שיחה:תשע מונותאיזם עבודה מסכמת הגר גלברד

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

מחשבות ראשוניות ולא מחייבות בעקבות קריאת הטקסט

  • מוצא היהודים - הרבה אפשרויות. האחרונה המפורטת ביותר, וגם "רוב הסופרים מסכימים" עליה. הקשר לאחנאתון? מצרים וכו'. דיברנו על זה בתחילת הסמסטר.
  • אולי דמיון לסיפור התנ"ך - נעשה ונשמע - "הללו הסכימו עמו [משה] ובלא דעת דבר החלו עושים דרכם באקראי". גם גילוי המים, הלכו 7 ימים ולא 40 שנה ועוד. אפשר להשוות את הסיפור של טקיטוס עם המיתולוגיה המקראית. צריך לבדוק אם לא טחנו את זה כבר עד דק.
  • פרק ד' - הסברים למנהגיהם של היהודים. מאיפה בא כל דבר. הרבה דווקא. הסבר למה לא אוכלים חזיר. האם יש הסברים נוספים אצל סופרים נוספים? האם יש עדויות היסטוריות/ארכיאולוגיות כלשהן?
  • בפרק ה', אם מצליחים להתגבר על העלבונות הניתכים על היהודים ועל הנימה המזלזלת, ניתן למצוא הרבה דברים מעניינים. העוינות בה טקיטוס מתייחס אל היהודים יכולה אולי להוות עדות דווקא לכוחם. הסיפור על כל מי שמואס בדת ועובר אליהם יכול לרמוז על תנועה אל עבר היהדות, שהיתה מספיק משמעותית בשביל לעצבן את טקיטוס. זה גם מתקשר למסיון. הבדלנות היהודית שמתאר טקיטוס, יחד עם הקבלה של מי שרוצה להצטרף מאד מעניינת. יש פה מעין שילוב בין זרע קודש לעם עולם. מצד אחד, בדלנות המתבטאת בדברים מאד בסיסיים (שינה, אכילה, מילה). טקיטוס חש כי הבדלנות היא ערך, היא משהו שהם רוצים שייראו, ולא כורח. מצד שני - יש הצטרפות אליהם ולרגע לא מורגש כאילו יש בעיה להצטרף ליהדות. לאחר מכן, התיאור על מנהגי היהודים - אמונתם באל אחד וסלידתם מתמונות, דרך הקבורה וכו', הוא די מדויק על פי ידיעותי המוגבלות על היהדות. אולי יש יסוד לחשוב, אם כך, שגם מה שהוא כותב קודם לכן יש בו גרעין של אמת?
  • תיאור משעשע של ים המלח. ניתן להגיד שאכן ים מצחין הוא, כך שטקיטוס שוב מדייק. לא יודעת אם יש לי מה לעשות עם זה מלבד להשתעשע.
  • תיאור מעניין של השלטון העצמי היהודי בפרק ח'. לא מאד מפורט.מדבר על כך שהתנהגו כמו מלכים, אך שלטו בעם דווקא בעזרת תואר הכהונה.
  • בפרק ט' יש תיאור היסטורי של מוצאות יהודה, וכהרגלו של טקיטוס הוא אינו חוסך את שבטו גם מן הרומאים. באופן לא מפתיע, היהודים נעשים פחות גרועים מהרגע שהרומאים נכנסים לתמונה. טקיטוס שונא יותר את העבדים המשוחררים שעלו לגדולה מאשר את היהודים...
  • רק בפרק י"א חוזר טקיטוס להתחלה, אל טיטוס, ועתה הוא בשל לספר את מה שרצה לספר מלכתחילה. אין ספק כי עתה אנו בקיאים הרבה יותר בסיפור, ומבינים הרבה יותר.
  • שבחים על חכמת המלחמה של היהודים, התכוננו למלחמות בירושלים ולכן בנו את החומות בחכמה. למה הוא כותב את זה? אולי כדי להצדיק את הקושי בכיבוש? צריך לחשוב.
  • תיאור של הפילוג בקרב היהודים. התמצאות מעניינת. האם תיאור מדויק? האם יש מקורות נוספים?
  • הנבואה האומרת שממזרח יצא כוח. הסברו של טקיטוס כי הנבואה התכוונה לאספסיאנוס וטיטוס והיהודים פירשו אותה לעצמם... מעניין. מאיפה הנבואה הזו צצה? האם מספריהם של היהודים עצמם? אם כן, וטקיטוס מסביר לנו את זה, אז הוא למעשה מקבל את מה שכתוב בספרי היהודים...
  • "ואילו אולצו לשנות את מקום מושבם, גדול היה פחדם מן החיים מפחדם מן המוות"


הערות ראשונית ולא מחייבות

  • בדבר עניין הכשרות בפרק ד תוכלי אולי להעזר בויקרא פרק יא שם ישנו הציווי האלוהי לא לאכול חיות מסוימת, אין שם הסבר ללמה מלבד שחיות מסוימת הן טמאות.
  • הנבואה שאת מדברת עליה היא ככל הנראה נבואה ידועה שהתרוצצה בשטח, כתבתי עבודה בשנה שעברה על וספסינוס ונתקלתי בנבואה הזו ועוד רבות אחרות אצל סוטוניוס, הרי לך מראה מקום: 

סווטוניוס, טרנקוליוס, קיוס."אספסיאנוס האלוהי" בתוך שנים עשר הקיסרים. הוצאת מסדה 1940.(פרק 4 מתייחס לנבואות על וספסינוס). חנוך חן 12:28, 9 בינואר 2010 (UTC)

סיפור המוצא האחרון של היהודים

Most writers, however, agree in stating that once a disease, which horribly disfigured the body, broke out over Egypt; that king Bocchoris, seeking a remedy, consulted the oracle of Hammon, and was bidden to cleanse his realm, and to convey into some foreign land this race detested by the gods. The people, who had been collected after diligent search, finding themselves left in a desert, sat for the most part in a stupor of grief, till one of the exiles, Moyses by name, warned them not to look for any relief from God or man, forsaken as they were of both, but to trust to themselves, taking for their heaven-sent leader that man who should first help them to be quit of their present misery. They agreed, and in utter ignorance began to advance at random. Nothing, however, distressed them so much as the scarcity of water, and they had sunk ready to perish in all directions over the plain, when a herd of wild asses was seen to retire from their pasture to a rock shaded by trees. Moyses followed them, and, guided by the appearance of a grassy spot, discovered an abundant spring of water. This furnished relief. After a continuous journey for six days, on the seventh they possessed themselves of a country, from which they expelled the inhabitants, and in which they founded a city and a temple.