שיחה:קנאה ושׂהידיות

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהוה ואשרתו: כונתילת עג'רוד

חומר קריאה נוסף בנושא כונתילת עג'רוד. החומר הוא יותר על הפן הארכיאולוגי של הנושא, אך לטעמי הוא מרתק. אז לכל המעוניין:

משל ז. כונתילת עג'רוד, אתר מקודת מתקופת המלוכה בגבול סיני. מוזיאון ישראל, ירושלים. תשל"ח, 1979.

משל ז. בתוך: שטרן א. (עורך) האנצקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות כרתא, ירושלים. 1992. (ע' 1571 – 1577)

Singer-Avitz, L. (2006) The date of Kuntillet Ajrud. Tel aviv, 33, 2. 196-228.

Freud, L. (2008) The Date of Kuntillet Ajrud A Reply to Lily Singer-Avitz. Tel aviv, 35, 2. 169-175.

Finkelstein, I., Piasetzky, E. (2008) The Date of Kuntillet Ajrud, The14C Perspective. Tel aviv, 35, 2. 175-18.

Na'aman, N., Lissovsky, N. (2008) Kuntillet Ajrud - Sacred Trees and the Asherah. Tel aviv, 35, 2. 186-208.

Schmidt, B.B. (2002) The iron age Phitoi drawings from Horvat Teman or Kuntillet Ajrud: some new proposals. Journal of Ancient Near Eastern Religions, 2, 1. 91-125 --Limor Israeli 15:07, 12 בנובמבר 2009 (UTC)

סחתיין על היוזמה לימור!! אני אמצא את הרגע ואעלה הכל לחומרי בדף התוכן. את מוזמנת לעשות זאת בעצמך אם תרצי רק כפי שאורי הזכיר לי בעצמו, יש להשתמש ב - Chicago Manual of Style.
ר. יפימובסקי 15:16, 12 בנובמבר 2009 (UTC)


ד"ר א. 04:25, 13 בנובמבר 2009 (UTC) לימור, שכויח גדול! באמת הכתובות הללו הן חלק מהסיפור, ואפילו נמצאות בתו"ת (שלמה אחיטוב, כתובות עבריות עתיקות). שׂמח מאד שהוספת אותן.


העלאת שאלות מחקר

רפי! מה דעתך שנעלה את שאלת המחקר הבאה; מדוע דת מונותאיסטית מעוררת רגשות חשיבות וקנאה כה חזקים עד לכדי שהידיות? אני כן מודעת לכך שזוהי שאלה בעייתית מכיוון ששהידיות ניתן למצוא בדתות שאינן מונותאיסטיות אך האם המושג מרטיר איננו מזוהה דווקא עם דתות מונותאיסטיות? Dorone Paris 18:19, 8 בנובמבר 2009 (UTC)

דורון, אני אמנם לא רפי, אבל אענה בכל זאת.
קודם כל, שאלה מצויינת. העלי אותה.
שנית, באילו עוד דתות שאת מכירה קיימת תופעה דומה? ד"ר א. 07:27, 9 בנובמבר 2009 (UTC)
ראשית, בוקר טוב ואני מצטער שלא יכלתי לקחת חלק פעיל יותר בשיחות האחרונות שלנו.
דוגמאות לדתות פאגאניות או פוליטאיסטיות המבצעות פולחני התאבדות:
פולחן הסאטי נחשב לצורה מסויימת של מרטיריות והתאבדות טקסית. בהינדואיזם התאבדות היא חטא המשתווה לרצח כל עוד היא לא מבוצעת כחלק מפולחן זה או במסגרת פולחנה של קאלי - אלת המוות השחורה. התאבדויות פומביות בשריפה של נזירים בודהיטים נחשבות פעמים רבות לצורה של מרטיריות על אף העובדה שבוצעו במסגרת מחאה פוליטית (דבר זה נתון לויכוח רב שכן הבודהה אוסר על התאבדות). אני משער שבדרך מסויימת כל ההתאבדויות הללו הן צורה של עדות דתית כחלק מדת שאינה מונותאיסטית.
ר. יפימובסקי 08:11, 9 בנובמבר 2009 (UTC)
ההנחה הבסיסית של הבודהיסטית היא שאנחנו סובלים תמיד בחיים וניתן לעצור את הסבל רק על ידי הגעה להארה. לכן, אם הבודהיסט מתעסק בדבר אשר איננו כולל בתוכו הגעה להארה הוא דוחה את ההארה ולכן סובל יותר. ישנן בודהיסטים רבים (למשל בתאילנד וויאטנם) אשר עוזרים לקהילה, עובדים בעבודות ציבוריות ואף עם ילדים. לכןו, הם בעצם "מבזבזים" את זמנם בכך שהם עוזרים לזולת ולא מבלים את הזמן בהגעה להארה ולכן הם סובלים. מכאן, האם סוג זה של סבל הוא גם שהידיות? Dorone Paris 10:58, 9 בנובמבר 2009 (UTC)
אני די בטוח שהתרחקנו יותר מדי מהנושא שהיינו אמורים לעסוק בו. את בטוחה שאת רוצה להתעמק בזה? ואם כן, אולי כדאי שתחשבי על עבודת סמינריון בחוג לחקר דתות.
ר. יפימובסקי 11:10, 9 בנובמבר 2009 (UTC)
זה נכון. זה דיי מרחיק. אבל אני עדיין לא חושבת על סמינריון בחקר דתות. אבל... זה כן מעניין.Dorone Paris 12:12, 9 בנובמבר 2009 (UTC)
תמיד טענתי שאם זה מעניין זה צריך להיות יותר מסתם שיעור לכן דעתי בנושא היא שתתעמקי בזה יותר.
ר. יפימובסקי 13:18, 9 בנובמבר 2009 (UTC)

האלמנה ושבעת בניה

רפי. דבר מעניין ביותר מתרחש בסיפור על חנה ושבעת בניה. נראה כי הסיפור על חנה ושבעת בניה מתועד ב3 מקורות שונים בספר מקבים, בתלמוד הבבלי וכן במדרש רבה- איכה. אם זאת, בכל אחד מהמקורות, שמה של חנה משתנה. השם חנה מופיע לראשונה רק בעיבוד כתביו של יוסף בן מתתיהו ובתלמוד הבבלי. שמה של חנה לפני כן משתנה ונע בין האלמנה, האם ובאופן מפתיע ביותר גם מריה (מרים בת נחתום). אני יודעת שזה קצת נודד מחומר העיסוק שלנו אבל אין ספק בכלל שזהו חומר מחקרי מעניין ביותר. אוסיף ואדגיש שהשם מריה מופיע במדרש רבה אשר נכתב בין המאה ה5-7 לספירה (לעומת ספר מקבים שנכתב ב143 לפנה"ס). מעניין לא? האם יכול להיות שהנצרות אימצה לתוכה מןהכתבים היהודים ושהיהודים אימצו לעצמם מן הכתבים הנוצריים? יכול מאוד להיות. בכל מקרה נראה לי שזה עדיין נושא חשוב ותקף בעבודה שלנו מכיוון שכשנעלה שאלה\ות מחקר שונות אחת מן השאלות העיקריות (וגם ענקיות) תהייה זו של השפעת דתות שונות על דתות אחרות ושיוכן. אין ספק שאולי זוהי שאלה גדולה מדיי לעבודה יחידה אבל זה נראה לי חשוב. נושא השהידיות משפיע על עמים ודתות שונות וגם בתקופה מתקדמת יותר. כמו כן, האם מצוטטת כשהיא פונה לבניה ואומרת להם ללכת לאברהם אשר עקד מזבח יחיד כמו שהיא עוקדת שבעה מזבחות. לכן, אנו מבחינים כי נושא השהידיות מתקבל כסוגייה עליונה ובעלת חשיבות מרובה בקרב המאמינים. עקדת יצחק איננה נוראית אלא עניין שיש לחקותו וללמוד ממנו. אז מה אתה חושב? Dorone Paris 07:00, 4 בנובמבר 2009 (UTC)ד. פריס

דורון, קודם כל שכויח עצום על ההתעקשות להרחיב את היריעה. זו הדרך לעבוד!
שנית, אני מסכים שעיון מדוקדק בהתגלגלות הסיפור יטה את המצגת שלכם מהעיקר (שהוא להסביר את עקרון הקנאות והשׂהידיות). אבל, זה יכול להיות נושׂא מצויין לעבודה סמינריונית. חשבי על זה. ד"ר א. 14:07, 5 בנובמבר 2009 (UTC)
אחשוב על כך בהחלט. תודה רבה אורי. Dorone Paris 09:05, 7 בנובמבר 2009 (UTC)

מיתוס מצדה

עוד מקרה חשוב של שהידיות הוא אירוע מצדה, שהיה אחרון כיסי ההתנגדות היהודיים במרד הגדול נגד הרומאים. כאשר מגיני המבצר הבינו שכלו כל הקיצים, הם בחרו להתאבד ולא ליפול לידיהם של הרומאים.
--אייל מאיר 16:55, 14 בנובמבר 2009 (UTC)

כמובן שבמקרה כזה עלינו לשים לב שככל הנראה הבחירה בהתאבדות לא הייתה קולקטיבית אלא של נבחרים ובעלי השפעה, סביר להניח גם כן שדעותיהן של הנשים לא נחשבו והן קיבלו את מרות בעליהן ועל כך מעיד יוספוס בכתביו שקיבל את סיפור המשעה משתי נשים שהסתתרו על מנת להנצל מה"התאבדות" יחד עם חמישה ילדים קטנים.
ר. יפימובסקי 17:07, 14 בנובמבר 2009 (UTC)
רפי, אני חושבת שהעובדה שהבחירה לא היתה קולקטיבית אינה ייחודית. היכן היתה לנשים זכות הבעת דעה? אני חושבת שההתאבדות הקולקטיבית הזו (ואני לא שמה מרכאות על המילה התאבדות), העדפת המוות על פני חיים שאינם תואמים את האמונה הדתית שלך, היא דוגמה קלאסית לקנאה ושהידיות. המיתוס של מצדה, שאגב עבר גלגולים רבים לאורך ההיסטוריה ועלה לגדולה רק עם תחילת הציונות (ואני מקווה גם להיזכר איפה קראתי מאמר מאד מעניין על זה... אני אזכר ואעלה רפרנס), הוא מעניין ורלבנטי. אפילו רק הניסוח של אייל: "מגיני המבצר הבינו שכלו כל הקיצים", הוא מעניין. האם באמת כלו כל הקיצין, או שמא היה פתרון אחר לסיטואציה הזאת? ולמה שמת את המילה התאבדות תחת מרכאות? זה רק מראה עד כמה המיתוס הזה טבוע בנו עד היום...
--ג. הגר 21:27, 14 בנובמבר 2009 (UTC)
אם כן, היכן אנו שמים את הגבול? האם מקרה ג'ונסטאון הוא גם כן מרטיריות וקדושה? היכן נציב את הגבול? מתי מעשיו של מנהיג (או מעשיה של קבוצה בהנהגה) הופכים מהתאבדות המונית שמונעת מאונס ה"מתאבדים" למרטיריות?
ההתאבדות במצדה נכפתה לפחות על חלק מהגורמים במעורבים ולראייה הנשים והילדים עליהם מספר יוספוס שנמלטו מההוצאה להורג. כן, אני נוקט במילה חזקה אולם לדעתי זה בדיוק מה שזה היה. הוצאה להורג של אנשים שהעדיפו להשתעבד לרומא ולא הסכימו להתאבד. יתר על כן, בנאומו של אלעזר בן יאיר כפי שמביא אותו יוספוס :
"הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא יימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי שירבו לבחור מוות בשעת הכושר... עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארץ החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!..."
אין שום תזכורת לדת, אלוהים או אמונה. זהו נאום שהייתי מקטלג כפוליטי יותר מאשר דתי.
(את הנאום גנבתי ישירות מויקיפדיה כי לא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר - אורי, בדוק נא אם חרגתי מזכויות יוצרים, חבל לי על עשר נקודות בציון הסופי :-) )
ר. יפימובסקי 21:46, 14 בנובמבר 2009 (UTC)


מקרה ג'ונסטאון, כמו גם מקרה מצדה, הם אולי אינם מקרים של מרטיריות וקדושה, אך לעניות דעתי הם בהחלט נכללים תחת קנאה דתית. המקרה של מצדה נבדל בכך שהתרחש בתקופה בה אנו עוסקים בקורס. אלמנט הכפייה אינו רלבנטי לכאן, בעיקר לא במקרה מצדה. אני מזכירה לך שנשים קיבלו זכות הצבעה רק במחצית השנייה של המאה הקודמת. העובדה שלא שאלו לדעתן היא לא ראייה מספיקה. כמו כן, גם אם כפו על פשוטי העם את ההתאבדות, ההחלטה של המנהיגים היא עדיין החלטה קנאית.
באשר לכך שנאומו של אלעזר היה נאום פוליטי, זה אינו סותר את הפן הדתי.
ואם כבר בציטוטים עסקינן...אז מאותו הנאום (שויכוח על האותנטיות שלו נשאיר אולי לשיחה אחרת...), אני מביאה את הנאום בשלמותו, ומדגישה את הקטעים החשובים לי:
"הוי אנשים גיבורי-החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו, לבלתי עבד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפעל-כפינו את משאת-נפשנו, ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים - והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפל חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים בני-חורין, כאשר לא היה לאל-יד אחינו, אשר באה מפלתם כחתף. והנה גלוי וידוע לפנינו, כי מחר יבוא אידנו, אך הרשות נתונה לנו לבחור מות-גיבורים, אנו ומחמדי-עינינו יחד. הן יבצר מן האויבים להניא את עצתנו זאת, אף כי כל חפצם הוא לתפשנו חיים ! וגם ממנו יבצר לנצח אותם במלחמה. ואמנם מתחלה, לעת אשר קמנו להלחם בעד חירותנו ותלאות רבות מצאונו מידי אחינו, ועוד גדולות מאלה מידי אויבינו, - אולי אז היה עלינו לתכן את רוח אלוהים ולהבין, כי חתם את גזר-דינו על זרע היהודים אשר אהב לפנים. כי לי הוסיף להאיר את פניו אלינו או רק רגע קטן קצף עלינו, כי אז לא הסתיר את פניו מראות את האובדן הגדול הזה ולא הסגיר את עיר-קדשו לאש ולהריסות האויב. ואנחנו - האמנם נדמה בנפשנו להינצל לבדנו מכל זרע היהודים ולשמור על חירותנו, כאלו לא חטאנו לאלוהים ולא דבק עול בידינו - תחת אשר למדנו גם אחרים להרע? התבוננו וראו! הנה הראה לנו אלוהים, כי כל ביטחוננו היה הבל ותהו, בהביאו עלינו צרה נוראה להוביש את תקוותינו הטובות. כי תכונת משגב המבצר לא הייתה לנו לישועה, ועם כל הלחם הנמצא בידינו לשבע והמון הנשק הגדול וכל הכבודה הרבה והעצומה בושנו מכל תקוותינו ולא נוכל להציל נפשנו, - אין זה כי-אם יד אלוהים עשתה זאת! הן לא במקרה הפכה האש הנטויה לקראת האויב את פניה אל החומה, אשר הקימו ידינו. רק אות עברה הוא, גמול חטאותינו הרבות, אשר חטאנו במשובה ובזדון לאחינו בני-עמנו. ואמנם על הדברים האלה לנו לתת דין וחשבון לא לפני הרומאים אויבי-נפשנו, כי-אם לפני האלוהים, ונוח יהיה לנו משפטו ממשפט השונאים. על-כן תמותנה-נא נשינו בטרם נטמאו, ימותו-נא בנינו בטרם טעמו טעם עבדות. ואחרי-כן נגמול איש לרעהו חסד-גיבורים, ומה טוב ומה יפה יהיה בנשאנו את חירותנו אלי-קבר, ולפני מותנו נשחית באש את הרכוש ואת המבצר. ויודע אני נכונה, כי יתעצבו הרומאים אל לבם, אם לא יתפשונו חיים, ויבושו מתקוותם למצוא שלל. רק את הצידה נשאיר להם, למען תהיה לעדה אחרי מותנו, כי לא ספנו ברעב ובמחסור, כי-אם בחרנו במות מחיי-עבדות, כאשר קבלנו עלינו מראש."
נדמה לי, אני מקווה שאינני טועה, שכבר פג תוקפן של זכויות היוצרים על כתביו של יוספוס...
כך או כך, לטעון שההתאבדות במצדה לא נעשתה על רקע דתי, או לפחות ברוח גבית חזקה מאד של הדת, היא טענה בעייתית בעיני. כמובן שגם פוליטיקה היתה מעורבת, וזו לא היתה הפעם הראשונה או תהיה הפעם האחרונה בהיסטוריה שהדת והפוליטיקה מתערבות אחת בשנייה...
אי לכך, אם הדיון נערך על קנאה ושהידיות, ולא על קדושה או מרטיריות, אני חושבת בהחלט שלא רק שמצדה היא רלבנטית, היא מאד רחוקה מהגבול שאותו צריך להציב. בעיני, זה מקרה כמעט סטריאוטיפי של קנאה דתית.
באשר לדוגמה של ג'ונסטאון, אני בהחלט חושבת שהקנאה הדתית לא פסה מן העולם באלפיים השנה האחרונות. דווקא דוגמה זו מחזקת את הטענה לגבי הקנאה הדתית, מכיוון שאפילו בימינו, התאבדויות המוניות של כתות הזויות קורות גם הן על רקע דתי (או פסאודו-דתי, תלוי את מי אתה שואל). דווקא העובדה שגם בעולם החילוני של היום אתה זקוק לאלוהים על מנת לבצע אקט כזה, מראה את עצמתה של הקנאה הדתית.
הנושא הזה מרתק במיוחד דווקא בגלל שקשה להעביר בו גבול, דווקא בגלל שהוא כל כך רלבנטי היום, כפי שהוא היה לפני אלפי שנה. אם מקרים כמו מצדה אינם שהידיות, מה יגידו השהידים שמתפוצצים באוטובוסים? אתה מסתכן פה בהוצאת אוכלוסייה שלמה של קנאי דת אל מחוץ לגדר, ואני חוששת שהם עלולים להיעלב. בעידן זה של פוליטיקלי קורקט, אני מציעה לך לא לקחת סיכונים...
--ג. הגר 22:19, 14 בנובמבר 2009 (UTC)
הגר, אני מבין את טענותייך ומודה לך על הנאום השלם שאותו לא הצלחתי למצוא. אני מסכים איתך שיש פן דתי חזק ואני מודה שלא התעלמתי ממנו בכוונה אלא רק כי לא קראתי את הנאום בשלמותו. בנוגע לזכויות יוצרים על כתביו של יוספוס גם אם זה אני מסכים איתך, פגו הזכויות לפני שנים רבות אולם לא מכל אתר אפשר לצטט על ימין ועל שמאל ולכך התכוונתי כשביקשתי לבדוק את זכויות היוצרים.
אני שוב חוזר לנקודה הראשונה שלי. אין לי בעיה עם האנשים שהתאבדו, זו קנאה דתית (אני מקבל את התוכן הדתי) אולם את הגבול עלינו להציב (לפי דעתי) בהוצאה להורג של האנשים שלא הסכימו להתאבד ולכן המקרה כאן דומה בעיניי למקרה ג'ונסטאון. ג'ים ג'ונס היה כומר וטען שהוא מקיים את מצוות אלוהים על כן, התאבדותו והתאבדותם של עושי דברו היא מרטיריות. אולם, רבים אחרים הוכרחו לשתות את תמיסות הרעלים תחת איומים. האם גם הם מרטירים או שמא הם הקורבנות של השׂהיד כמו הקורבנות בפיגוע התאבדות? אין לי בעיה עם מה שיגידו שׂהידים מודרניים, הבעיה טמונה במילותיהם של הקורבנות של אותם שהידים.
ר. יפימובסקי 08:59, 15 בנובמבר 2009 (UTC)

עקדת יצחק כדוגמא לשׂהידיות

רפי! מה דעתך שנכניס כחלק מחומרי העבודה\מחקר שלנו גם את עקדת יצחק? נכון שבעקדת יצחק, אברהם לא מקריב את עצמו למען האלוהים אך הוא כן מקבל פקודה מאלוהים להקריב את בנו שהוא בשר מבשרו חלק מעצמו.לכן זהו איפשהו כ"מרטיר". לפי ההגדרה מרטיר הוא אחד אשר מקריב עצמו בהוראתו של האל. ואכן אברהם מקבל פקודה מהאלוהים להרוג חלק מעצמו למענו. מה אתה חושב? מכיוון שאני לא יודעת היכן לחתום אחתום בשורה הבאה

ד. פריס

אני מאמין שעקדת יצחק היא חלק חשוב בקנאה היהודית מסורתית. איזכור לעקדת יצחק ניתן למצוא גם בסיפור חנה ושבעת בניה - החוויה השהידית האולטימטיבית. נראה לי שיש איפה להתעמק בזה אבל אני חושב שאורי יכול לעזור לנו יותר ולכוון אותנו במדוייק. שלחי לו מייל, תראי מה דעתו. אני תומך ומחזק את ידייך.
את החתימה את יכולה לעשות שתי שורות מתחת להודעה שלך באמצעות ארבע טילדות.
ר. יפימובסקי 15:26, 31 באוקטובר 2009 (UTC)
להוסיף את עקדת יצחק - רעיון מעולה! אני בעד. לקשר אותו לסיפור האלמנה והבנים - גם מעולה! חשוב מאד ליצור הקשר מתוך הכתוב. שׂימו לב לשמה של האלמנה במק"ב. ד"ר א. 08:15, 1 בנובמבר 2009 (UTC)
סחתיין דורון, קיבלת אישור מגורמים יותר מוסמכים מעבדך הנאמן. אני אחפש כבר עכשיו!
ר. יפימובסקי 12:09, 1 בנובמבר 2009 (UTC)
היי רפי ודורון.
בנוגע לעקדת יצחק ועניין השהידיות רציתי לפנות את תשומת לבכם למלכים ב, ששם נאמר שחלק מהרפורמה הדתית (או שאולי יותר נכון לומר החזרה למקורות המונותאיסטים?) שמבצע יאשיהו כוללת גם הפסקת קורבנות אדם שנעשו בגיא בן הנום (גהינום) לאל מֹּלֶךְ. הפסוק: "וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בני- (בֶן-) הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ." (מלכים-ב כג י). זהו איזכור חשוב לעניין השהידיות, מכיוון שהוא מעיד על כך שגם בדתות השונות שסבבו את עם ישראל הקדמון היה עקרון דומה של הקרבה למען האל.
--אייל מאיר 11:34, 12 בנובמבר 2009 (UTC)
ראיתי את הפסוק ואני מנסה לשלב אותו איכשהו. רוב תודות בכל אופן.
ר. יפימובסקי 12:30, 12 בנובמבר 2009 (UTC)

מסקנות שלי מקריאה במקורות

בשבוע שעבר אלון ניתח בצורה מצוינת את התהליך ההתפתחות של הדת המונותאיסטית, המונע על ידי השאלה אצל מי הסמכות. אלון דיבר על פיצול דתי, שהוא סיום אפשרי לקונפליקט דתי בדת מונותאיסטית. אבל אותו פיצול הוא סופו של תהליך. חשוב לשאול מה קורה עד הפיצול? זאת מכיוון, שבדת מונותאיסטית הפיצול הוא האמצעי האחרון כאשר ישנה אי הסכמה בסיסית, שלא מאפשרת שום דרך של פיוס וקבלה. אך עוד לפני שמגיעים לנקודת הרתיחה, אותה קנאה לאל המונותאיסטי באה לידי ביטוי במספר אופנים.
    פנחס רצח בדר קר זוג נאהבים (במדבר כה ח), אליהו שילהב את העם לטבוח בנביאי הבעל (מלכים א - יח מ)  ויאשיהו ביצע רפורמה אלימה כדי למגר את הסגידה לאלים אחרים (מלכים-ב כב א - כג כח). בכל אירוע שצוין אנו רואים כיצד מנהיגים מונותאיסטים של עם ישראל הקדמון הגיבו באלימות לקשיי ההסתגלות של העם. מכאן עולה, שדת מונותאיסטית, לפחות בתקופת עם ישראל הקדמון, הייתה עדיין בתהליך של הבשלה והטמעה. באותה תקופה המונותיאיזם היה עדיין מועדון מצומצם מאוד, והעמים שסבבו את עם ישראל היו פוליתאיסטים. אני חוזר למאמר של אסמן שטען שהפוליתיאיזם יצר מכנה משותף על בסיס דתי, אשר אפשר מעבר ותרגום של ישות אלוהית מעם אחד לאחר. תפיסה זו אפשרה לאותם עמים לפתח קשרים פוליטיים וקשרי מסחר. בשורה התחתונה, בעולם הפוליתאיסטי אין מקום לאנטגוניזם דתי (אסמן, 1997, ע"מ 44-49). לכן, קל להבין מדוע עם ישראל הקדמון הראה קשיי הסתגלות לאותה דת, שככל הנראה עוררה חיכוכים ועימותים עם העמים הסובבים אותו והקשתה על יכולת דו הקיום. וכאשר עם ישראל הקדמון סטה מן הדת המונוטאיסטית, הקנאה, אשר נמצאת ב-DNA של הדת המונותאיסטית, באה לידי ביטוי. בימי עם ישראל הקדמון עדיין לא נוצרו פיצולים, אך סביר להניח שפיצוליפ אלו נמנעו על ידי אלימות, אשר מופנית כלפי פנים, כלפי העם. אלימות הזו נהנית מלגיטימיות במקורות מכיוון שאותו עם ישראל הקדמון לא עומד בחלקו באותה ברית שנכרתה בהר סיני. הטקסט אצל ירמיהו נכתב באופן שכאילו חובר על ידי בעל נבגד, שמבטיח עונש על הבגידה בו (מפסוק טז' בוחר המחבר לנסח את תלונותיו כפנייה למישהי).
    בעניין השהידיות, היא נובעת מאותה קנאה, אך היא כלי בידי החלשים. כאשר יש בידי צד אחד את היכולת לרדוף בצורה אלימה מיעוט הדתי, שנמצא איתו בקונפליקט, אנחנו רואים דיכוי דתי. אליהו היה החלש, זה שנרדף על ידי המלך שרצה להמיתו. אך אליהו הפך מחלש לחזק בעימותו נגד נביאי הבעל, ומיד מפעיל כוח זה כדי לטבוח ביריביו הדתיים. יאשיהו, שפועל באופן דומה לאחאב אך מטרתו הפו, מבצע רפורמה דתית אלימה כדי להחזיר בכפייה את עם ישראל בחזרה לדת יהוה. במקבים ב, אנטיוכוס מטיל את גזרותיו על עם כבוש. אך כפי שציינתי בכל דת מונותיאיסטית טבועה הקנאה. מה עושה הצד החלש שקנאי לאלוהיו. התשובה היא שהידיות! כאשר אלעזר ניצב בפני הברירה לאכול חזיר או למות, הוא בוחר למות. והרי זוהי ההקרבה האולטימטיבית עבור הדת - עבור קידוש השם. כך גם בסיפור האלמנה ושבעת בניה. השהידיות היא תוצר של הקנאה, אך היא באה לידי ביטוי רק אצל מיעוט דתי מונותיאיסטי נרדף וחלש, המבטא את קנאתו דרך הקרבה עצמית.
    חשוב לציין התפתחות תפיסתית חשובה בדת היהודית, המהווה את ההופכי הגמור לשהידיות. במקבים א, מתתיהו מביא לשינוי תפיסה בעם היהודי. לא עוד למות עבור קידוש השם אלא התנגדות אלימה כנגד המדכאים. מתתיהו מביא לעולם היהודי את עקרון פיקוח הנפש. זהו שינוי הסדר בסולם הערכי של העם היהודי. קידוש השם כבר לא הראשון במעלה אלא קידוש החיים. למסקנה זו הגיע מתתיהו, כאשר הוא הבין שאם ההתנגדות הפסיבית תמשך, לא יישארו עוד יהודים להאמין ביהוה. לכן, בקביעתו שניתן להילחם גם בשבת, הוא שם את קידוש החיים לפני קידוש השם, עקרון הפוך לשהידיות.
עדיין לא התעמקתי במקורות הנוצריים אך יש לי תחושה שהסיפור של החזקים והחלשים יחזור עם עצמו, והחלוקה בין אלה שהורגים למען אלוהיהם ואלה שמתאבדים למען אלוהיהם תהיה קשורה בקשר ישיר לתשובה לשאלה למי יש את הכוח, בדרך כלל הפוליטי, המאפשר לו לרדוף ולכפות את דרכו.
כל מי שרוצה להוסיף, לתקן או להציג טיעונים אחרים ואף מנוגדים מוזמן.

--אייל מאיר 10:16, 14 בנובמבר 2009 (UTC)

באופן כללי, אני חושבת שזה אחלה סיכום של החומר. יש לי רק הערה לגבי הקנאה הטבועה ב-DNA המונותאיסטי. כפי שאנו רואים מרדיפת הרומאים הפוליתאיסטים את הנוצרים, הקנאה הדתית אינה מוגבלת רק לדתות המונותאיסטיות. למרות יכולת התרגום של האלים השונים, גם המאמינים הפוליתאיסטים נרתעים מהאחר והשונה, בין אם ההבדל הוא בדת, גזע או תרבות אחרים. גם אלכסנדר הגדול, שחי בעולם פוליתאיסטי לחלוטין, נתקל בהתנגדות כשניסה לשלב את התרבות המזרחית. ייתכן שהקנאה אינה מוגבלת לדתות המונותאיסטיות, אלא היא מאפיין נרחב יותר, שאולי טבוע ב-DNA האנושי, שמנסה לשמר את זהותו ונרתע מהשונה והזר.

--ג. הגר 21:17, 14 בנובמבר 2009 (UTC)

קודם כל, תודה על המחמאה בנוגע לסיכום. האמת שזה לא ממש סיכום אלא רעיונות שעלו לי במהלך הקריאה. בנוגע לאלימות המופנית נגד הנוצרים והיהודים מכיוון דתות פוליתאיסטיות - אנטיוכוס רדף יהודים וקיסרים רומיים שונים רדפו נוצרים, אכן לכאורה ישנה דת פוליתאיסטית הרודפת דת אחרת. אך חשוב לשים לב מה המניעים לרדיפה. לפי דעתי, אנטיוכוס רוצה לכפות באלימות על היהודים את אורחות היוונים בשל מניע פוליטי. היה לו יותר חשוב להמיר אותם תרבותית ולהטמיע אותם בתוך האימפריה שלו וכך להשיג רגיעה ביהודה. המקרה של אלכסנדר קצת בעייתי מכיוון שאצלו לא מדובר בדיוק על דת אלא יותר על תרבות, ובנוסף לכך, שני הצדדים האמינו בדת פוליתאיסטית. אני חושב שאם כבר האלימות הדתית שהפעיל אנטיוכוס כנגד היהודים נובעת מתוך הקנאה הדתית של היהודים. קנאתם הרבה ונכונתם למות עבורה (שהידיות) יצרה לאנטיוכוס בעיה - בחבל ארץ קטן וזניח, יושב עם קטן עקשן שלא מוכן לקבל את אורחות חיי היוונים ומהווה כר פורה למרידות. אני לא בדקתי כל מרד ומרד שהתרחשו בימי אנטיוכוס הרביעי, אבל יש לי הרגשה טובה שרובן הגדול לא פרצו בשל מניע דתי.
לסיכום, אני חושב שזו הייתה דווקא הקנאה הטבועה בדת המונותאיסטית, שעוררה את הרדיפות מכיוון הדתות הפוליתאיסטיות. כך נרדפו היהודים על ידי היוונים (או הסלווקים) ומגורל דומה סבלו הנוצרים שהיו תחת שלטון רומי. תבנית זו מזכירה לי תיאוריה שלמדתי במדעי המדינה - תיאורית "השלום הדמוקרטי". אם נמיר את התיאוריה לענייני דתות: ישנו סיכוי נמוך ששתי דתות פוליתאיסטיות ילחמו אחת בשנייה ממניע דתי. כאשר אחד או שני הצדדים הינו מונותאיסטי, הסיכוי למלחמה על רקע דתי גובר משמעותית. (אורי, אני יודע שאתה לא מחבב כל כך את מדעי המדינה והמודלים המשוקצים שלהם אבל יש פה התאמה כלשהי)
--אייל מאיר 08:14, 15 בנובמבר 2009 (UTC)
אייל, שכנעת אותי, אני חושבת שאתה צודק. אני מקבלת את הניתוח שלך. --ג. הגר 20:37, 15 בנובמבר 2009 (UTC)

האם אכן יש קשר לשאול?

כתוב "ההצדקה להתאבד ולהיות למרטיר, לפי אותם היהודים, באה מסיפורו של שאול, אשר לא היה מוכן שצבאות האויב (הפלישתים) יתפסוהו ויהרגו אותו ולכן שולף את חרבו ונופל עליה" לא מצאתי מקור כתוב שמקשר בין התאבדות על מנת לא ליפול בשבי (אבדן כבוד) לבין התאבדות על קידוש השם Mordecai Karniel 11:38, 14 בנובמבר 2009 (UTC)

אני מסכימה איתך גם ולכן ה"תירוץ" של אותם היהודים הוא חסר כל תוקף. הם אמנם נאחזים בסיפור שאול אך רק מכיוון שאין להם שום בסיס אחר להיאחז בו. סיפור שאול נושק עם עניין ההתאבדות על קידוש השם (שאותם היהודים מבצעים) רק מצד אחד שלא בדיוק קשור לנושא שהוא עניין הרדיפה אחריהם. היהודים הללו רדופים כשאול המרגיש נרדף על ידי עמי האוייב שהולכים לנצח במלחמה. Dorone Paris 10:27, 16 בנובמבר 2009 (UTC)
עדיין חסר מקור להגד: " ההצדקה להתאבד ולהיות למרטיר, לפי אותם היהודים, באה מסיפורו של שאול". האם זו מסקנה שלכם או טקסט שקראתם Mordecai Karniel
מצטרף לשאלה. האם ההגד לקוח מתוך הספר "קידוש השם" בו התייעצתם? אם כן, מאיזה עמוד? ובאופן כללי, אנא העלו קישור לספר בקטלוג הספריה, ותנו פרטיו לפי CMS. תודה. ד"ר א. 18:40, 17 בנובמבר 2009 (UTC)

קנאה וקנאות

יש קפיצה בין המושגים קנאה וקנאות. לא מוגדר מה ההבדל ומה הקשר בין שני המושגים --Mordecai Karniel 12:38, 15 בנובמבר 2009 (UTC)

שׂהידיות ותחיית המתים

ד"ר א. 13:29, 17 בנובמבר 2009 (UTC)

באופן אנושי כללי

שיטות שונות למחשבה על חיים אחרי המוות:

  • גילגולי נשמות
  • תחיית מתים
  • עולם הבא

רעיון של תחיית מתים עונה על צורך אנושי בסיסי להתמודד עם המוות.

תחיית מתים עונה על הסתירה במציאות של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו".

נחמה על תלאות החיים והפחד מהמוות

בהקשר השׂהידי

פעולת השׂהידיות משמשת כלי לשיפור המקום בעולם הבא, הן עבור הפרט השׂהידי, הן עבור הציבור אליו הוא משתייך.

מתי מתרחשת תחיית המתים? באחרית הימים, שיכולה להתרחש בכל רגע ממש. מצד שני, יש גורמים המעכבים את אחרית הימים (הגר וחברותיה), ומן הראוי להענישם! כאן מגיע המקום לקנאות אלימה. הרי להעניש צריך.

ומי זוכה לה?