תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור רביעי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים


שיעור רביעי

3.3.2011

הטיעון של גרואן: מאז סאלוסטיוס, גם בשנים הקשות, אין ריקבון בסיסי שמשתק את המערכת ולכן אין ברירה אלא להחליף אותה. סאלוסטיוס מתמקד בשנת 146 BC, בה הובסו קרתגו וקורינתוס – היריבים האחרונים של הרפובליקא.

האם באמת לרומא אין יריבים מבחוץ לאחר שנת 146 BC?

האימפריא שגדלה יותר מדי כך שמערכת של עיר מדינה לא מסוגלת להתמודד איתה – פומפיוס וקייסר הגדילו את המדינה הרומית באופן דרמטי מאוד. המהלך של קייסר של המלחמות הגאליות נובע בגלל שהגאלים מתחילים לזוז ממקום למקום, בגלל שהגרמאנים לוחצים עליהם.

קייסר מבין את עומק התסבוכת וחוזר, כנ"ל אוגוסטוס שבימיו שלושה לגיונות צעדו ליער השחור ולא חזרו. אחי טיבריוס גם נכשל בקמפיין נגד הגרמאנים (ונקרא גרמאניקוס).

כלומר, יש אויב מבחוץ.

שיא החוצפה של שודדי הים היה כששייטת שלהם פשטה על החוף ושבתה פראיטור עם הליקטורים שלו. מיתרידטס היה מלך ממוצא פרסי, הלניסטי באופיו שמשל בתורכיה של ימינו. הוא עם שודדי הים וסרטוריוס עשה את המוות לרומאים.

סולא ומאריוס נלחמים על הזכות להילחם בו. לא נופל מהאיום של קרתגו (שהיה לפעמים מדומיין).

קרתגו היא בעצם לא איום. האם ברגע שאין איום חיצוני המוסר הפנימי מתדרדר? זה לא איום אמיתי בלאו הכי ולכן זה לא מחלחל לציבור. איום צריך להיות מעט ריאלי.

נימוק מחסור האויב מבחוץ לא עומד במבחן המציאות.

מסאלוסטיוס ואילך, ההנחה המובלעת בטענות של רוב האנשים היא שזה היה חייב לקרות. הטיעון של סאלוסטיוס לא עומד במבחן העובדות. הקונסולאטים הרצופים של מאריוס הם נקודת מפתח, טיבריוס מחוסל על יצירת רצף. רציפות השלטון וצמצום מספר הקונסולאטים לאחרים הוא נקודת מפתח.

הנימוק הבסיסי הוא סטיכי (האדם מעוצב מגורמים במציאות). להיסטוריא יש כיוון התפתחות טבעי. אחרית הימים. תפיסה זו מנוגדת לתפיסה היוונית, בה יש אחרית ימים אבל היא שולית. בתרבות היהודית המונותאיסטית, ההיסטוריא היא אלוהית. ככל שהעוצמה הפוליטית של הישויות העבריות ירדה ביחס לאימפריות, היה צורך להפוך את האלוהות הזו למשהו חובק עולם.

עדויות לאחרית הימים קיימות מהמאה השמינית לפנה"ס.

במחשבה סטיכית יש סכנה: ניסיון להתאמת התיאוריא לנסיבות. פערי הידע ממולאים בסטיכיא. הקו שנמתח בין העובדות, באמצעות מילוי המרחב.

גרואן טוען שהנפילה הייתה תלויה באנשים שחיו בדור האחרון.

כשסולא חזר מהמזרח פומפיוס גייס 3 לגיונות. כשקייסר חזר, הוא נסוג.

בשלהי מלחמת האזרחים של סולא, פומפיוס נלחם בסיציליא ודרום אפריקא, שב לרומא ודורש מצעד ניצחון וכיבודים. סולא מזלזל בו ופומפיוס קורא לו זקן. סולא מאשר טריומף.

בשנת 62, כשפומפיוס חוזר מהמזרח הוא מפזר את הצבא. ואז, לא מתייחסים אליו (האופטימטים בסנאט).

מה ההשלכות של מה שאומר גרואן? בתהליך סטיכי, אנחנו מורידים את האחריות מעצמינו. למעשה, אנחנו לא דנים רק ברפובליקא הרומית אלא על כל זמן ומקום. כלומר, גם אנחנו לא אחראים כי יש סטיכיה. גרואן אומר שהאחריות היא על כל דור ודור.

ההיסטוריונים ברומא הם מהאליטות. עבורם, נפילת הרפובליקא הרומית היא אסון.

החשש מהגראככים היה שהם יבנו כוח בלתי מנוצח.

אפשר להשיג כל דבר אם מוותרים על הקרדיט.

אם פומפיוס החכם שלנו או הגראככים היו הולכים על מהלך לעשרים שנה, לבניית קולוניות מחוץ לאיטליא בפרובאנס בקטנה, תוך מתן קרדיט למישהו אחר.

נניח שיש בכל שנה עשרה טריבונים חדשים, מספיק לתפוס אחד מהם בכל שנה ובאמצעות הון וקשרים לכוון את מעשיו ולתת לו קרדיט.

חצי מהם יהיו בעלי ברית שלי, ותוך עשרים שנה יש לי עשרה אנשי מפתח שיודעים שהם חייבים לי.

פומפיוס הסתבך עם הסיעה הסנאטורית עד שנת 52 כי אחרי שלוקולוס התיש את מיתרידטס, פומפיוס לקח לו את הפיקוד ברגע האחרון. פומפיוס החכם היה מסיים את העניין עם שודדי הים, מייפה את כוחו של לוקולוס להמשיך בעצמו באסיא הקטנה תוך העברת חלק מכוחותיו, נותן לו כסף ומקדם את הטריומף שלו על מיתרידטס.

שחרור הלחץ על אדמות ציבור, יישוב החיילים המשוחררים בלי לקחת קרדיט (שיתחלק כך שאיש לא ירגיש מאויים מכך).

חותכים לקייסר, שנת 50 BC, סתיו, תחילת החורף. הצעת פשרה: שחרור רוב החיילים למעט לגיון אחד, ודיגניטס – כבוד שנובע מאימפריום.

ההצעה מאושרת ברוב של 380 מתוך כ400 סנאטורים. בין המתנגדים קאטו וחבריו.

הקונסולים הכריזו על מצב חירום ועל קייסר כאויב העם הרומי ואומרים לפומפיוס לגייס את צבאותיו.

לקרוא רס גסטא אידיויה.. בסילבוס.