wright (1975): 27 - 36.

Collins 1975

DeFilippo, Joseph G. "Curiositas and the Platonism of Apuleius' Golden Ass." The American Journal of Philology 111, no. 4 (1990): 471-492.

Joseph G. DeFilippo, "Curiositas and the Platonism of Apuleius' Golden Ass," The American Journal of Philology 111, no. 4 (1990): 471-492.

DeFilippo 1990

Feldman, Louis H. “Pro-Jewish Intimations in Anti-Jewish Remarks Cited in Josephus' "Against Apion".” The Jewish Quarterly Review, New Series  78, no. 3/4. (1988): 187 -251.

Louis H. Feldman, “Pro-Jewish Intimations in Anti-Jewish Remarks Cited in Josephus' "Against Apion",” The Jewish Quarterly Review, New Series 78, no. 3/4. (1988): 187 -251

Feldman 1988

Fontenrose, Josef. Python, a Study of Delphic Myth and its Origins. Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1959.

Josef Fontenrose, Python, a Study of Delphic Myth and its Origins (Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1959),

Fontenrose 1959

Fossum, Jarl and Brian Glazer. "Seth in the Magical Taxts." Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 100 (1994): 86–92.

Jarl Fossum and Brian Glazer, "Seth in the Magical Taxts," Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 100 (1994): 86–92.

Fossum and Glazer 1994

Ginzberg, Louis. Legends of the Jews. Philadelphia: The Jewish Publication Society, 2003.

Louis Ginzberg, Legends of the Jews, (Philadelphia: The Jewish Publication Society, 2003),

Ginzberg 2003

Goldwasser, O. “King Apophis of Avaris and the Emergence of Monotheism.” in Timelines: Studies in Honor of M. Bietak, Vol.2, edited by E.Czerny, I. Hein, H. Hunger, D. Melman and A. Schwab, 129 – 133. Leuven: Peeters, 2006.


Goldwasser 2006

Griffiths, J. Gwyn and A. A. Barb. "Seth or Anubis?" Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 22, no. 3/4 (1959): 367-371.

J. Gwyn Griffiths and A. A. Barb, "Seth or Anubis?" Journal of the Warburg and Courtauld Institutes 22, no. 3/4 (1959): 367-371.

Griffiths and Barb 1959

Henshke, David. "A Non-Rabbinic Law Rejected by the Tannaim." The Jewish Quarterly Review, New Series 92, no 1/2 (2001): 79-103.

Henshke 2001

Klijn, A.F.J. Seth in Jewish, Christian and Gnostic Literature. Leiden: E.J. Brill, 1977.

Klijn 1977


Lang, Bernard. “Job XL 18 and the "Bones of Seth".” Vetus Testamentum 30, no. 3 (1980): 360-361.

Lang 1980

Masseti, M. "Holocene mammals of Libya: A biogeographical, historical and archaeozoological approach." Journal of Arid Environments 74 (2010): 794-805.

Masseti 2010

Matthews, Caitlin. Sophia: Goddess of Wisdom, Bride of God. Wheaton: Quest Books, 2001.

Caitlin Matthews, Sophia: Goddess of Wisdom, Bride of God (Wheaton: Quest Books, 2001),

Matthews 2001

Robertson, D. S. “Review: Ancient Novels,” The Classical Review 42, no. 6 (1928): 230-232.

D. S. Robertson, “Review: Ancient Novels,” The Classical Review 42, no. 6 (1928): 230-232

Robertson 1928

Rouse, W. H. D. "Red-Haired Men." Folklore 4, no. 2 (1893): 249-250.

Rouse 1893

Stern, Menahem. Greek and Latin Authors on Jews and Judaism. Jerusalem: Keterpress Enterprises, 1974.

Stern 1974

van Henten, Jan Willem. “Dragon Myth and Imperial Ideology in Revelation 12–13.” in The reality of Apocalypse: rhetoric and politics in the book of Revelation,edited by Barr. L. David, 181-203. Altanta: The Society of Biblical Literature, 2006.

Van Henten 2006

Jan Willem van Henten, “Dragon Myth and Imperial Ideology in Revelation 12–13.” in The reality of Apocalypse: rhetoric and politics in the book of Revelation,edited by Barr. L. David (Altanta: The Society of Biblical Literature, 2006),