תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור עשרים ושלוש

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור עשרים ושלוש:

9.6.2011

יוספוס פאולינה ופולוויה:

שנת 19 לספירה – טקיטוס (2.85) מספר שאז התרחש גירוש היהודים וגירוש פולחן איסיס.

סיפור פאולינה ופולוויה (בעיקר פאולינה) משך לא מעט תשומת לב. השאלה המרכזית שנשאלה ביחס לעניין היא מדוע יוספוס מספר את זה? קודם כל, זה לא סיפור על יהודים. מילא פולוויה, אח"כ, שמרומה על ידי ארבעה נבלות יהודיים.

יוספוס בקדמוניות משתדל לצמצם את כמות החומר המרשיע, לרוב הוא לא רוצה ליצור רושם שלילי על יהודים ויהדות. מה עם הסיפור על מקדש איסיס? איך הוא קשור ליוספוס? התלם חרוש היטב, נאמר רבות על הנושא. אחד מהחוקרים שכתבו על יוספוס היה ט'אקרי, שטען שיוספוס רצה לכתוב את חיבורו מלכתחילה בעשרים ספרים כדי להידמות לדיוניסוס מהליקרנסוס ובספר 16-17 התחילה להיגמר לו העלילה אז הוא התחיל לדחוס חומר.

זו הנמקה בעייתית. ליוספוס לא שילמו לפי כרך, להיפך: הפקת כרכים נוספים ייקרה את הפרויקט. אנשים לא התביישו להשמיע דעה כזו לפני 90 שנה. עדיין, נשאלת השאלה, אם לא נקבל את רעיון ניפוח הסיפור, למה מסופר הסיפור?

למה יוספוס מצמיד לסיפור היהודי את הסיפור המצרי? כי זה קרה יחד, לפי טקיטוס וסוטוניוס. אלה מספרים שבימי טיבריוס, השלטון המרכזי נקט פעולה נגד יהודים ונגד פולחן איסיס ברומא. שניהם כורכים את שני הדברים זה בזה. כיוון שכל פרשני יוספוס ששאלו את עצמם את השאלה "מה הסיפור עושה כאן?" הכירו את טקיטוס וסוטוניוס, לכן הם מצאו שזה הגיוני שאם מאורעות קרו בכפיפה אחת, למה שזה לא יהיה כתוב כך גם אצל יוספוס?

ההבדל בין פרשים לסנאטורים הוא כמו בין המאיון העליון לעשירון העליון. לנשים ממעמד זה היה אסור לעסוק בזנות. בעולם העתיק, היה נפוץ שהשלטון המרכזי אומר לאנשים כמה כסף מותר להם לבזבז בלוויה, למשל. הכלל הוא שבמקרים שבהם השלטון המרכזי מתערב באמצעות חקיקה בהתנהגות ברמת הפרט, אפשר לקבל כמובן מאליו:

  1. שההתנהגות שנגדה יוצא החוק היא נורמא חברתית.
  2. שחוגים מסוימים רואים בהתנהגות זו איום על הסדר החברתי.

למה שמשטר דמוקרטי מאוד יתעניין בהגבלת גובה ההשקעה בלוויה? למנוע את חיזוק האוליגרכיות. אחת הדרכים הקלאסיות לפאר את שם המשפחה היא לפזר כסף (למשל באודיסאה).

חברה שלא רוצה שפרטים יתנשאו עליה מגבילה התנהגות כזו.

נשים שעוסקות בזנות ברומא בתקופה ההיא הייתה התנהגות נורמטיבית, שנתפסת כאיום על הסדר החברתי. מתוך זה שיש חוק, אנו למדים שיש מי שתופס את זה כבעיא. לאידילים הייתה רשימה של הנשים העוסקות בזנות (ומקצועות אחרים), ויסטיליא (בת למעמד גבוה) הייתה רשומה בה. לא בטוח שהמטרה הראשונית של הרישום הייתה להטיל אות קלון. שמירת הסדר הציבורי וגביית מס נשמע הגיוני לא פחות. ויסטיליא נשואה, בעלה לא מעניש אותה כראוי, דורשים ממנו לתת דין וחשבון. הוא מסביר שעוד לא עברו 60 יום, לא אומר "לא ידעתי". המסקנה המתבקשת: אלמלא גררו אותו מול בית דין, לא הייתה לו בעיא עם זה.

בדיון זה לא נמצא מקום אחד בו יש נסיון למשטר את הפעילות של הגבר.

בהמשך, מציין טקיטוס שגורשו גם 4000 עובדי אמונות תפלות – יהודים ועובדי איסיס, שזה בסדר אם ימותו ממזג האוויר. על השאר צווה לעזוב את איטליא או לוותר על מנהגיהם.

מי המגורשים? שייכים למעמד האנשים החופשיים, עבדים משוחררים או צאצאי עבדים משוחררים. מה הקריטריון הקובע האם אתה תהיה מי שנשלח לסיציליא או אחד מהאחרים? האם אתה כשיר לשירות צבאי. ברור שלא ישלחו במסגרת ההגליה לסיציליא נשים, ילדים וזקנים ללא תועלת צבאית (היו שם שודדים).

שאר האנשים צריכים לעזוב את איטליא אלא אם כן הם יפסיקו את פולחניהם הנלוזים. מהם הפולחנים הנלוזים הללו? דברים מצריים ויהודים. באופן כמעט גורף במחקר, ה-4000 הללו מפורשים על ידי כולם כמעט כיהודים. אבל טקיטוס, הקרוב ביותר מבחינת הזמן, היחיד שממקם את האירוע בשנה שבה הוא קרה, אצלו אין אבחנה בין יהודים למשתתפים בפולחן המצרי.

לפחות מבחינת טקיטוס, שני הפולחנות הללו הם חלק ממהלך אחד שקרה בשנה אחת.

4,000 אכלו אותה, שאר האנשים צריכים להפסיק עם זה.

סווטוניוס (טיבריוס 36): רק היהודים שיכלו להתגייס גורשו. מצטרפים האסטרולוגים. תשובה לגיטימית בהחלט היא לומר שברומא יש מערך של נבואה ציבורית שהאסטרולוגים מאיימים לגזול מהם פרנסה. טיעון שהיה עובד יותר טוב עם אוגוסטוס, אבל מילא. אפשרויות נוספות: קליגולא, נרון הוציאו להורג כששמעו שאנשים מהאליטא הלכו לאסטרולוג ושאלו על מפת הכוכבים של הקיסר. כשיש מלך אבסולוטי, יעזור לך לדעת תוך כמה שנים הוא ימות כדי לתכנן את מערכיך. מסקנה: זה עבד ולכן איים.

יהודים מגורשים מרומא לראשונה בשנת 139 BC. גל גדול של יהודים מגיע לרומא כעבדים בעקבות כיבוש פומפיוס 63 BC. הגיעו יהודים, היה פדיון שבויים ויהודים רבים נשארו. בנוסף, היו עבדים שקנו את חירותם בעצמם.

לפי טקיטוס, אירוע זה התרחש בשנת 19. יוספוס שותל את הסיפור תוך כדי הנרטיב של שלטון פילאטוס ביהודה, כלומר סביב שנת 30. יוספוס, בייחוד בחלק זה של הנרטיב שלו, לפעמים מוציא דברים מהקשרם הכרונולוגי כדי לשבצם בהקשר הנושאי. זו תשובה לשאלה: מדוע לא בשנת 19?

בעצם, לא רק שהוא לא ענה על השאלה אלא העמיק אותה והחריף את הבעיא, כיוון שאם אמרנו שיוספוס מוכן לוותר על כרונולוגיא כדי לקבץ אירועים מבחינה נושאית, פה יש גם שיבוש כרונולוגיא וגם סיפורים על מה שקורא ברומא באמצע נרטיב על מה שקורה ביהודה.

פה נכנסת הפרשנות של מוהרינג, שנתן כנראה את הטון במחקר יותר מכל דיון אחר עד היום. הוא אומר בסופו של דבר זה שיוספוס בכוונה מביא את הסיפורים האלה, כדי לומר: תראו איך מתעללים בנו היהודים. תהומות אי מוסריות שיש בפולחן איסיס ורק זרקו להם את הפסל. אצלינו, יש סה"כ ארבעה נבלים לא מהקהילה, שבאים מארץ ישראל, משם זרקו אותם כי הם היו שמנדריקים. בגלל ארבעה כאלה לוקחים 4000 איש וזורקים אותם לאקלים הלא טוב של סרדיניא. איפה הצדק? זה הטיעון של מוהרינג.

הטיעון כשלעצמו שריר וקיים, אנחנו בתחום ביקורת ספרות. פרשנות זו היא מעולה, מסבירה למה יוספוס מניח את שני הסיפורים זה מול זה, מדוע מכניס את ההגכחה. זה לא עונה על הבעיא הכרונולוגית.

1927: קלייד פאר שואל למה הבעיא בזמנים. תשובתו: הסיפור הוצא מהקשרו כדי להופיע אצל יוספוס מיד אחרי ה-TF. הוא אומר, שני סיפורים על נשים שבתואנה דתית זו או אחרת הולכו שולל בידי נבלים. איך זה קשור לישוע? אמא של ישוע.

מה הסיפור איתה? נכנסה להריון מרוח הקודש. בהיותה מאורסת ליוסף, מתגלה שהיא כבר בהריון, לא מיוסף. השאלה היא מי האבא? בחז"ל, חייל רומי. גם בעת העתיקה, אוריגנס (נוצרי) התפלמס עם קלסוס (גוי), הטענה נגד ישוע (שהוא ממזר) הועלתה נגד נוצרים כבר בעת העתיקה, הרבה לפני שהנצרות תפסה.

לאורך הדורות, בספרות היהודית המחתרתית, אחרי שהנצרות השתלטה על האימפריא הרומית, יש סיפורים על מי באמת אבי ישוע. פארר אומר שגם אצל יוספוס, יש גישה כזו. לטעמו, ה-TF המקורי היה הרבה יותר רחב, מאוד עוין, והיה בו קטע שבז באופן פעיל לסיפור התעברות מרים. הוא מלכתחילה כתב את מאמרו כדי להשמיע את קולו על ה-TF. הויכוח כבר אז היה ותיק מאוד.

כיוון שמאמרו של פארר אינו משחק תפקיד כמעט בכלל בדיון ההיסטורי, קשה להיות מודעים אליו. פלדמן סיפר בקצרה על הסיפור.

לסיכום, פארר אומר:

  1. יוספוס הכיר את ישוע והתנגד.
  2. הוא כתב משהו בסגנון ה-TF, אבל הטקסט המקורי שנכתב נעלם, לנו נותרה פרשנות.

הכלל המקורי: ישוע עשה בלאגן ביהודה, ב-TF הייתה מתקפה על סיפור לידת הבתולין וצניעות מרים.

מאמר נוסף שהתייחס למאמר של פארר ברצינות הוא 1976 בל, שבדק בתרגום הלטיני של יוספוס, בו הסיפור על פאולינה מתפתח ונהיה קרוב יותר לרוח הקודש.

הגישה לפיה אם יש משהו בטקסט שלא מתאים לנו, אפשר לשנות אותו כדי שהוא יתאים, נסמכת על ההעתקות הרבות של הטקסטים. בכתבי יד רבים רואים טעויות.

במאה ה-19 היה נהוג לתקן את כתבי היוונית העתיקה, כי היו בהם טעויות. השיטה האנגלית לפיה יש לנו טקסט ולא נתקן אותו שינתה את הנוהג המוזר הזה.

אפילו אם נקבל את פארר ונטען שיוספוס בכוונה שם את הסיפור אחרי ישוע, זה לא נותן לנו חירות להחליט מה כתב יוספוס במקום. תשובה אפשרית לפארר היא שלא היה משהו אחר שיצא, ואז אפשר לפרש את מה שיוספוס עושה הוא: היה ישוע, מעבר לסיפור שאמור להזכיר את סיפור מרים הבתולה באופן שצוחק עליה, מרפקון שמי שאמור להבין יבין ומי שלא יפספס.

כלומר, יוספוס היה בסדר עם ישוע אבל לא קיבל את סיפור לידת הבתולין. אחת הבעיות ב-TF היא ההנחה שלא יכול להיות שיוספוס קיבל את משיחיות ישוע. למה לא?

ישוע פעל באופן פעיל נגד בית המקדש, גם יוספוס התנגד לבית המקדש בדרך כלשהי.

הנצרות והיהדות טרם נפרדו. עד שהנצרות השתלטה על האימפריא הרומית, היו רבים שהיו גם יהודים וגם נוצרים.

הצד השני של הסיפור: גויים שמתקרבים ליהדות?.