תשעא ב - עולם חדש מופלא: המאה היוליו-קלאודיית שיעור תשיעי

מתוך Amitay.haifa.ac.il
קפיצה אל:ניווט, חיפוש

חזרה לסלבוס\לדף ריכוז הסיכומים

שיעור תשיעי

22.3.2011


ירושת אוגוסטוס: משפחת היוליי-קייסרס.

מה הבעיא המרכזית של גנס יוליה מבחינת סדר הירושה? יש בעייתיות בהעמדת צאצאים, ליוליוס קייסר אין בן. (קייסריון בסימן שאלה). עניין לא פשוט. שמועות לגבי ברוטוס אחד, שהשתתף בקשר. גרוע מכך, גם לאוגוסטוס לא היה בן אמיתי, אלא בת אחת מאשתו השלישית (סקריבוניה), היא יוליה מאיור. עם ליוויה שבילה את רוב חייו ולה שני בנים מנישואיה הקודמים לא היו צאצאים.

גם יוליוס קייסר האב וגם אוגוסטוס לא העמידו יורש מובהק מבחינה גנטית ביולוגית, מה שמראש הופך את מושג המשפחה לנזיל מאוד. לא לחשוב על משפחה לפי שם וביולוגיא, אלא לפי מי שבפנים ובחוץ מבחינת הקליקה.

מרקוס קלאודיוס מרקלוס היה בן אחות אוגוסטוס (אחות מאב ואם, אוקטביא הקטנה). אביו, גאיוס קלאודיוס מרקלוס, היה קונסול בשנת 50 BC. מרקלוס האב נמלט מהכחדה המונית כי לא הצטרף למלחמת האזרחים עם פומפיוס אלא נשאר ברומא. נשאר נשוי לאוקטביא, ניצח במלחמה.

יוליה היא בת אוגוסטוס מנישואין לפני ליוויה (סקריבונה), בתחילה משיאים אותה למרקלוס, אבל הוא מת. אז, משיאים אותה לאגריפא, שהוא בגיל של אביה. היא עושה עבודתה נאמנה ומעמידה לו שישה ילדים. שניים מהצאצאים הם לוקיוס קייסר וגאיוס קייסר. ההיגיון: הנחת היסוד של מהלך הירושה הזה הוא שהמועמדים הבאים לשלטון, נכדים ביולוגיים של אוגוסטוס, יתפסו את השלטון. אם אוגוסטוס יסתלק קודם (חי אחרי כולם), אגריפא לא יכול להיות האיש מספר 1 בפירמידא, מגיע ממעמד הפרשים, לא בנוביליטאס. אפילו לא שייך למעמד הסנטוריאלי (עניין שמשתנה בעתיד).

לפי המקורות העתיקים, בימי שיא מרקלוס אגריפא עזב את רומא בכעס לאי לסבוס, שם ניהל מרחוק את מזרח האימפריא. עם מות מרקלוס, אוגוסטוס מפציר באגריפא לשוב. רואים לאורך כל הדרך שהיה לו נוח כמספר 2.

אם ננסה לחשוב בראש שושלתי, אדם שמבטיחים לו שאחד מבניו יגרוף את כל הקופה, האינטרס שלו להיות זה שגורף את כל הקופה, קטן – במיוחד כשהוא ממילא מספר 2, יש לו כוח, כבוד וכסף. מקבל את הבת של אוגוסטוס, אחד מבניו יהיה פרינקפס. יכול להיות רגוע, משתף פעולה ואפשר להניח שיעשה כמיטב יכולתו להכשיר את בניו כמו שצריך כדי שהכל יתקתק כשהם ירשו.

היו דרכים לתכנון ילודה. למשל, להרוג תינוק לאחר שהוא נולד. או להיות יצירתיים.

אוגוסטוס שם לב שהשכבות העליונות נטו שלא להתרבות. לכן, עודד את מי שמעמיד שלושה צאצאים ומעלה.

גם גאיוס (מחלה לא ברורה במזרח) וגם לוקיוס (תאונת שייט באזור ספרד) מתו.

דרוסוס היה אחי טיבריוס, אבי גרמניקוס וקלאודיוס. זכה לשם גרמניקוס כי ניהל מערכות מרשימות בגרמניא, עד שיום אחד נפל מהסוס, שבר את הרגל ומת מזיהום. בן ליוויה. דרוסוס היה היפה, נואם, אהוב הבנות – דמות ייצוגית. נאמר עליו שבחוגים סגורים טען שאם תהיה לו הזדמנות, יחזיר את הרפובליקא. קצת לפני מותו כתב לאחיו מכתב שיש לשכנע את אוגוסטוס להשיב את הרפובליקא. המכתב הגיע מגרמניא בטעות לאוגוסטוס וליוויה. אפילו רופא מיוחד לא הצליח להבריא את דרוסוס.

גם אוגוסטוס וגם ליוויה, ברגע נתון הבינו שהאינטרסים שלהם מתאימים כדי להיות יחד. לקדם אחד את השניה ולהיפך. באותו זמן, ליוויה הייתה בהריון עם דרוסוס. מסביר כמה מעט מקום יש לסנטימנטים וכמה חיי האישות היו מכשיר פוליטי.

ליוויה הייתה בימי שיאו של אוגוסטוס בחמישייה הפותחת (עם אגריפא, אוגוסטוס, מייקנה והורדוס שלנו). שחקנית מהשורה הראשונה, דמות מכריעה. אוגוסטוס רצה עזר כנגדו.

טיבריוס היה ביישן, מסתגר, זעפן.

סימן את לוקיוס וגאיוס כראשוני הנוער. דבר שלא היה כדוגמתו (בייחוד השימוש במילה פרינקפס). נתן להם פטורים, כדי שיוכלו להיבחר לקונסולט בגיל צעיר יותר (לא קרה, כי מתו).

טקיטוס 1.3:

When Agrippa gave up the ghost, untimely fate, or the treachery of their stepmother Livia, cut off both Lucius and Caiusº Caesar

גורל או אמם?

לפי אוגוסטוס, הגורל האכזר (בצוואה).

מעטים הסופרים בדברי ימי הספרות האנושית שיכלו להשחיר ולפגוע באופן בלתי הפיך תוך שמירה על עצמו נקי כטקיטוס. הוא כופה את דעתו ולכאורה משאיר בחירה. תמיד האפשרות המרושעת ביותר היא זו שנשארת לסוף. זה והערות דומות אצל סווטוניוס נלקחו על ידי רוברט גרייבס (אני קלאודיוס) ובנה תזא שלמה, לפיה כל המהלך הזה הוא עבודה של ליוויה, כדי שטיבריוס ישלוט ולא דרוסוס, שרצה רפובליקא.

רוברט גרייבס הפך את התיק על ליוויה לאמת ההיסטורית. העובדות איבדו משמעות.

נשאלת השאלה, איך יכול להיות שטיבריוס, שהיה האחרון ברשימה, הצליח?

גם אגריפא מת בטרם עת.

בין אם מדובר במסע רצח מתוכנן של ליוויה ובין אם לא, בנעלי טיבריוס בישיבת הסנאט בה פותחים את הצוואה של אוגוסטוס שנפתחת במילים "הגורל גזל ממני את גאיוס ולוקיוס, לכן טיבריוס 0.66666 יורשי..". טיבריוס עבד כמו חמור כל חייו וראה כל מני צעירים לפניו בסדר הירושה. כשהוא עומד בסנאט ברגע שבו אין יותר אוגוסטוס וצריך לארגן את העניינים מחדש, אפילו אז רוח גאיוס ולוקיוס מקשה עליו. כדי להבין את הלך הרוח עמו מגיע טיבריוס לכס המלוכה, חסר לנו סיפור נוסף.

אחרי שאגריפא מת, כדי להסדיר את הירושה, אוגוסטוס מורה לו להתגרש מאישתו האהובה ולהתחתן עם יוליה, ההרה שוב. זו, אחרי שני בעלים וכמה לידות וילדים שהם לפניו בתור, ועליו להכשירם לשלטון, מגיעה עם המטען ולפי השמועות, היא הייתה מאוהבת בו כשכולם היו צעירים. הוא לא.

טיבריוס חותך בשלב כלשהוא לאי, לא בפעם האחרונה, כביכול כדי לצאת מהדרך של גאיוס ולוקיוס ולהתרחק מיוליה שהוא לא רוצה לראות יותר. ההסבר שנותנים בדרך כלל לנפש טיבריוס היא שהוא אהב את העבודה בשדה הקרב, ולא את הפוליטיקא. רצה להוביל צבא רומי מנצח, לישון בבוץ עם החיילים, נוקשה ואכזרי.

אפשר להרחיב את הרשימה בדף השיחה.

תמורות תחוקתיות:

משקפות את האופן שבו המדינה הרומית משתנה. אוגוסטוס הפך את המדינה הרומית למלוכה, מתאפיין בירושה. כשההיסטוריא הפוליטית נראית כמו טלנובלא, זה הקשר מלוכני.

זו אחת הסיבות שהעם נאמן למלוכה: זו הטלנובלא האולטימטיבית. מתקשרים רגשית לדמויות של בית המלוכה.

בתחילת שלטונו, טיבריוס מוציא את הבחירות למשרות השוות מאסיפת העם לסנאט. בתקופת הרפובליקא, דבר כזה היה עילה למלחמת אזרחים (ועל פחות מזה הפלבס פרשו). זו מהפכה יסודית, לא יעלה על הדעת. זה יותר נוח. גם פה, בשנת 14 AD, עדיין יש אקשן בבחירות האלה. אנשים משקיעים כסף כדי להגיע למקומות האלה, יש משמעות לתפקידים. שתי דרכים עיקריות לדעת אם האדם רציני או לא: היכרות אישית או השקעה כספית. הטענות על דרוסוס שרצה להשיב את הרפובליקא לא תלושות, עוד יש גחלים לוחשות.

הרבה יותר קל לשכנע בסנאט, אסיפת העם היא אירוע פומבי ופתוח עם הצבעה חשאית. ישיבות הסנאט הן בדלתיים סגורות וההצבעה לא חשאית. יוקרה לסנאט, נהיה מקום עם אקשן, אבל מתוך 12 פראיטורים כל שנה, טיבריוס המליץ "רק" על ארבעה.

ברגע שהבחירות נלקחו מאסיפות העם, נשבר עניין ההשתתפות הפופולארית.

משרות גבוהות למעמד הפרשים:

לאורך שנות הרפובליקא, היה מעמד א-פוליטי. גאיוס גראככוס גרר לראשונה את מעמד הפרשים לפוליטיקא כשופטים בבתי הדין. נוצרה מערכת כוח של פרשים מול הסנאט, אך מעמד הפרשים עדיין נשאר מוגבל.

עוד מימי אוגוסטוס ובייחוד מימי טיבריוס, פרשים מסויימים התחילו לכהן במשרות שמבחינת העוצמה שהן מקנות, הן לא פחותות מהקרם דלה קרם של המעמד הסנאטוריאלי והנוביליטאס. נוצר מסלול קידום מקביל לקורסוס הונורום, משרות שפרשים ממלאים, השתיים הנכבדות ביותר הן איגיפטי פראיפקטוס (מושל מצרים) – ארץ עם המון משאבים, חשוב למי לתת. יצא חוק שלאנשים ממעמד סנאטוריאלי אסור להיכנס למצרים ללא אישור חתום של הפרינקפס, פן ימרידו את מצרים נגד אוגוסטוס. בנוסף ,זו הנחלה הפרטית של אוגוסטוס.

התפקיד החשוב השני של הפרשים: חיל המשמר הפראיטוריאני – יחידת עילית בגודל לגיון וחצי או שני לגיונות, 9000 חיילים, שהיו מפוזרים בתחילה באיטליא, אז קובצו למחנה ליד רומא ובהמשך נכנסו לפומריום, עניין מזעזע. מיתוס היסוד של רומא נוגע לכניסה לפומריום.

מימי סיאנוס ואילך, (23 AD) טיבריוס יוצא לחל"ת בקפרי, סיאנוס הוא אב בית דין (במקור חייל ממעמד הפרשים, מהפכה נוספת במשרות של רומא). זה משתלב עם משפטי המיאסטיס – באופן מסורתי נועדו למנוע פגיעה בכבוד העם הרומי (גנרל שהביך את עצמו ואת רומא בשדה הקרב, למשל). בימי אוגוסטוס, הפגיעה כללה גם את כבוד הפרינקפס. בסוף ימי טיבריוס, יש אינפלציא של מקרי מאיסטס.

פגיעה בכבוד הפרינקפס = הצהרת נאמנות. מה זה אומר בכלל?

בא עם גזר דין מוות, מלשינים שיקבלו חלק מהכסף שלך אם תורשע (דלטורס), ואם רוצים לחסל אותך יבואו כמה עדים שעשו קנוניה ואבוד לך. אם הורשעת, תוצא להורג, כספך יוחרם. אם אתה מתאבד, לפחות הכסף נשאר לילדים ושם המשפחה לא נפגע.

צעד קדימה: אצל קלאודיוס ונרון נראה שאנשים, כשיריחו שמשהו לא בסדר, יתאבדו. יגיע מצב שבו מספיקה מילה של הקיסר במכתב, ואנשים מתאבדים. לעניין זה נכנסת הפילוסופיא הסטואית של למות כמו גבר. ליברטאס? מהחירות להיות קונסול לחירות להיות מסוגל לומר משהו בלי שתקבל פקודה להתאבד.