תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור עשרים ואחת

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור עשרים ואחת

31.5.2011

טקיטוס, המשך: 5.3 – הסיפור שבו מצרים סובלת מבעיות והמלך מתייעץ במנבאה ומחליט לזרוק את היהודים ממצרים כיוון שהגנוס הזה

  • גנוס – מעיד על מוצא פיזי, טקסט שעולה בדיונים על אנטישמיות\שנאת יהודים\יהודאופוביא, כי השתמר כמו שהוא, בהקשרו. טקסטים אחרים השתמרו בפרגמנטים, מצוטטים אצל כותבים אחרים. טקיטוס עוין באופן כללי וגם את היהודים. נדירות הדמויות אצלו שיוצאות טוב. גם כשהוא כבר בא לשבח (למשל, הגרמאנים) – מתקבלת ההרגשה שהתשבוחות שניתנות לצד א' הן בשימוש כדי לנגח את צד ב' במקביל.

מנחם שטרן ז"ל ריכז כ-98% ממה שסופרים יוונים ולטינים כתבו על היהדות (לא נוצרים). נותר לחדש רק את הפרשנות והביבליוגרפיא.

כשקוראים הכל ומעבירים הכל דרך הפריזמא של היחס ליהדות (השאלה שהטרידה אותו הייתה – האם הכותב בעד או נגד היהודים? האם טוב ליהודים?), מתקבלת תמונה מוטה מאוד.

המילה genus מתייחסת להולדת, מוצא, סוג (באופן כללי).

ליהדות אפשר להצטרף. ככל הנראה, בימי יציאת מצרים עוד לא הייתה מסגרת אידיאולוגית מאורגנת אלא קבוצה אתנית שאיש לא העלה בדעתו לקרוא לה יהודים. ספק אם טקיטוס יודע משהו על ההיסטוריא העברית-יהודית. יש מתח בין שיוך שמוגדר לפי מוצא לבין שיוך רעיוני גם כיום.

בתקופה ההיא, כתבי הקודש טרם תורגמו ללטינית (התרגום ללטינית נעשה בהקשר נוצרי, התרגום ליוונית בהקשר יהודי – היו לפחות שניים).

אין ספק שאילו כל מה שעמד לפניו היה הרצון לחקירה מדעית חסרת פניות טקיטוס, היה יכול להניח יד על עותק של תרגום השבעים (ליוונית), לכל התנ"ך. טקיטוס כתב עם מורא ועם משוא פנים, למרות שטבע את הביטוי ההפוך (ללא מורא וללא משוא פנים).

הסתובבו בעת העתיקה הרבה מאוד טקסטים ביוונית שדנו ביהדות והיסטוריא יהודית ואבדו לגמרי או שרדו בפרגמנטים מעוררי רחמים וסקרנות. ברור שעמדה מול טקיטוס ספרות ענפה למדי משום שהוא מציין פרטים ממקורות שונים. האם טקיטוס ידע שיש תרגום לכתבי הקודש ליוונית? לא ידוע.

אין סימן לכך שקרא תרגום כזה בטקסט שלו.

Invisum – to cast an evil eye upon. נקודה מעניינת: מלכתחילה בסיפור הזה, לרוב יש נטייה להאשים את היהודים בכל מני דברים ולומר שכתוצאה מכך הם מעוררים אנטגוניזם. כאן, האנטגוניזם מובנה ואלוהי. יש בעיא, מתייעצים במנבאה, האל אמון מצביע על היהודים כבעיא, הם שנואים על האלים.

בתוך הנרטיב של טקיטוס, התגובה היהודית לגירוש היא אימוץ של שיטת מחשבה בינארית. המחשבה של הכל הפוך בכוונה דווקא (במנהגי היהודים).

טקיטוס מודע לזה שהיהודים הרבה יותר עתיקים מרומא. ברור שבאומרו "אנחנו", הוא שובר מגבלות זמן ומרחב. אנחנו זה כל מי שהוא לא יהודי, נגזר מהחשיבה הבינארית.

(טקיטוס): אמונת היהודים מנוגדת לכל בני התמותה האחרים. כוח שההוויה היהודית מפעילה על טקיטוס, שלא נחשד באהדה ליהודים. לעומת זאת, כמעט שאין אף אוכלוסיא אחרת שזוכה לטיפול כה עמוק ויסודי על ידו. אפילו הקבוצה הזו גורמת לו להגדיר את עצמו ביחס אליה. מעניק לקבוצה הזו בטקסט שלו את הכוח להגדיר את שאר האנושות, ענין גדול.

הבינאריות הזו משתלטת על כל האנושות. גם כיום, היהדות והדתות שנולדו מתוכה מכילות למעלה מחצי האנושות.

ההנגדה הבינארית קיימת כיום בין מונותאיזם לבין א-מונותאיזם.

טיפ: בקריאה צמודה, בבואנו לפרש מילים בודדות ולנסות להוציא מתוכן משמעות, אנחנו חייבים לחזור למקור, או לפחות להשוות תרגומים.

היהודים משכו בני דתות (שגם הן עם ותק, מבוססות) שאנשים גרועים בזו להן. לכל הפחות, קיימת תופעה לפיה אנשים אלו ואחרים נוטשים את דת אבותיהם ועוברים ליהדות. אנשים אלה בזים לדתות אבותיהם, משיב אותנו לבינאריות.

טקיטוס מייחס חשיבות רבה לתופעת חציית הקווים, כי מה שמחזיק אותם זה שעוברים אליהם עוד אנשים ותורמים כסף לבית המקדש בירושלים. זו נקודת המפתח להבנת סוגיית היהודים באימפריא הרומית.

הצורך בחצי שקל הוא תופעה יחידאית, כיוון שזה לא בלתי יעלה על הדעת שאדם בעל רגש דתי מפותח ישא תרומה למקדש שנמצא לא במקום שבו הוא גר. דלפי לא נמצאת בשכונה של כולם, אך היא מרכז דתי מפורסם מספיק כדי שיהיו אנשים שירצו לתרום לו. עניין התנדבותי, לא כורח או משהו שמצפים ממך.

לעומת זאת, יהודים בזמן שבית המקדש היה קיים, סכומי כסף גדולים נאספו על ידי קהילו, נשלחו למרכזי איסוף ומשם לירושלים. יש מקרים בהם הכסף הותקף בדרך.

עבור השלטון המרכזי ברומא, יש בעיא: זכות לגביית מס היא סימן לריבונות. לשלטונות הרומיים במרכז ברומא יש סמכות לגבות מס מהפרובינקיות וכך הלאה. מערכת המיסוי היא פירמידאלית ומס בינלאומי נגבה רק על ידי הקיסר ועל ידי המקדש בירושלים. כלומר, נוצר מקור סמכות שמערער על הבלעדיות של המרכז ברומא.

הפולניות היהודית נולדה הרבה לפני שיהודים הגיעו לפולין.

מימי יוליוס קיסר ואילך, השלטונות הרומיים נדרשים לאשר שוב ושוב את עניין המס של היהודים לבית המקדש. נדרשים שוב ושוב להגן על משלוחי הכסף.

אחרי חורבן הבית, אותו מס בדיוק, על ידי השלטונות הרומיים (וספסיאנוס) נשלח לא לירושלים אלא לרומא, למקדש יופיטר קאפיטולינוס. כלומר, אותו סימן ואותה פריבילגיא (חוק פרטי), שנתנה ליהודים מעמד מיוחד במערכת הפוליטית הרומית, נהיית סימן מיוחד לשיעבוד.

משמעות תיאולוגית עמוקה: אלוהי היהודים והמקדש מספיק חזקים כדי לגרום לגויים מכל העולם לבוז לדת אבותיהם ולשלוח לשם כסף. תחושה לכך שיש גורם בעל השפעה בזירה הים תיכונית. העברת המס ליופיטר קאפיטולינוס משמעה שהוא גדול מאלוהי היהודים.

טקיטוס: היהודים חביבים אחד כלפי השני, ושונאים את כל השאר.

גישה נפוצה בענפים של החסידות היהודית: דומם, צומח, הולך, מדבר, יהודי.

טקיטוס: היהודים יושבים בנפרד בעת ארוחות.

הדוגמא הראשונה שטקיטוס נותן היא עניין הארוחות. אחת הדרכים הקלאסיות בחברה היהודית שומרת הכשרות והמסורת היא לסווג את רשת ההיכרויות לפי אצל מי אני אוכל ואצל מי לא.

אם אתה גדל לתוך מערכת כזו עם סולם מזון ברור, זה נראה לך טבעי. לכל השאר, זה מביא את הסעיף.

טקיטוס: היהודים נמנעים ממגע עם נשים זרות. מבדילים את עצמם מכל השאר באמצעות ברית מילה (כל השאר ערלים).

מתפקדים כגיס חמישי. מתנתקים מהמשפחה (חזרה בתשובה). קל להביא הוכחות לגישה זו בימינו. מי שהלך ומל את עצמו בגיל מתקדם בעולם ללא הרדמה מלאה עושה חתיכת צעד קיצוני.

היהודים לא נוטשים תינוקות, אז יש המון מהם. בניגוד למנהג ברומא.

כדי לאזן את התמונה, הטאבו של גילוי עריות הוא חלק מהאינדוקטרינציא שמתפשטת מספר התורה לכל הדתות המונותאיסטיות. התופעה לא נעלמה מהעולם, אבל ברוב העולם היום מדובר בחריגה מהנורמא.

מתוך הטקסט הזה, יש תחושת ניכור וזרות, בינאריות. זו תהא טעות עקרונית לקבל את הבינאריות הזו ברמה הערכית מוסרית, לקבל את טענת טקיטוס שהיהודים הם רק רעים וכל מה שלא טו זה כמו להגיד שמה שיהודי טוב ומה שלא רע בהגדרתו.

למה? אלה טעויות נפוצות מאוד.

בבואנו לבחון את השאלות האלה, הדיונים עוברים במהרה קיטוב לשחור ולבן. למה דווקא בנושא הזה אין שחור ולבן?


ליום ה', לקרוא על הקיסרים הפלאביים (וספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס).