שיחה:Goldstein 1993

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

נערך לראשונה על ידי משתמש:Uri Zahavi

מחקר מודרני ג / מחקר מודרני G

Goldstein, J. A. 1993. “Alexander and the Jews.” Proceedings of the American Academy for Jewish Research. vol. 59. pp. 59-101.

תוכן עניינים

סיכומים

קישור למאמר של גולדשטיין

קיימות כיום 3 גרסאות עתיקות אשר מתכוונות לטפל בסיפור מפגש אלכסנדר הגדול עם היהודים ביהודה: יוספוס בספרו קדמוניות[1] , מגילת תענית 21 כסלו והגרסא המקבילה בתלמוד הבבלי יומא 69 א ,ורצנזיא אפסילון[2]. 2 הגרסאות הראשונות נכתבו כמובן ע"י סופרים יהודים. הוכח שגם השלישי הוא בעל מקור יהודי. תחילה מציג גולדשטיין פרפארזה של שלושת הקטעים. מצורף כאן קישור לקטעים עצמם:  

שלושת האגדות הן שקריות עמ' 70-71

אף אחת מאגדות אלה אינן יכולות להיות אמיתיות. עדי ראייה פגאניים, עשו רישומים כרונולוגיים לקריירה של אלכסנדר, ולמרות שרוב עבודותיהם נעלמו, כותבים מאוחרים יותר הסתמכו עליהם, במיוחד אריאנוס. הסופרים הפגאניים עשו מאמצים לתעד את ביקורי המלך למקדשים של אלים לא יוונים והשתתפותו בטקסים שלהם, בייחוד בשנים 331-333 לפנה"ס, כאשר הוא היה בקרבת יהודה[4]. ההיסטוריונים הפגאניים של אלכסנדר מספרים כיצד נהג המלך בכבוד לאלים, ואין סיבה להניח שהם יסתירו דיווח שאלכסנדר השתחווה לאלוהי היהודים או אפילו לכהן הגדול שלו. מצד שני, אם אלכסנדר השתחווה לבן אנוש כל שהוא, כפי שמיוחס בכתביו של יוספוס ובאגדה הרבנית, העובדה הייתה כה מדהימה שאף ביוגרף של המלך לא היה עובר על כך בשתיקה.
ההיסטוריונים הפגאניים של אלכסנדר, עשו גם מאמצים רבים לתעד אותות ואורקלים של כל האלים, יוונים ולא יוונים, שתמכו במסעות המתמשכים של אלכסנדר, במיוחד בשנים 331-333.[5] הסיפורים של יוספוס והאגדה הרבנית כוללים את אישור אלוהים למסעו של אלכסנדר, ובפסודו-קליסתנס, אורקל של אפולו משכנע את המצרים להיכנע למלך.
אלכסנדר דרש בתקיפות לשלוט בכל העמים הכפופים לאימפריה הפרסית. אם אוכלוסיה כלשהיא, סירבה בצורה זו או אחרת לאלכסנדר, היה המלך מגיב במהירות, וההיסטוריונים לא יכלו לדלג על הנושא בשתיקה.
למרות זאת, ההיסטוריות הפגאניות של אלכסנדר אשר שרדו, על ידי אריאנוס, קורטיוס, דיודורוס, פלוטארכוס, וג'סטין, לא אומרות דבר על מפגש של אלכסנדר עם היהודים, על כבוד לאל שלהם, על ביקורו בירושלים, על התגלות אלכסנדר של אישור האל או על אורקל של אפולו למצרים, או של היהודים או המצרים מתעכבים בכניעה למלך!
נאמנות אלכסנדר לאלילים, ליוונים ואלים פגאניים אחרים, מתועדת בשפע לאורך חייו ושוללת את ההמרה לדת של "האל היחיד האמיתי" אשר נמצא ברצנזיא אפסילון.

עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות אותנטיות. עמ' 71-80

ההוכחה שלנו לכך ששלושת האגדות הן שקריות עדיין לא נותנת לנו הבנה שלמה שלהם. איזה עוד טעויות הן מכילות? כיצד הן נולדו? האם אחת מהן מכילה קצת אמת? על מנת לענות לשאלות אלה, נבדוק כיצד מקורות אותנטיים וארכיאולוגיים עוזרים לנו לאושש את האגדות . 

אלכסנדר התקרב ליהודה ושומרון רק ב2 שלבים של מסעותיו:

  • הביקור הראשון היה לאחר ניצחונו באיסוס בנובמבר 333 לפני הספירה ולפני שעזב את עזה כדי לפלוש למצריים בסוף סתיו 332.
  • השני היה לאחר שעזב את מצריים בסוף אביב 331 ולפני שצעד צפונה ומזרחה מצור לקראת הפרת בסוף יולי 331.[6]


 מידע מההיסטוריונים של אלכסנדר

הביקור הראשון

לאחר התבוסה באיסוס, הצבא האימפריאלי הפרסי נסוג לחלוטין מסוריה ופלסטין ולא השקיע כל מאמצים לכבוש את השטח שנית. כתוצאה מזאת, בכל התקופה הראשונה קבוצות אתניות מהאזור יכלו לשלוח לאלכסנדר משלחות שגרירותיות המזהים בו ככובש ושליט. רובם, אם לא כולם עשו כך.[7]
מצור של שבעה חודשים על צור קטע את מצעד המלך דרומה לקראת איזור יהודה ושומרון. בזמן שהתכונן למצור על צור, אלכסנדר החליט על משא של עשרה ימים להעניש ערבים בהרי אנטילבנון[8]. משלחת זו לא יכלה להתקרב ליהודה ושומרון, אשר שניהם היו רחוק בדרום.
לאחר נפילתה של צור, המלך זז במהירות, כמובן במורד הדרכים הצמודות לחוף הים התיכון, לקראת מצריים. אריאן, אשר עקב עודות הכפופים לאלכסנדר, כותב שכל פלסטין כבר באו לקראתו מלבד עזה[9]. דיווח זה יכול לרמוז שלא רק השומרונים אבל גם היהודים זיהו באלכסנדר כשליט. אולי עמים לא כבושים אשר מקומם רחוק מהחוף יכלו להתחמק מתשומת ליבו של המקור של אריאן. אלכסנדר, לעומת זאת, דרש שליטה על האזור כולו, והיהודים לא היו שורדים ללא פגע כפי ששרדו, בשנים 331-333 מבלי ללכת לקראת המוקדוני. בעזה אלכסנדר נאלץ להפסיק את מסעו, הפעם למצור של חודשיים, שבתקופתו לא ביצע מסעות צד. בעקבות נפילתה של עזה, אלכסנדר בילה זמן קצר בטיפול בצרכים המיידים ואז צעד לקראת מצריים. לכן, הדיווחים הנאמנים בדר"כ של ההיסטוריונים הפגאניים של אלכסנדר כנראה לא משאירים מקום לביקור בירושלים ע"י המלך ב332-333. אין שום סיבה לפקפק בעדותם.אלכסנדר לא נתקל בהתנגדות כאשר כבש את מצריים. הוא ביסס את אלכסנדריה כעיר שבה יהיה פולחן לאלים יוונים ומצרים, והוא המשיך מערבה דרך המדבר לראות את המקדש של האל עמון ולהתייעץ עם האורקל שלו.

מקום המפגש אנטיפטרס

מקום המפגש אנטיפטרס לא יכל לשאת את השם הזה בתקופת אלכסנדר. הורדוס קרא למקום על שם אביו, אנטיפטר, אבל המקום היה קיים לפני תחת השם כפר סבא.[10] החלפת שם מקום נוכחי בשם מוקדם יותר היא תופעה נפוצה גם באגדות וגם באירועים היסטוריים. אפילו תחת האימפריה הרומית, הדרך החופית מצור לעזה, סטתה ליבשה בקיסריה ועברה דרך אנטיפטרס על מנת להימנע מהחולות והביצות הקשות למעבר[11]. זה מאד לא סביר שאזכור לכפר סבא-אנטיפטרס כמקום הפגישה יכול היה להחליף את ירושלים, במיוחד בסיפור אשר מדגיש את קדושת ירושלים ומקדשה. במקום, המיקום באגדה הרבנית חייב לייצג מסורת אותנטית.
ראוי לשאול, איך יכולה מסורת כזו להישמר , כאשר סיפורים על פגישה בירושלים או לידה החלו להיווצר? תשובה יכולה להימצא: יהודים חולקו ל2 פלגים מנוגדים. פלג אחד שימר את הזיכרון שקוימה פגישה באנטיפטרס, פלגים אחרים פיתחו את האדה של פגישה בירושלים או סביבתה. יש רמז לזהותו של הפלג הבודד. הרבנים, יורשם של הפרושים, היו ידועים בהערצתם וכבודם לדמות של הכהן הגדול, שמעון הצדיק. באגדות רבניות, שמעון הצדיק הוא הכהן הגדול. אבל הרשימה הנאמנה ברובה של כוהנים גדולים אשר שומרה בכתבי יוספוס מראה שידוע  ולא שמעון היה בן זמנו של אלכסנדר. הפרושים יכלו בקלות להחליף את השם של שמעון המפורסם בפחות מפורסם – ידוע. האגדות הרבניות כנראה מצביעות על מסורת פרושית. התוכן האמיתי של המו"מ בין היהודים לאלכסנדר או כפופיו כנראה לא כלל משהו מיוחד, מכיוון שלא השאיר עקבות במקורות האותנטיים, ורק מעט עקבות באגדות.

הביקור השני

 באפריל 331, אלכסנדר עזב את מצריים וחצה חזרה את המדבר לפלסטין ופיניקיה. אריאן מדווח על עצירה אחת בלבד ע"י המלך, בצור, והוא אומר שמשם הוא צעד לכיוון הפרת, אליו הגיע באמצע קיץ 331. קורטיוס, לעומת זאת, מוסיף מידע חשוב: בזמן שאלכסנדר היה במצריים הגיעו אליו חדשות שהשומרונים שרפו את אנדרומאכוס למוות, המושל של המלך בסוריה. אלכסנדר מיהר לנקום את מותו, ובהגעתו הפושעים נכנעו לו. החפירות בוואדי דליה והפפירוס השומרוני שנמצא שם מראים איך פליטים משומרון סבלו טבח שם בזמן אלכסנדר,  כחלק מנקמתו עבור אנדרומאכוס. הראיות מאשרות את דיווחו של קורטיוס. זה גם מראה כמה בלתי סביר זה שהסיפור של יוספוס משמר זיכרון אמיתי של האירועים. יסופוס היה להוט למצוא משהו שיטיל קלון על השומרונים ולהראות איך גם אלכסנדר הראה להם חוסר כבוד. למרות זאת הוא לא יודע דבר על נקמת אלכסנדר בגלל אנדרומאכוס. מאחר שקורטיוס היה רומי וכנראה כתב בזמן שליטתו של קלאודיוס, זה יכול להראות מוזר שיוספוס, אשר כתב ברומא בזמן שלטונו של דומיטיאן, לא הכיר את עבודתו של קורטיוס. אבל בימי קדם, ספרים יצאו לאור בהעתקה ידנית, ועותקים אלה יכלו להיות נדירים וקשים להשגה. יוספוס אולי הניח ש סופר לטיני לא יכול לספק דבר שלא היה בעבודות יווניות סטנדרטיות שהיה לו על אלכסנדר. ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס שימר את המידע שאחרי כיבוש שומרון אלכסנדר הפך את העיר לקולוניה של המוקדונים. זה לא סביר שהמלך נשאר זמן רב בשומרון לארגן את הקולוניה. במקום, הוא כנראה השאיר את המטלה לכפופים לו. לאחר מכן, אלכסנדר הראה כבוד להרקלס בצור וצעד לכיוון הפרת.לכן, המידע האותנטי של נוכחות אלכסנדר ביהודה וקרבתה ב331 לא משאיר מקום לביקורו בירושלים באותו זמן: הוא מיהר לנקום בשומרון, עצר עצירה קצרה בצור, והמשיך לפרת. המידע הזה על עוינות המלך כלפי השומרונים גם שולל מ331 את הדוח באגדה הרבנית שהכותיים יכלו לרכוש את אזור המקדש על הר מוריה מאלכסנדר, ואחרי שנדחו על ידי היהודים, יכלו לבוא למלך באנטיפטרס ולפנות אליו.


מקורות שונים

ספר נחמיה

מעבר למידע שסופק על ידי ההיסטוריונים של אלכסנדר, מקורות עתיקים אותנטיים וארכיאולוגיה מספקים לנו יותר מידע שיכול לתמוך בשלושת האגדות.
ההתייחסות בנחמיה יג' פסוק כח' לכהן שהתחתן עם בת של סנבלט, שומש ממזמן להוריד מאמינות הסיפור של יוספוס. לעומת זאת, סיפורו של יוסף על סנבלט והכהן הנשוי נישואי תערובת הוא לא גרסא של נחמיה יג' כח' אשר מוקמה בטעות. מלבד השם סנבלט, השמות וה patronymic בנחמיה שונים לגמרי, וכך גם הנסיבות. נחמיה גרש את הכהן עלום השם הפושע, בעוד שבכתבי יוספוס, זקני ירושלים וידוע גרשו את מנשה. הכהן הגדול בנחמיה לא התנגד לנישואים. השם סנבלט עבר מסב לנכדו במשפחה של השליטים השומרונים.

יוספוס על הבדל האמונה בין השומרונים לישראלים

לפי יוספוס, ידוע עמד בפני דילמה איומה: נדר, אשר נתמך על ידי כוחו האינסופי של אלוהים, קשר אותו להיות נאמן לדריוש, ובאותו זמן שאלכסנדר הבלתי מנוצח דרש שהכהן הגדול ינטוש את דריוש ויקבל את המוקדוני כאדון עליון. האמת היא, שהראיות מראות שמתוצאות של נפילת יהודה עד מרד החשמונאים (כלומר מאמצע המאה השישית עד ל160 לפני הספירה) רוב היהודים האמינו שהאל שלהם יעניש אותם אם הם ימרדו כנגד המלך הפגאני שהוא שם לשלוט עליהם. הכישלון של האגדה הרבנית ושל זו בפסודו-קליסתנס לשים לב לגורם זה רומז ששתיהן שקריות. אם היהודים נכנעו לאלכסנדר ב331-333 לפני תבוסתו הסופית של דריוש בגאוגמלה, היינו צריכים לשאול איך הם הצליחו לשכנע את עצמם שאלכסנדר היה כעת המלך שהאל בחר לשלוט על עמו הקפריזי.
מצד שני, השומרונים לא קיבלו את הספרים של ירמיהו, יחזקאל ודברי הימים, אשר מלמדים את הדוקטרינה שדורשת מהישראלים לציית למלך הפגאני שאלוהים שם עליהם. לכן אין זה מפתיע שסנבלט השומרוני לא התקשה להחליף את בריתו ואת ברית נתיניו מדריוש לאלכסנדר.

ממצאים ארכיאולוגים על יישוב שכם

ארכיאולוגיה מגלה ששכם שכנה בהריסות אחרי הכיבוש האשורי במאה השמינית ושיישוב מחדש החל בעושרים האחרונים של המאה הרביעית לפנה"ס. זה סביר ששומרי התורה השומרונים בשומרון לא יכלו להתקיים במקביל לעובדי האלילים המוקדונים הקולוניסטים, ולכן התיישבו בשכם. למרות שניתן לחשוב שרק אז השומרונים בנו מקדש בהר גריזים, אנו נראה שהסיפור של יוספוס היה יהודי לגמרי במקור. יהודים לא היו ממציאים קשר למקדש המפולג השנוא עם השם המהודר השל אלכסנדר. לכן קשר זה בסיפור של יוספוס ייצג זיכרון אמיתי.
יוספוס, בכך שסיפר על האירועים שעקבו למותו של סנבלט וביקורו של אלכסנדר בירושלים, קורא לשכם המטרופוליס של השומרונים, אבל הנרטיב של בניית המקדש בהר גריזים ע"י סנבלט לא מזכיר את העיר שכם הקרובה. הזיכרון המקורי של האירועים שהביא לבניית המקדש, אולי לא כללו את שכם. משדר מאוחר יותר של מסורת זו, אולי היוצר של האגדה שלנו, אולי היה זה שיצר את התוכן של aj xi.8.6.340-44 (חוץ מ341 שהתווסף על ידי יוספוס עצמו). אם כך, הזיכרון המקורי יתאים אם הסיפור הסביר של היישוב מחדש של שכם.

המקדש של השומרונים והשמדתו על ידי יוחנן הרקנוס

יוספוס מדווח שלשומרונים היה מקדש בהר גריזים מהזמן של אלכסנדר עד לזה של הנסיך-כוהן החשמונאי, יוחנן הרקנוס, אשר השמיד אותו כ200 שנה מאוחר יותר.
ראיות מהימנות מאשרות שמקדש שומרוני היה קיים במאה השנייה לפנה"ס. מצד שני, מחקר ארכיאולוגי מהתקופה האחרונה שולל טענות שהתגלו הריסות של מקדש שומרוני והראה שאין זכר למקדש כזה. עובדה זאת לא מפתיעה. יוחנן הרקנוס בטח הקדיש מאמצים רבים להשמדת המבנה של פלג זה. 200 השנים שיוספוס תאר הן בקרוב לאמת: הדיווחים על התעסקות אלכסנדר עם סנבלט ישתייכו ל333, וכיבושיו של יוחנן הרקנוס החלו אחרי מותו של אנטיוכוס הVII ב129 לפנה"ס.
העובדה שיוחנן הרקנוס השמיד את המקדש השומרוני הרבה אחרי זמנו של אלכסנדר היא אינדיקציה נוספת שהאגדה הרבנית היא שקרית. למרות זאת, יש לציין שהאגדה הרבנית מזכירה רק את הר גריזים ולא אומרת דבר על מקדש שם.

ספר דניאל

ספר דניאל בעצמו הוא רובו מעשיה תעמולתית, אבל ראיות היסטוריות ממשיות יכולות להיגזר ממנו. לדוגמא, ה"נבואות בספר הן לרוב vaticina ex eventu ויכולים להיות מתוארכים בדיוק. הנבואה בדניאל ב' (כולל תרגום לעברית מארמית) נוצר במספר שלבים. רובד אחד שלו יכול להיות מתוארך לבערך 301, ורובד נוסף לסביבות 242 לפנה"ס, ורבדים אלה מנבאים ש ממלכת "ברזל" (ממלכת אלכסנדר), תתעלה על ממלכת ה"נחושת" (האימפריה הפרסית). אבל האגדה ביוספוס מדברת, לא על ממלכה, אבל על יווני שישמיד את האימפריה הפרסית. לכן, היא מתייחסת לדניאל ח' ג-ז וכ-כ"א, לא לדניאל ב'. דניאל ח' מתוארך לתחילת 163 לפנה"ס ולא הייתה אפשרות להראותו לאלכסנדר.

הסיפור של יוספוס הוא יחידה קוהרנטית אחת. עמ' 80-90

ב1898, אדולף בוכלר הוציא לאור ניתוח של האגדה של יוספוס אשר מאוחר יותר התקבלה על ידי רוב האקדמאים. ב1983, שיי כוהן, טען מחדש את ההיפותזה של בוכלר והציע שינויים. גולדשטיין מאמין שבכולר וכהן טעו. לפני הצגת ההפרכה, הוא מסכם את העמדה הבסיסית שלהם. הם טוענים שחוסר התאמות וחוסר המשכיות פנימיות מראות ש aj xi.7/2/302-8/6/345 מורכב מ4 מקורות או קצוות שבמקור היו עצמאים זה מזה:

  •  ב 7.2.302-3,8.2-3.306-16,4.321-25 (חצי ראשון), 6.345 יש סיפור שומרוני על סנבלט, מנשה והשומרונים ומערכת היחסים המוצלחת שלהם עם אלכסנדר.
  • ב8.3.317-20,4.325 (חצי שני) – 5.339 , יש סיפור יהודי על ידוע והיחסים שלו עם המוקדוני.
  • ב 8/6/340-44 יש סיפור יהודי זדוני על איך אלכסנדר אכזב את השומרונים.
  • ב 8.1.304-5,3.313-14,316-17 (חצי ראשון), 320 (חצי שני), יש סיפור קצר (שכנראה נלקח מהיסטוריון פגאני של אלכסנדר) על השלבים שמסעות אלכסנדר באימפריה הפרסית, כדי להכין את הסצינה.

סנבלט

במבט ראשון, במיוחד כאשר נתמכת על ידי טיעוניהם של בוכלר וכהן, התיאוריה משכנעת. למעשה, היא לא ניתנת להגנה. האגדה יכולה להראות כיחידה בנויה היטב, יהודית ואנטי – שומרונית לכל אורכה. הסיפור השומרוני כביכול מתחיל עם הכרזה (7.2.302) שגם סנבלט וגם השומרונים הם כותיים, אשר רומז שאינם ישראלים. הכותב ידע שכמה דורות לפני אלכסנדר, הגויים שגרו בשומרון, עוינים כלפי היהודים, קראו לתשומת ליבו של המלך הפרסי ארתחששתא מה שהם האמינו כנטיות החתרניות של הירושלמים ושל היהודים (עזרא 4:12-16). סנבלט, שליחו בשומרון של המלך הפרסי דריוש, אשר חלק את אותה אמונה, ניסה להתנגד לנטיות החתרניות הללו ולזכות באמון היהודים על ידי ניתן ביתו למנשה כאישה, אבל הנרטיב (303) מבהיר שסנבלט היה מודע לכך שאלה היו נישואי תערובת. בזמני קדם, רוב הקבוצות האתניות, לא רק יהודים, גינו נישואי תערובת עם זרים. בהחלט בשביל הסופר, "נישואי תערובת" היה ביטוי מלא קונוטציות מלאות שינאה. הוא חלק עם עזרא ט' וי' ועם רוב היהודים מזמנו את האמונה שנישואי תערובת היו הפרה נוראית של התורה, אשר גרמה את האסונות של נפילת ממלכת יהודה והגלות הבבלית. רק בהמשך הנרטיב (8.2.307), הסופר מייחס לזקני ירושלים את אותה אמונה כאשר הוא משתמש בביטוי הטעון:"violate the torah" לשמר את נישואי ביתו ה"אסורים", סנבלט ממשיך בכוונה להפרה נוראית נוספת של התורה: הוא יבנה מקדש תחרה לזה שבירושלים, בניגוד לכתוב בספר דברים י"ב ב-י"ד. למרות שניתן לחשוב שסנבלט, כגוי כותי, לא היה כפוף לספר דברים י"ב ב-י"ד, הסופר וודאי ידע ששומרונים שומרים על התורה ומנסה להראות שמושל שומרון התכוון להרחיק את היהודים מהתורה. אכן, באגדה (8.4.323), סנבלט מצוטט כממליץ לאלכסנדר על היתרון שהמקדש על הר גריזים יספק: הוא יפצל לשתיים את הנאמנות הדתית של היהודים החתרנים בפוטנציאל.
סנבלט מתואר גם כבוגד. ראשית היה נאמן לדריוש ואז ישירות עבר לצד אלכסנדר אחרי קרב איסוס. שיקוליו היו אנוכיים לגמרי – לתהילת צאצאיו. (8.4.323).
אף אחד לא יכול לייחס לשומרונים את התיאור של איך אלכסנדר אכזב את תושבי שכם, אך נמצא סיבה טובה להניח שזהו חלק אינטגרלי מהאגדה.
למרות שהודינו שחיבור המקדש השומרוני לאלכסנדר בא לחבר את המקדש לאדם כה חשוב שיהודי לא יכל להמציא את הקשר, יש ספק גדול יותר שתעמולן שומרוני ביצע את חיבור זה.יהודים, על מנת להלל את המקדש השני, לא כתבו תעמולה על הקשר עם סיירוס.

המקדש היהודי מול השומרוני


שומרונים באלכסנדריה התווכחו עם היהודים איזה מקדש עליון. שופט ויכוח זה היה תלמי השישי (180-145 לפנה"ס). כל צד טען שמקדשו היה זה שנבנה בהתאם לתורת משה. היהודים הביאו טקסטים מהתורה, לשושלת המלכים שלהם ולתרומת מלכי אסיה לכבד את מקדשם. הם טענו שהמקדש השומרוני לא קיבל תרומות כאלו. אכן, אין ראייה שאלכסנדר שלח מתנות למקדש השומרוני, למרות שאישר את בנייתו. השומרונים, בנוכחות תלמי טענו על בסיס התורה שלהם ודיברו על משה, לא על אלכסנדר. לכן הלגיטימציה של המקדשים הייתה תלויה על החיבור למשה ולתורה. יהודים נישאו לעתים לשומרונים אבל האגדות מתאימות לנחמיה יג' כח' בהתנגדות לנישואים אלה. למרות שחסרות עדויות, השומרונים אולי התנגדו לנישואים באותה מידה. למרות מלכים ב' יז' כז-כט, אין סיבה להניח ששומרונים היו מקבלים ככהן גדול חבר בשושלת הכהונה של היהודים. טקסטים שומרונים מאוחרים יותר מצהירים על כך. בעקבות עובדות אלה, איזה שומרוני יתמוך בכך שהמקדש בגריזים, נוצר ממלך פגאני ויהודי משושלת אחרת? ניתן להניח שהסיפור המקורי על סנבלט ואלכסנדר היה שומרוני ושיהודי שכתב אותו. אך אין כל עדות לכך וקשה לדמיין איך הסיפור המקורי, יכול להיות כל דבר מלבד סיפור של פלגים מסוימים בוגדים. לכן האגדה של יוספוס היא יהודית ואנטי-שומרונית.

ניתוח האגדה והקשיים שהוא פותר


נמשיך להראות איך האגדה היא יחידה אחת. לכל אורכה היא משווה בין היהודים הטובים עם הכהן שלהם, לשומרונים הרשעים וסנבלט. בחלק הראשון של הסיפור השומרוני, ידוע מתמודד כנגד סנבלט הרשע ומנשה. לאחר מכן הסיפור לא מזכיר את ידוע וממשיך עם סיפור נאמנותו הלקויה של סנבלט לדריוש ורומז שנאמנות זו תלויה ברווח אישי.
בהמשך, לא מזכירים את סנבלט, אלא כקונטרסט מראים את ידוע כנאמן לחלוטין לדריוש, אפילו לאחר תבוסתו. למרות זאת, ידוע מסרב לעבור צד. בהמשך אלכסנדר כובש את צור ועזה. הסופר כיוון להראות את הזוועות שתקפו את ידוע.
בהמשך מתרכז הסיפור באלכסנדר וידוע לאחר לאחר הקרב על איסוס. באותו אופן מתרכז הסיפור בלי להזכיר את ידוע בסנבלט, באותה נקודת זמן. מה שנאמר על סנבלט הוא בקונטרסט מוחלט לידוע. ידוע נאמן וסנבלט לא. ידוע מסרב באומץ לאלכסנדר, וסנבלט לא. ידוע מתמודד עם זוועות, וסנבלט מתקרב למימוש תוכניתו.
מעט לפני נפילת עזה סנבלט מת, כנרה מצליח.

נראה שהקטע כולו נועד להראות את הקונטרסט בין ידוע וסנבלט. ניתוח זה פותר 2 קשיים שבוכלר וכהן שמו לב אליהם , וניצלום לרעה.

  • קושי אחד ב 8.4.321, אחרי סיפור ידוע ואלכסנדר במצור על עזה, קופץ חזרה לסנבלט ואלכסנדר בתחילת המצור על צור. הקפיצה המוזרה שימשה כהוכחה לבוכלר שהכותב, שילב בין מקורות שונים על סנבלט וידוע. אך התגלית שלנו פותרת את הקפיצה המוזרה.
  • הקושי השני ב 8.3.3.819-20. אלכסנדר איים שיצעד כנגד ידוע ברגע שיכבוש את צור. אך לאחר כיבוש צור הוא צועד לעזה ולא לירושלים. הטקסט לא מסביר סתירה זו, שהיא כה ברורה עד שלא נראה שכותב פספס אותה.הניתוח שלנו נותן פתרון חלקי: כותב האגדה בכוונה הציג איומים כלפי ידוע, שהאחרון מביניהם הוא המצור על עזה. לא ידוע איך הסתירה נוצרה אך ניתן להציע פתרון פשוט.
    גולדשטיין מציע שמילה יוונית שפעמים רבות הושמטה בטעות. הטקסט המשופץ עם המילה אומר: "אחרי שאלכסנדר סיים את ענייניו בצור הוא אפילו צעד לעזה". תוספת המילה אפילו מוסיפה הפתעה והופכת את הטקסט להגיוני יותר. בכל מקרה שני הקשיים כבר לא מוכיחים שהאגדה מורכבת ממקורות שונים.

החלקים הבאים של האגדה גם הם מתאימים לשלם קוהרנטי. ב8.4.321-25 מסופר על סנבלט ללא עזרה אלוהית, עבר לאלכסנדר הגיש את בקשתו, בנה את המקדש ומת בשלום. בחלק הבא יש קונטרסט המספר איך ידוע פחד מאלכסנדר, הצטרף לאנשים בתפילה לעזרת האל, חלם חלום עם מסר מהאל, פתח את השערים לפגוש את אלכסנדר, וזכה בהצלחה עם המלך אשר ענה לבקשותיו. ידוע ידע שסנבלט, כפי שאלכסנדר ראה אותו, לא ביצע כל פשע והיה בן-ברית שימושי. לכן, באגדה ידוע לא ביקש מאלכסנדר לחזור בו מאישורו למקדש. אך כל עוד המקדש השומרוני קיים, הכותיים ניצחו את ידוע והיהודים. על מנת להראות שהשומרונים לא ניצחו, האגדה ממשיכה. הציווי של אלכסנדר שחייליו של סנבלט יתגייסו לשרת במצרים, יכולה להיות עובדה היסטורית שסופרה על ידי צאצאיהם של חיילים אלה. אך זה מהווה הפסד לשומרונים: חיילי סנבלט נאלצו להתרחק מהר גריזים וחזרו למצריים, כנגד דברים יז – טז. קורא יהודי יסיק שהשגחה אלוהית גרמה לאלכסנדר להשפיל את השומרונים.
לכן מסגרת האגדה היא קוהרנטית. באגדה כהן מצא נקודות מוזרות אחרות וחוסר התאמות. לכל אחת מהן יש הסבר משביע רצון.

2 אלמנטים ניגודיים באגדה ופיתרון הסתירה ביניהם

כהן תרם רבות להבנת האגדה ע"י כך שהראה שהפגישה בירושלים מורכבת מ2 אלמנטים ניגודיים:
הראשון שכלל את הבגדים של הכוהנים, ופתיחת השערים מתאים לתבנית של סיפור adventus [12].
מצד שני הסיפור של פחדו של ידוע, התפילה לאלוהים , החלום של ידוע, ההשתחוות של אלכסנדר וחלומו, מתאימים כולם לתבנית העתיקה של סיפור התגלות.
כהן מסיק ששני האלמנטים סותרים זה את זה ושייכים למקורות שונים, למרות שהוא מודע שהשילוב של ההתגלות עם האדבנטוס, נעשה בצורה טובה – מעבר ליכולותיו של יוספוס.
מלומדים, כולל כהן, לא זיהו את הפונקציה של הסממנים השונים ב8.4-5.326-29. יוצר האגדה ידע על הדילמה של ידוע כתוצאה מאמונתם שאלם דרש מהם נאמנות לדריוש אפילו שהתמודדו כנגד אלכסנדר. איך יכלו להשתחרר מדרישה זו?
האגדה נותנת פתרון ראשון בחלומו של ידוע. קיים סיכון בללכת בעקבות חלום כזה. חלומות יכולים להיות מתאים. אם החלום היה שגוי היהודים האמינו שבעקבות הכניעה לאלכסנדר הם יענשו במהירות. ידוע לקח את הסיכון והלך בעקבות חלומו. בעקבות תגובתו של אלכסנדר היה ניתן לדעת שהחלום הוא אמיתי . חלומו של אלכסנדר, חשף שאלוהים בעצמו אישר את כיבושי אלכסנדר עוד לפני שהתחיל את מסעותיו. אלכסנדר, כעת היה האיש שאלוהים בחר לשלוט. ההשתחוות שלו לאל היה אישור נוסף.
עוד אישור לפי האגדה, ניתן ע"י ספר דניאל. אלכסנדר זיהה את עצמו כיווני אשר יביא לסוף האימפריה הפרסית. כאשר אלכסנדר מאפשר לחיילים יהודים להתנדב, במקום לגייסם הוא מתפשר כדי לאפשר לידוע לשמור על נדרו, אלא הוא מראה נדיבות לעם שנכנע לו. כאשר מסתכלים בצורה כזאת על הטקסט, היחידה היא אחת וקוהרנטית ולא מורכבת מ2 מקורות סותרים.

איזה מסרים מעבירה האגדה של יוספוס? מתי היא נכתב? – עמ'  90-96

האגדה ביוספוס מעבירה מספר מסרים:

  • הסופר מאמין שיהודים צריכים להיות נאמנים לאל הפגאני שאלוהים שם מעליהם, אבל גם שסימן מאלוהים יכול להראות שיהודים צריכים לשנות את נאמנותם כשהוא החליף מנהיג אחד באחר.
  • גם בזמנים אלו של שיעבוד, אלוהים משגיח ומגן על העם הנבחר.
  • גם השליט הפגאני החזק ביותר היה כלי ביד האל.
  • השומרונים הם כותיים ולא ישראלים – המקדש והכוהנים שלהם לא לגיטימיים.
  • אלוהים לא מגן עליהם אלוהים תומך בידוע ועל שושלתו zadokite-oniad.

יש אמונה רווחת תקופת העבדות נגמרה ב142 לפנה"ס, בתקופת כהונתו של שמעון החשמונאי. יהודים רבים האמינו שאלוהים דחה את שושלת הצדוקית-אוניאד אחרי כהונתו מלאת החטאים של יאסון, והם קיבלו כהן מהשושלת החשמונאית במקום. אבל, בגלל שפלגים יהודים שונים חלוקים ביניהם על נושאים אלה, אף אחת מהעובדות הללו לא שוללת לחלוטין תאריך מאוחר יותר לאגדה. אנחנו ראינו שהאגדה לא מכירה בנקמת אלכסנדר עבור אנדרומאכוס, למרות שהיא הייתה יכולה להיות שימושית בהטלת קלון על השומרונים. לכן האגדה הורכבה כאשר אירוע זה נשכח, זמן רב אחרי אלכסנדר.

איך היהודים ידעו על התחייבותם למלך ספציפי ועל שינויי השלטון שאלוהים החליט עליהם? התשובה קלה: כל פעם ששינוי כזה הסתמן, כל עוד הם האמינו שהם בתקופת ענישה של עבדות. בין 333 ל142 לפנה"ס היו שינויים רבים של שליטים ביהודה. רוב שינויים אלה לא כללו משבר מכיוון שהשליט או הובס לחלוטין או נכנע. לפחות במקרה אחד לפני 301, תלמי I התנכל ליהודים, בגלל נאמנותם לשליט מובס. לאחר מכן, רק שינוי שליט אחד הטיל על היהודים את הדילמה שידוע נתקל ב – המלחמה ב 197 -203 בין האימפריות של תלמי V והאימפריה הסלאוקית שבראשה עמד  אנטיוכוס השלישי.

 חלק מהנסיבות של המלחמה דומות למצב שבו נתקל ידוע. נסיבות אחרות שמות אפילו יותר לחץ על היהודים מהמסופר באגדה, בתקופתו של אלכסנדר. לחץ זה גרם לדחיפות בצורך למצוא צידוק לשינוי הנאמנות. הנסיבות הן: אנטיוכוס הIII היה מנהיג גדול, אשר נקרא "the great" , כמו אלכסנדר, בין205-212, במסעו מאסיה מינור להודו ב202 הוא כבש את צור ולאחר מצור כבד גם את עזה. ב200 אנטיוכוס הIII הביס כוחות תלמיים ב פאניון ליד מקורות הירדן ולאחר מכן כבש את שומרון (שהייתה עדיין קולוניה של המוקדונים) וסביבתה. בזמן זה ירושלים והיהודים סבלו קשות. אם חיילים סלאוקיים כבשו את ירושלים ב201,202 by default. רק בעזה הייתה התנגדות של התלמיים בחודשים אלה. אנשי אנטיוכוס אולי נכנסו לירושלים בהפתעה ששעריה היו פתוחים. אך יותר סביר שאנטיוכוס החליט לדלג על יהודה. אם היה משבר אמונים שגרם לסבל ליהודים באותה תקופה כנראה שהיה מוזכר בדניאל יא' – יג'-יד'. לכן אין להסיק מסיפורו החפוז של יוספוס ומדניאל יא' שאנטיוכוס כבש את ירושלים ב201-202. אבל יוספוס, כותב החל מחורף 200-201 בדיוק גדול יותר ומציג את פוליביוס והמכתב של אנטיוכוס הIII. בסוף 201, אנטיוכוס אולי לא שלט ביהודה וירושלים אבל הוא כנראה חשב ששלט בנקודות האסטרטגיות של פלסטין. מיוספוס (מגובה ע"י פוליבאיוס) אנו למדים שבחורף זה, סקופאס, מפקד שכיר חרב בצבא תלמי הV עם כנגד סוריה וכבש ערים רבות ואף את ישראל. מעבר למתקפה זו, ירושלים עברה מלחמת אחים באותה תקופה המוזכרת בדניאל יא' יד'. הקטע בדניאל מראה שחלק מהיהודים האמינו שהנבואה לזמן שחרורם קרב, ונלחמו כנגד סקופאס. בינתיים, רוב היהודים, שמרו על בריתם עם תלמי. סקופאס ניצח, אך ניצחונו היה קצר. צבאו הפסיד בפאניון ב200 לפנה"ס. העיר שומרון נפלה תחת אנטיוכוס. זמן קצר לאחר מכן הצבא הסלאוסיד צר על ירושלים. בזמן המצור היהודים סבלו רבות. באופן מפתיע, לפני שנפלה העיר, העם הנבחר שינה את נאמנותו לאנטיוכוס ואף נלחמו עבורו. היהודים עשו אף יותר ממה שעשה ידוע לאלכסנדר באגדה. היה טקס לברך את השליט החדש ואנטיוכוס העניק הטבות רבות ליהודים. הכותב טוען ששמעון הצדיק היה אחראי לשינוי הברית של היהודים, על בסיס פירושו לנבואת יחזקאל. אולי הוא דיווח שקיבל הארה בחלום. ניתן לנחש שהישג זה עזר לשמעון לקבל שבחים מישו בן סירא, שנכתב בזמן חיי שמעון. בן סירא מעיד שזו הייתה תקופת שנאה בין היהודים לשומרונים. לכן בכהונתו של שמעון, כל שיעורי האגדה התקיימו: דרישה לנאמנות לשליט פגאני, החלפת מנדט ממנהיג אחד לאחר, שנאה לשומרונים ותמיכה בשושלת הצדוקית –אוניאד. רק כהונה אחת נוספת של יוחנן הורקנוס (134-104 לפנה"ס) יכולה להוות רקע דומה לאגדה, אבל קווי הדמיון מעורפלים יותר, ויוחנן היה כהן אחרי סוף עדין העבדות הענישתית. אנטיכוס VII צר עליו בירושלים. יוחנן נכנע ואנטיוכוס הראה באדיבותו כבוד לאלוהי היהודים. יוחנן הרס מאוחר יותר את המקדש השומרוני, עזב את נאמנותו לאימפריה הסלאוסידית והרס את העיר שומרון. נאמר גם שקיבל התגלות נבואתית. אבל אנטיוכוס VII לא היה אלכסנדר. הוא לא צר על צור או עזה, ובכניעתו לו, יוחנן לא נטש מלך פגאני אחר. ניתן להסיק שהאגדה הורכבה בסביבות 200 לפנה"ס. היא הגיעה כתקדים המצדיק את שמעון לשינוי הברית. בהעדר, מסורת אותנטית זה גם ענה על השאלה שכנראה נשאלה ע"י היהודים:"איך אבותינו החליפו את בריתם לאלכסנדר?" אם כך, האגדה היא תעמולה שנכתבה בעיקר לחמם את לב היהודים ושנית להשפיל את השומרונים, ורק לבסוף, אם בכלל להרשים גויים. תאריך יצירת האגדה מספק הסבר לסממן חריג שלה. הירושלמים ביקשו מאלכסנדר שיתן ליהודי בבל ומדי את הזכות לשמור על התורה. בזמן זה, אלכסנדר לא החזיק באזורים אלה.אפילו אם הירושלמים ידעו על תוכניותיו לכבוש מקומות אלה, היו צריכים לכלול את יהודי מצריים, מכיוון שלשם המשיך אלכסנדר. כהן זיהה שכשלון הירושלמים לכלול את מצריים מוכיח שיהודי אלכסנדריה לא יצרו את האגדה. ב200 לפנה"ס, הכותב שעבד ביהודה, אולי לא זכר את הסדר הנכון של כיבושי אלכסנדר, והוא ידע שאנטיוכוס III שלט על בבל ומדיה. על הדיווח שרומז שאלכסנדר קרא את דניאל ח', אולי יוספוס הוסיף אותו באמונה שיהודים ב333 לפנה"ס, לא יכלו להיכשל בלהראות לאלכסנדר את הנבואה, אשר ניתנה יותר מ300 שנה מוקדם יותר.

איזה מסרים מעבירה האגדה הרבנית? מתי היא נכתבה? עמ' 96-98

האגדה הרבנית מעבירה את המסרים הבאים:

  • אלוהים מגן על היהודים ומשתמש אף בפגאנים החזקים ביותר ככלי בידיו
  • השומרונים מהווים סיכון
  • אלוהים לא מגן עליהם
  • היהודים מוצדקים בשימושם באמצעים אכזריים כנגדם.

השימוש בשם הכהן הגדול שמעון הצדיק אולי משמעותי ואולי לא. זה אולי משקף רק את האמונה השגויה ששמעון החזיק תפקיד זה בזמן אלכסנדר. או אולי משקף את הכוונה לצייר את ההשגחה האלוהית כפועלת דרך חבר בשושלת המסורתית הפרושית והרבנית.

האגדה הרבנית חולקת את הסממנים הבאים עם יוספוס:

  • השומרונים הם אויבי היהודים
  • היהודים בסכנה כי הפרו פקודה של אלכסנדר
  • הכהן הגדול בבגדיו והירושלמים לבושים בלבן הולכים לפגוש את אלכסנדר
  • אלכסנדר משתחווה לכהן הגדול
  • אלכסנדר מדווח שהיה לו חזיון של הכהן הגדול
  • אלכסנדר ממלא את מבוקשו של הכהן


ההבדלים בין האגדות

מצד שני יש הבדלים חשובים בין האגדות. האגדה הרבנית לא מזכירה את דרישת אלוהים שהיהודים יצייתו למלך הפגאני: ההאשמה של הכותיים שהיהודים מרדו, אולי שקרית, אבל היא לא מוצגת כחסרת אמינות. העוינות ההדדית בין היהודים והשומרונים, גדולה בהרבה באגדה הרבנית – השומרונים זוממים להשמיד את המקדש בירושלים והיהודים מטילים על השומרונים לא רק את חילול האתר הקדוש שלהם, אלא גם מוות אכזר על ידי עינוי – שילוב של טיפול גדעון באנשי סוכות (שופטים ח' ז'-טז') וטיפול אכילס בהקטור. נאמר על אלכסנדר שהוא העתיק את עינויו של אכילס והטילו על מפקד הצבא המובס בנפילת עזה. זה מפתיע לראות שסופרים זרים מתייחסים לטיפול זה באויב מובס כזוועתי בעוד האגדה הרבנית ראתה בכך סיבה לחגוג. בנוסף באגדה הרבנית מקום המפגש עם אלכסנדר מתרחש באנטיפטרס, ולא ירושלים. הסיפור ביוספוס מספר על היסודות של המקדש השומרוני. האגדה הרבנית מספר איך היהודים חיללו את הר גריזים ולא מזכיר את המקדש השומרוני.
הסממנים המשותפים כה רבים ומשמעותיים שאינם יכולים להיות מקריים. חייב להיות חיבור בין שתי האגדות. אבל ההבדלים החשובים לא נותנים להסיק שאחד הופק מהשני.
האגדה הרבנית לא מזכירה את המקדש השומרוני בזמנו של אלכסנדר, ולא במאתיים השנה הבאות עד השמדתו ע"י יוחנן הורקנוס. הסיפור יכל להיבנות רק כאשר כל אלה נשכחו, ולכן היה מוכרח להבנות אחרי 200 לפנה"ס, אכן זמן רב אחרי שלטון יוחנן הורקנוס. אם יוספוס ידע על האגדה הרבנית, הוא דחה אותה.
השנאה הנבזית בין היהודים לשומרונים באגדה הרבנית נותנת לנו רמז לתאריכה. לרוב, לא הייתה שנאה בין היהודים לשומרונים ולפעמים הם אף היו בעלי ברית. יוספוס מדווח על עימותים רצחניים בין היהודים לשומרונים בזמן השליט הרומי קומאנוס (48-52). אולי האגדה הרבנית, קמה בזמן זה, כאשר מקדש שומרוני לא היה קיים. באותו אופן, גרסא של האגדה מצוטטת כברייתא, מסורת של התנאים, ההנחה הייתה שהיא הייתה מנוסחת לפני העשור הרביעי של המאה השלישית. למרות שלא ניתן להיות בטוח שכל הברייתאות המצוטטות בתלמוד הבבלי הם מסורות אותנטיות של התנאים. לכן, אנו יכולים להציע תאריך לאגדה הרבנית בין 48 ו230 לספירה. הסופר אולי סמך על מסורת פרושית כאשר מיקם את הפגישה באנטיפטרס. הוא ידע, אולי לפי תורה שבעל פה, את הסממנים בסיפור של יוספוס שחוזרים על עצמם באגדה הרבנית.

המסר והתאריך של ההגדה בפסודו - קליסטנס עמ' 98-101

האגדה מלמדת שיעור מפתיע, אשר נסתר על ידי יוספוס: לא היהודים, אלא המקדונים הם פנאטים, אשר אינם פוחדים למות. גם סיפור זה מצייר את אלכסנדר ככלי ביד האל. ניתן להסיק מכך שהשגחה אלוהית הגנה על היהודים.
האגדה חולקת את הדברים הבאים עם האגדות האחרות:

  •  היהודים בסכנה על כך שחשבו להתנגד לאלכסנדר
  •  הכהנים בבגדיהם יוצאים לפגוש את המלך
  •  אלכסנדר מתרשם מאד מהמראה ונותן להם את השלום והביטחון שביקשו

מצד שני יש הבדלים חשובים בין אגדה זו לאחרות:

  • לשומרונים אין תפקיד
  • אלכסנדר, מלבד כיבודו את אלוהי ישראל, נהיה מונותאיסט אשר מסור לאלוהים בלבד
  • לא מדווח על חזיון אלוהי, למרות שמקור זה מלא בחזיונות ובחלומות במקומות אחרים.

המסר

אגדה זו מדברת על מצרים ואלכסנדריה. היא משתמש בסיפורים מצרים ומוקדונים, והופכת את האדרת מצרים ואלכסנדריה הפגאנית להאדרת אלוהי ישראל.
קשה להאמין שהסממנים הדומים הם צירוף מקרים. חייב להיות חיבור בין האגדה ליוספוס, למרות שכנראה אין חיבור לאגדה הרבנית שמעמיקה כל כך בשומרונים שאינם משחקים תפקיד כאן. ההבדלים הרבים מראים שאין זה אפשרי שאגדה זו נלקחה ישירות מיוספוס. יותר סביר להניח שהסופר כתב אגדה שבעל פה שהגיע מסיפור זה.
השימור של אגדה זו במקור פגאני ונוצרי זה מראה שקהל גוי הכיר אותה. הפיכת הפואנטה של סיפורים מקדונים ומצרים מראה גם שאגדה זו יועדה לגויים. ההכרזה על כך שהיהודים הם לא פנאטים שמתגרים במוות, לא מוכיח רק שהסופר כיוון לגויים אלא גם מספק לנו תאריך של יצירת הסיפור.

התאריך


יש נקודת זמן קטנה מאד בה היה דחוף ליהודי אלכסנדריה להדגים לשכניהם הגויים, שלא רק שהם לא פנאטים אלא שהם גם אומה הגיונית שמכובדת על ידי אלכסנדר הגדול, שהכריז על אמונתו באלם.
יהודים סיקריקים פנאטים לחמו במצדה עד שהחליטו שהמאבק חסר תקווה והתאבדו ב73 לספירה. סיקריקים אחרים ברחו לאלכסנדריה וניסו לשכנע יהודים שם לקום במרד כנגד הרומאים. הסיקריקים האלו הרגו יהודים שניסו להתנגד להם. לכן, מנהיגים של המועצה היהודית המקומית ניהלו פגישה המונית של עמם וציירו את הסיקריקים כסכנה שיכולה להביא עליהם את הזעם של הרומאים. צריך למסור את הסיקריקים לרומאים, אמרו המנהיגים. העם הסכים, לכד מאות סיקריקים ומסר אותם לרומאים, שעינו אותם למוות. החשדות המתמשכות של הרומאים ושל הפגאנים מאלכסנדריה כנגד העם הנבחר היו כה מסוכנים שיוצר האגדה, יהודי מאלכסנדריה, הרגיש צורך דחוף להוכיח להם ולעצמו כמה שונים מהסיקריקים הוא ואבותיו היו. בסיפור זה, האבות קיבלו לא רק את חנינתו של מייסד העיר הגיבור, אלא גם את טובתו, להם ולדתם. זהו הרקע לאגדה.
למרות זאת, ב115 לספירה היהודים במצרים קמו במרד מלא זוועות, אשר הרומאים לא הצליחו לשכוח עד 117. מזמן פריצת המרד, לפרסם אגדה כתעמולה אשר מגינה על היהודים נהיה חסר תועלת, למרות שנוצרים נטו לשמרה גם מכיוון שהם רצו לשמר את העדות לאמונה המונותאיסטית של אלכסנדר. לכן האגדה נוצרה באלכסנדריה בין 73 ו115 לספירה.

מה כנראה קרה בין השומרונים היהודים ואלכסנדר ב - 333 לפנה"ס עמ' 101

משלחת יהודית פגשה את אלכסנדר או כפופיו ב333 בכפר סבא, ומו"מ הוביל לפתרון מקובל, שפרטיו נשכחו. זה סביר שהכהן הקדוש היה דובר היהודים. אולי אלכסנדר אכן הזמין מתנדבים יהודים במקום לדרוש שבכירים יהודים יתגייסו בשבילו. לאוכלוסיה היהודית אולי היה חסר נשק, ואם כך, לא צופה מהם להילחם עבור דריוש, כשהם תחת שליטה מקדונית או להתנגד לאוספי מס מקדונים. לכן, כפי שנתפס על ידי היהודים ואלוהיהם, כניעה כזאת לאלכסנדר לא תראה בהכרח כבגידה כנגד דריוש. תבוסת המלך הפרסי ב גאוגמלה ב331 ומותו ב330 הסירו כל ספק: לא דריוש אלא אלכסנר היה השליט שנבחר ע"י אלוהים.
סנבלט אכן עזר לאלכסנדר בצור ב333 וקיבל אישור לבניית מקדש על הר גריזים. הסיפור על נישואי מנשה ותפקודו ככהן גדול בהר גריזים, הוא אולי אמת או אולי שקר אנטי-שומרוני תעמולתי. אלכסנדר אכן מיקם את החיילים שקיבל מסנבלט במצרים, וצאצאיהם ספקו מידע לאגדה של יוספוס



הערות

  1. AJ xi.7.2.302-3,8.2-6.306-45
  2. psuedo-callisthenes - vita alexandri regis macedonum (רצנזיא אפסילון) 20.2-5
  3. 2 מקורות אלה דומים מאד ולכן גולדשטיין נותן לשילוב של שניהם שם חדש - האגדה הרבנית
  4. כיבוש צור כדי להעלות עולה להרקלס Arrian ii.15.7-17.7, 24.6, iii.6.1; Diodo- rus xvii.40.2, 46.6; Curtius iv.2.1-4. קורבנות לאל ממפיס : Arrian iii. 1.4. ביקור למקדש עמון: Arrian iii.3-4; Plutarch Alexander 26.6-27.5; Diodorus xvii.49.2-51.4; Curtius iv.7.5-28. עניין בבל והשתתפות בטקסים בבבל Arrian iii. 16.4-5.
  5. האות של טיריאן הרקלס: Arrian ii. 18.1; הנחיה ע"י עמון המצרי: Arrian iii.3.5-6; התגובה המפתיעה של עמון: Arrian iii.4.5.
  6. Arrian ii.l 1.10-iii.7.1; Curtius iv.1-8; N.G.L. Hammond, Alexander the Great (2d ed.; Bristol: Bristol Press, 1989), pp. 95-132; A.B. Bosworth, Con- quest and Empire: The Reign of Alexander the Great (Cambridge: Cambridge University Press, 1988), pp. 55-79. Date of the battle of Issos: Arrian ii. 1.10. Date of Alexander's arrival at the Euphrates: Arrian iii.7. 10.
  7. Arrian ii. 15.6, 26.4; Curtius iv.2. 1; Diodorus xvii.40.2.
  8. Arrian ii.20.4; Curtius iv.2.24-3.1; Plutarch Alexander 24.1-12; Poly- aenus iv.3.4; A.B. Bosworth, A Historical Commentary on Arrian's History of Alexander (Oxford: Clarendon Press, 1980-), I, 224.
  9. ii.25.4; cf. Curtius iv.5.10, 13.
  10. Josephus AJ xvi.5.2.142-43.
  11. See Kasher, "מסע", p. 193, and the map in Michael Avi-Yonah, The Holy Land (Grand Rapids, MI: Baker Book House, 1966), p. 187
  12. סיפור על ביקור פורמלי של שליט לעיר שאנשיה יוצאים לקראתו לחגוג ובעקבות כך מקבלים הטבות. סיפור המרמז שהעיר מקבלת עליה את השליט החדש


ביתנושׂאיםהקדמותהרומאנס היווניגביהא בן-פסיסאשמעון הצדיקיוספוסאבות כנסיה ושאר בֻּזנטיםהרומאנס הסוריהרומאנס העבריהגרסא השומרוניתמתוס והיסטוריא

תשע ב - מיתוס והיסטוריא (אופקים)