תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור שלושה עשר

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור שלושה עשר

5.4.2011

מתי נכתבה הברית החדשה?

תרגיל: הערכת מחקר. בשבוע שעבר ראינו שכשכבר יש לנו חתיכת עדות שמשמעויותיה הן בעלות השלכות פוליטיות, תיאולוגיות, אידיאולוגיות, רעיוניות מרחיקות לכת, כל אחד יגיע עם אג'נדא.

אנציקלופדיא קתולית היא מוכוונת לפי הדוגמה הקתולית, ברגע נתון.

Imprimatur – שיודפס. לספרים שיוצאים מטעם הארגון הכנסייתי הלטיני, אחד השלבים הוא לעבור ולראות שהכל תקין תיאולוגית. לפני שמישהו נותן את ה-שיודפס הזה, זה לא יוצא לדפוס.

כך אפשר להשתמש באנציקלופדיא הקתולית כמקור ראשוני לשאלות אחרות, או למקור משני – כי לאנציקלופדיא הקתולית יש משאבים, גוף רציני שמעריך למדנות. אפשר להיות בטוחים לפחות שאנשים שכתבו את הערכים היו בקיאים מאוד בחומר. יש אבא ואמא לחומר. בנוסף, הכנסייה הקתולית היא גוף עם ביטחון עצמי – שיכול להרשות לעצמו להודות בקיום דעות אחרות ולדחותן בזלזול (לעומת היהדות הרבנית המודרנית).

משהו מיידי יותר שהוא בסדר מבחינתו באנציקלופדיא הקתולית: אף אחד לא יכתוב על ישוע או הברית החדשה בלי אג'נדא תיאולוגית, פוליטית או רעיונית כזו או אחרת. באנציקלופדיא הקתולית קל לנו לדעת מה האג'נדא, וזה נותן לנו יתרון.

אי אפשר לדבר בריחוק על ישוע.

גישה שרוצה לנתק את ישוע מהמיסטיקא והתיאולוגיא, לבחון אותו כישוע ההיסטורי, היא ללא ספק תוצר של הגישה הרציונאליסטית-אנטי תיאולוגית, אתאיסטית. כל אחד מגיע עם סט שלם של הנחות מוקדמות ודרך העדשות שלו רואה את החומר. אפשר לטעון שלנסות להבין את ישוע ההיסטורי במנותק מהחוויה המיסטית זה לא להבין את ישוע ההיסטורי. הוא פעל לא רק בסביבה כלכלית חברתית כלשהיא אלא גם במציאות של נסים ודברים שמעבר להיגיון.

גל ההיסטוריא שמעמיד פנים שכולם רציונאלים למעט האוכלוסיא הפרימיטיבית מחמיץ את מה שמסביב.

הצהרות על אותות שבהם פשוטי העם מאמינים ולא האנשים החשובים שבהם ממוקדת העדשה הקלאסית, שמתייחסים לאותות כאל משחק. האם יש לנו סיבה להאמין שלאנשים באליטא יש נטייה גבוהה יותר למחשבה רציונאלית או לאתאיזם? לא.

כמות האנשים שהם באמת אתאיסטים ונטולי אמונה, חושבים רק בהיגיון, היא מועטה ביותר. לכן, עדיף לדעת מה האג'נדא של הכותב.

רוב המחקר מדבר על כתיבת הברית החדשה במאה הראשונה, למעט יוחנן.

יש המון ויכוחים על התיקוף של הברית החדשה, תלוי בשאלה. הבשורה הטובה (ארבעת האוונגליונים) – מה הדבר הראשון שנתקע לנו מול הפרצוף בספרות עליהם?

שלושה מתוך ארבעת כתבי הבשורה דומים מאוד, בחלקים. ככל שמעמיקים מתוך נקודת המוצא שזה טקסט קדוש שמכיל אמת, שהפרשנות הנכונה שלו היא מכרעת כדי שחיינו יהיו טובים יותר עכשיו, דקויות תופסות משמעות כבדה מאוד.

אם לא מעמיסים את המטענים הקדושים על הטקסט, שלושת האוונגליונים הסינופטיים דומים מאוד, מספיק כדי שאילו הם היו צריכים לעמוד ברשות עצמם בלי הקדושה הזו מסביב, ספק אם הם היו שורדים בשלוש הצורות.

יוחנן מספר סיפור קצת שונה. כאן, דווקא בגלל שלדקויות הייתה משמעות כבדה מלכתחילה, השתמרו הגרסאות השונות.

איך אפשר להסביר את הבעיא הסינופטית?

גישה אחת: מתי הוא המקור, לוקס ומרקוס יצאו ממנו. (בגדול, גרסא מתקדמת של טענת הזייפן)

גישה נוספת: מסמך ה-Q - מרקוס הוא הקדום ולא מתי, הקצר מכולם, הכי פחות אפיזודות. לכן טוענים שהוא המוקדם. הטיעון ההפוך: האפיזודות היו קיימות וממרקוס הורידו אותן (פחות חסכוני). לצד מרקוס, היה כתב בשורה נוסף, שבעיקר ממנו הגיע החומר שנמצא במתי ולוקס ולא נמצא במרקוס.

אור אוונגליון – יש חוקרים שמאמינים שהייתה קיימת גרסא בארמית.

הטקסטים לפנינו כתובים ביוונית. האוונגליונים שלפנינו הם מסמך שנראה כמו טקסט שנכתב ביוונית. אבל, זה לא אומר שמאחורה (כפי שחלק מהמלומדים חושבים) היו אוונגליונים (בשורות טובות) בארמית או אפילו עברית. גם אם לא נעשה תרגום מתוכו, חלק מהעלילה נלקח מתוכו. חוץ מכל זה, יש עוד המון כתבי בשורה שמסתובבים בשטח ולא נכנסו לשטח הזה.

כבר במאה השנייה, יש עדים לויכוחים איומים ונוראיים אילו אוונגליונים "כשרים" ואילו לא. הפן הגנוסטי התלהב מאוד מהמהפכה הנוצרית והכנסייה האורתודוקסית התנערה מזה.

הדרשה על ההר (מתי ה): נסיון לבנות סביב הפסוקים הקשר רעיוני.

אחרי כל אשרי יש קבוצה. מעבר לזה שמיוחסת לטקסט קדושה ומתוכה נטענת למילים הללו אמת גדולה מאוד. הם מלח הארץ. מי סטייק הארץ?

ישוע דובר בהר בגליל. מי גר בגליל? גליל הגויים. באופן מסורתי, יש בו ערבובים גדולים של אוכלוסיא בגלל המיקום הגיאוגרפי שלו. ציפורי הייתה מרכז הלניסטי, טבריה. כל מני אנשים באים לשמוע את ישוע, ממקומות שונים. קהל הטרוגני.

הקבוצות, לפי מה הן מוגדרות? מסכנים, אנשים שמתנגדים, שאיכשהו לא מסכימים עם המצב הקיים או רוצים לשנות אותו.

בתוך הפסוקים יש נקודה תיאולוגית בעלת חשיבות מכרעת שעשויה על גב המסכנות או בנוסף לה, שברור לגמרי ממנה שמדובר באנשים שלא מרגישים טוב ולא מוצאים את מקומם. העניין הוא מלכות שמיים, שכר בעולם הבא. כשאתה מבטיח משהו שאמור להתקיים במלכות השמיים ולא בעולם הזה, לא יכולים לבוא אליך בטענות.

כשרבי יוסי בן חלפתא שקבור למרגלות הר מירון בא לכתוב את סדר עולם, החיבור שבו עשה את החישוב הוא המקום שאומר לנו שבספר דניאל בפסוקים ספציפיים בפרק ב' לראשונה נולד עניין השכר בעולם הבא לעומת העולם הזה, שקשור לחנוכה. זו הפעם הראשונה שבה הנס קורה אחרי שהאנשים מסכימים למות. האלמנה ושבעת בניה, החסידים במערה שלא נלחמים בשבת. עד שמתתיהו מוציא פיקוח נפש דוחה שבת.

לא הייתה יכולה להיווצר ההתפשטות החשמונאית הזו לפני שמתתיהו הוציא צו שמותר להילחם בשבת. שאהידיות היא סימן ברור למלכות השמיים.

היום רואים את העוצמה שיש לרעיון הזה במישור הפוליטי האלים ביותר.

עניין זה נותן נחמה פשוטה. אם מישהו מהמשפחה מת, לא נורא – ניפגש אח"כ. גרוע לנו עכשיו? לא נורא, אח"כ יהיה יותר טוב.

מעצם הבטחת הנחמה של טוב אח"כ, אפשר להכפיפם אליך עכשיו בלי לתת להם דבר ביד. כלי אידיאולוגי שאם משתמשים בו באופן יעיל אפשר להוציא ממנו תועלת חברתית משמעותית.

הצד השני של המטבע: מגדיר הקבוצות – עניי הרוח, רחמנים, ברי לבב, יראי אלוהים, רודפי שלום, אבלים – הכל בפנימיות. האם אדם הוא רודף שלום? פרוטסטנטי, בין האדם לאל. גאולה שמתחילה מבפנים עם שרי האריסון.

באותה מידה שאפשר להשתמש בזה כדי להניע מהפכה, (האמת מגיעה בארבע גרסאות בברית החדשה) אפשר להשתמש בזה ככלי לדיכוי.

אחת הביקורות היא שההתמקדות בגאולה האישית חותרת תחת ערך הערבות ההדדית ובעצם היא כלי שרת בידי מנגנון ההפרטה האנטי ליבראלי. לא איכפת לי מה עובר על זה שלידי כי מעניינת אותי הגאולה שלי. וובר קשר את הקפיטליזם עם הפרוטסטנטיות.

אותו מנגנון שיכול לשרת תהפוכות, שינוי או מהפכות יכול לשמר כלי לשימור המצב הקיים או לדיכוי.

פסוקים 17-20 מעידים על כך שמצפים ממך לשנות. לא באתי לשנות – מעיד על כך שנתקל באנשים שאומרים "או, מזמן רציתי לשנות, טוב שבאת".

פסוק 18 – עד אשר יקויים הכל – למה הכוונה?

יוחנן י"ט 28 – ישוע ידע כי נשלם הכל.

נראה שיש לישוע צ'ק ליסט על כל הנבואות שצריכות להתקיים, שיצלב, בא רוכב על עיר בן אתונות בכוונה כי כך כתוב בזכריה. עושה את הדברים אחד לאחד, מכוון את חייו. אילו רצה, היה יכול להימנע מכל הסיפור. בשלב מסוים, הוא מגיע לבית המקדש והופך את דוכני חלפני הכספים ומוכרי היונים לקורבנות. כדי שלא יהיה צריך יותר קורבנות אחרים, הוא הקורבן במשימת התאבדות.

יש זרמים שמאמינים שישוע חתך להודו אחרי שחזר כעבור שלושה ימים.

ברור שהאדם במשימת התאבדות. אולי "עד אשר יושלם הכל" – עד אשר תתקיימנה בו הנבואות. האנשים שבאים אליו יודעים שיש מהפכה גדולה נגד המצוות. אומר להם, כל עוד אני פה, כולם ממשיכים כרגיל.