תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור עשרים

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור עשרים

26.5.2011

טיעונים מן השתיקה: סווטוניוס מפורסם בכך שהוא לא כותב באופן כרונולוגי אלא לפי סידור עניינים שהוא מוצא לנכון. זה לא נותן לנו סיבה לטעון דבר מה כשסווטוניוס מספר משהו מחוץ להקשר הכרונולוגי שלו. הקלישאה בקרב המחקר היא שסווטוניוס לקח את הכרטיסיות עליהן ארגן את החומר והעלה אותן אחת אחרי השניה.

עניינה אותו המחשבה הנושאית ולא הסידור הכרונולוגי שלהם.

אפילו אם סווטוניוס לא מזכיר את עניין הנוצרים בכלל, כדי שאנחנו נתחיל לפתח טיעון מהשתיקה, עליה להיות שתיקה רועמת. משהו כה גדול, מובהק וחשוב שלא יכול להיות שהכותב לא היה מודע.

כשמראש אנו יודעים שחלקים נרחבים של יצירה של סופר לא הגיעו אלינו, לא נניח הנחות גורפות כמו "הוא לא כתב מעולם על..". תקיפת עדות טקיטוס שהוא מייחס לקשר בין הנוצרים לשריפה חשיבות גדולה מדי, מבחינה מתודולוגית, היא לקיחת טיעון מהשתיקה שהוא כשלעצמו מפוקפק.

שתיקה של סופר אחד בנושא כזה, לעולם המחקר הנוצרי עדות טקיטוס היא חשובה מאוד. בהקשר של סווטוניוס, שכותב בשנות ה-30' של המאה השניה, אפשר להבין שהוא לא מייחס חשיבות מרובה במיוחד לנוצרים ולנצרות.

אם נניח שטקיטוס הפריז מאוד במידה שבה יש להטיל את האשמה על נרון, אפשר לנסות לבנות קייס.

התירוץ היחיד לטעון משהו מהשתיקה זה אך ורק אם האירוע הוא כל כך חשוב, דרמטי ומהותי שאי ההתייחסות אליו היא אמירה בפני עצמה.

רוב הזמן, טיעונים מהשתיקה הם חלשים ביותר ומזיקים למחקר כמו טענת הזייפן.

כיום כשאנו מביטים אחורה, אנו יודעים מי המנצח כי זה מה שתועד.

הממשל הרומי מכיר ביהדות מיוליוס קייסר. הכבוד ניתן ליהדות כי היא עתיקה. בעולם העתיק, קדמוניות הייתה ערך שהעניק הרבה יוקרה. לנצרות לא היה ותק בתחילתה (כמובן).

הנצרות הייתה חדשה ולכן נתפסה כשלילית. דברים חדשים הם מהפכניים, ישנים הם טובים.

טקיטוס 5.2: כל האפשרויות בנוגע ליסוד ירושלים הם דברים בעבר המיתי. סמני הזמן: "סאטורנוס גורש ממלכותו בידי יופיטר", "זאוס מגרש את כרונוס", "האלים מגרשים את הטיטאנים", "איסיס הייתה מלכת מצרים", "פליטים מאשור". לכל הפחות, האלף השני BC – העבר המיתי של היוונים והרומאים.

גם טקיטוס מתחיל בקדמוניות העתיקה, כי ברור לו שבתפיסת בני התרבות בעת העתיקה יהודים הם דבר עתיק. ירושלים ויהודה הם לפי האגדה שני אחים. ירושלים לא שייכת ליהודה, אלא יבוסית. בתוך הסיפור המבולבל יושבת ההכרה המדויקת שיהודה וירושלים זה לא אותו הדבר.

בתקופה בה טקיטוס חי ופועל, ירושלים ויהודה זה אותו הדבר. ירושלים היא בירת יהודה. הזהות היבוסית לא מוכרת לנו מטקסטים של התקופה ההלניסטית. יש לה סימנים במקרא העברי.

טקיטוס 5.3: במקום נפט גילו מים. גרסת ראי מעוותת של סיפור יציאת מצרים. בסיפור זה מודעות לעניין השבת, חשיבות החמורים (שאול והאתונות, אתונו של בלעם, המשיח על עיר בן אתונות, פדיון הבן והחמור).

האלים נטשו את העבריים, ויש לראות בראשון המסייעים להם מנהיג משמים. גילוי המים לא מתבצע באופן ניסי.

לטקיטוס ברור שיש ליהודים אל ומקדש.

טענה שהושמעה נגד היהודים היא טענת אתאיזם – אנשים שמכחישים את כל האלים למעט אחד, ללא פסל – אולי זו העמדת פנים?

לפי פרק ג', היהודים צריכים לסגוד למשה, זה שהביא להם רווח והצלחה.

משה התקין פולחנות שסותרים את אמונות שאר בני התמותה.

טקיטוס 5.4 הקרבת כבשים ובקר כדי להעליב את המצרים. גם באיליאדא ובאודיסאה זובחים כבשים ובקר. צלם החמור בבית המקדש.

כשפומפיוס כבש את ירושלים, הוא נכנס לקודש הקודשים ואמר שאין שם דבר.

היו רומאים שידעו שקודש הקודשים היה ריק.

לעניין החזיר הסברים שונים, העובדא היא שחזיר וחיות בלתי כשרות אחרות, כשמתחיל גל הישוב בגב ההר, בחצי השני של האלף השני אכן נעלמות העצמות.

נכון שיש קהילה יהודית משמעותית ביותר ברומא, אבל אין בה הרבה רבנים – היהדות הרבנית מתחילה להתגבש בעקבות חורבן הבית ולא מגיעה לעמדה דומיננטית ביהדות במאות השנים הבאות.

התלמוד, הטקסט המכונן של היהדות הרבנית נהיה דומיננטי בימי הביניים.

לטקיטוס יש עם מי ללכת לדבר אם הוא רוצה ללמוד לעומק על היהדות. הוא לא מחבב את היהודים, יודע מה שהוא יודע וזה מספיק לו לצורך העניין.

בעבר היו יותר צומות (גם בכל פעם שלא היה גשם). טקיטוס לא חי בישראל וסביר שיהודים באיטליא לא צמו כדי להוריד גשם. סווטוניוס מדבר על כך שהיהודים צמים בשבת. יש עדויות לצומות בשבת (תופעה רחבת ידיים) בשולי היהדות עד תחילת המאה ה-20.

"למען קיים את כוחו באומה זו לדורות" – עוד רמז לסגידה למשה.